1. בתביעה זו מבקש התובע להכיר באירוע מוחי, בו לקה, ביום 23.4.1995, כ"פגיעה בעבודה", כמשמעה בפרק ה' בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). עובדות המקרה נקבעו על ידינו בהחלטת ביניים מיום 3.2.1998 (להלן: "ההחלטה"), ולמען שלמות התמונה, נחזור על העובדות כלשון ההחלטה: "א. התובע, יליד 1931, עורך-דין במקצועו, משנת 1964. התובע עצמאי, בעל משרד פרטי לעריכת דין בחיפה. ב. יחסיו של התובע עם לקוחותיו - טובים והוגנים, והוא אינו נוטה להתווכח או להתעמת עמם. ג. במסגרת עיסוקו, טיפל התובע בעניינו של לקוח בשם יעקב דורון, בענין חלוקת נכסי שותפות בין דורון לבין אחיו. המדובר ברכוש שערכו רב מאד. התובע הקדיש זמן רב לטיפול בעניינו של דורון , אותו ייצג בפני בורר שמונה לפסוק במחלוקת. ד. התובע השאיר הודעה טלפונית לדורון בה ביקש מדורון להעביר לבורר שכר טרחה בסך 10,000 ש"ח+מע"מ. ה. ביום 23.4.1995 הגיע התובע למשרדו, בסביבות השעה 7.00 בבוקר, כהרגלו. ו. בסביבות השעה 8.00 בבוקר, התקשר דורון לתובע, ובא בטרוניה לתובע על כך שנדרש לשלם סך 10,000 ש"ח. בין התובע לבין דורון התפתח ויכוח נוקב, בו הטיח דורון האשמות שונות בתובע. הדברים חרו מאד לתובע והשפיעו עליו בצורה קשה ביותר. כך מתאר התובע בתצהירו את השיחה שהתקיימה בינו לבין דורון : "הלקוח התנפל עלי בטלפון, צעק וכעס על הדרישה לתשלום ואמר שלא עשיתי שום דבר ולא מגיע לי שכר טירחה וכן האשים אותי בסחבת בבוררות. אני נפגעתי מהתפרצותו הבלתי צפויה של הלקוח ובעיקר מהחשד של הלקוח כאילו אני רוצה לקחת את הסכום כשכר טירחה ממנו. התנפלותו של הלקוח עלי הרגיזה אותי בצורה בלתי רגילה. נעלבתי מהלקוח על החשדות, כי עשיתי עבורו עבודה גדולה והשקעתי זמן רב בעניינו. במהלך הויכוח הסוער עם הלקוח הרגשתי שאני רותח ושהדם עולה לי לראש והרגשתי כאב ראש וסחרחורת. השיחה התנהלה בצעקות" (סעיפים 5-3 לתצהיר התובע - ת/4) . ז. שיחת הטלפון בין התובע לדורון, שהתנהלה בצעקות רמות, נמשכה למעלה מ-2 ד' (ר' עדות התובע לחוקר המוסד - ת/4ג', עמ' 2). ח. עו"ד שכטר, שכנו של התובע במשרד, שמע את צעקותיו של התובע. דבר זה היה חריג בעיני שכטר, כפי שאמר: באותו בוקר כשנכנסתי שמעתי את מר אבנרי מתווכח בטלפון וצועק בצורה הסטרית אני הייתי מופתע כי אף פעם לא שמעתי אותו צועק ונרגז בצורה כזו' (ת/2, סעיף 4, וכן עדותו של שכטר לחוקר - ת/2א'). ט. במהלך הויכוח עם דורון, חש התובע ברע. הוא נתקף בכאבי ראש וסחרחורות שחלפו וחזרו. י. בעוד התובע מרוגז מהשיחה הסוערת שהיתה לו עם דורון, הוא הבחין במכתב שקיבל מעו"ד אחר. תוכן המכתב קומם והרתיח אותו, כי הכתוב היה מנוגד לאמת. הגם, שמכתב שמקבל עו"ד מחברו למקצוע, הוא דבר שבשיגרה, גם אם הכתוב אינו תואם את ציפיות עורך הדין . אנו מאמינים לתובע, כי בהיותו נסער ונרגש, לאחר שיחתו עם דורון, גם מכתב זה, שבימים רגילים, אין בו משום דבר יוצא דופן , גרם לתובע לסערת רגשות, וחמתו בערה בו. יא. התובע היה נרגש ונסער במהלך שעות הבוקר. הוא היה קצר רוח והפסיק