1. עניינה של תובענה זו הינו הכרה בחולשה ושיתוק פתאומי שאחזו בתובעת בפלג גופה הימני ביום 22/7/09 כפגיעה בעבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995, (להלן: "החוק"). 2. התובעת טוענת כי החולשה והשיתוק אשר אחזו בה הינם בגדר אירוע מוחי אשר נגרם לה כתוצאה מעבודתה. הרקע להגשת התובענה 3. התובעת שימשה במועדים הרלבנטיים לתובענה עוזרת לדוברת עיריית אילת. 4. בתקופה שבין 22/7/09 - 14/7/09 שהתה דוברת עיריית אילת (להלן: "הדוברת") בחו"ל והתובעת ביצעה את תפקידה ואף מילאה את מקומה. 5. התובעת טענה כי בימים שקדמו לאירוע המוחי הייתה נתונה תחת עומס כבד ולחץ נפשי בעבודה אשר הגיע לשיאו ביום 22/7/09 (להלן:"מועד האירוע") מועד בו קיבלה אירוע מוחי לטענתה. 6. התובעת הוסיפה כי סמוך למועד האירוע נדרשה ליתן את תגובת העירייה בתוך זמן קצר למספר שאילתות ובין היתר ליתן תגובה לפרסום כתבה רגישה אודות מנכ"ל העירייה (להלן: "הכתבה"). 7. לטענת התובעת, ביום האירוע, לאור הלחץ הרב בו הייתה נתונה והדרישה ליתן את תגובתה לכתבה חשה לחץ חזק מאוד בראשה והקיאה מספר פעמים והיתה נתונה בתחושה קשה מאוד. 8. התובעת סיימה את עבודתה בשעה 16:30 ונסעה לביתה. בשעה 16:35 עת נכנסה עם רכבה לחניית ביתה, חשה בשיתוק שאחז בפלג גופה הימני, כיווצים ברגליה ובידיה, עיוות בפנים ותחושת ערפול. 9. התובעת חולצה מהרכב על ידי בעלה ופונתה למרכז הרפואי "יוספטל", שם אושפזה למשך מספר ימים. 10. ביום 28/7/09 הועברה התובעת לאשפוז במרכז הרפואי לטיפול שיקומי רב תחומי, שם אושפזה למשך כחודש ימים. 11. התובעת פנתה למוסד לביטוח לאומי להכיר באירוע המוחי שעברה לטענתה כ"תאונת עבודה", אולם תביעתה נדחתה. טענות הצדדים טענות התובעת 12. לטענת התובעת, ניתן ללמוד ממכלול הראיות והנתונים כי עברה אירוע מוחי- C.V.A,אשר נגרם לה כתוצאה מעבודתה החריגה במועד האירוע ואין כל ספק כי קיים קשר סיבתי בין מאורעות יום האירוע לאירוע המוחי אשר עברה לטענתה, ולפיכך יש להכיר באירוע כתאונת עבודה כמשמעותה בחוק. 13. עוד טוענת התובעת כי יום התאונה היה יום חריג מבחינת הלחץ שהיה עליה, במסגרת עבודתה. 14. התובעת הוסיפה כי תרומת הלחץ בעבודתה באה לידי ביטוי בהיותה לבד ללא הדוברת הממונה עליה והעומס הרב בו הייתה נתונה והדרישה ליתן תגובה לכתבה השפיעה באופן מכריע על קבלת האירוע המוחי שעברה. 15. עוד ציינה התובעת, כי מאחר ומדובר באירוע חיצוני שאינו נראה לעין, הרי די בכך שהציגה ראשית ראיה לכך שהאירוע החריג בעבודתה קשור באופן ישיר לאירוע המוחי ובהתאם לכך לקבוע כי אכן מדובר בתאונת עבודה כהגדרתה בחוק. טענות הנתבע 16. הנתבע טען כי מהמסמכים הרפואיים בתיק אשר נרשמו בזמן אמת, סמוך למועד האירוע עולה כי אצל התובעת אובחנה תסמונת הופעת חולשה בפלג גוף הימני בלבד ללא כל עדות לאירוע מוחי. 16. עוד טען הנתבע כי התובעת בגרסתה הראשונה כפי שנרשמה בטופס התביעה (נ/1) ובדו"ח תאונת עבודה (נ/4) לא הזכירה כי הייתה נתונה בלחץ בעבודה ולמעשה שינתה גרסתה בשלב מאוחר יותר, דבר המצביע על מהימנות תביעתה. 