להלן פסק דין בנושא תביעת רשלנות רפואית נגד טכנאי שיניים שביצע טיפול אורטודנטי: לפניי תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, בעקבות רשלנות הנתבעים שטיפלו בתובעת בחוסר מקצועיות, כאשר נתבע 1 הציג את עצמו כמומחה לביצוע טיפולים של יישור שיניים למרות שבהסמכתו הוא טכנאי שיניים. רקע עובדתי וטענות הצדדים 1. על פי הנטען בכתב התביעה, בשנים שבין 2000-2001 פנתה התובעת, ילידת 1986, באמצעות הוריה, אפוטרופוסיה הטבעיים, לנתבע 1 לצורך ביצוע טיפול אורתודונטי בשיניה. לטענת התובעת, בפגישה שהתקיימה בינה לבין נתבע 1 (להלן: "הנתבע") הוא הצהיר בפניה כי במשך שנים הוא עוסק בתחום של יישור השיניים. התובעת טופלה על ידי הנתבע טיפול אורתודונטי לאחר שנעקרו 4 שיניים, כאשר בהמשך , במהלך הטיפול, נעקרה שן נוספת. הטיפול נמשך כ-3 שנים, כאשר בעקבותיו היא החלה לסבול מכאבים במפרקי הלסת וכן מסגר שיניים לא תקין. בהמשך, ולאחר גיוסה לצבא, חלה החמרה בכאבים, לכן הופנתה למעקב רופא שיניים במסגרת הצבא , שהפנה אותה למומחה לאורתודונטיה וזה הבהיר לה כי מצבה הינו תוצאה של טיפול יישור השיניים שלא צלח. 2. מכאן הגישה התובעת תביעתה זו נגד הנתבע ונגד נתבעות 2 ו-3, שעל פי טענת התובעת, פעל הנתבע באמצעותן לצורך מתן שירותים רפואיים בתחום רפואת השיניים וכן הוא משמש כבעל המניות העיקרי שלהן. 3. לטענת התובעת, במעשיהם הנ"ל התרשלו הנתבעים כלפיה, גרמו לה לנזקים רבים ולנכות רפואית צמיתה ועל כן מחויבים הם לפצותה. עוד טענה התובעת, כי הנתבעים נמנעו מלהסביר לה את הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בטיפול ובכך לא ניתנה אף הסכמה מדעת כנדרש על פי הדין ויש לראות במעשה זה כתקיפה וגם כהפרת חובתם לנהוג בתום לב ובדרך המקובלת. 4. מנגד, הכחישו הנתבעים את חבותם וטענו להעדר יריבות , שכן הנתבע "מעולם לא טיפל בתובעת בהיותו עצמאי אלא הוא טיפל בה בהיותו עובד של נתבעת מס' 3" וכי במועד הרלוונטי לתביעה הוא לא היה הבעלים של נתבעת 3, מה גם, נתבעת 2 אף לא הייתה קיימת במועד זה ולא התקשרה עם התובעת בהסכם למתן טיפולים. על כן, לטענתו , מי שהתקשר עם התובעת הייתה נתבעת 3 בלבד. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי הנתבע מעולם לא הציג את עצמו כמומחה ליישור שיניים. בנוסף טענו, כי לפני שהתובעת פנתה אליהם היא סבלה מלחץ על השיניים, כאבים, בעיות סגר, דלקות ומצב היגייני ירוד. היא גם לא הקפידה על המשך מעקב, קבלת טיפולים בזמן אצל הנתבעים ואף נעלמה באופן מפתיע ולא השלימה את תוכנית הטיפול שהוכנה עבורה. 5. מטעם התובעת העידו: ד"ר דניאל לזמס – רופא שיניים מומחה בתחום כירורגית פה ולסתות ומי שערך את חוות הדעת (ת/1) שהוגשה מטעם התובעת , התובעת ואביה-אלברט רביבו. מטעם הנתבעים העיד הנתבע בלבד. האם הוכח כי הנתבע טיפל בתובעת בעצמו? 6. אין חולק בין הצדדים, כי התובעת קיבלה טיפול של יישור שיניים אצל הנתבעים והמחלוקת ביניהם בעניין זה היא אם הטיפול ניתן ע ל ידי הנתבע עצמו. בהקשר זה מוסכם כי הנתבע 1 אינו רופא שיניים אלא טכנאי שיניים במקצועו. 7. אקדים ואציין, כי במסגרת טיפול יישור השיניים שניתן לתובעת בוצעו עקיר ות שיניים. קיימת מחלוקת בין הצדדים בדבר מספר השיניים שנעקרו, האם 5 שיניים כטענת התובעת או 4 שיניים כטענת הנתבעים, אולם, אין חולק כי עקירות אלו לא בוצעו ע ל ידי הנתבע אלא ע ל ידי רופא שיניים שעבד אצל הנתבעים באותה תקופה, ד"ר טוקאן. לפי טענת התובעת, הטיפול של יישור השיניים, למעט העקירות, בוצע על ידי הנתבע ואילו לטענת הנתבע כל הטיפול בוצע על ידי רופא שעבד אצל הנתבעת 3, הוא ד"ר טוקאן. האם הצליחה התובעת להוכיח כי אכן טיפול יישור השיניים בוצע ע"י הנתבע, שכאמור בהכשרתו הוא טכנאי שיניים ולא רופא שיניים מוסמך? 