להלן פסק דין בנושא דמי שימוש ראויים ליקויי בניה: 1. רקע: התובעים 1-2, יהודית ז"ל ואריה אלוני (להלן: "יחידי אלוני") התגוררו בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה בדירה הידועה כדירה מס' 6 בבית המצוי ברח' קויפמן בחיפה (להלן: "הבית"). ביום 25.2.05 נפטרה הגב' יהודית אלוני, ומאז מתגורר אריה אלוני בדירה בגפו. מכח הוראות תקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אני משנה את שם התובעת 2 ל"עזבון אלוני יהודית ז"ל". התובע 3, אבי אלונים, הוא בנם של יחידי אלוני, והתובעת 4 היא אשתו (להלן: "יחידי אלונים). יחידי אלונים היו עד ליום 10.5.04 בעלי דירה הידועה כדירה מס' 4 בבית הנ"ל. ביום 10.5.04 נמכרו זכויותיהם בבית למר אברהם טטרושוילי ולגב' אסתר אילן, שאינם תובעים בתיק זה, אולם התובעים הנ"ל נותרו בעלי זכויות יחסיות בדירה הידועה כדירה מס' 5 בבית הנ"ל, המכונה בפי הצדדים "החנות". הנתבעים 1-2, אסף וכמי גור (להלן: "יחידי גור") מתגוררים אף הם בבית בו מתגוררים יחידי אלוני, בדירה הידועה כדירה מס' 7. דירת יחידי גור מצויה מעל דירת יחידי אלוני, ומעל לדירתם קיימת יחידת דיור קטנה (להלן: "דירת הגג"). הבית רשום בפנקס הזכויות בלשכת רישום המקרקעין בחיפה כגוש 12259 חלקה 85, המצוי בבעלותם המשותפת של אחד עשר שותפים. בין כל השותפים בבית זה קיימים קשרי משפחה, אך קיומם אינו רלבנטי לתביעה זו. מאפייני הבית הם כאלה ההופכים אותו לבית הראוי להירשם כבית משותף, ועל כן יש תחולה להוראות המייחדות נכסים שכאלה כמפורט בסעיפים 77א'- 77ו' לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. במרוצת השנים נתגלעו בין בני המשפחה המתגוררים בבית חילוקי דעות בקשר עם חלוקת הדירות בבית והשימוש ברכוש המשותף. בין הצדדים הניצים - משפחות אלוני ואלונים מחד, ושלושת משפחות גור, מאידך- התנהלו הליכים משפטיים והליכי בוררות אשר בסופם החליטו הצדדים ליישב את המחלוקות ביניהם בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הפשרה"). במסגרת הסכם הפשרה החליטו הצדדים על רישום הבית כבית משותף, הקצו את הדירות לבני המשפחה והצמידו חלקים ברכוש המשותף אל הדירות. תביעה זו עניינה בפיצוי ותשלום דמי שימוש ראויים בגין תפיסת חזקה ושימוש ייחודי ברכוש המשותף. 2. טענות התובעים: לטענת התובעים, במסגרת הסכם הפשרה, החליטו הצדדים כי דירת הגג, שהיא דירת סטודנטים שגודלה כ- 30 מ"ר, המצויה בעליית הגג, מתחת למעטה הרעפים ומעל לדירת יחידי גור, תיחשב כחלק מדירתם של יחידי גור, היינו כחלק מדירה מס' 7. כמו כן, על פי הסכם הפשרה, לדירתם של יחידי גור הוצמדו חניה, מרפסת גג ומחסן. לדירה לא הוצמדו, לטענת התובעים, גג הרעפים וחללים לא מנוצלים שהיו מצויים מתחתיו, והמשמשים עתה כ"גג" לדירתם של יחידי גור ולבית בכללותו. כלומר- לדירת יחידי גור לא הוצמדו חלקים המצויים מסביב לדירת הגג. בהסכם הפשרה נקבע בנוסף, כי החנות (דירה מס' 5) תירשם כיחידה נפרדת בבעלותם של כל בעלי הדירות בבית. לטענת התובעים, בתחילת שנת 2001 פנו יחידי גור ליחידי אלוני ואלונים והודיעו על כוונתם לערוך שיפוצים בדירתם. לטענתם, יחידי גור ביקשו להרשות להם לאחסן את מטלטלי דירתם למשך שלושת חודשי השיפוץ בחנות, המצויה כאמור בבעלותם המשותפת של הצדדים להסכם הפשרה. על רקע רצונם לשמור על יחסי שכנות טובים ככל האפשר, התובעים לא התנגדו לשיפוצים המתוכננים והוסכם כי יחידי גור יעשו שימוש בחנות לשם אחסנת מטלטליהם של יחידי גור למשך שלושה חודשים בלבד, ומתוך הנחה כי השיפוץ הצפוי הינו שיפוץ פנימי בלבד שיימשך זמן קצר