17. הנתבע הוסיף וטען, כי לתובעת לא אירע כלל אירוע חריג בעבודה וככל שהייתה התובעת נתונה תחת עומס קשה בעבודה, הרי שעומס זה הינו בגדר מתח מתמשך בעבודה ולפיכך אין להכיר בו כאירוע חריג במהלך העבודה. 19. הנתבע ציין כי ממכלול העדויות והראיות שהובאו בפני בית הדין ניתן ללמוד כי עומס העבודה בו הייתה נתונה התובעת, אינו מהווה אירוע חריג, שכן התובעת הינה העוזרת היחידה של הדוברת ולאור זאת החליפה את הדוברת מספר פעמים במסגרת תפקידה. 20. עוד הוסיף הנתבע כי אין לייחס את האירוע שעברה התובעת ללחץ שנבע מהצורך והדחף להעביר תגובה לכתבה שכן העדר תגובה לא היה משפיע באופן ממשי על פרסומה של הכתבה. דיון והכרעה המסגרת המשפטית: 21. אמות המידה להכרה "באירוע מוחי" כתאונת עבודה דומות לאלה שבאוטם שריר הלב. גם כאן, תנאי בל יעבור להכרה באירוע כתאונה הוא שהגורם לאירוע המוחי היה "אירוע חריג" (עב"ל 465/97 זאב און - המוסד - לא פורסם). קנה המידה לבחינת הדחק הנפשי הוא קנה מידה סובייקטיבי. יש לשקול לא מבחינת מאן דהוא את אופן הפגיעה, אלא מבחינת הנפגע, כפי שמצב בריאותו ואישיותו הוא בעת האירוע (דב"ע נז/0-110 יוסף נרדיה - המוסד, (לא פורסם); דב"ע מב/0-160 אבו ערב עלי - המוסד פד"ע טו 281). הבחינה הסובייקטיבית לדחק הנפשי טעונה כשלעצמה ראיות אובייקטיביות ואין די בעצם האמירה כדי הוכחת הדחק הנפשי הבלתי רגיל (עב"ל 1269/00 לוי רפאל - המוסד (לא פורסם); עב"ל 1037/00 סטולוב יהודה - המוסד (לא פורסם); עב"ל 1007/00 מרים סנדורי - המוסד (לא פורסם)). 22. עוד נפסק כי שומא על בתי הדין למנות מומחה יועץ רפואי גם כאשר לא הוכח אירוע חריג, מקום בו קיים ספק בקיומו של אירוע חריג. אשר לשאלה מתי יש לראות בנסיבות בעבודה ראשית ראיה לקיומו של אירוע חריג, ומה מביא להתעוררותו של אותו ספק הנדרש לעצם קיומו של אירוע חריג, ספק המצריך מינוי מומחה רפואי, נאמר כי "אין צורך בהוכחה גורפת אלא די בהוכחה המראה במידה מספקת של סבירות על קיומו של אירוע חריג. סמיכות הזמנים בין אירוע מסוים בעבודה לו טוען התובע הכרה לקרות האוטם יכול שתהווה ראשית ראיה לקיומו של אירוע חריג". (עב"ל 1285/04 בן ציון בנרויה - המוסד לביטוח לאומי - פס"ד מיום 5/1/06). הקביעה אם היה "אירוע חריג" היא קביעה עובדתית-משפטית הנשענת על חומר הראיות אשר מונח בפני ביה"ד. קיומו או אי-קיומו של "אירוע חריג" נקבע על פי התשתית העובדתית וקביעה משפטית לגבי משמעותן של העובדות המוכחות. (עב"ל 214/98 גרגורי איבניצר - המוסד (לא פורסם). בית הדין בוחן את מכלול העובדות, על בסיס סובייקטיבי הנוגע למבוטח, ואת משקלם של האירועים ביום בו אירע האוטם מול עבודתו הרגילה והשגרתית של המבוטח. (עב"ל 205/98 יעקב קליג' - המוסד (לא פורסם)). מן הכלל אל הפרט 23. במקרה שלפנינו הצדדים חלוקים בשני נושאים מרכזיים אשר לגביהם נדרשה התובעת להצביע על ראשית ראיה להוכחת תביעתה: א. האם האירוע מיום 22/7/09, אשר אירע לתובעת בעת שובה לביתה, אשר במהלכו הרגישה התובעת חולשה פתאומית בפלג גופה הימני, הינו בגדר "אירוע מוחי"? ב. האם אופי עבודתה של התובעת ביום 22/7/09 היה חריג בעבודתה השוטפת שביצעה במסגרת תפקידה? 24. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי מעיון בכתבי הטענות, בפרוטוקול הדיון והתרשמותנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, מסקנתנו היא כי התובעת השכילה להוכיח ולו בראשית ראיה, כי עברה, לכאורה, אירוע מוחי ביום 22/7/09 וכן קיומו של אירוע חריג במהלך העבודה. להלן נפרט את נימוקי קביעתנו לאור טענות הצדדים ולצדדי המחלוקות בנושאים דלעיל. קיומו של אירוע מוחי 25. התובעת טענה כי לאחר האירוע אושפזה במרכז הרפואי "יוספטל" ואובחנה כסובלת מ-CVA RT PLEGIA. 26. הנתבע מנגד טען כי מהמסמך עליו מתבססת התובעת (נ/2), לפיו עברה אירוע מוחי ניתן ללמוד כי התובעת לא עברה אירוע מוחי כי אם תסמונת חולשה כללית ללא קיומו של אירוע מוחי. הנתבע ציין כי לתובעת בוצעה בדיקת C.T אשר פוענח כתקין. במכתב שחרורה של התובעת מבית החולים "יוספטל" לא נכתב באופן מפורש כי התובעת עברה אירוע מוחי ואף בטופס התביעה (נ/3) ובדו"ח תאונת עבודה מטעם המעביד (נ/4) לא הוזכר כי התובעת עברה אירוע מוחי. 27. כפי שציינו מעיון בטענות הצדדים ובמסמכים אשר צורפו לתביעת התובעת, הרינו סבורים כי התובעת השכילה להוכיח ולו בראשית ראיה כי עברה אירוע מוחי ביום 22/7/09. 28. מעיון בתעודה רפואית של ד"ר עידית ורבר, מומחית בנירולוגיה (להלן: "המומחית"), אשר צורפה לראיות התובעת עולה כי המומחית בפרק הדיון והמסקנות מציינת, כי "אין כל ספק כי בתאריך 22/7/09 הגב' ד לקתה בשבץ מוחי שסימניו הופיעו באופן חד בהיותה בדרכה מעבודתה הביתה, ולכך הסכים גם ד"ר בלט הנוירולוג בחוות דעתו". מסמך נוסף התומך בטענתה של התובעת הינו מסמך מהיחידה הנוירופסיכולוגית לאבחון שיקום שהגישה התובעת ואף ממנו עולה כי התובעת עברה שבץ מוחי במהלך חודש יולי 2009. 29. עוד נציין כי בפרק האבחנות במסמך אליו טענו הצדדים (נ/2) לצד אבחנות נוספות, אין שלילה לכך שהתובעת עברה אירוע מוח, אלא ההיפך מכך, אחת האבחנות אשר צוינו במסמך הינו אירוע מוחי - CVA. 30. לנוכח האמור, אנו סבורים כי עלה בידי התובעת להוכיח בשלב זה כי עברה, לכאורה, אירוע מוחי ביום 22/7/09 בעת שובה לביתה מעבודתה. הכרה באירוע כתאונת עבודה 31. התובעת טענה כי יום האירוע היה חריג מבחינת הלחץ שהיה מוטל על כתפיה והגיע לשיא בעת הופעת השבץ המוחי עת חזרה לביתה. 32. עוד ציינה התובעת, כי הלחץ הנפשי והעומס שהוטל עליה היה על רקע כתבה שפורסמה כנגד מנכ"ל בעירייה אשר עליה נדרשה להשיב בתוך זמן קצר וזאת בהיותה לבדה ללא הממונה עליה הדוברת, אשר שהתה בחו"ל באותה עת. וכך תיארה התובעת בעדותה את אופי עבודתה בהעדרה של הדוברת: "....