8. בתצהירה טענה התובעת כדלקמן (ת/2): "זכור לי כי עם הגיענו למרפאת הנתבע 1, ערך לי מר סונגו בדיקה ראשונית וחיווה דעתו לגבי מצבי ובעקבות זאת החליטו הוריי כי אתחיל את הטיפול שהומלץ על ידו במרפאתו" (סעיף 5 לתצהירה) ובהמשך הצהירה: "הריני להצהיר כי מאותו מועד ואילך הייתי מגיעה למרפאת הנתבע 1, אחת לשבועיים לטיפול, כאשר באותם טיפולים סונגו היה משנה לי את הפלטה לצורך התקדמות בטיפול ולפעמים נוטל מידות לצורך החלפת הפלטה באחת חדשה" (סעיף 10 לתצהירה) בחקירתה, היא חזרה על גרסתה זו וטענה כי הנתבע הוא זה אשר ביצע את טיפולי יישור השיניים, להבדיל מעקיר ות השיניים שבוצעו ע"י רופא שיניים, ובמילים שלה: "ד"ר סונגו היה זה שביצע את טיפול יישור השיניים. הוא לא ד"ר. מי שעשה את העקירות היה רופא שיניים. מי שטיפל ביישור השיניים היה סונגו. סונגו הוא לא רופא" (עמ' 15, ש' 26-27) עדותה של התובעת הייתה עקבית לכל אורך ניהול התביעה, ללא כל סתירות. היא הותירה רושם של עדות מהימנת ואמינה. גם אביה של התובעת, עד תביעה מס' 3 – אלברט רביבו , העיד כי הנתבע 1 הוא שהעניק את כל הטיפול הרפואי הנדרש לתובעת, למעט עקירות השיניים שבוצעו על ידי רופא שיניים וזאת בהתאם להנחיות הנתבע 1 (סע' 7 ו-8 לתצהיר ת/3). העד נחקר חקירה נגדית וגרסתו זו לא נסתרה. 9. מנגד, הכחיש הנתבע בתצהירו (נ/1) את טענת התובעת שלפיה הוא הציג את עצמו כמומחה לביצוע טיפולי יישור שיניים (סעיף 8 לתצהירו). בנוסף, לטענתו, עבודתו אצל הנתבעת 3 בוצעה "אך ורק בהתאם להוראותיו והנחיותיו של רופא השיניים שנתבעת מס' 3 העסיקה אותו בתקופה הרלוונטית וללא כל התערבות מצד י" (סעיף 9 לתצהיר נ/1 ). בהמשך תצהירו, הוא חזר על אותה גרסה וטען, במילים שלו, כדלקמן: "אני מצהיר כי העבודה שלי מתמקדת אך ורק בביצוע העבודות שרופא השיניים מטיל עלי לבצעם במסגרת עבודתי כטכנאי שיניים, לרבות המכשירים הדרושים לצורך יישור השיניים ואשר רופא השיניים מתווה לי אותם" (סעיף 13 לתצהירו) למרות שבתצהירו ניסה הנתבע להטיל את כל יהבו על אותו רופא שיניים שלדבריו הוא פעל לפי הוראותיו, הוא נמנע מלהזכיר את שמו של אותו רופא ונמנע מהבאתו לעדות ולא הציג כל אסמכתא בכתב שמאששת טענתו זו. 10. לא זו אף זו, אלא שמרוח הדברים שבאו לידי ביטוי בתצהירו וגם מחקירתו, מתקבל הרושם כי הנתבע התכוון לאותו רופא שיניים שביצע את עקירות השיניים של התובעת, ד"ר טוקאן, אשר לגביו אין חולק כי הוא זה אשר ביצע את העקירות ולא הנתבע. גם כאן נמנע הנתבע מלהביא לעדות את ד"ר טוקאן. מדובר בעדויות שהיה בהן כדי לשפוך אור על התנהלות הדברים שאירעו בתקופה הרלוונטית לתביעה, כך שגם אם נקבל את טענת הנתבע שלפיה כל התיעוד הרפואי הקשור לטיפולים שהתובעת קיבלה נותר אצל נתבעת 3 ולא נמצא ברשותו, עדיין אין בכך כדי להסביר מדוע הוא נמנע מלהביא לעדות את ד"ר טוקאן או אותו רופא שיניים, שלדבריו , הוא פעל על פי הנחיותיו, ועל כן, יש לזקוף מחדל זה לחובתו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991)). 11. בנוסף, הנתבע לא טרח להציג תמונה ברורה ומפורטת שהיה בה כדי להסביר ולתאר כיצד התנהל טיפול יישור השיניים של התובעת, סוג ושיטת הטיפול שקיבלה. כפי שראינו הוא אף לא נקב בשמות רופאי השיניים ובחקירתו הוא רק הכחיש באופן כללי כי הוא זה אשר טיפל בתובעת (עמ' 26, ש' 29-30 ו-עמ' 27, ש' 7-8). מה גם, דווקא מחקירתו ניתן להבין כי מי שעבד עימו במרפאה היה רק אותו רופא שיניים שעקר את שיני התובעת, ד"ר טוקאן, וזאת בנוסף גם לטכנאית שיניים נוספת. הוא לא טען, כי עבד עימו רופא אורתוד ונט נוסף שטיפל בתובעת, וכך באו הדברים מפיו: "ש: מי עבד איתך במרפאה אז? ת: ד"ר סימון טוקאן ש: היה מישהו אחר במרפאה בצוות? ת: כן, הייתה טכנאית שיניים נוספת ש: ולא הייתה סייעת? ת: היא הייתה טכנאית וסייעת" (עמ' 25, ש' 19-24) 12. זאת גם בנוסף לכך כי בכתב הגנתו הוא לא התכחש לעצם העובדה כי הוא אכן טיפל בתובעת אך לא "כעצמאי" אלא כעובד של נתבעת 3 (סעיף 6 לכתב הגנתו). כאשר גם לעניין זה, בצדק נטען ע ל ידי התובעת, לא הוצגה כל ראייה שתאשש את טענתו זו ותבהיר את זיקתו לנתבע ת 3 או אף לנתבעת 2. 13. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה הנדרש והוכיחה כי הנתבע הוא זה אשר טיפל בה בעצמו ובאופן אישי לצורך מתן טיפול יישור שיניים. השאלה המתבקשת כעת היא האם, ומשהוכח בפניי כי הנתבע הוא זה אשר טיפל בעצמו בתובעת , כאשר בהכשרתו הוא טכנאי שיניים ולא רופא שיניים שמוסמך ליתן את הטיפול האמור, האם ניתן להטיל אחריות בנזיקין על הנתבעים? אחריות הנתבעים - התיעוד הרפואי 14. ראשית לכל אציין, כי לגבי טענת הנתבעים בדב ר העדר יריבות בין נתבעת 2 לתובעת מהטעם , שלטענתם , הנתבעת 2 לא הייתה קיימת במועד הרלוונטי לתביעה, חשוב להבהיר כי טענה זו נטענה בכתב ההגנה והיא אף הועלתה במסגרת קדם המשפט, אשר התקיים ביום 31.10.11. במסגרת אותו דיון התחייב ב"כ הנתבעים להמציא מסמכים בכתב שמעידים על מועד היווסדותה של נתבעת זו, אולם מסמכים אלו לא הוצגו בפניי והתובעת הותירה את תביעתה על כנה. בנוסף, טענה זו נזנחה בסיכומי הנתבעים אשר לא מצאו לנכון להבחין בין אחריותם של כל אחד מהם בנפרד והם התייחסו אל הנתבעים כגוף אחד. משכך הם פני הדברים, לא נותר אלא להתייחס אל הנתבעים כאל גוף אחד ללא כל אבחנה ביניהם. 