תביעה לתשלום יתרת חוב בגין עסקת ליסינג על סך 24,550 ₪ טענות התובעת התובעת, שהייתה בזמנים הרלבנטיים חברה להשכרת רכב בתנאי ליסינג ואשר במועד הגשת התביעה מצויה בהליכי פירוק, השכירה לנתבעת ביום 31.1.08 מכונית מסוג "סיטרואן" שנת יצור 2008 לתקופה בת 36 חודשים בתנאים הנקובים בחוזה ובהתאם לתנאים הכלליים אשר צורפו לכתב התביעה וסומנו באות א'. כמפורט בהסכם, הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת עבור המכונית ב- 36 תשלומים חודשיים שווים בסך 2,552 ₪ כולל מע"מ, בנוסף לתשלום תוספת דמי שכירות לשנה הראשונה בסך 7,296 ₪. בנוסף לתשלומים הנקובים לעיל, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת תשלום מוסכם בסך 20 אג' לכל ק"מ עודף מעבר לקילומטראז' השנתי המוסכם בגין המכונית, שהועמד על 35,000 ק"מ וכן סך של 13 אג' לכל ק"מ עודף בגין שירות תחזוקה, מעבר לשירות התחזוקה השנתי המוסכם בגין המכונית, שהועמד על 20,000 ק"מ. להבטחת פירעון התשלומים נשוא ההסכם, מסרה הנתבעת שטר חוב בחתימתה. הנתבע 2 חתם כערב בשולי ההסכם וכערב על השטר. בהסתמך על ההסכם, רכשה התובעת מהיבואן את המכונית ומסרה אותה לנתבעת ביום 21.2.08. הנתבעת שילמה בגין המכונית 33 תשלומים חודשיים בלבד ולאחר מכן חדלה לשלם ולפיכך נותרה חייבת לתובעת סך של 9,633.90 ₪ בגין השכירות לתקופה שבין 2.1.11 ועד 1.3.11. נוכח אי ביצוע התשלומים החודשיים, חויבה הנתבעת בריבית פיגורים בסך של 3,320.66 ₪. בהתאם להסכם, היה על הנתבעת להשיב לתובעת את המכונית ביום 21.2.11, אולם השיבה את המכונית רק ביום 27.2.11 ולפיכך חויבה הנתבעת גם בתשלום של 630.14 ₪ עבור השכירות העודפת וכן אגרת הרישוי וביטוחים. במועד השבת המכונית לתובעת ובהתאם להוראות ההסכם, הזמינה התובעת חוו"ד שמאי לבדיקת מצב המכונית ובהתאם לחוו"ד השמאי הועמדו הנזקים שנגרמו למכונית על ידי הנתבעת על סך של 4,137 ₪. כמו כן, לטענת התובעת במועד השבת המכונית לחזקתה נמצא, כי הנתבעת חרגה ב- 39,222ק"מ מהקילומטראז' המוסכם בגין תחזוקה עודפת ולכן חויבה בסך 5,914.75 ₪. נוסף על כך, הנתבעת נותרה חייבת לתובעת סך של 251.84 ₪ בגין נסיעות בכביש 6 לפי חשבוניות המס שהופקו ע"י התובעת ושצורפו לתביעה. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים מדובר בתביעה מופרכת. לטענתם, במשך כל שלושת שנות השכירות הנתבעים קיימו את הסכם השכירות בקפדנות ושילמו את דמי השכירות במלואם ובמועדם. עיקר תביעת התובעת נגד הנתבעים הינה בגין אי תשלום כביכול של דמי שכירות עבור שלושה חודשי השכירות האחרונים, שגם אותם שילמו הנתבעים במלואם כבר במועד החתימה על ההסכם. הקשר בין הנתבעת לבין התובעת נעשה באמצעות נציג התובעת, מר רני הרניק. במסגרת ההתקשרות הראשונית, נמסר לנתבעים ע"י נציג התובעת במפורש, כי במועד החתימה על הסכם השכירות, על הנתבעת להפקיד פיקדון כספי בשיעור של 3 חודשי שכירות, אשר ישמש כבטחון לתשלומי דמי השכירות ואשר יוחזר לנתבעת בתום תקופת השכירות