1. בפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נסוח משולב) התשמ"ה - 1995 (להלן - החוק) על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 29.8.00 אשר קבעה למערער 0% נכות לצמיתות עקב ליקויי שמיעה מהם הוא סובל ואשר הוכרו כ"פגיעה בעבודה" ע"י המשיב. 2. ואלה בתמצית נימוקי הערעור: א. שגתה ועדת העררים כאשר שללה קשר סיבתי בין ליקויי השמיעה של המערער לבין חשיפה לרעש, למרות ההכרה שהכיר כבר המשיב בפגיעה. הכרת המשיב מחייבת את הועדה ולא ניתן לבטלה ב"דלת האחורית" ע"י החלטת ועדת העררים. ב. טעתה הועדה כשהחליטה בשאלת הקשר הסיבתי מבלי להתייחס כלל לחווה"ד רפואית של מומחה המשיב, ד"ר הראל, שהיתה מונחת בפניה, ולחומר הרפואי מאת הרופאים המטפלים של המערער הקושרים קשר סיבתי ברור בין ליקויי השמיעה של המערער לבין חשיפתו לרעש. ג. הועדה לא נימקה כראוי מדוע לא קיבלה דעתו של המומחה הרפואי מטעם המערער, ד"ר הנדלר. ד. טעתה הועדה בכך שלא התייחסה לאפשרות של החמרת ליקויי השמיעה של המערער עקב חשיפה רבת שנים לרעש. ה. טעתה הועדה בכך שלא הפרידה בנימוקיה בין ליקויי שמיעה אפשריים בתדירויות דיבור לבין ליקויי שמיעה בטונים גבוהים) אשר אופייניים לפגיעת רעש) אלא שללה באופן כללי וסתום קשר סיבתי בין ליקויי השמיעה לחשיפה לרעש, ובין הטנטון ממנו סובל המערער לבין החשיפה לרעש. 3. לטענת ב"כ המשיב הועדה לעררים רשאית לשלול קשר סיבתי בין הליקוי לבין העבודה גם אם הוכרה תאונת עבודה, הועדה ביססה היטב קביעתה שליקוי השמיעה שנתגלה במערער לא נגרם כתוצאה מחשיפה לרעש והחלטתה מנומקת. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הועדה לעררים, בחווה"ד הרפואיות ובטיעוני ב"כ הצדדים, להלן החלטתי: 4. העובדות הצריכות לעניין הן: א. המערער, יליד 1959, החל לעבוד משנת 1982 כאיש אחזקה במפעל ליצור מרצפות, תוך חשיפה לרעש. ב. ביום 28.5.96 נבדק המערער באופן מקרי במקום עבודתו ע"י ניידת שמיעה אשר מצאה לו ליקויי שמיעה (להלן- בדיקה מס' 1). ג. ביום 15.6.98 עבר המערער בדיקת שמיעה נוספת בה נקבע כי הוא סובל מליקוי שמיעה דו צדדי וירידה בשמיעה והומלץ על מכשיר שמיעה באוזן ימין (להלן - בדיקה מס' 2). ד. המערער טופל ע"י רופאי קופ"ח ד"ר אריעם וד"ר גושן שהמליצו על הרחקתו מחשיפה לרעש בעבודה. עקב מכתב ששלח הרופא התעסוקתי, ד"ר גושן, למשרד העבודה, פנה אגף הפיקוח לעבודה במכתב מיום 28.6.98 למעביד בדרישה להרחיקו מעבודה ברעש והתובע הועבר לתפקיד משרדי. ה. המערר ניגש לבדיקת שמיעה נוספת וביום 28.6.98 קיבל חווה"ד רפואית מאת ד"ר הנדלר הקובעת ירידת שמיעה בשתי אוזניו של המערער ו- 28% נכות משוקללת לצמיתות. ו. על סמך חווה"ד הנ"ל הגיש המערער תביעה למשיב לתשלום דמי פגיעה עקב "פגיעה בעבודה". ביום 8.3.00 הודיע המשיב למערער כי הכיר בפגיעה כ"פגיעה בעבודה" לאחר ששלח את המשיב לבדיקה מטעמו ועל סמך חווה"ד