15. לטענת התובעת, הנתבע הודה כי הוא לא שמר את הרשומות הרפואיות שנוגעות לטיפול שקיבלה התובעת ובכך הוא פעל בניגוד לחבותו על פי החוק ונטל השכנוע בכל הקשור לרכיבי עוולת הרשלנות מוטל על כתפי הנתבעים כאשר בנטל זה הם לא עמדו. 16. מנגד, לטענת הנתבעים הם לא שמרו על הרשומות לאור העובדה , כי התובענה הוגשה לאחר למעלה מתשע שנים ממועד היווצרות העילה הנטענת. 17. סעיף 17(א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 קובע כדלקמן: "מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית" בפסיקה נקבע, כי מקום שבו היה על הרופא או המוסד הרפואי לבצע רישום נאות וזה לא נעשה, או שהרישום אבד ואיננו, מבלי שניתן למחדל זה הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת שיכלו להתברר מתוך הרישום אל הרופא או המוסד הרפואי (ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב, פ"ד לט(3) 253 (1985) ו-ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001)). 18. אקדים ואציין, כי בנסיבות שלפנינו לא שוכנעתי כי הנתבעים הוכיחו קיומו של הסבר אשר מניח את הדעת ומצדיק את מחדלם באי שמירת הרשומות הרפואיות והימנעותם מהצגתן בפניי, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 19. בתצהירו ציין הנתבע, כי כל התיעוד הרפואי שקשור לטיפולים שקיבלה התובעת נמצא ברשות נתבעת 3 ו לא ברשותו , כי הוא נשאר אצל נתבעת 3 כשעזב את עבודתו שם (סעיף 14 לתצהירו) . 20. ראשית לכל, משהוכח כי הנתבע הוא גם בעל מניות אצל נתבעת 3 (ראו נספח ד' לתצהיר התובעת) הוכח קיומה של זיקה מסוימת בין שני בעלי דין אלו. טענתו של הנתבע בדבר עזיבת עבודתו אצל נתבעת 3 אין בה כדי להסביר מדוע בכל זאת ועל אף הזיקה הקיימת בינו לבין נתבעת 3, הוא לא הצליח להציג את הרשומות. 21. שנית, גם אם נקבל את טענת הנתבע בעניין זה, עדיין לא ברור מדוע הרשומות לא הוצגו גם על ידי נתבעת 3 שהינה כאמור בעלת דין בתביעה זו. 22. שלישית, לא ניתן להתעלם מחוסר העקביות והסתירות שנתגלו בגרסת הנתבעים בעניין זה. הרי, בעוד בתצהירו טען הנתבע כי רשומות אלו נמצא ות ברשות נתבעת 3, בסיכומיהם טענו הנתבעים כי "ייתכן" והרשומות לא נשמרו לאור העבודה כי התביעה הוגשה , לטענתם , כעבור 9 שנים ממועד היווצרות עילת התביעה. מפאת חשיבות הדברים להלן אצטט את הטיעון של הנתבעים כפי שהובא במילים שלהם: "יוער מיד, כי יכול והנתבעים לא שמרו על הרשומות הרפואיות משך הזמן הנדרש וזאת לאור העובדה כי התובענה דנן הוגשה לאחר למעלה מתשע שנים ממועד היווצרות העילה הנטענת" (סעיף 22 לסיכומי הנתבעים – ההדגשה שלי-נ.ד.מ.) עינינו הרואות, כי הנתבעים לא רק שסתרו את טיעון הנתבע עצמו בתצהירו אלא שגם הם לא הציגו טיעון החלטי וברור סביב השאלה אם רשומות אלו נשמרו , ואם לא, מדוע הם לא נשמרו. 23. משכך הם פני הדברים, שוכנעתי כי הנתבעים לא הוכיחו קיומו של הסבר סביר שמניח את הדעת ואשר יש בו כדי להסביר מדוע הרשומות הרפואיות בעניין הטיפול שקיבלה התובעת לא נשמרו ולא הוצגו על ידי הנתבעים. השאלה המתבקשת כעת היא מה ההשלכות הנובעות מכך. 24. כפי שציינתי לעיל, החובה לניהול רשומה רפואית קבועה בסעיף 17(א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996. בבסיס חובת התיעוד עומד הצורך לאפשר למטופל טיפול טוב יותר וזאת על ידי מעקב צמוד אחר הטיפולים שניתנו לו (ע"א 8146/13 ג'ושה נ' בית החולים אלדג'אני (בפרוק) (2016)) . בידי הרופא המטפל השליטה המלאה במידע אודות מהלך הטיפול שבוצע במטופל. הרי הרופא הוא זה אשר יודע ומבין היטב, יותר מהמטופל עצמו, את טיב ומהות הטיפול שניתן. על כן, במקרה ובו לא הוצג אותו רישום רפואי שמעיד על הטיפול שקיבל המטופל, עלול המטופל, התובע , למצוא את עצמו בפני קושי ראייתי להוכיח את תביעתו. לפיכך, וככל שהרופא לא יעמוד בחובתו על פי הדין לנהל רשומה רפואית ולהציגה, התרופה לכך תהא העברת נטל השכנוע אל כתפי הרופא, הנתבע. בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בע"א 10094/07 פלונית נ' בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס (24/11/10): "במשפט האזרחי הכלל הראייתי השלט הוא של "המוציא מחברו עליו הראיה". עם זאת, אי עריכתו של רישום רפואי או אי שמירתו עשויים להביא להעברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפי הנתבע. הרציונל לכך הינו שבהיעדרם של רישומים רפואיים מהימנים ומדויקים, אשר נערכו בזמן אמת, עשוי להיווצר לתובע קושי אמיתי להוכחת תביעתו על פי מאזן ההסתברויות ... זהו הפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי, שזכה להכרה בפסיקתו הענפה של בית משפט זה ... ראוי להבהיר כי היקפו של נטל ההוכחה המועבר לכתפי הנתבע עשוי להשתנות ממקרה למקרה על נסיבותיו" 25. הכלל המנחה הוא, כי נטל השכנוע יועבר לנתבע אך ורק ביחס לאותן העובדות שלגביהן נגרם נזק ראייתי בעטיה של רשלנותו (ע"א 8279/02 גולן נ' עיזבון המנוח ד"ר מנחם אלברט ז"ל (14.12.06)) . אולם, מקום שבו הנזק הראייתי אינו בעניין בודד או ברישום ממוקד, אלא מקיף ושולל מהתובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, יעבור הנטל לנתבע באשר לכל יסודות העוולה (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001)). עוד נקבע בפסיקה, כי אי ניהול רשומה רפואית די בו כדי לקבוע רשלנות מצד הרופא המטפל: "רשלנות רפואית מתגבשת כבר בעצם אי ניהול תקין של הרישומים שחייבים בהם הרופאים המטפלים במוסדות הרפואיים השונים ... העדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה פוגע לא רק בקביעת ממצאים לאחר האירוע, כי אם בראש ובראשונה בטיפול הנאות בחולה עצמו בזמן אמת . .." (ע"א 5049/91 קופ"ח של ההסתדרות הכללית נ' רחמן, פ"ד מט(2) 369 (1995)) כאן המקום לציין, כי בספרות אף קיימת גישה שלפיה המחדל באי רישום רפואי מעביר , לא רק את נטל השכנוע אלא , גם את נטל הבאת הראיות אל כתפי הרופא או המוסד הרפואי ואף פוטר את התובע מחובת צירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה. אלא מה, במקרים כאלו על התובע לתאר את מצבו לפני ואחרי הטיפול הרפואי ויצרף את כל המסמכים הרפואיים המצויים בידו ואז יועבר נטל הבאת הראיות לרופא על מנת שיוכיח את הטיפול שנתן (ראו ע' עזר וד"ר א' נירנברג, רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין, עמ' 359, 361-362). 26. במקרה שלפנינו, הוכח בפניי כי התובעת טופלה ע"י הנתבע. מנגד הנתבעים לא הציגו ולו מסמך רפואי אחד שהיה בו כדי לשפוך אור אודות שיטת וסוג הטיפול שנתנו לתובעת. למעשה קיים חוסר מלא בתיעוד הרפואי וזאת מבלי לספק הסבר שמניח את הדעת אודות מחדל זה. לפיכך, מועבר נטל השכנוע לנתבעים באשר לכל יסודות העוולה ועליהם להוכיח שהם לא התרשלו כלפי התובעת. האם הנתבעים עמדו בנטל הזה? 27. הנתבעים לא טרחו להסביר ולפרט מה שיטת הטיפול שניתנה ואם היא עדיפה על פני שיטות טיפול אחרות. בכך גם לא ניתן לדעת אם הם בחרו בשיטת טיפול מתאימה לצורך הטיפול בתובעת. הם העלו מספר הסתייגויות לגבי טענות התובעת בעניין סוג ושיטת הטיפול שניתן לה, מבלי לאשש זאת במסמכים כלשהם. כך למשל, לגבי טענת התובעת בדבר ביצוע עקירות מיותרות לשיניים שלה, טענו הנתבעים כי מדובר ברצף עקירות הנדרשות על פי הספרות המקצועית ולכן אין כל התרשלות (סעיף 31 לסיכומי הנתבעים). כך גם לגבי טענתם בדבר העדרו של קשר סיבתי בין הטיפול שקיבלה התובעת אצלם לבין מצבה הרפואי נכון להיום, לטענת הנתבעים, הואיל והתובעת עברה בהמשך טיפולי שיניים במסגרת שירותה הצבאי, הדבר מלמד כי אין היא יכולה להוכיח קיומו של הקשר הסיבתי הנ"ל. גם לגבי מצבה הרפואי של התובעת, לפני שפנתה לנתבעים, טענו הנתבעים כי היא סבלה מבעיה בסגר ולכן הליקוי בסגר נגרם כתוצאה מתורשה או כתוצאה מהרגלי ילדות ולא כתוצאה מהטיפול שניתן לה (סעיפים 13-15 לסיכומי הנתבעים). 