כשהיא נמצאת אנו עושים את העבודה חצי חצי, היא עדיין זו החתומה על ההודעות, ההודעות יוצאות בשמה וגם כשהיא נמצאת היא חתומה עליהם וכשהיא לא הייתה אני הייתי חותמת עליהם לבד". (פרוטוקול מיום 17/5/11, עמ' 7, ש' 5-7). ובהמשך עדותה הסבירה התובעת על הלחץ המיוחד בו הייתה נתונה עקב פרסום הכתבה אודות מנכ"ל העירייה: "כן, העניין שאת שאלת מה המהות, המהות באותו שבוע הייתה הכתבה הלא שגרתית על מנכ"ל העירייה שהלחיצה אותי מאוד. אבי כהן היה המנכ"ל וממונה ישיר שלי ומטבע הדברים כעוזרת דוברת רציתי להוציא אותו הכי בסדר שיכולתי". (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 10-12). התובעת המשיכה ותיארה את הלחץ בו הייתה נתונה: "מה שהיה חריג זה הלחץ שאבי כהן (מנכ"ל העירייה - י.כ.), החזיק אצלו את התגובה, עורך העיתון הלחיץ אותי 3 או 4 פעמים באותו יום והוא אמר שזה יתפרסם ללא התגובה והתקשרתי לאבי והוא אמר שעוד לא, זה עניין של טקטיקה מקצועית כדי שלא יהיו עוד שאילתות, מעבר לכך היו שאילתות נוספות". (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 28-26). התובעת אם כן תיארה בעדותה שלב אחר שלב את האירועים שעברה עובר לקרות האירוע. התובעת תיארה את אופי עבודתה לבד, את המטלות החריגות אשר היו מונחות על כתפיה, מטלות אשר גרמו לה לכאבי ראש חזקים ותופעות לוואי אחרות וכפי שסיפרה בעדותה: "לא יכולתי יותר, התפוצץ לי הראש והקאתי הרבה פעמים". (עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 4). 33. עדותה של התובעת הייתה קוהרנטית, עקבית וסדורה, והתרשמנו כי התובעת עברה אירוע חריג בעבודתה שעה שהייתה בלחץ נפשי קשה, בהיותה לבד בעבודתה והרצון והמוטיבציה להצליח בעבודתה היה גדול מאוד עד אשר הלחצים הכריעו אותה. 34. חיזוק ותמיכה להתרשמותנו, מצאנו בעדויותיהם של העדים אשר הופיעו מטעם התובעת. הגב' סיגלית גיגי, חברתה לעבודה אשר עבדה במשרד הסמוך למשרד התובעת העידה כי: "במקרה הזה היה לחץ בגלל תגובה ספציפית שהיא הייתה צריכה לתת וזה הלחיץ אותה" (עמ' 9, ש' 18-19) 35. עוד הסבירה גב' גיגי, כי ראתה את עומס העבודה אשר היה מוטל על התובעת עת הדוברת של התובעת שהתה בחו"ל. 36. עד נוסף מטעם התובעת, מר אבי כהן, מנכ"ל עיריית אילת דאז, חיזק את גרסת התובעת והסביר על מהלך עבודתה החריג של התובעת במועד האירוע: "החריג בשבוע המסוים הזה היה העדרה של הדוברת, ק עם כל הכבוד היא עוזרת הדוברת, בלי ספק שכשנעדרת דוברת ויש לחץ שיש להשיב לעיתונאים ומי שממלאה את מקומה עושה כל מאמץ כדי לא להיכשל ואם מתווספים שאלות או נושאים רגישים זה מלחיץ ביותר. דברתי בשם עצמי כאנשי ציבור אנו חשופים לתקשורת לא מאוד אוהדת..." (עמ' 10 לפרוטוקול, שו' 27-30). ובהמשך עדותו העיד מר כהן בנוגע לצורך של התובעת להתייחס לכתבה שפורסמה אודותיו: "...ואני מודה שק היא אחת העובדות שהיותר מקורבים ועם נשמה יתרה בעבודה וזה לא התחיל באירוע הזה וזה לא נגמר כשעזבתי את העבודה והרגשתי ששאלות בנושא שלי נגעו לה יותר והציקו לה יותר". (עמ' 11, ש' 21-23). 