או יקוזז מדמי השכירות עבור שלושה חודשי השכירות האחרונים. סעיף 10 ל"תנאים הכלליים" להסכם קובע מפורשות, כי על השוכר להפקיד פיקדון כספי שיוחזר לו בצירוף הצמדה ו/או יקוזז מהתשלומים שיהיה חייב לשלם לתובעת. הנתבעת אכן הפקידה בידי התובעת את כספי הפיקדון במועד החתימה על ההסכם ובתום 33 חודשי שכירות הודיעו הנתבעים לתובעת כי היא רשאית לקזז את דמי השכירות מכספי הפיקדון. התובעת, בניגוד גמור למצגי נציגה ובניגוד להסכם השכירות, טענה כי הסכום ששילמה הנתבעת איננו "פיקדון", אלא "תוספת לדמי שכירות" וכי על הנתבעת לשלם דמי שכירות עבור שלושת חודשי השכירות האחרונים. עם קבלת דרישת התובעת מהנתבעים לתשלום חוב דמי השכירות פנו הנתבעים לנציג התובעת במועד החתימה על ההסכם, אשר הוציא מכתב הבהרה התומך בטענות הנתבעים ומבהיר כי הסכום ששילמה התובעת היה עבור פיקדון ולא תוספת לדמי שכירות. באשר לפיצוי בגין נזקים ברכב, טוענים הנתבעים, כי בסמוך לפני החזרת הרכב לתובעת ועל-מנת להחזיר את הרכב במצב תקין, הנתבעת ביצעה, על חשבונה, טיפול מקיף ברכב בסכום של 5,104 ₪ אשר כלל בעיקר תיקוני פחחות וצבע. הרכב הושב לתובעת במצב טוב ותקין ולאחר התיקונים שביצעה הנתבעת ברכב בעצמה. אף בפרוטוקול ההחזרה של הרכב מיום 27.2.11 אין זכר לליקויים כלשהם ברכב, למעט "מעיכות בגג". מעיון בחוות דעת שמאי התובעת עולה כי השמאי בדק את הרכב רק ביום 6.4.11, כחודש וחצי לאחר החזרתו ע"י הנתבעים. השמאי מפרט בחוות דעתו "נזקים" כביכול ברכב, שאין להם זכר בפרוטוקול המסירה, הנתבעים מכחישים כי הנזקים המפורטים בחוו"ד השמאי נגרמו על ידה. באשר לתשלום בגין "תחזוקה עודפת", הרי בהתאם לסעיף 6.1 להסכם, מרחק הנסיעה הבסיסי של הרכב הינו 35,000 ק"מ בשנה, דהיינו 105,000 ק"מ בשלוש שנים. לפי סעיף 6.3 להסכם, בגין כל קילומטר עודף ישלם השוכר שירות תחזוקה בשיעור של 13 אג' לקילומטר. כפי שעולה מפרוטוקול החזרת הרכב, הרכב נסע במשך שלוש שנים 96,609 ק"מ בלבד, דהיינו פחות ממרחק הנסיעה הבסיסי ולפיכך אין מקום לחייב את הנתבעים בתשלום עבור תחזוקה בגין קילומטר עודף. ראיות התובעת עדותו של עו"ד מרדכי שלו התובעת הגישה את תצהירו של עו"ד מרדכי שלו, תצהיר המוגש מתוקף תפקידו כמפרק התובעת. יש לציין כי המצהיר אינו מכיר את עובדות המקרה מהיכרות אישית והוא מבסס את תצהירו על המסמכים שנמצאו אצל התובעת לאחר מינויו כמפרק. המצהיר חוזר על האמור בפרק "טענות התובעת" ואין מקום לחזור על האמור בפרק זה. לטענת המצהיר, הנתבעת התחייבה להשיב את הרכב לתובעת במצב טוב ותקין בהתחשב בבלאי שנוצר משימוש סביר. ביחס להסתמכות הנתבעים על האמור בטופס קליטת הרכב, טוען המצהיר, כי בטופס מצוין במפורש כי הרכב עוד יעבור בדיקת שמאי מוסמך לקביעת הנזקים. בחקירתו הנגדית אישר עו"ד שלו כי מונה למפרק ביום 3.8.09 וכי לא היה מעורב בחתימת חוזה השכירות ובכל האמור במועדי ההשכרה. חוות דעתו של המומחה משה ברקוביץ התובעת הגישה את חוות דעתו של המומחה משה