28. הנתבעים לא הציגו ולו מסמך רפואי אחד שיאשש טיעוניהם הנ"ל. הם, כפי שציינתי לעיל , אף נמנעו מלהעיד את רופא השניים שביצע את העקירות. הם אף לא הציגו חוות דעת נגדית שתתמוך בעמדתם או שתציג תמונה מקצועית ועובדתי ת אודות מצבה הרפואי של התובעת ושיטת הטיפול שניתנה לה. הנתבעים יכלו להעמיד את התובעת, לו רצו, לבדיקת מומחה מטעמם כדי לבחון את מצבה הרפואי ולחוות דעתו סביב שיטת הטיפול והפרקטיקה הנהוגה במצב מעין זה, אך הם כאמור נמנעו לעשות זאת. 29. לאור האמור, אין ספק כי הנתבעים לא הצליחו למלא את החוסר הראייתי שנתגלה ובכך הם למעשה לא עמדו בנטל השכנוע שהועבר לכתפיהם ולא הוכיחו מהות ושיטת הטיפול שניתן לתובעת, שלטענתם לא היה רשלני. 30. בנסיבות המקרה שלפנינו, החוסר הראייתי גרם לתובעת להיתקל בקשיים רבים לצורך הצגת חוות דעת משפטית שבאמצעותה יחווה המומחה את דעתו סביב שיטת וטיב הטיפול שניתן לה. על כן, סבורני כי לצורך ההכרעה בשאלת האחריות, ולאור החוסר בראיות, ניתן בנסיבות המקרה להסתפק בכך שהתובעת תוכיח אך ורק עצם קבלת הטיפול הרפואי על ידי הנתבע מבלי לצרף אפילו חוות דעת רפואית (ראו ע' עזר וד"ר א' נירנברג, רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין, עמ' 359, 361-362, וכן ת.א. 18839-01-09 חזן נ' שטיבלמן (17.10.12)) . 31. עם זאת, התובעת מצאה לנכון לצרף את חוות דעתו של ד"ר דניאל לזמס, מיום 19.1.11 (ת/1). אין בממצאי חוות הדעת כדי לשנות ממסקנתי בעניין שאלת אחריותם של הנתבעים שלא עמדו בנטל השכנוע ולא הוכיחו כי הם לא התרשלו. עם זאת, ממצאי חוות הדעת יידונו במסגרת שאלת גובה הנזק. 32. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבעים לא עמדו בנטל השכנוע ולא הצליחו להוכיח שהם לא התרשלו בשיטת ואופן הטיפול בתובעת. על כן, אני קובעת כ הם חייבים בנזיקין כלפיה. 33. לפני סיום שאלת האחריות מצאתי לנכון להתייחס בכל זאת, ולו על קצה המזלג, לשאלת האחריות בהקשר של עוולת הרשלנות. אקדים ואציין, כי גם לו היה הנטל מוטל על כתפי התובעת להוכיח שהנתבעים התרשלו והפרו את חובתם כלפיה, הייתי מגיעה למסקנה כי היא עמדה בנטל זה. אין חולק בין הצדדים סביב שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבעים כלפי התובעת (סעיף 73 לסיכומי הנתבעים). 34. סעיף 3(א) לפקודת הרופאים (נוסח חדש), תשל"ז-1976 קובע כדלקמן: "מי שאינו רופא מורשה לא יעסוק ברפואה ולא יתחזה, במפורש או מכללא, כעוסק ברפואה או כמוכן לעסוק בה." במקרה שלפנינו הוכח, כי הנתבע עסק ברפואה כשהעניק לתובעת טיפול יישור שיניים מקום שבו אין חולק כי אין הוא מוסמך ליתן טיפול כאמור. בכך , הוא למעשה הפר את הוראות הסעיף הנ"ל, ודי היה בכך כדי להטיל על הנתבעים אחריות נזיקית. כאן נשאלת השאלה מה היקף אותה חובת זהירות? וזאת כמובן בהנחה שניתן להתעלם משאלת החוסר הראיות ואי הצגת הרשומות הרפואיות. 35. בסיכומיהם, ניסו הנתבעים לטעון כי סטנדרט הה תנהגות הנדרש מהנתבע הוא כזה אשר מצופה מרופא סביר בנסיבות המקרה. טענה זו היא טעות ביסודה. הרי נשוב ונזכיר, כי אין המדובר ברופא אלא בטכנאי שיניים. זו חובה שהינה בעלת תוכן שונה מן החובה שמוטלת על רופא שיניים. חובתו של הנתבע במקרה שלפנינו היא להימנע מניסיון אבחון וממתן טיפול ועליו גם מוטלת החובה להסביר כי הטיפול של יישור השיניים הינו טיפול ועניין רפואי שהוא מנוע לתת (ראה ע"א 2055/99 פלוני נ' זאב (11.7.01) (להלן: " פרשת זאב") שם דובר על חובתו של מוהל אך הדברים שנאמרו שם יפים גם לענייננו). 36. משהוכח בפניי, במישור העובדתי , כי התובעת לא הופנתה ולא קיבלה טיפול ע ל ידי רופא שיניים אלא ע ל ידי הנתבע , שאינו מוסמך לתת טיפול של יישור שיניים, הוכח למעשה כי הנתבע הפר את חובותיו שמוטלות עליו. בהקשר זה , יפים הדברים שנאמרו ב "פרשת זאב": "כשמתגלה למוהל, בימים שלאחר המילה, תופעה חריגה במצבו של התינוק, והוא אינו מפנה את התינוק לרופא אלא מנסה לאבחן את מצבו או מטפל בו בעצמו, מפר הוא את חובת הזהירות המוטלת עליו. כשהוא נוהג כך הריהו כמי שמשים עצמו רופא אף-על-פי שאיננו בעל הכישורים (הפורמאליים והמעשיים) לעסוק ברפואה. בכך הוא נוטל על עצמו אחריות נרחבת לכל התוצאות המזיקות העלולות להיגרם לתינוק, בין מחמת מחדלו להפנותו לקבלת טיפול רפואי ראוי מידי רופא ובין מחמת מעשיו במתן טיפול שגוי ובלתי מתאים. התחזות כמומחה לדבר מטילה על המתחזה חובת זהירות של מומחה, ומי שמתיימר לעסוק ברפואה, אף שאיננו מורשה לכך, נושא בחובת הזהירות המוטלת על רופא." בכך, הוכח למעשה כי הנתבעים הפרו את חובתם והתרשלו כלפי התובעת. 