יחסית. עם תחילת השיפוצים הופתעו התובעים, לטענתם, לגלות כי יחידי גור החלו בשיפוצים הכוללים גם שיפוץ חיצוני של הבית, פגיעה ברכוש המשותף, פריצת פתחים ותפיסת חזקה ייחודית בחלקי הרכוש המשותף, וזאת, על דעת עצמם וללא קבלת אישורים מדיירי הבית ורשויות התכנון. יחידי גור הרסו את גג הרעפים של הבית כדי להרחיב את דירת הגג וכדי לבנות קונסטרוקציה לגג חדש, השונה במידותיו ובממדיו מן הגג הקודם. התובעים טוענים, כי יחידי גור פגעו ברכוש המשותף בכך שפרצו חלונות ופתחים בקירותיו החיצוניים של הבית, הניחו צנרת חיצונית וביצעו גימורי טיח חלקיים באופן שכיער מאוד את חזיתו החיצונית של הבית. תקופת השיפוצים של יחידי גור נמשכה הרבה מעבר לשלושה חודשים ובכל אותה עת המשיכו הנתבעים לתפוס חזקה ייחודית בחנות, חרף התנגדותם הנחרצת של התובעים. בשל תפיסת החזקה הייחודית בחנות נמנעה מהדיירים, לפחות לכאורה, האפשרות להשתמש באופן סביר בחנות או לפעול לשם מכירתה, כפי שתכננו הצדדים לעשות בהסכם הפשרה. זמן קצר לאחר שנהרס גג הרעפים והחלו השיפוצים, הופסקה העבודה במקום עפ"י צו הפסקת עבודה שהוצא על ידי רשויות התכנון המקומיות. בשל הפסקת העבודות נותר גג הבית פרוץ לרוחות וגשמים (ללא גג רעפים). בהגיע חודש נובמבר 2001 הוצף גג הבית במי גשמים, אשר חלחלו אל חדר המדרגות המשותף ואל דירת יחידי גור המצויה מעל דירת יחידי אלוני. לאחר שדירת יחידי גור הוצפה, חלחלו המים אל דירת יחידי אלוני והופיעו בה נזקי רטיבות חמורים. לטענת התובעים, מאחר ויחידי גור לא התגוררו באותה תקופה בדירתם, לא היה אכפת להם כי דירתם מוצפת במים וכי התובעים סובלים סבל רב. על מנת להקטין ככל האפשר את נזקיהם הביאו יחידי אלוני בעלי מקצוע אשר במספר הזדמנויות גירדו את הטיח המתקלף, צבעו את הדירה וערכו בה ניקיון יסודי, וכן הוזמן נגר כדי שיחליף מדפים ודלתות בארונות שניזוקו בשל הרטיבות. התובעים טוענים, כי במהלך ביצוע עבודות השיפוץ פגע מנוף שהוזמן ע"י הנתבעים בפרגולה המצויה במרפסת דירתם של יחידי אלוני, והפרגולה נשברה. מאחר ואותה פרגולה הייתה ממילא ישנה, יחידי אלוני אינם תובעים את שוויה או בנייתה מחדש, אלא רק את עלות סילוקה אל הרחוב. ביום 25.12.01 שלח ב"כ התובעים מכתב לנתבעים בו הם נדרשו לנקוט באמצעים הדרושים כדי למנוע נזקים נוספים לדירה ולחדר המדרגות, לתקן את הנזקים שגרמו לדירת יחידי אלוני ולרכוש המשותף ולסלק את המיטלטלין שאחסנו בחנות. יחידי גור לא השיבו למכתב זה ולא ביצעו את הנדרש מהם תוך פרק הזמן בו נדרשו לעשות כן. רק לאחר שהחלו ההליכים בפני ביהמ"ש, אלתרו הנתבעים פתרון ביניים שמנע נזקי רטיבות בחורפים הבאים. עם הגשת כתב התביעה הגישו התובעים בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על הנתבעים להמשיך בביצוע עבודות שמטרתן תפיסת חלקים מהרכוש המשותף (בש"א 10872/02). כב' השופט גנון החליט להיעתר לבקשה וכפועל יוצא מכך ניתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים לתפוס את חלקי הגג שלא הוצמדו לדירתם על פי הסכם הפשרה הנ"ל. בידי הנתבעים נותרה האפשרות להמשיך בביצוע עבודות הבניה, ככל שאלה נעשות בתחום שהוצמד לדירתם על פי הסכם הפשרה. הנתבעים טענו, כי חלקי הגג עליהם התכוונו להרחיב את דירת הגג אינם "רכוש משותף" וכי על פי הסכם הפשרה חלקים אלה הוצמדו לדירתם. לפיכך, התובעים פנו בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי (ה"פ 258/02), בה ביקשו כי ביהמ"ש יצהיר, שחלקי הגג שבמחלוקת מהווים חלק מהרכוש המשותף בבית, ואכן ביהמ"ש פסק, כי חלקי הגג, שעליהם התכוונו יחידי גור להרחיב את