ברקוביץ, אשר פירטה את הנזקים שמצא ברכב. בחוות דעתו פירט את הליקויים, לרבות צלחת גלגל, לוח ריפוד, דלת תא המטען, ובסך הכל העריך את הנזקים בחוות דעתו בסך של 4,137 ₪. בחקירתו הנגדית של המומחה הסתבר כי הוא היה שמאי הבית של התובעת טרם פירוקה. המומחה נשאל האם נראה לו סביר כי הבדיקה נערכה כחודש וחצי לאחר החזרת הרכב והוא השיב כי אין הדברים תלויים בו. המומחה אישר, כי היו לו טעויות בחוות הדעת ברישום המרחק שנקרא במד המרחק. עוד אישר כי בטעות הוסיף למחיר הרכב 12% במקום להחסיר ממנו שיעור זה, בהיותו רכב ליסינג. הוצגו למומחה תמונות הרכב והוא נתבקש להסביר כיצד הוא אישר חוסר של 2 צלחות ברכב, בעוד שבמועד המסירה נראה כי הצלחת האחורית נמצאת על הרכב. הוא השיב כי הוא בדק מה שהוא ראה. באשר לנזקים בפגוש האחורי, הוא הסביר, כי מדובר בנזק מזערי. יתר על כן, הוצגו למומחה תמונות הרכב במועד החזרתו לתובעת והוא נשאל האם הוא רואה נזקים בפגוש האחורי, והוא השיב לכך בשלילה. ראיות הנתבעים עדותו של רני הרניק רני הרניק הצהיר, כי בשנת 2008 שימשה חברת טופולינו בע"מ שבבעלותו נציגה של התובעת בשיווק עסקאות ליסינג. העד הצהיר, כי עסקאות הליסינג התפעולי ששיווק עבור התובעת התאפיינו במבנה כדלקמן: תשלום מראש של פיקדון על ידי השוכר בצירוף חתימה על ההסכם לפני מסירת הרכב לידיו. תשלום חודשי של השוכר לתובעת, כולל דמי החזקה, אבזור, ביטוח ושירותים נוספים. עם סיום תקופת השכירות הענקת אופציה לשוכר לרכוש את הרכב בסכום קבוע מראש. העד הצהיר, כי בתחילת שנת 2008 פנה אליו הנתבע 2 ובירר עמו אפשרות לשכור רכב מהתובעת במסגרת ליסינג תפעולי. בהתאם לתנאי השכירות הנהוגים אצל התובעת ניתנה לנתבע 2 הצעת מחיר מטעם התובעת ובה צוינה דרישה לתשלום פיקדון כספי כאמור, אשר יוחזר לנתבע בתום תקופת השכירות במידה ויחליט להחזיר את הרכב ולא לממש את אופציית הרכישה. העד ציין, כי לא הייתה כל דרישה לתוספת לדמי שכירות עבור שנת השכירות הראשונה בשיעור של 10,000 ₪. עוד מוסיף המצהיר וטוען כי בכל שנות עבודתו עם התובעת לא נתקל בחוזים בהם נדרש לשלם תוספת שכירות כאמור, שכן הדרישה הסטנדרטית בחוזים הייתה להפקדת פיקדון כספי שהיה אמור לחזור לשוכר בתום תקופת השכירות. לדבריו של העד, לאחר ששלח לנתבע 2 את הצעת המחיר, החליט הנתבע 2 להתקשר בהסכם עם התובעת, בכפוף לתנאי השכירות ובידיעה כי דמי הפיקדון שישלם יוחזרו לו במידה שבמועד סיום העסקה יחזיר את הרכב לחברה ולא יממש את אופציית הרכישה. בחקירתו הנגדית, השיב העד, כי שימש כנציג התובעת במשך מספר שנים והיה מעורב בהרבה עסקאות. לדבריו, בכל העסקאות היה תמיד פיקדון ולא הייתה עסקה שלא היה לה פיקדון. עדותו של אורי לאופר מר לאופר [להלן: "לאופר"] חזר על האמור בפרק "טענות הנתבעים". לדברי לאופר, הצעות המחיר שקיבל בשנת 2008 מחברות ליסינג שונות שפנה אליהן היו דומות וכולן כללו הפקדת פיקדון בסך 10,000 ₪. לאופר מצהיר, כי אין שחר לטענת התובעת כאילו הסכים לשלם עבור שנת