שיחות טלפוניות. הוא ענה ברוגז רב ללקוח נוסף, שהתקשר אליו בסביבות השעה 11.00. דבר זה היה בניגוד להרגליו. לאחר שיחת טלפון זו, החל התובע לחוש רדימות בפנים, משני הצדדים, וכאשר רצה לקום, חש שאין לו שווי משקל. יב. התובע נשאר במשרדו, בתקווה שהרגשתו תשתפר. יג. בסביבות השעה 13.00, קרה התובע לעד פבזנר, המתגורר בדירה סמוכה למשרד, והמבצע שליחויות שונות עבור התובע, וביקש ממנו לשבת עמו במשרד, כי לא רצה להיות לבדו. יד. משראה שאין הטבה במצבו, התקשר לרעיתו, אשר קבעה לו תור בשעות אחר-הצהרים אצל ד"ר אהרון , רופאה נוירולוגית. התובע נשאר לנוח במשרדו. בינתיים - הופיעו גם שיבושים בדיבור. טו. בסמוך לשעה 4 אחר-הצהרים, הזמינה הפקידה מונית. התובע נכנס למונית בתמיכתו של פבזנר, ונסע ממשרדו למרפאתה של הנוירולוגית ד"ר אהרון . הרופאה בדקה את התובע, נתנה לו טיפול תרופתי והמליצה על מנוחה. למקרה הצורך - נתנה לו הפניה לבית החולים "רמב"ם" בחיפה. טז. התובע נח בביתו. משהופיעו שיבושים קשים בדיבור, החליטה אשתו, שהיתה מבוהלת, להסיעו לחדר המיון בבית החולים "רמב"ם". יז. התובע נבדק בחדר המיון בסביבות השעה 8.30 בערב ושהה שם עד למחרת, ה-24.4.95 (ר' גליון חדר המיון בתיק בית החולים רמב"ם למחרת, ביום 24.4.95, הועבר התובע למחלקה הנוירולוגית בבית החולים, שם היה מאושפז עד 5.5.95. בסיכום האישפוז מהמחלקה הנוירולוגית, מצוין, בין היתר: "יום לפני קבלתו בשעות הבוקר, בזמן העבודה, התרגז מאוד שלוש פעמים ובשעה 12.00 באופן פתאומי הופיעה הרגשת רדימות בפנים. .. " ככל הנראה משנכתב במחלקה הנוירולוגית "יום לפני קבלתו", הכוונה לקבלתו במחלקה הנוירולוגית, אליה התקבל ביום 24.4.95, בעוד שבחדר המיון, אושפז התובע בשעות הערב, ביום 23.4.95. יח. התובע לא סבל בעבר מיתר לחץ דם (ר' אישור רפואי - ת/8). יט. התובע חדל לעשן כ-25 שנים לפני שלקה ב-‎.C.V.A כ. לתובע ניתנה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, לפיה איבד את כושרו לעבודה מיום 23.4.95 עד 23.7.95 (נ/3)". 2. בהחלטה קבענו כי ה"אירועים בעבודה" ביום 23.4.1995, הוו לגבי התובע אירוע יוצא דופן בהשוואה לעבודתו היומיומית שניתן לסווגם על פי הפסיקה כ"אירוע חריג". משהגענו למסקנה זו, נזקקנו לחוות דעת של מומחה רפואי, בשאלות הדרושות לענין הקשר הסיבתי בין ה"אירועים בעבודה", על פי העובדות שנקבעו בהחלטה, לבין האירוע המוחי בו לקה התובע. לפיכך, מינינו באותה החלטה את פרופ' אבינועם רכס, מומחה לנורולוגיה, כמומחה רפואי מטעם בית הדין, והוא נתבקש להשיב על השאלות הבאות: "(א) האם לדעת המומחה יש קשר סיבתי בין ה"ארועים בעבודה" ביום 23.4.95, כפי שתואר בעובדות שלעיל, לבין המחלה בה לקה התובע באותו יום? (ב) האם אפשר לראות בכאב הראש ובסחרחורת שפקדו את התובע במהלך היום, כתחילת התפתחות האוטם המוחי שאובחן אצלו בעת אישפוזו בבית החולים? נא לנמק ולפרט באיזו מידה השפיע המשך עבודתו של התובע לאחר שהחל לחוש חולשה וכאבי ראש על התפתחות המחלה בה לקה. (ג) האם השפעת ה"ארוע בעבודה" על