37. מעדותו של מר כהן למדנו כי הכתבה אודותיו הלחיצה באופן חריג את התובעת שככל הנראה הייתה מעוניינת לסייע לו במסגרת תפקידה ועשתה ככל שלאל ידה ופעלה במלוא המרץ בכדי למסור תגובה על הכתבה וזאת חרף הלחץ בו הייתה נתונה ובדידותה בעבודה שעה שהדוברת הממונה עליה שהתה מחוץ לעבודה. 38. כנגד טענותיה של התובעת טען הנתבע כי אירוע פרסום הכתבה והלחץ בו הייתה נתונה התובעת אינו מהווה אירוע חריג בעבודתה של התובעת, שכן התובעת נשארה פעמים רבות לבדה וגם אז היה עליה לחץ ועומס בעבודה ובעצם הלכה למעשה עבודתה של התובעת במועד האירוע הייתה עבודה שגרתית אשר אינה באה בגדר אירוע חריג. 39. עוד טען הנתבע, כי מעדותה של התובע ומהצהרתה ניתן ללמוד כי אין מדובר באירוע חריג בעבודתה, כי אם במתח מתמשך בו הייתה נתונה התובעת וזאת ניתן ללמוד מכלל החומר הראיתי שנמצא בתיק. כך למשל הפנה הנתבע להודעות התובעת נ/1 בטופס התביעה וב-נ/3 דו"ח התאונה. לטענת הנתבע התובעת לא הזכירה במסמכים אלה כל אירוע או לחץ בעבודתה. עוד הפנה הנתבע להודעתה של התובעת בפני חוקר הנתבע (נ/8) אשר אף שם התובעת לא ציינה אירוע כלשהו מלחיץ בעדותה, אלא תארה לחץ כללי שהיה חלק משגרת עבודתה בעת היעדרות הדוברת. 40. לטענת הנתבע יש לעשות הבחנה בין "אירוע חריג" או "מאמץ מיוחד" בעבודה, דבר שלא אירע בעניינה של התובעת לבין מתח מתמשך בעבודה, שכן היה במהלך עבודתה של התובעת שעה שהחליפה את דוברת העירייה. הנתבע טען כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה בדבר קיומו של אירוע חריג וכל העדויות אשר, לכאורה, תמכו בטענתה הצביעו כולם על מתח ממושך בעבודתה של התובעת. 41. אין בידנו לקבל טענותיו של הנתבע, שכן בשלב זה גם אם קיים ספק בגרסת התובעת, הרי שממכלול הנתונים אשר מונחים בפנינו, הרינו סבורים כי עלה ביד התובעת להצביע על ראשית ראיה לקרות אירוע חריג במהלך עבודתה. 42. למסקנה זו הגענו לנוכח שמיעת עדותה של התובעת אשר הייתה קוהרנטית ועקבית כאמור, ושאר עדיה אשר עדויותיהם היו "עקב בצד אגודל" לעדותה של התובעת וכלל עדויות אלו הצביעו על כך כי התובעת הייתה נתונה בלחץ מיוחד וחריג בעבדותה במועד האירוע. 43. למעלה מן הצורך נוסיף ונציין, כי אף מהמסמכים בתיק המוצגים עולה כי התובעת מציינת באופן מפורש כי הייתה בלחץ מיוחד וסבלה מכאבי ראש, והחלפת הדוברת עת שהתה בחו"ל ביום 22/7/09 הייתה חריגה מפעמים אחרות בהן החליפה את הדוברת. 44. עוד ציינה התובעת, כי במהלך עבודתה הגישה תגובות לכתבות שונות, אולם בנוגע לתגובות לכתבות רגישות, כפי שנדרשה להעביר עובר למועד האירוע, ההתמודדות עם כתבות אלו הייתה של הדוברת ולא שלה, ולפיכך הצורך במתן תגובה מהירה על פרסום כתבה רגישה על מנכ"ל העירייה הייתה חריגה בעבודתה. 