השכירות הראשונה "תוספת של דמי שכירות", שכן תוספת כזאת הייתה הופכת את הצעתה של התובעת ליקרה יותר מכל הצעות המחיר האחרות שקיבל. לדבריו, הסכום של 10,000 ₪ שימש אך ורק כפיקדון ולא כתוספת מחיר. לדברי לאופר, בטרם חתם על מסמכי ההסכם, הסב את תשומת לבו של נציג התובעת לכך כי בחלק מנספחי הפיקדון סכום הפיקדון של 10,000 ₪ מכונה "תוספת דמי שכירות" ואילו בחלקים אחרים של ההסכם מצוין כי מדובר בפיקדון. נציג התובעת טען בפניו, כי הכוונה הינה לפיקדון וכי הוא, נציג התובעת, אינו מכיר שום דרישה לתוספת דמי שכירות מעבר לדמי השכירות החודשיים. כדי להרגיע אותו, אף הסב נציג התובעת, הרניק, את תשומת לבו לכך שביתר מסמכי החוזה ישנה התייחסות מפורשת לפיקדון. לאופר מצהיר, כי אינו אמור לשלם עבור שירות תחזוקה, אלא אם הרכב נסע במצטבר במהלך התקופה יותר מ 105,000 ק"מ ולפיכך, אין עליו לשלם סכום כלשהו בעניין זה. באשר לחוב לכביש 6, לא ידוע לו על כל חוב לכביש 6 ולא ברור לו על סמך מה הוא נדרש לשלם סכומים אלו. לעניין השבת הרכב, חוזר לאופר וטוען, כי תיקן את הרכב לפני שהחזירו. לדבריו, במעמד החזרת הרכב נערך פרוטוקול מסירה ובו ציין נציג התובעת כי אין ברכב ליקויים כלשהם, למעט "מעיכות בגג". עוד מציין לאופר, כי בפרוטוקול ישנו ציור של הרכב שמיועד לסימון מיקומי נזקים ככל שקיימים, אולם נציג התובעת לא סימן דבר. מאחר שלאופר לא סמך על התובעת וחשש מפני טענות סרק בעניין ליקויים שלא היו, אף דאג לצלם את המכונית במועד החזרתה תמונות שהוצגו לבית המשפט. דיון והכרעה התובעת דורשת בתביעתה סכומי כסף בגין ראשי הנזק כדלקמן: עבור תוספת דמי שכירות - 10,000 ₪; עבור איחור בן 6 ימים בהחזרת הרכב - 630 ₪; עבור נזקים שנגרמו לרכב - 4798 ₪; עבור תחזוקה עודפת - 5914 ₪; עבור נסיעות בכביש 6 - 251 ₪. תוספת בדמי שכירות את תביעתה בעניין זה משתיתה התובעת על האמור בסעיף 5 לחוזה, נספח א' לכתב התביעה, ובו נרשם: "תוספת לדמי השכירות בשנה הראשונה בסכום של 7,296 ₪". מנגד טוענים הנתבעים, כי אין מדובר ב"תוספת" אלא בפיקדון עבור שלושת חודשי השכירות האחרונים. לטענתם, כך הוצג בפניהם על ידי נציג התובעת במועד כריתת החוזה וכך עולה גם מהחוזה עצמו, שהרי סעיף 10 ל"תנאים הכלליים" של החוזה קובע חובה של השוכר להפקיד בידי התובעת פיקדון אשר יוחזר לשוכר בתום תקופת השכירות. מקבל אני את גרסת הנתבעים כפי שבאה בתצהירו של הנתבע 2 לפיה אותה תוספת דמי שכירות עליה מדובר בחוזה אינה אלא הפיקדון ששולם מראש להבטחת שלושה חודשי שכירות אחרונים. מסקנה זו נתמכת בעדותו החד-משמעית והמשכנעת של נציג התובעת במועד חתימת החוזה, רני הרניק, אשר אישר כי מדובר בפיקדון. הוא הצהיר כי כך הציג את הדברים בפני הנתבע 2 ועוד הוסיף, כי לא מוכרים לו חוזים בהם יש לשלם תוספת דמי שכירות עבור השנה הראשונה. יתר על כן, אין זה מתקבל על הדעת, כי שוכר יידרש לשלם תוספת שכירות סתמית עבור השנה הראשונה. לפיכך אני קובע כי אותה תוספת לדמי השכירות