רפואית מטעם המשיב של ד"ר הראל. ז. ביום 3.4.00 נבדק המערער ע"י ועדה רפואית מדרג ראשון (להלן - בדיקה מס' 3) אשר אימצה את חווה"ד של ד"ר הראל בדבר קשר סיבתי בין ליקויי השמיעה של המערער לבין חשיפה לרעש בעבודה, וקבעה למערער 10% נכות צמיתה בגין טנטון לפי סעיף 72(4)(ד)(2) לחוק. ח. המערער ערער על החלטת הועדה מדרג ראשון בפני ועדת העררים אשר בהחלטתה מיום 29.8.00 קבעה כי אין קשר בין ליקויי השמיעה של המערער ועבודתו, ועל כך הוגש הערעור שבפני. 5. באשר לשלילת הקשר הסיבתי בין ליקויי השמיעה של המערער לעבודתו ע"י ועדת העררים - בפרשה דומה שנדונה בפסיקה נקבע כי: "בעניין שלילית הקשר הסיבתי על ידי הועדה הרפואית לעררים, אכן נפסק כי "אין מהרהרים אחרי קיומו של קשר סיבתי בין נכות לבין פגיעה בעבודה, שנקבע על ידי ועדה רפואית קודמת" (דב"ע מד/666 - 01 רפאל עמית נ' המוסד פד"ע יז 393). הדברים אמורים לגבי קביעה סופית שנעשתה על ידי ועדה לרפואית לעררים קודמת, ולא לגבי קביעה של ועדה רפואית מדרג ראשון שעליה הוגש ערר לועדה הרפואית לעררים". (דב"ע נה/13 - 01 פורינסון נאום נ' המוסד פד"ע כח 561). בענייננו, החלטת ועדת העררים נשוא הערעור ניתנה בהליך ערר על החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון ועל כן טענת המערער כי שלילת הקשר הסיבתי ע"י הועדה לעררים בין הליקוי לבין תנאי העבודה ע"י הועדה מהווה חריגה מסמכות דינה להידחות. הלכת פורינסון שצוטטה לעיל אושרה מחדש בפרשת טיומקין (דב"ע נז/56 - 01 טיומקין נ' המוסד ) עליה מסתמך ב"כ המשיב. עם זאת, במקרה טיומקין נקבע פוזיטיבית ע"י שתי ועדות שונות כי אין קשר סיבתי בין הליקוי שנתגלה במערער לבין מחלתו, ואילו בענייננו הן חווה"ד רפואית מטעם המשיב והן ועדה רפואית מדרג ראשון קבעו קיומו של קשר סיבתי בין ליקויי השמיעה של המערער לעבודתו. 6. כפי שפורט לעיל המערער עבר שלוש בדיקות שמיעה. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה לגבי בדיקות אלה כי: "בדיקת שמיעה מ-28.5.96 שבוצעה במפעל ירידת שמיעה לא בסגנון של פגיעה מרעש...בבדיקת שמיעה מ-15.6.98 ירידת שמיעה עצבית 25 דציבלים באוזן שמאל בתדירות הדיבור עם ירידה נוספת עד 40 דציבלים בטונים הגבוהים , באוזן ימין ירידת שמיעה עצבית מעורבת של 55 דציבלים עם גפ של 10 דציבלים בתדירות הדיבור וירידה נוספת בטונים הגבוהים...בבדיקת שמיעה מיום 3.2.00 ירידת שמיעה עצבית דו צדדית...מציינים במכון חוסר התאמה בתוצאות..הועדה עיינה בחווה"ד של ד"ר הראל ומקבלת אותה". (בעמ' 2 לפרוטוקול, נספח ו' לכתב הערעור). ד"ר הראל קבע בחווה"ד רפואית (נספח ז' לכתב הערעור) כי: "בדיקה 2 (מיום 15.6.98) אינה אמינה בעליל...