37. מן המקובץ לעיל, מתקבלת המסקנה כי הנתבעים חבים באחריות נזיקית כלפי התובעת. לפיכך, ולאור התוצאה שאליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בייתר העוולות שנטענו על ידי התובעת. גובה הנזק 38. כאמור, מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר לזמס אשר קבע , כי מפאת אי קיומן של רשומות רפואיות לא ניתן לקבוע מהלך השתלשלות הטיפול בתובעת. אולם , לדעתו , מדובר בטיפול שלא צלח וכשל. בוצעו עקירות לא מקובלות , שכן מפיה של התובעת נעקרו 5 שיניים מלתעות שלא ברור מה סיבת עקירתן. בנוסף , לטענתו, מדברי התובעת עולה כי הנתבע השתמש במכשור נשלף שלא מתאים למקרה שלפנינו , ובכך נמנעה שליטה על תנועת השורשים והשיניים במהלך הטיפול האורתוד ונטי, דבר שהוביל לכך שהשיניים נמצאות כעת בהטיות לא מקובלות (מזיאליזציה). מה גם, הדבר הוביל לספיגת השורשים. 39. לדעת ד"ר לזמס, אבדן 5 שיניים טבעיות ללא יכולת לשיקום באמצעות כתרים ו/או שתלים מקנה נכות של 0.5% בגין אובדן שן בודדת ללא אפשרות להתקנת תותבת וזאת לפי "סעיף-קטן (1)(ד) של פרק שמיני של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956" (כך נרשם במקור-נ.ד.מ.). הכוונה היא לסע' 74(1)(ד) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קיבעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). לפיכך, לגישת המומחה, הואיל ונעקרו 5 שיניים אזי יש לקבוע לתובעת בגין נזק ז ה, נכות צמיתה בשיעור של 2.5%. בנוסף, בעקבות הטיפול הלקוי שקיבלה התובעת, היא סובלת מלקות בסגירה עם קשיי לעיסה בצורה בינונית שמופיעה לעתים תכופות עם הפרעות קלות בלעיסה. על כן, להערכתו, יש לקבוע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 2(א)( II) של פרק שמיני לתקנות (הכוונה לסעיף 73(2)(א)( II) לתקנות). לפיכך, להערכתו, נכותה של התובעת עומדת על 12.5%. 40. בנוסף, להערכת המומחה, מצבה של התובעת אינו בר שיחזור ולא ניתן לתת לה טיפול חלופי לתיקון הסגר וזאת בשל ספיגת השורשים שמעמידה את כלל השיניים הנגועות בסכנת אבדן מוקדם מהמקובל ובמקרה כזה יעלה הצורך בשיקום אבדנן. לכן, להערכתו , לא ניתן לנקוב בסכומים משוערים של טיפולים חלופיים. יחד עם זאת, להערכתו, יש צורך בהחלפת סד לילה כל 5 שנים כאשר עלות סד לילה היא 3,000 ₪. המומחה הוסיף, כי במצבים שבהם הסגר לקוי ויש כאבים בפנים ו בלסתות, שמצריכים תיקון סגרי באמצעות אורתוד ונטיה עם טיפול תומך באמצעות סד לילה, במצב מעין זה שבו גם לא ניתן לבצע תיקון הסגר באמצעות אורתודונטיה או אפילו אורתוכירורגיה, תיזקק התובעת לסד סגרי. כמו כן, אין זה נמנע כי בעקבות העומס הסגרי ייווצרו תהליכים ניווניים כרוניים "עד לכדי מצב של Osteoarthritis. מהלך זה עשוי להוביל לצורך בהתערבות פרמקולוגיות וכירורגיות מרחיקות לכת, דוגמת Arthrocentesis Arthroscopy ואפילו Open TMJ Surgery". 41. מנגד, מטעם הנתבעים כאמור לא הוצגה כל חוות דעת נגדית אך הובעו הסתייגויות רבות כנגד ממצאי מומחה התובעת. בין היתר , טענו הנתבעים כי מדובר במומחה אשר ח יווה את דעתו בתחום שאינו במומחיותו, בממצאיו הוא לא הסתמך על רשומות רפואיות אלא על ספקולציות ומכתבים שנתקבלו מרופא אחר, אשר לא הובא לעדות ולא נחקר. זאת גם בנוסף לטענתם לקשר האישי שנתגלה בין המומחה לבין התובעת ולבין אותו רופא שהמומחה הסתמך על מכתביו, שכן שלושתם עבדו ביחד באותה מרפאה. 42. אומנם מומחה התובעת אישר, כי הוא אינו מומחה בתחום האורתוד ונטיה (עמ' 11, ש' 13-16). עם זאת, אין בכך כשלעצמו כדי לגרום לפסילת חוות דעתו. בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בת.א. (מחוזי י-ם) 2064/08 אלעתמין נ' מרכז רפואי סורוקה (30.6.09): "אין כל מקום לפסול מראש חוות-דעת רפואית, שניתנה על-ידי מומחה רפואי בתחום מסוים, רק על יסוד הטענה שהיא מתייחסת לסוגיות רפואיות שאינן מצויות באופן מובהק בתחום המומחיות שלו. כמובן שמבחינת בעל הדין המציג את אותה חוות-דעת יש יתרון ברור בהגשת חוות-דעתו של המומחה הטוב ביותר שרכש מומחיות ספציפית בתחום הרפואי בו מדובר; ואולם, כפי שנפסק לא אחת, לא תמיד ניתן לסווג סוגיות רפואיות ולשייכן באופן בלעדי לקטגוריה מסוימת. הרפואה, כמו תחומים מדעים אחרים, הפכה לרב תחומית ותחום אחד משיק למשנהו. קיימים גם ענפי רפואה אינטר-דיסציפלינאריים, שלמומחים בהם, מעצם טבעם של אותם