דירת הגג, הם חלק מן הרכוש המשותף. על פי החלטת כב' השופט גנון, הנתבעים רשאים לבצע את העבודות הדרושות על מנת להכשיר את דירת הגג למגורים. הנתבעים לא מימשו אפשרות זו, והעדיפו, לטענת התובעים, להמתין להכרעת רשויות התכנון, שמא יותר להם בכל זאת להרחיב את דירת הגג ולבנות את גג הרעפים כפי שתכננו. התובעים תובעים פיצוי בגין נזק ממוני ישיר שנגרם לדירת יחידי אלוני, עגמת נפש שנלוותה לפגיעה בדירת יחידי אלוני וכן פיצוי נוסף בגין עגמת הנפש שנלוותה לרכוש המשותף, פיצוי בגין השימוש הייחודי שעשו הנתבעים בחנות ופינוי המיטלטלין שאחסנו בחנות, ככל שאלה לא פונו עד היום וכן החזרת מצב הבית לקדמותו. עוד מבקשים התובעים, כי יינתן צו מניעה קבוע, האוסר על יחידי גור לתפוס חזקה ברכוש המשותף ללא קבלת הסכמה מפורשת מדיירי הבית כנדרש על פי חוק המקרקעין, וזאת בעקבות פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ולפיו שולי הגג מהווים רכוש משותף, ובשים לב כי הסכמת התובעים להצמדת שולי הגג מעולם לא ניתנה ולא הושגה באסיפה הכללית. 3. טענות הנתבעים: הנתבעים טוענים, כי נכון להיום, התובעים 3 ו-4 אינם בעלי זכויות בבניין "המריבה", זאת לאחר שמכרו זכויותיהם בדירת המגורים בשנת 2003 (צריך להיות 2004, מ.ר.) התובעים היו, עד למכירת הזכויות בעלי 37% מהרכוש המשותף בלבד, ולאחר מכר זכויותיהם של התובעים 3 ו-4, חלקם של התובעים 1 ו-2 הינו 18% בלבד. הנתבעים טוענים, כי מסמכי הבית המשותף נחתמו על ידי הצדדים, ולפיהם גג הרעפים והחלל מתחתיו הוצמדו ליחידתם. הצמדה זו תאמה את ההסכמות שליוו את הליך הכנת התשריט והתכנון. מאוחר יותר, התעוררו התובעים וטענו כי חתמו על המסמכים בטעות, ובשל כך הגישו את התביעה דנן ואת התביעה למתן פסק דין הצהרתי בביהמ"ש המחוזי. הנתבעים טוענים, כי פנו לתובעים והודיעו על כוונתם לערוך שיפוץ בדירתם. במהלך תקופת השיפוצים הנתבעים קיבלו את הסכמת כל הדיירים, והסכמתם המפורשת של התובעים, לאחסן מטלטליהם בחנות שבקומת הקרקע. ההסכמה לא ניתנה לתקופה של שלושה חודשים בלבד, כפי שטוענים התובעים. הנתבעים, בסוברם שהגג צמוד ליחידתם, החלו לבצע שיפוצים בדירתם, ובין היתר החליפו את גג הרעפים הרעוע, על חשבונם. במהלך החלפת גג הרעפים, העירייה נתנה צו הפסקת עבודה בשל חריגת גובה בגג הרעפים החדש, ולפיכך פירקו הנתבעים את הגג החדש. הנתבעים הגישו בקשת ליגליזציה לעירייה, אך לאור התנגדות התובעים לבקשה, הליך הרישוי התארך וחשיפת הגג הביאה לחדירת מי גשמים לדירת התובעים 1 ו-2 שדירתם נמצאת מתחת לדירת הנתבעים, אך זאת חרף איטום זמני שבוצע, לטענת הנתבעים. אשר לצו המניעה- הנתבעים טוענים, כי היות שניתן בביהמ"ש המחוזי פס"ד הצהרתי לפיו גג הרעפים והרצועה שנותרה בחלל מתחתיו הינם רכוש משותף, היה מקום להשאיר את צו המניעה הזמני על כנו, אולם התובעים 3 ו-4 מכרו זכויותיהם בדירה, והרוכשים אשר "נכנסו בנעליהם" הסכימו במסגרת אסיפה כללית לבקשת הנתבעים לבנות מחדש את גג הרעפים. לפיכך, ככל שמדובר בצו המניעה, אין עוד מקום לדון בו, לטענת הנתבעים, וכל שניתן הוא שהנתבעים יבצעו את הבנייה בכפוף לקבלת היתר, בהתאם להסכמת האסיפה הכללית. אשר לפיצויים- התובעים ביצעו מספר תיקונים במהלך שלושה חודשים, במקום להמתין עד חלוף עונת הגשמים והתייבשות הרטיבות, שאז ניתן לבצע תיקונים. הנתבעים טוענים, כי אין לייחס משקל לטענת הרטיבות, ואם אכן נגרמו נזקי רטיבות לתובעים, היה מקום לתקנם פעם אחת בלבד, ולא ארבע פעמים בשלושה חודשים. הנתבעים טוענים עוד, כי התובעים 3 ו-4 מכרו זכויותיהם בדירה, אך למכירתם קדם שיפוץ מקיף, וקיים חשד מבוסס כי עלות השיפוץ "הועמסה" על תביעה זו. אשר לעגמת הנפש- הנתבעים טוענים כי עוגמת הנפש שנגרמה להם גדולה לאין שיעור לעומת עוגמת הנפש הנטענת על ידי התובעים. לטענת הנתבעים, התובעים מתעללים ומתעמרים בהם, ושוללים מהם אפשרות ליהנות מיחידת הדיור שהייתה מתחת לגג הרעפים. חשיפת הגג גרמה נזק גדול יותר דווקא לדירת הנתבעים, הנמצאת מתחת לאותו גג. התובעים אף הגדילו בעצמם את עוגמת הנפש ואי הנוחות כתוצאה מהרטיבות, על ידי כך שלבקשתם ניתן אותו צו מניעה אשר הותיר את גג הבית, שהינו מקור המפגע, חשוף ללא רעפים. אשר לדמי השימוש הראויים- הנתבעים טוענים, כי תנאי לדרישת דמי שימוש ראויים הוא כי התפיסה הייתה תפיסה ייחודית. בבית ישנן שתי חנויות, והתובעים עצמם השתמשו בחנות השניה. התובעים מודים, כי באחד החדרים הפינתיים של החנות אוחסנו מעט מיטלטלין השייכים למשפחת אלוני, אך אחסנה זו בשטח זניח של החנות (שטח החדר פחות מ- 5% משטח החנות) נעשתה בלא מחאה מצד יתר בעלי הדירות בבית, ובכללם הנתבעים, והיא נחשבת בנסיבות העניין כשימוש סביר בנכס הנמצא בבעלות משותפת. כאשר הנתבעים הבהירו כי הם מתנגדים לאחסנת המיטלטלין הנ"ל הם הוצאו מהחנות בחלוף זמן קצר. לטענת הנתבעים, התובעים לא טענו, כי נמנע מהם השימוש בחנות, ולפיכך לא מתקיים התנאי של השימוש הייחודי. כמו כן, השימוש בחנות על ידי אחסון המיטלטלין נעשה בהסכמת התובעים עצמם וטענתם, כי הסכמתם ניתנה לשלושה חודשים בלבד- לא הוכחה. עוד טוענים הנתבעים, כי השימוש בחנות היה בהסכמת האסיפה הכללית, וכי בכל מקרה החנות הייתה ריקה ולא נעולה, כך שמהתובעים לא נמנע כל שימוש. לפיכך, יש לדחות על הסף את התביעה בגין דמי שימוש ראויים. הצדדים הסכימו, כי התביעה תוכרע לפי סיכומים שיוגשו, תוך ויתור על חקירת העדים, מבלי להודות בנכונות גירסתם. אציין, כי התובעים הגישו את טיעוניהם על פני 25 עמודים, למרות שלא התייחסו לחלק מהנושאים. זו ארכנות שאינה במקומה, והדבר יבוא לביטוי בהוצאות. 4. צו מניעה: בה"פ 258/02 פסק ביהמ"ש המחוזי, כי חלקי הגג שעליהם התכוונו הנתבעים להרחיב את דירת הגג מהווים חלק מן הרכוש המשותף, שכן הסכם הפשרה הינו חד משמעי ואינו כולל הצמדה של גג הרעפים והשטח שנמצא תחתיו לנתבעים. כאמור, נגד הנתבעים ניתן צו מניעה זמני על ידי כב' השופט גנון, אשר אסר עליהם לבצע עבודות בנייה על גג הבית. הנתבעים טוענים, כי לאחר מכירת הדירה על ידי התובעים 3 ו-4, השתנו הנסיבות, ואין יותר מקום לדון בצו המניעה הקבוע, שכן באסיפה שנערכה לאחר מכירת הדירה, הדיירים התירו לנתבעים לבצע בנייה מחדש של גג הרעפים. אני מקבל טענה זו. על פי הסכם הפשרה, ניתן היה לבנות ולשנות בהסכמת הדיירים לפי חוק המקרקעין, ואם לא נכללה הוראה בענין זה, בכל מקרה ניתן לבנות ברכוש המשותף לפי הוראות חוק המקרקעין. על פי החוק, ועל פי התקנון המצוי בנושאים שלא נקבעו בתקנון המוסכם, רשאים מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, להחליט בדבר הוצאה של חלקים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה ובדבר חלוקת זכויות בניה. החלטת האסיפה הכללית לא היתה להוציא מהרכוש המשותף ולהצמיד לדירה אלא להרשות בניה ברכוש המשותף, ואפשר שהיא אינה זקוקה כלל ל- ¾ מהקולות אלא רק ל- 51%, אבל גם אם יש צורך ברוב של ¾ לפגיעה בזכויות ברכוש המשותף, הרי לפי האסיפה הכללית נוצר רוב כזה. לא כך היה בשעה שניתן צו המניעה הזמני, שעה שלתובעים היו 37% מהרכוש המשותף ו-2 מתוך 6 הדירות, אבל עתה, משיש רוב אחר, אין הדיירים ואין הנתבעים צריכים להיות מוגבלים בשימוש