לעומת זאת הבודק של בדקיה מס' 3 (מיום 3.2.00) עשה מאמץ מיוחד אותו הוא מתעד בפרוטרוט לוודא מקסימום אמינות. בבדיקה זו, כמו בבדיקה מס' 1 (בדית השמיעה במפעל) יש ליקוי רק בטונים הגבוהים, דו-צדדי, היכול להתאים ל-NIHL ללא ליקוי נוסף בתדירויות הדיבור או הנמוכות. אלמלא עבודתו המצוינת של הבודק במס' 3 לא ניתן היה לקבל את תוצאות בדיקה מס' 1 אשר היתה נחשדת אף היא בחוסר אמינות..אולם בהיותה דומה בעיקרון למס' 3 ניתן ע"י 2 בדיקות אלה להעריך את המצב לאשורו". על סמך שתי בדיקות אלה קבע המומחה כי: "למערער ליקוי שמיעה בדרגת חומרה בינונית וכי יש קשר בין ליקוי השמיעה של מר ימין בטונים גבוהים לבין חשיפה לרעש מזיק בעבודתו". עיון בפרוטוקול ועדת העררים מעלה כי הועדה אכן לא התייחסה מפורשות לחווה"ד של ד"ר הראל שהיתה בפניה. עם זאת הועדה התייחסה לשלושת הבדיקות, אף היא קבעה כי בדיקה מס' 1 אינה אמינה ולא מלאה, בדיקה מס' 2 מצביעה על ליקויי שמיעה שאינם תואמים חשיפה לרעש, אך בניגוד לד"ר הראל קבעה הועדה לגבי בדיקה מס' 3 כי: "...נראה ליקוי שונה לחלוטין בשמיעה כאשר הפעם יש הטבה ניכרת. הטבה מסוג כזה אינה אפשרית בליקוי שנגרם בחשיפה לרעש. בבדיקה זו רושם הבודק שהתגובות אינן עקביות וקיימת אי התאמה בין חלקי הבדיקה השונים אי לכך לא ניתן להשתמש בבדיקה זו לקביעת אחוזי נכות". מנימוקי הועדה כאמור עולה כי הועדה התייחסה לאמור בחווה"ד ד"ר הראל אף אם לא הפנתה אליה מפורשות, אולם הגיעה למסקנה שונה מזו שהגיע אליה ד"ר הראל באשר לאמינות הבדיקות ומשמעותן הרפואית. קביעה זו של הועדה הינה קביעה רפואית שאין מקום להתערבות שיפוטית לגביה. משנימקה הועדה בפירוט את מסקנתה והתייחסה לאמור בחווה"ד הרפואית של ד"ר הראל ובפרוטוקול הועדה מדרג ראשון, לא נפל פגם משפטי בהחלטתה לעניין זה. בנוסף, לאור קביעתה המנומקת של הועדה בדבר אי מהימנות הבדיקות ואי ההתאמה בין תוצאות הבדיקה 2 והבדיקה 3 ובין הליקויים שנמצאו במערער לבין חשיפה לרעש, אין מקום לטענה כאילו הועדה לא התייחסה לאפשרות של החמרה במצבו של המערער. 7. עוד עולה מעיון בפרוטוקול הועדה כי הועדה התייחסה בפירוט (בסעיף הסיכום והמסקנות, עמ' 3 לפרוטוקול) לסיבה בעטייה לא קיבלה את חווה"ד ד"ר הנדלר בציינה כי ד"ר הנדלר הסתמך על הבדיקות שאינן מהימנות בעיניה והסבירה, בשנית, מדוע הבדיקות אינן מהימנות. הועדה התייחסה ונימקה את סטייתה מהחלטת הועדה מדרג ראשון בציינה את חוסר האפשרות להכיר בטנטון לעניין קביעת דרגת נכות כאשר אינו מלווה בליקויי שמיעה האופייניים לחשיפה לרעש, ובדיקות השמיעה אינן מצביעות על ליקוי האופייני לחשיפה לרעש. אשר על כן לא מצאתי סימוכין לטענות המערער כי הועדה שללה את הקשר הסיבתי בין ליקוי המערער לעבודתו באופן סתמי. החלטת הועדה מפורטת ומנומקת, הועדה התייחסה לחווה"ד הרפואית ולפרוטוקול הועדה מדרג ראשון בנימוקיה, כן התייחסה לכל הבדיקות שנערכו למערער, לפגימות שנתגלו בו ולקשר האפשרי בינהן, ועל כן לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הועדה. 8. סוף דבר, הערעור נדחה. רפואהשמיעהועדה רפואית