ענפים, תפיסת רוחב, או מבט-על, כמו רפואת משפחה, רפואה פנימית, או רפואה שיקומית. מאידך גיסא, ההתמחות גם נעשית צרה יותר ויותר ולא יהא מוצדק לחייב בעל דין להגיש חוות דעת של מומחה בתחום ההתמחות הספציפי הנוגע לעניין הנדון. האם, למשל, כאשר טענת בעל הדין נוגעת לתחום התמחות ספציפי כמו אורתופדיה של כף היד, תפסל על הסף חוות דעת של אורתופד שאינו מומחה בתחום ספציפי זה?" והדברים שנאמרו, בע"א 676/88 חונדיאשוילי נ' בידרמן חברה לביטוח בע"מ (31.12.88): "עם זאת, אין לשכוח שלכל רופא השכלה וידיעה כללית בענפי הרפואה השונים, ולעיתים יכול רופא כללי, או רופא אשר התמחותו בשטח רפואי אחד, לחוות דעתו גם בשטח אשר יש לו בו ידע, אפילו אין בידו תעודת מומחה לעסוק באותו שטח רפואי. השאלה אם יש לו הידע המספיק באותו שטח רפואי, ובאיזה מידה ניתן לסמוך על חוות דעתו, עניין הוא לבית המשפט לענות בו. וכמו בכל עניין בו נדרשת הוכחה במשפט אזרחי, על בית המשפט לשקול ולהחליט אם די בראיות הרפואיות שבאו בפניו על מנת לשכנע במידת השכנוע הנדרשת במשפט אזרחי בדבר קיומו של ממצא רפואי לו טוען מי מהצדדים שבפניו" 43. בענייננו, התובעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר לזמס שהינו רופא שיניים בהכשרתו אשר מת מחה בתחום כירורגית פה ולסתות ואין הוא מתמחה בתחום האורתוד ונטיה. אולם, אין באמור כדי להביא לפסילת חוות הדעת שכן הנזקים שנגרמו לתובעת, כפי שפירט המומחה , הם נזקים שבתחום מומחיותו ולא בתחום האורתודונטיה. המומחה נחקר בעניין זה והשיב: "... היות והנזק שנגרם לניצן הוא רב, ולא מסתכם אך ורק במשנן, היינו שיניים 4-5, אלא יש לנו עניין עם הקרנה לשרירי הלעיסה, מפרק הלסת, מערכת הלעיסה בכללותה, כולל הלסתות והמראה של הפנים. זו, שוב, הממלכה שלנו ככירורגים." (עמ' 13, ש' 1-3) המומחה הדגיש בחקירתו, כי הסתמכותו על דעתו של מומחה אחר לאורתודונטיה הינה על מנת לקבל הבהרה נוספת לעניין ולא מכיוון שאין הוא המומחה המוסמך לתת חוות דעת בתחום (ראה עדותו בעמ' 12 ו-13). עיון בחוות הדעת אף תומך בדברים הנ"ל שכן תלונות התובעת הן בעיקר בעניין מראה הפנים הלקוי ("סנטר אחורי ביחס ללסת עליונה. מראה פנים בפרופיל Bird Face"), כאבי פנים ("קליקים במפרק לסת ... בצד שמאל. רגישות דו צדדית במפרקי הלסת. הודגמה רגישות דו צדדית של שרירי הלעיסה") וקשיי לעיסה (סגר לקוי, מחוסר מגעים קדמיים. מגעים ניכרים רק בטוחנות ראשונות ושניות בשני הצדדים, עם מגעים בכירים משמאל – שן 27") . המומחה שהוא מומחה בתחום כירורגית פה ולסת ות הוא המומחה שאמור לחוות דעתו בתלונות אלה. אמנם, באשר לטיב הטיפול האורתודונטי, ראוי כי מומחה לאורתודונטיה יחווה דעתו, יחד עם זאת ולאור הקביעה לעיל בשאלת האחריות, אין מקום לפסול את חוות הדעת בשל כך. יתרה מזו, הנכות שנקבעה על ידי המומחה הינה נכות בשל אובדן שיניים ובשל כאבי שרירים ומפרקי הלסת, וגם נכויות אלה מומחה בתחום האמור יכל לחוות דעתו אודותיהם. אוסיף עוד, כי המומחה הדגיש בחקירתו כי למרות שהתייחס לדעתו של ד"ר דנבר (מומחה לאורתודונטיה) הרי שחוות דעתו ניתנה בהסתמך על הבדיקה הקלינית שלו ועל ממציאה: "... אני מסתמך על שלושה דברים: על חוו"ד של ד"ר דנבר, על הבדיקה הקלינית שלי, שהיא זו שמנצחת פה, ולאור הדינמיקה שאני רואה ברשומות הצבאיות." (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.) (עמ' 10, ש' 30-32) לאור כל האמור, הנני מאמצת את חוות דעתו של ד"ר לזמס וקובעת כי נכותה של התובעת בשל ליקויי הסגר וקשיי הלעיסה בשיעור של 10%. 44. לעניין עקירת 5 השיניים, שעל פי טענת התובעת נעקרו שלא לצורך, אציין כי מהתשתית הראייתית עולה כי מפיה של התובעת נעקרו 5 שיניים , כאשר , לטענת הנתבעים , לא הייתה כל התרשלות בעקירתן. מה גם, לא הוכח ע ל ידי התובעת כי כל השיניים הנ"ל נעקרו ע ל ידי הנתבעים כפי שאף המומחה מטעמה מודה בחקירתו. 