ברכוש המשותף לפי כללים שקדמו לכך. על כן, אני דוחה את התביעה למתן צו מניעה קבוע, אלא לאחר ביצוע התוכנית שקיבלה את אישור האסיפה הכללית ביום 12.12.04. הואיל ומדובר ברכוש משותף, שהנתבעים אינם מכחישים כי גרמו לו נזק, עליהם לתקן את הנזק. אשר על כן, אני מורה לנתבעים לתקן על חשבונם את נזקי הגג, במתכונת שאישרה האסיפה הכללית ביום 12.12.04 בבית ובכפוף למגבלות היתר הבניה, ולאחר מכן צו המניעה יהא קבוע, במובן זה שנאסר על הנתבעים ו/או על מי מטעמם לבנות ו/או לעשות כל שימוש ייחודי בחלקי הגג שמסביב לדירת הגג, ואשר לא הוצמדו לדירתם, כל עוד לא נרכשו חלקים אלו מדיירי הבניין ו/או כל עוד לא התירה האסיפה הכללית, כי הנתבעים רשאים לעשות שימוש ייחודי כזה. 5. פיצויים: א. נזק ממוני ישיר- התובעים תובעים בגין נזק ממוני ישיר שנגרם לדירת יחידי אלוני פיצוי בסך של 25,920 ש"ח. הנתבעים לא הכחישו, כי חשיפת גג דירת התובעים (בהיעדר גג רעפים) הביאה לנזילת מים וחדירתם לדירת התובעים 1 ו-2, שדירתם נמצאת מתחת לדירת הנתבעים, אך טענו טענות לגבי גובה הנזק. הצדדים לא צרפו חוות דעת מומחה מטעמם, אשר יחווה דעתו בשאלת הנזקים שנתגלו בדירת התובעים כתוצאה מחלחול המים. לכתב התביעה ולתצהיר התובע 3 צורפו תמונות, הממחישות את הנזק שנגרם כתוצאה מהרטיבות וכן הזמנות עבודה וקבלות המצביעות על תיקוני צבע, טיח והחלפת ריהוט. הנתבע, מר אסף גור, ציין בתצהירו, כי הביא "איש איטום" כדי לבצע איטום בגג, וכי בעיית הרטיבות נפתרה. אמנם, אין לכך כל תימוכין, אך בסיכומים מאשרים התובעים, כי בחורף שלאחר מכן הפסיקו יחידי אלוני לסבול מרטיבות. אינני מקבל את טענת התובעים, לפיה "מאחר ויחידי גור לא התגוררו באותה תקופה בדירתם, לא היה אכפת להם כי דירתם מוצפת במים וכי התובעים סובלים סבל רב". אף אם הנתבעים לא גרו אותה עת בדירתם, דבר המוכחש על ידם, אין זה סביר כי בעל דירה יישאר אדיש, כאשר דירתו מוצפת מים, אך בשל כך שאין הוא מתגורר בה, ובמיוחד במקרה דנן, כאשר הנתבעים עמלו כדי לשפצה. עוד ציין הנתבע בתצהירו, כי בינואר 2001 (צריך להיות 2002, מ.ר.) ביקש מצבע בשם יצחק פישלזון כי יפנה לבני משפחת אלוני ויתקן את הטעון תיקון בביתם כתוצאה מהרטיבות. אולם, התובעת 2 אמרה כי איננה נזקקת לשירותיו. גם לכך אין כל תימוכין, אך גם במקרה זה, מאשרים התובעים בסיכומיהם, כי אכן כך היה, וסירובם נבע מכך שפניית הצבע הייתה באיחור רב, לאחר שצבע מטעמם (מר יוסי אשכנזי) כבר ביצע יותר מסדרה אחת של תיקונים בדירתם, לאחר שפניותיהם אל הנתבע הן באופן אישי והן באמצעות בא כוחם- לא נענו ולאחר שהנתבעים "התנו" את ביצוע התיקונים בחתימה על היתר הבניה שביקשו. התובעים צרפו הזמנת עבודה וחשבונית המצביעה על תשלום סך של 21,240 ש”ח לצבע יוסי אשכנזי. הזמנת העבודה היא ביום 30.01.03, אך העבודות הכלולות בה הן מימים 18.12.01, 15.01.02, 20.02.02 ו- 24.03.02, כאשר החשבונית הינה מתאריך 05.03.03, כלומר העבודות בוצעו כיכול כשנה לפני שהוזמנו, התשלום עבור העבודות שבוצעו היה כעבור כשנה וחודשיים. הדבר תמוה, ולא ניתן לכך כל הסבר מאת התובעים. גם הצורך בביצוע עבודות גירוד, שפשוף וצביעת קירות במשך 4 פעמים (כאשר שלוש פעמים בוצעו בתוך שלושה חודשים) הינו תמוה, וגם לכך לא ניתן כל הסבר. איני יכול לסמוך על ראיות אלה כמבטאות את הנזק שנגרם. מאידך, אין חולק כי נגרם לדירת התובעים נזק כתוצאה מהרטיבות בדירתם, אשר נבעה מפירוק הגג על ידי הנתבעים, ולפיכך, על דרך האומדנא, אני מחייב את הנתבעים לשאת בתשלום סך של 10,000 ש”ח בגין נזקיהם. סכום זה ישולם לתובעים 