הופעת המחלה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, כאשר לענין זה יש לשקול מצד אחד את הגורמים האחרים שגרמו לאותו התקף, לרבות נתונים אישיים שהיו קיימים בתובע לפני הארוע ואשר עליהם ניתן ללמוד מהחומר הרפואי המצורף להחלטה זו, ומצד שני, את השפעת הארוע בעבודה על הופעת המחלה בו לקה התובע. (ד) האם יש לומר שהויכוח החריג שהיה לתובע עם דורון בשעות הבוקר, וההתרגשויות הנוספות שהיו מנת חלקו באותו יום, במיוחד נוכח המשך העבודה לאחר שהתובע חש ברע, כמתואר בעובדות לעיל, החישו את בואו של הארוע המוחי, כך שאלמלא אירע, ייתכן שבואו היה נדחה למועד מאוחר יותר כלשהו או אף לא מופיע כלל?". בחוות דעתו מיום 16.2.96, השיב המומחה הרפואי על השאלות שנשאל, אחת לאחת כדלקמן: "(א) התשובה לשאלה זו הינה חיובית. לתובע לא היו גורמי סיכון לחלות באירוע מוחי ולא תועדה מחלה מוחית קודמת ל'אירוע בעבודה'. האירוע בעבודה הוגדר כ"אירוע חריג", וסמיכות הזמנים בינו לבין הופעת הסימנים הראשונים של המחלה המוחית (כאבי ראש, סחרחורת, רדימות בפנים) קושרים בין השניים בבחינת גורם ותוצאה. (ב) התשובה לשאלה זו חיובית. התובע סבל מאירוע מוחי בגזע המוח. כאבי ראש ניתן למצוא כסימן, לא ספציפי, לאירוע מוחי, וסחרחורת הינה סימפטום שכיח ביותר באירוע איסכמי בגזע המוח. המשך העבודה וההתרגזות הנוספת עקב 'מכתב עו"ד' החמירו לדעתי את מצבו פעם נוספת. (ג) לדעתי אין בתובע 'גורמים אחרים' שהביאו להופעת המחלה. לפיכך, השפעת האירוע בעבודה היא רבה בהרבה בהשוואה לכל גורם אחר ביצירת המחלה (הדגשה הוספה - מ.פ.). (ד) התשובה לשאלה זו חיובית במובהק". 3. לבקשת באות כוח הצדדים, התיר בית הדין הצגת שאלות הבהרה למומחה בהתיחס לחוות דעתו. בין היתר, ביקשה באת כוח הנתבע להסב תשומת ליבו של המומחה למדידת לחץ דם מיום 8.4.91, בה היו ערכי לחץ הדם 170/90, וכן למימצאים בבדיקת דופלר שנעשו לתובע. המומחה נשאל: "ש. האם נכון כי לחץ הדם שנרשם אצל התובע ב- 8.4.91 בכרטיס מרפאת קופ"ח כללית, וערכו 170/90 אינו תקין? התובע בעל גורם סיכון? נא לפרט. האם נכון כי המימצאים בבדיקת הדופלר הצביעו על קיום תהליך ארטריוסקלרוטי קשה - חסימה של 505 בשני עורכים הקרוטידים בצוואר? האם המומחה יכול לשלול, כי לאור האמור בשאלות הנ"ל, היה התובע בעל גורמי סיכון? על שאלות אלה, השיב המומחה, בחוות דעתו המשלימה, כדלקמן : "עברתי על רישומי קופ"ח, החל משנות ה- 60. מספר הפעמים בהם נבדק לחץ הדם מאז עד לאירוע הנוכחי, הוא דל ביותר. אי אפשר לדעתי לקבוע כי התובע סבל מיתר לחץ דם על סמך בדיקת לחץ דם יחידה ב- 8.4.91, שהיא אכן חריגה... ברשימת הבעיות (אבחנות), בקופ"ח, החל מ- 1964 ועד לאירוע המוחי ב- 1995, לא מופיעה האבחנה של יתר לחץ דם. גם באישפוזו בבית החולים "רמב"ם" נאמר במפורש כי אינו סובל מיתר לחץ דם ובשיחרורו מבית החולים לא נרשמו לו תרופות בהורדת לחץ הדם. לא מצאתי בתיעוד כי התובע היה בעל גורם סיכון ידוע לחלות באירוע מוחי." (הדגשה - הוספה). המומחה התיחס גם לבדיקת