אינה אלא הפיקדון כנטען ע"י הנתבעים ולפיכך, פיקדון זה מקוזז כנגד דמי השכירות של שלושת החודשים האחרונים שעל הנתבעים לשלם. למסקנה זו אני מגיע בין היתר בהסתמך על הכלל הפרשני, לפיו חוזים יש לפרש נגד המנסח במקרה שבו לחוזה יש יותר מפירוש אחד. במקרה שבפני, שוכנעתי מהראיות כי מדובר בפיקדון, ולא בתוספת לדמי השכירות, ברם גם לפי כלל הפרשנות הנ"ל, הייתי מגיע לאותה מסקנה לפיה אין מדובר אלא בפיקדון. בע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ נאמר לעניין פרשנות נגד המנסח כך: "נקבע כי במקרה של אי-בהירות או ספק בנוגע למשמעות הנכונה של הכתוב, יש לפרש את פוליסת הביטוח כנגד המנסח-המבטח. הרציונאל שעומד ביסודו של כלל זה הינו כי לצד שניסח את פוליסת הביטוח - חברת הביטוח - ישנו יתרון בניסוח ובעיצוב תנאי הפוליסה, ולכן הוא זה שצריך לשאת באחריות לניסוחים עמומים ודו-משמעיים. עוד הודגש כי כלל הפרשנות כנגד המנסח מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בתניות פטור או בחריגים לכיסוי הביטוחי [ראו: עניין מדינת הילדים בעמ' 570; עניין סולל בונה בעמ' 327-326]. יוער, למען שלמות התמונה, כי בעקבות תיקון מס' 2 לחוק החוזים [חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011, ס"ח 202], כלל זה שהשתרש במשך שנים רבות בפסיקה מעוגן כיום בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים, ומשכך הוא חל כיום על כל חוזה ולא רק על חוזים צרכניים דוגמת חוזי ביטוח וחוזים אחידים." איחור בן 6 ימים בגין החזרת הרכב הנתבעת מודה כי איחרה בהחזרת הרכב ב- 6 ימים, ומודה בחובתה לשלם עבור ימים אלו, כאשר לטענת התובעת מדובר בסך של 630.14 ש"ח. יתרת החוב של הנתבעת עבור שלושת חודשי השכירות האחרונים מסתכמת בסך 9,632 ₪, כך בהתאם לחשבוניות שצורפו לכתב התביעה. הפיקדון שהפקידה הנתבעת להבטחת שלושת חודשי השכירות האחרונים מסתכם ב - 10,000 ₪. לאחר הפחתת חוב דמי השכירות מהפיקדון נותרה לזכות התובעת יתרת זכות מהפיקדון בסך 360 ₪. את יתרת זכות זו ניתן לקזז מסך החוב של הנתבעת עבור האיחור בהחזרת המכונית וכך נוצר שיתרת החוב של הנתבעת כלפי התובעת מסתכמת ב- 270 ₪ בלבד. סכום זה נמוך מסכום הפרשי ההצמדה להם זכאית הנתבעת ביחס לפיקדון, מיום הפקדתו ועד השבתו, לו היה מוחזר לה או לחילופין לו היה מחושב בתום תקופת השכירות, וזאת גם ללא עריכת תחשיב מדוייק, לפיכך, החוב בגין 6 ימי שכירות ניתן מקוזז בשלמות כנגד יתרת הפיקדון. נזקים שנגרמו לרכב התובעת טוענת, כי לרכב נגרמו נזקים שבגינם היא תובעת סכום של 4,798 ₪. הנתבעים טענו, כי הם החזירו את הרכב לאחר שביצעו בו תיקונים על חשבונם, ולדבריהם, בטופס קליטת הרכב, המיועד לרישום הליקויים, נרשם תחת הכותרת "ליקויים נוספים": "מעיכות בגג", הא ותו לא. בנוסף, במקום המיועד לסימונים, לא צוין דבר. אכן, עיון בטופס קליטת הרכב מעלה כי לא נרשמו בו ליקויים כלשהם וחזקה על נציג התובעת שקיבל את הרכב, כי אילו היו ליקויים כלשהם