1 ו-2 בלבד, באשר לתובעים 3 ו-4 לא נגרם נזק באופן אישי כתוצאה מחלחול המים לדירת התובעים 1 ו-2. נטען שנגרם נזק גם לרכוש המשותף, והדבר יילקח בחשבון בפסיקת הפיצויים בגין עוגמת נפש, שכן התובעים 3 ו-4 לא תבעו סכום כלשהו בגין נזק ממוני ישיר שנגרם לרכוש המשותף. ב. עוגמת נפש- התובעים תובעים סך של 40,000 ש”ח בגין עוגמת נפש שנלוותה לפגיעה בדירת יחידי אלוני, וכן פיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש שנלוותה לרכוש המשותף. אשר לעוגמת הנפש שנגרמה לתובעים 1 ו-2: הבסיס למתן פיצוי בגין עוגמת נפש, סבל, אי נוחות ופגיעה ברגשות מקורו בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970,לפיו: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה ובשיעור שיראה לו בנסיבות הענין". בע"א 348/79 חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי, פ"ד לה(4) 31, 41, קבע בית המשפט העליון מהם המבחנים והבדיקות שיש לערוך כדי לקבוע זכאות לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני: "בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים. מכאן, שזדונו של המפר עשוי להיות רלוואנטי, רק במידה שהוא משפיע על חומרת הפגיעה של הנפגע". גם לעניין הנזק הלא ממוני, כמו בכל נזק אחר, יש לערוך שתי בדיקות: האחת, קביעת היקפו ומידתו של הנזק הלא ממוני, שבגין התרחשותו אחראי המפר, לפי אמות מידה של סיבתיות וצפיות; השניה, קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי הנפגע, בגין הנזק שנגרם לו על ידי בחינת סכומי הכסף, שיש בהם כדי לפצות את הנפגע על הנזק הלא ממוני, שנגרם לו. כאשר בליקויי בנייה עסקינן, בבואו לפסוק פיצויים, יתחשב בית המשפט בשיקולים הבאים: סוגי הליקוי- ככל שהליקוי חמור יותר ומקשה על חיי היום יום, כגון: ליקוי רטיבות, ייפסק סכום פיצוי גבוה יותר; עוגמת הנפש הכרוכה בתיקון הליקוי; התייחסות הקבלן וניסיונותיו לתקן את הליקוי; גובהו הכללי של הפיצוי כמשקף את מצב הדירה בכללותה (א. נ. ורדי בספרו דיני מכר דירות- ליקויי בנייה והבטחת זכויות הרוכשים, עמוד 361). דברים אלו יפים גם לעניינינו. אין חולק, כי בדירת התובעים הייתה רטיבות. אין חולק, שהדבר נגרם כתוצאה מפירוק גג הרעפים על ידי הנתבעים. התובעים פנו לנתבעים בדרישות לתיקון נזקי הרטיבות שנתגלו בדירתם, ולטענתם, הנתבעים לא נענו לטרוניותיהם, אם כי עולה שבעקבות תיקון שנעשה על ידי הנתבעים חדלה הרטיבות. אכן, אין ספק שנגרמה לתובעים, 1 ו-2, אנשים מבוגרים בשנות השבעים והשמונים לחייהם, עוגמת נפש כתוצאה מהרטיבות בדירתם. אולם, בהתחשב בכך שבעיית הרטיבות נפתרה לאחר שהנתבעים הזמינו "איש איטום" אשר אטם את הגג, ובהתחשב בכך שהנתבעים הציעו לשלוח לדירת התובעים בעל מקצוע, שיבדוק את הנזקים ויתקנם לפי הצורך, אך האחרונים סרבו, כאמור לעיל, אני קובע כי על הנתבעים לשלם סך של 10,000 ש”ח בגין עוגמת הנפש לתובעים 1 ו-2. אשר לעוגמת הנפש לרכוש המשותף: התובעים טוענים, כי נזקי רטיבות דומים לאלו שאירעו בדירת התובעים 1 ו-2 אירעו גם בחלל חדר המדרגות, המשמש דיירים נוספים בבית. התובעים לא הביאו כל ראייה להוכחת נזקי הרטיבות בחדר המדרגות בפרט ובשאר הרכוש המשותף ככלל. משלא הוכח הנזק, אינני פוסק לתובעים פיצוי בגין ראש נזק זה. 6. עלות סילוק הפרגולה: התובעים טוענים, כי במהלך ביצוע עבודות השיפוץ פגע מנוף שהוזמן ע"י הנתבעים בפרגולה המצויה במרפסת דירת התובעים 1 ו-2 והפרגולה נשברה. התובעים בנו פרגולה חדשה והם תובעים רק את עלות סילוק הפרגולה הישנה אל הרחוב. אולם, התובעים לא חזרו על