45. אשוב ואדגיש, כי הנתבעים הודו בעקירת 4 שיניים (ראה סע' 20 לכתב ההגנה) לצורך הטיפול האורתודונטי, אולם הכחישו כי השן החמישית נעקרה במהלך הטיפול. בנסיבות דנן קיים קושי לקבוע אם אכן השן החמישית (שן מס' 25) נעקרה ע ל ידי הנתבעים במסגרת הטיפול האורתודונטי שקיבלה התובעת אצל הנתבעים. קושי זה נעוץ בעיקר בעצם מחדלם של הנתבעים באי שמירה והצגת הרשומות הרפואיות וכן בהימנעותם מלהעיד את ד"ר טוקאן שביצע עקירות אלו. לאור האמור, ומאחר והתובעת טוענת כי כל השיניים נעקרו במהלך הטיפול האורתודונטי וכי לא קיבלה טיפול שיניים כלשהו במהלכו נעקרה השן החמישית, ומאחר והמחדל באי שמירת הרשומות הרפואיות ובאי הבאת רופא השיניים שביצע את העקירות למתן עדות נזקף לחובת הנתבעים, הנני קובעת כי גם השן החמישית נעקרה במהלך הטיפול האורתודונטי ולצורך ביצוע הטיפול האורתודונטי. כמו כן, ולאור הקביעות לעיל באשר לרשלנות בביצוע הטיפול האורתודונטי ולאי שמירת הרשומות הרפואיות, הנני קובעת כי עקירת כל חמשת השיניים היתה מיותרת ובעקבות כך נגרמה לתובעת נכות בגין עקירתן בשיעור של 2.5%. 46. לגבי ממצאי מומחה התובעת בכל הנוגע לקביעותיו שמדובר במצב בלתי ניתן לתיקון בשל ספיגת השורשים והיזקקות התובעת לסד לילה, המומחה התיחס בחוות דעתו לעלות סד הלילה ולצורך בהחלפתו מידי 5 שנים אולם לא התייחס כלל לטיפול שיכל והתובעת תזדקק לו בעתיד במידה והיא תאבד את השיניים שקיימת בהן ספיגת שורשים, או חלק מהן, כך שהוא לא פירט מהו הטיפול שתצטרך לקבל אותו במקרה של אובדן ומה עלות הטיפול כפי שלא ציין מה הסיכוי/סיכון שתאבד את שיניה הנ"ל או חלק מהן. בנסיבות אלה לא ניתן להעריך את העלויות של הטיפול האמור ולא את הסיכון שהתובעת תצטרך לקבלו. באשר לסד הלילה הנני מאמצת את קביעות המומחה כך שהתובעת תצטרך להשתמש בסד לילה ולהחליפו מידי 5 שנים בעלות של 3,000 ₪. כמובן שיש להוון את הסכומים הנ"ל. 47. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי בעקבות טיפול יישור השיניים שקיבלה התובעת אצל הנתבעים נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 12.5%. אקדים ואציין, כי מדובר בנכות רפואית שלא שוכנעתי כי היה בה כדי להקנות נכות תפקודית כלשהי לתובעת. 48. כאב וסבל – התובעת טופלה על ידי מי שאינו מורשה להעניק טיפול שיניים ובעקבות הטיפול האמור, לתובעת נותרה נכות רפואית בשיעור של 12.5%. התובעת סובלת ותסבול כל ימי חייה מלקות בסגירה וקושי בלעיסה, שלא ניתן לתיקון ואשר גורם, בין היתר, גם לנשיכה עצמית (ראה ממצאי המומחה בבדיקה תוך-פומית: "רקמות רכות – עדות לנשיכה עצמית חוזרת דו צדדית ... . קו לבן דומה בגובה הסגר נצפה גם בצידי הלשון, דו צדדית") . התובעת תצטרך להשתמש בסד לילה כל ימי חייה ומראה פניה לא ניתן לתיקון בשל ספיגת השורשים ממנה היא סובלת. לאור כל האמור, אני מעמידה ראש נזק זה על סך של 150,000 ₪. 49. הפסדי השתכרות ואובדן זכויות סוציאליות – התובעת טופלה אצל הנתבעים בהיותה קטינה. לא שוכנעתי כי לתובעת נגרם הפסד השתכרות כלשהו או שהית ה גריעה ביכולת השתכרותה. התובעת השתלבה בשוק העבודה ומתלושי השכר שהוצגו בפניי עולה כי היא משתכרת , בממוצע , סך של 9,000 ₪. לא הוכח בפניי , כי לולא הטיפול שקיבלה היא הייתה משתכרת יותר. הוא הדין גם לגבי ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד וכן לגבי אובדן זכויות סוציאליות ופנסיה. 50. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד – אומנם , התובעת לא הגישה קבלות בעניין, אולם אין ספק כי התובעת נאלצה לשאת בהוצאות רפואיות שונות וכן בנסיעות לטיפולים הרפואיים. אין ספק גם , כי היא תיזקק להוציא הוצאות אלו לעתיד לצורך הטיפול גם בכאבים ובקשיים הפיזיים שהינה סובלת מהם בשל הלקות בסגירת הלסת והקשיים בלעיסה, כמו כן תצטרך להחליף את סד הלילה מידי 5 שנים בעלות של 3,000 ₪. (הסכום האמור בהיוון עד סוף תוחלת חייה עומד על 1 7,000 ₪). לפיכך, ובהתחשב בחומרת פגיעתה, משך הטיפול , שיעור נכותה, והצורך בסד לילה אני מוצאת לנכון לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובאלי על סך של 25,000 ₪. סיכום 51. לאור האמור לעיל, הנני מקבלת את התביעה מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 175,000 ₪ , בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיו ם ועד ליום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ב גין האגרה ושכ"ט המומחה הרפואי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הוצאת הסכומים כאמור ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, ישאו הנתבעים ב שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק.טכנאיםטכנאות שינייםרפואהתביעות רשלנות רפואיתשינייםרשלנות