הדופלר, כפי שהתבקש לעשות, וציין כי הצרות העורקים, על פי בדיקת הדופלר, לא היה האיזור שנפגע באירוע המוחי, נשוא תביעה זו, ועל כן שב וקבע: "לאור נתונים אלו, אני חוזר וסובר כי אין לתובע גורמי סיכון ידועים לחלות באירוע מוחי". כן נתבקש המומחה, להתיחס באופן מפורש, פעם נוספת, לענין הקשר הסיבתי שבין דחק נפשי לבין התפתחות אירוע מוחי, ונשאל: "ש. האם נכון כי בספרות הנוירולוגית דחק נפשי אינו מוזכר כמשמש רקע מקובל למחלת התובע? (המומחה הופנה לרשימה ביבליוגרפית - ראה שאלות ההבהרה בתיק המרצה 2342/98). האם נכון כי בספרות העוסקת בדחק נפשי, אוטם מוחי אינו מופיע בין רשימת התסמינים הקשורים לדחק? על כך השיב המומחה בחוות דעתו המשלימה: "התשובה לשאלה זו הינה שלילית. בחיפוש ממוחשב המכוון לענות על השאלה הספציפית של קשר בין דחק נפשי ואירועים מוחיים, מצאתי מספר מאמרים אשר קושרים בין השניים. נראה כי STRESS עשוי להשפיע על לחץ הדם ואולי גם על צמיגותו ובכך להגדיל את הסיכון לחלות באירוע מוחי". 4. בסיכומיה מבקשת באת כוח הנתבע לדחות את התביעה, בעיקר, משלדעתה, הלשון בה נקט המומחה לענין הקשר הסיבתי, בין דחק נפשי לבין אוטם מוחי ("עשוי להשפיע" ו"להגדיל את הסיכון"), אין די בו כדי להגיע למסקנה וודאית, שקשר כזה אכן קיים. ההכרעה המשפטית, צריכה להעשות על פי קריאת חוות הדעת בשלימותן. מעיון בחוות הדעת עולה בבירור כי לדעת פרופ' רכס לתובע לא היו גורמי סיכון לחלות באוטם מוחי, וכי השפעת האירועים בעבודה, לא רק שלא היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, אלא שלדעתו השפעת האירועים בעבודה היתה "רבה בהרבה בהשוואה לכל גורם אחר ביצירת המחלה ". בנוסף לכך, קבע המומחה, כי המשך עבודתו של התובע לאחר שהחל לחוש ברע והופיעו הסימנים הראשונים של המחלה, החישו באופן ודאי את בואו של האוטם המוחי (תשובה ד' לחוות הדעת מיום 16.2.98). עוד קבע המומחה כי גם 'סמיכות הזמנים' בין האירועים בעבודה לבין הופעת סימניה הראשונים של המחלה, "קושרים בין השניים בבחינת גורם ותוצאה". יתר על כן. קביעתו של המומחה כי במאמרים רפואיים מסוימים "דחק נפשי" עשוי להשפיע על לחץ הדם ולהגדיל את הסיכון ללקות באוטם מוחי, אין בה כדי ללמד על דעתו של המומחה. בלשון זו נקט המומחה בהתיחסו לתיאוריה רפואית מסוימת, שהובעה במאמרים רפואיים מסוימים. גם אם קיימת תיאוריה רפואית כי אין קשר סיבתי בין דחק נפשי לבין אירוע מוחי, המומחה שנתמנה על ידי בית הדין, אינו סבור כך. אין ספק כי דעתו של פרופ' רכס היא שקיים קשר כזה, וכי הוא הוכח במקרה שלפנינו. 5. בית הדין מייחס לחוות דעת של מומחה רפואי שנתמנה על ידו, משקל נכבד ומיוחד. לא מצאנו כל נימוק המצדיק שלא לקבל את קביעותיו של פרופ' רכס במקרה זה. אשר על כן, התביעה מתקבלת. אנו קובעים כי האירוע המוחי, בו לקה התובע ביום 23.4.1995, הוא בגדר "פגיעה בעבודה" כמשמעה כחוק. הנתבע ישלם לתובע את הגימלאות המגיעות לו כדין בגין פגיעה זו. כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין . אירוע מוחי