תביעתם זו בסיכומיהם, כך שנראה שטענתם זו נזנחה. מה גם, שהתובעים לא הציגו כל ראייה המצביעה על סילוק הפרגולה ועלות הסילוק, אם אכן בוצע. לפיכך, אני דוחה תביעת התובעים לעניין זה. 7. דמי שימוש ראויים: התובעים תובעים סך של 61,040 ש”ח בגין השימוש הייחודי שעשו הנתבעים בחנות, וכן תובעים את סילוק המיטלטלין מהחנות. אין חולק, כי החנות הינה רכוש משותף, ואין חולק כי הנתבעים אחסנו את מיטלטליהם בשטחה, עד אשר אשר פונתה, במועד שבו פינו התובעים את חפציהם מחנות אחרת. על פי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, וקיבל תוקף של פסק דין, חלקם של התובעים 1 ו-2 בחנות הינו 4/18 וחלקם של התובעים 3 ו-4 בחנות הינו 3/18. השאלה הינה האם עשו הנתבעים שימוש ייחודי בחנות, ובמידה שכן- מהם דמי השימוש הראויים? התובעים מודים, כי אישרו לנתבעים לאחסן את מיטלטליהם בחנות, לצורך שיפוץ דירתם, אך טוענים, כי אישור זה ניתן רק לשלושה חודשים, מתוך הנחה שהשיפוץ לא יימשך זמן רב יותר. משאושר לנתבעים לאחסן את מיטלטליהם בשטח החנות , הרי שלנתבעים הייתה זכות שימוש ייחודית להשתמש ברכוש משותף זה. לתובעים ישנה הזכות לקבוע, כי מכאן ולהבא הם מתנגדים לשימוש שנעשה בשטח על ידי הנתבעים. במכתב שנשלח על ידי ב"כ התובעים מיום 25.12.2001 נתבקשו הנתבעים לסלק את תחולת החפצים שבבעלותם משטח החנות. מיום זה, שהוא היום הראשון המוכח בו התנגדו התובעים לשימוש הנתבעים בחנות, יש לראות את הנתבעים כמי שידעו על התנגדות התובעים להמשך אחסון חפציהם בחנות. משהמשיכו הנתבעים לאחסן חפציהם על אף התנגדות התובעים, הרי שהשימוש שנעשה, נעשה ללא רשות, ומיום זה עליהם לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים. אשר לגובה דמי השימוש הראויים- התובעים התבססו על פסק הבוררות שניתן ביום 01.07.97, ולפיו דמי השימוש הראויים שעל התובעים 3 ו-4 לשלם בגין השימוש הייחודי שעשו בחנות בזמנו, הינם 1,000 דולר לחודש, וביקשו לחייב את הנתבעים במקרה דנן בסכום זהה לסכום שנפסק בזמנו בפסק הבוררות, בגין שימושם הייחודי בחנות. אמנם, לא ניתן ללמוד מדמי השימוש הראויים שנפסקו בפסק הבוררות על דמי השימוש הראויים במקרה דנן, שכן דמי השימוש הראויים שנפסקו בפסק הבוררות נפסקו בגין השימוש שנעשה בשטח החנויות בבניין, כמקום טיפולי, כלומר כ"עסק" פעיל, ולא כמחסן, לצורך אחסון מיטלטלין בלבד, כפי שעשו הנתבעים. אולם, הנתבעים לא הוכיחו מהו גובה דמי השימוש הראויים במקרה דנן, ולפיכך, בהתבסס על דמי השימוש הראויים שנפסקו בפסק הבוררות ובהתחשב בשימוש השונה שנעשה במקרה דנן, אני קובע, על דרך האומדנא, כי על הנתבעים לשלם לתובעים סך של 300 דולר לחודש עבור השימוש שעשו בחנות. הנתבע 1 ציין בתצהירו, כי ביולי 2003, עם פינוי הציוד שהחזיקו התובעים בחנויות, הוציאו אף הם, הנתבעים, את המיטלטלין שלהם. התובעים לא הוכיחו כי מיטלטלי הנתבעים עדיין נמצאים בחנות, ולפיכך אני קובע, כי על הנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים החל מ 01/2002 עד 07/2003, על פי חלקם היחסי של התובעים על פי הסכם הפשרה (דהיינו לתובעים 1 ו-2 4/18 ולתובעים 3 ו-4 3/18). כלומר 300$ * 18 חודשים * 4/18 = 1,200$ לתובעים 1 ו-2, ו- 900$ לתובעים 3 ו-4, הכל נכון ליום 30.7.03. 