השופט י' פליטמן: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (ב"ל 867/98 השופטת א' לקסר), לפיו נדחתה תביעתו של המערער להכרה באירוע מוחי שעבר ב - 02.05.97 כבתאונת עבודה. 2. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי את עובדות הרקע הבאות: "התובע עובד בענף הבניה משנת 1969". "אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע עבד במועד הרלבנטי לתביעתו כמנהל עבודה שכיר של חברת משיטה בע"מ. במסגרת עבודתו, הוא היה מנהל אתר כללי של אתר העבודה בשוהם, שם בוצעו עבודות על ידי מעבידתו עבור שיכון עובדים. תפקידו היה לפקח על כל העבודות באתר שכללו שישה בנינים בני 3 ו - 4 קומות, ובסך הכל כ- 64 יחידות דיור. אין מחלוקת גם באשר למהות עבודתו של התובע, כפי שתוארה על ידו: בתפקידי כאמור, פיקחתי על עבודות בניה, ריצוף, נגרות, צבע, פיקוח וכיוצ"ב עבודות בניה. כמו כן, היה עלי לדאוג למסירת המפתחות לדיירים בגמר העבודות". (סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית של התובע)". 3. הכרה באירוע מוחי כבתאונת עבודה מחייבת הוכחת קרות ארוע חריג בחיי עבודת התובע בסמוך לפני קרות האירוע המוחי. 4. לעניין זה טען המערער, כי מצבור בעיות הפיקוח על העבודות באתר הבניה בשוהם בנוגע: לפיגורים בביצוע העבודה, הטרדת הדיירים, חסרון עובדים, וטעויות בהרכבת אריחים, אף כי כל אחת כשלעצמה "יתכן ומהווה תופעה שכיחה בכל אתר בניה ולכל מנהל עבודה, כולן יחד בהחלט יכולים להוות את האירוע החריג הנטען שגרם להופעתו של האירוע המוחי". 5. בית הדין האזורי, ניתח גירסאותיו השונות של המערער, ופסק, כי "לאחר ששמעתי והתרשמתי מעדותו של התובע ומר לקס ושקלתי את כל הראיות שהוצגו בפני, מצאתי, כי לא הוכח ארוע חריג שבעטיו נגרם לתובע הארוע המוחי. גם מכלול הארועים כמפורט על ידי התובע בסיכומיו, אין בהם כדי להוות ארוע חריג במקרה זה". 6. בדיון בקדם ערעור, הוסכם על הצדדים, כי פסק הדין ינתן על ידי מותב לאחר הגשת סיכומים בכתב. 7. בסיכומיו השיג המערער על כך: א. "שבפסק הדין לא התייחס בית הדין קמא למצבו הרפואי של המערער". ב. על הקביעה העובדתית שבפסק הדין, כי הסיבות שמנה המערער כגורמי האירוע המוחי - לא הוכרו כמיכלול בתור אירוע חריג. 8. המוסד בסיכומיו הביא את גרסאות המערער עצמו ולפיהן הסיבות שמנה כגורמי האירוע החריג - לא היו חריגות כלל ועיקר. כמו כן נטען על ידו, כי אין מקרה זה נמנה על אותם המקרים הנדירים בהם יתערב בית דין זה בקביעות העובדתיות של בית דין קמא אשר שמע את העדים והתרשם באורח בלתי אמצעי מעדויותיהם. 9. אשר לדעתנו: א. עם כל הצער על מצבו הקשה של המערער אחר האירוע המוחי שעבר, שאין חולק שהתרחש בזמן עבודתו, וליתר דיוק בזמן שדיבר עם עובדי הריצוף והקרמיקה (התביעה לדמי פגיעה נ/1)- אין בכך כדי לפטור אותו מן המבחן ההלכתי של הוכחת קרות האירוע החריג. ב. לענין האירוע החריג, אזי, אחר עיון בכל חומר התיק - לא מצאנו מקום לסטות מהכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מן העדויות; לכן, לא מצאנו גם מקום להתערב במסקנה המשפטית המשתמעת מאותן עובדות, כי המערער לא הוכיח קרות אירוע חריג בחיי עבודתו ביום המקרה. 10. סוף דבר, משאלה הם הדברים - אין מנוס בלתי אם לדחות הערעור ללא צו להוצאות. 11.אירוע מוחימנהל עבודהשכיריםדיני עבודה