45. סמיכות הזמנים בין מועד האירוע לבין השיתוק והחולשה שאחזו בתובעת, שעה שהתובעת עברה אירוע חריג במהלך עבודתה, משמשים אף הם ראשית ראיה, המצדיק מינוי ממוחה יועץ רפואי. מכלל האמור, הרינו סבורים כי התובעת הייתה מצויה בלחץ כבד ובדחק נפשי חריג במיוחד לאור עיסוקה בתגובה לכתבה הרגישה אודות מנכ"ל העירייה. 46. בנסיבות אלה, לרבות סמיכות הזמנים בין עיסוקה לבין קרות האירוע, הרינו קובעים, כי התובעת הוכיחה ראשית ראיה לקיומו של אירוע חריג ביום 22/7/09 וגם אם קיים ספק בכך כאמור, די בכך להפנות את התובעת למומחה-יועץ רפואי. 47. להלן העובדות אשר נדרש להתייחס אליהן המומחה הרפואי: א. התובעת ילידת 1970, עבדה כעוזרת דוברת עיריית אילת. ב. במשך מספר ימים בהן נעדרה דוברת העירייה, התובעת הייתה תחת עומס ניכר, חששות כבדים, שכן התובעת נאלצה למלא את תפקיד הדוברת ואת תפקידה השוטף. ג. ביום 22/7/09 לאחר מספר ימי עבודה בהן התובעת מילאה את מקומה של הדוברת ובהם כאמור חשה בלחץ רב, נדרשה התובעת להעביר את תגובת העירייה לכתבה "רגישה" שפורסמה אודות מנכ"ל העירייה. ד. הדרישה למתן תגובה הועברה לתובעת מספר שעות בטרם סגירת העיתון, דבר שהלחיץ את התובעת ביתר שאת. ה. עם העברת הדרישה לתובעת למתן תגובה לעיתון כאמור, התובעת החלה להרגיש לא טוב וחשה לחצים חזקים בראש והקיאה מספר פעמים. ו. התובעת המשיכה בעבודתה עד השעה 16:30 ולאחר מכן נסעה לביתה. ז. בשעה 16:35 או בסמוך לכך, כאשר הגיעה התובעת לכניסה לחניון ביתה, תוך כדי נסיעה חשה התובעת לפתע חולשה בפלג גופה הימני מלווה בתחושת שיתוק, ידה נשמטה מההגה לכיוון בטנה והתעוותה והתכווצה למצב אגרוף, רגל ימין של התובעת נשמטה על ברקס הרכב והפכה להיות כבדה ללא אפשרות להניעה, דיבורה של התובעת היה כבד וניכר בפניה עיוות. ח. התובעת חולצה מרכבה על ידי בעלה ושכן נוסף ופונתה לקבלת טיפול רפואי. 48. הנני ממנה את פרופ' אברמסקי עודד, נוירולוג, מנהל מח' נוירולוגית, ביה"ח הדסה עין כרם, ירושלים, כמומחה יועץ רפואי, על מנת לחוות דעתו בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע שאובחן בתובעת לבין האירוע החריג והדחק הנפשי בו הייתה נתונה התובעת ובשים לב לעובדות דלעיל. 49. המומחה מתבקש להשיב על השאלות הבאות: א. מהי המחלה שאובחנה בתובעת? האם מדובר באירוע מוחי? ב. האם קיים לדעתך קשר סיבתי רפואי בין האירוע החריג מיום 22/7/09 בעקבות הדרישה מהתובעת למתן התייחסות לכתבה הרגישה שפורסמה אודות מנכ"ל העירייה, לבין האוטם במועד בו אובחן? ג. אם לא, האם מדובר במחלה טבעית? ד. אם התשובה חיובית, דהיינו קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין הופעת האוטם במועד בו אובחן, האם ניתן לומר כי השפעתו הייתה פחותה בהרבה מהשפעת הנתונים האישיים של התובעת, לרבות מצב בריאותה הבסיסי וגורמי סיכון אחרים? ה. נא נמק מסקנתך בהסתמך על המסמכים הרפואיים שהובאו בפניך. 50. הצדדים יגישו לבית הדין תוך 21 יום את כל החומר הרפואי שמבקשים להמציא למומחה-יועץ רפואי. 51. החלטה זו תישלח לצדדים, טרם העברתה למומחה. אירוע מוחיאירוע חריג