8. החזרת המצב לקדמותו: התובעים תובעים, כי הנתבעים יחזירו את המצב לקדמותו ויתקנו את מראה הבית המשותף, אשר נהרס על ידי פעולותיהם החד צדדיות. לפיכך, הם מבקשים לחייב את הנתבעים להסיר לאלתר צנרת אשר הותקנה על גבי קירות הבית, לבצע פעולות לניקוי וצביעה של כתמי עובש ורטיבות שהופיעו בעקבות עבודות השיפוץ והנחת הצנרת הנ"ל, לסגור את הפתחים שנפרצו (חלונות החורגים ממראהו הכללי של הבית), לבצע את עבודות הצבע והטיח הדרושים כדי לשוות לקירות הבית מראה אחיד ואסתטי, לבצע עבודות לתיקון ואיטום של גג הבית וחלל חדר המדרגות ולהשתמש בכל החומרים או ההתקנים הדרושים כדי למנוע הופעה מחודשת של כתמי הרטיבות וכן לבנות מחדש את גג הרעפים במתכונת שאישרה האסיפה הכללית בבית. אשר להסרת הצנרת אשר הותקנה על גבי קירות הבית וביצוע פעולות ניקוי, טיח וצבע- התובעים צרפו תמונות מהן ניתן לראות בבירור צינור העובר על גבי קיר הבית, וכן ביצוע לקוי של עבודות טיח וגימורים. אינני יודע מה היה מצבו החיצוני של הבית לפני ביצוע השיפוצים על ידי הנתבעים, ואינני יודע אם אכן השיפוצים שביצעו הנתבעים בדירתם הם שגרמו לנזקים הנ"ל, אך הנתבעים לא טענו כל טענה לעניין זה, ולפיכך אני מורה לנתבעים להחזיר המצב לקדמותו במובן זה שהצנרת שהותקנה בחזית הבית תוסר לאלתר או תותקן במקום נסתר, שאינו מכער את הבניין. כמו כן על הנתבעים לבצע פעולות לניקוי וצביעה של כתמי העובש והרטיבות שהופיעו בעקבות עבודות השיפוץ והנחת הצנרת הנ"ל, וכן לבצע עבודות טיח וצבע הדרושות כדי לשוות לקירות הבית מראה אחיד ואסתטי. אשר לפתחים, חלל המדרגות- מר אסף גור, בתצהירו, טען כי הקטעים בחדר המדרגות אשר ניזוקו כתוצאה מחדירת מי הגשמים סויידו ונצבעו על ידם בשנית בתום החורף של שנת 2001/2002. התובעים לא הוכיחו אם קיים ומהו הנזק שנגרם לחלל המדרגות ואילו פתחים נפרצו ולא סתרו את טענת הנתבע בתצהירו. מהתמונות שצורפו לתצהירו של מר אברהם אלונים לא ניתן ללמוד על הנזק הנטען, כך שלא ניתן לדעת מה היה מצב הבית לפני השיפוצים שביצעו הנתבעים ושאליו מעונינים התובעים שיחזור. אשר לאיטום הגג- הנתבע, מר אסף גור, ציין בתצהירו, כי הביא "איש איטום" כדי לבצע איטום בגג, וכי בעיית הרטיבות נפתרה. אמנם, אין לכך כל ראיה, אך בסיכומים מאשרים התובעים, כי בחורף שלאחר מכן הפסיקו יחידי אלוני לסבול מרטיבות. מכאן, שבעיית הרטיבות נפתרה, כך שפעולת האיטום כנראה צלחה ומצב הגג מבחינת איטום חזר לקדמותו. אשר לבניית גג הרעפים- קבעתי לעיל, כי על הנתבעים לבנות מחדש את גג הרעפים במתכונת שאישרה האסיפה הכללית בבית ובהתאם להיתרי הבניה. 9. סיכום: התביעה מתקבלת בחלקה. צו המניעה הזמני יהא קבוע, בכפוף לכך שהנתבעים יתקנו על חשבונם את הנזקים בגג, במתכונת שאישרה האסיפה הכללית ביום 12.12.04 בבית ובכפוף למגבלות היתר הבניה. כמו כן על הנתבעים לשלם לתובעים 1 ו-2 סך של 10,000 ש”ח בגין נזקי הרטיבות בדירתם ועוד סך של 10,000 ש”ח בגין עוגמת הנפש, סך הכל 20,000 ש”ח נכון להיום. כמו כן על הנתבעים לשלם לתובעים 1 ו-2 סך של 1,200 דולר ארה"ב כפי ערכם בשקלים ביום 30.7.03 ולתובעים 3 ו-4 סך של 900 דולר ארה"ב כפי ערכם כאמור, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.7.03 ועד לתשלום המלא בפועל בגין השימוש הייחודי שעשו בחנות. בנוסף, על הנתבעים להסיר לאלתר את הצנרת שהותקנה בחזית הבית או להתקינה במקום נסתר, שאינו מכער את הבניין. כמו כן על הנתבעים לבצע פעולות לניקוי וצביעה של כתמי העובש והרטיבות שהופיעו בעקבות עבודות השיפוץ והנחת הצנרת הנ"ל, וכן לבצע עבודות טיח וצבע הדרושות כדי לשוות לקירות הבית מראה אחיד ואסתטי. בנסיבות הענין, כאשר התובעים זכו בחלק מתביעתם, ולאור הארכנות בסיכומים, איני עושה צו להוצאות, מלבד הסכום של 6,000 ש”ח בתוספת מע"מ מיום 21.7.02 שבו חוייבו הנתבעים לפי החלטת השופט גנון מיום 21.7.02. בניהליקויי בניהדמי שימוש