ברכב היה דואג לרשום אותם על-גבי הטופס. יתרה מזאת, חוות-דעת השמאי נערכה כחודש וחצי לאחר הבדיקה וחקירתו הנגדית של השמאי העלתה תמיהות לא מעטות המעלות כי חוות הדעת נערכה ברשלנות וכי אין להסתמך עליה כלל. כך למשל, השמאי טעה והוסיף למחירו של הרכב סכום כסף בגין היותו מליסינג, במקום להפחית משוויו. בנוסף, השמאי טעה ברישום המרחק. זאת ועוד, אינני יכול ליתן משקל לחוות דעת שנערכה חודש וחצי לאחר שהרכב הוחזר לנתבעת, שכן הנזקים הנטענים יכול ונגרמו בחצרי התובעת לאחר שהרכב הוחזר לה. הנתבעים הציגו בפני השמאי תמונה שצולמה במועד החזרת הרכב, לפיה על הגלגל האחורי-ימני של הרכב נראית צלחת, בעוד שהשמאי קבע בחוות דעתו כי צלחת זו חסרה והוא אף חייב בגינה, דבר נוסף המעלה כי ברכב היו שינויים בין מועד החזרתו למועד בדיקתו. אני מאמין לנתבע 2 כי ביצע תיקונים ברכב בטרם החזירו לתובעת, טענה הנתמכת בחשבונית המס שצירף ומתמונות הרכב במועד ההחזרה, מהן עולה כי אין פגיעות ברכב. זאת ועוד, הליקויים המתוארים בחוות דעת השמאי, לרבות המעיכות בגג, מתיישבים עם "בלאי סביר", כך שהנתבעים אינם חייבים לפצות את התובעת בגינם. תשלומים עבור תחזוקה עודפת בסעיף 6 לחוזה שבין הצדדים, שכותרתו "מרחק נסיעה שנתי ובסיסי ותשלום המרחק העודף", נקבע: "6.1. מרחק נסיעה בסיסי של 35,000 ק"מ 6.2 מחיר מרחק עודף סך של 20 אג' לכל ק"מ 6.3 מחיר שירות תחזוקה נוסף סך של 13 אג' לכל ק"מ". מסעיף זה עולה, כי אין על הנתבעים לשלם עבור מרחק עודף או שירות תחזוקה עודף כל עוד לא עברו את המרחק השנתי של 35,000 ק"מ. התובעת מתבססת בטענתה על האמור בסעיף 4 לחוזה שכותרתו "שירותים נוספים הכלולים בתשלומי השכירות", כאשר בסעיף 4.2 נרשם "תחזוקה 20,000 ק"מ בשנה". מכך מבקשת התובעת ללמוד כי על הנתבעים לשלם עבור תחזוקה עודפת, אם הרכב נסע יותר מאשר 20,000 ק"מ בשנה. לא אוכל לקבל את טענת התובעת בעניין זה. הסעיף העוסק בתשלומים עבור "מרחק עודף" ועבור "שירות תחזוקה נוסף" הינו סעיף 6. כותרת סעיף 4 הינה "שירותים נוספים הכלולים בשירותי השכירות", כאשר בסעיף 4.2 נרשם "תחזוקה 20,000 ק"מ בשנה". גם אם קיימת סתירה כלשהי בין שני תתי סעיפים אלו, הרי גם כאן חל הכלל של פרשנות נגד המנסח ולפי פרשנות זו, לא חייבת הנתבעת לשלם בגין תחזוקה נוספת, שכן לא עברה את המרחק המקסימלי הקבוע בסעיף 6. חיוב עבור נסיעות בכביש 6 להוכחת תביעתה בעניין זה, צירפה התובעת חשבוניות שהיא עצמה הפיקה והיא לא צירפה חיובים שהופקו ע"י כביש 6. הנתבעת מכחישה נסיעות בכביש 6 וחשבוניות אשר הופקו על ידי התובעת, ללא אסמכתא מאת כביש 6 אין בהן כדי להוות ראיה לנסיעת הרכב בכביש 6 ולפיכך התובעת לא הוכיחה את תביעתה גם בעניין זה. סוף דבר אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה, מאחר שאני סבור כי לא היה מקום להגשת תביעה זו מלכתחילה. אני רואה לנכון לחייב את התובעת בשכר טרחה ריאלי. לפיכך, תשלם התובעת לנתבעים הוצאות בסך 10,000 ₪. רכבליסינגחוב