הנשיא סטיב אדלר [1] ביום 1.4.2005 נכנס לתוקף תיקון מספר 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - תיקון 79 וחוק הביטוח הלאומי או החוק בהתאמה). התיקון לחוק נכלל בחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה), התשס"ה - 2005, אשר התקבל בכנסת ביום 29.3.2005 (להלן - חוק המדיניות הכלכלית). במסגרת התיקון נוסף לחוק הביטוח הלאומי סעיף 84א, שכותרתו "ליקוי שמיעה". סעיף זה מעלה שאלות רבות וכבדות משקל לעניין הפרשנות הנכונה שיש ליתן להוראותיו. המשותף להליכים שלפנינו, שנדונו במאוחד, הינו פרשנות הסעיף לעניין מספר סוגיות שיפורטו להלן. וכבר עתה יוטעם - לדידי עלינו לפרש את הוראות סעיף 84א לחוק בהתאם לתכליתו: להכיר בטינטון (רעש תמידי באוזניים) כפגיעה בעבודה רק באותם המקרים לגביהם יש הוכחות מדעיות לקיומו של טינטון ולקשר סיבתי בינו לבין עבודתם של המבוטחים. בכך יהא כדי למנוע מקרים בהם ינתנו מענק או גימלה בגין טינטון למבוטחים שאינם לוקים בטינטון כלל או שלקו בו בשל נסיבות שאינן קשורות לחשיפה לרעש בעבודה. המצב הנורמטיבי לפני הוספת סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי [2] פגיעה בעבודה: פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי עוסק ב"ביטוח נפגעי עבודה". בסימן ב' לאותו פרק מופיעות, בין השאר, הגדרות וחזקות לעניין מה יחשב כפגיעה בעבודה על פי החוק. עובר לעיגון הוראות סעיף 84א לחוק, לא יוחד הסדר ספציפי לפגיעה בעבודה שביטויה בליקוי שמיעה וברעש תמידי באוזניים (להלן - טינטון) עקב חשיפה לרעש. פגיעה כאמור, נדונה על פי ההגדרות הכלליות לפגיעה בעבודה שבחוק, כפי שיפורטו להלן. הגדרת "פגיעה בעבודה" על פי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי הינה: "תאונת עבודה או מחלת מקצוע". א. "תאונת עבודה" היא "תאונה שאירעה (לעובד) תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". המדובר באירוע פתאומי שניתן לתחום בזמן ובמקום; ב. "מחלת מקצוע" הוגדרה כמחלה שנקבעה ברשימה שבתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד - 1954 (להלן - תקנות מחלות המקצוע) והעובד חלה בה עקב עבודתו אצל מעבידו ובעובד עצמאי - עקב עיסוקו במשלח ידו. בתוספת השנייה לתקנות מחלות המקצוע מופיעה רשימת מחלות ולצידן העבודות ותהליכי היצור, אשר לעוסקים בהם עשויה המחלה הספציפית להיחשב כמחלת מקצוע. כיוון שמדובר במחלות המפורטות בשמן ברשימה, מוגדרת שיטה זאת כ"שיטת הרשימה הסגורה". בתקנות מחלות המקצוע נקבעה "חזקת מחלת מקצוע", ולפיה "מחלה מהמחלות המפורטות בטור 1 לתוספת השנייה שחלה בה מבוטח שלגביו נקבעה אותה מחלה כמחלת מקצוע, בהיותו מועבד בעבודה... כמפורט לצדה בטור 2 או בתוך שנה לאחר שחדל להיות מועבד כאמור, היא בחזקת מחלה שבה חלה המבוטח עקב עבודתו, כל עוד לא הוכח ההיפך" (תקנה 46). ג. נוסף על התאונה הטראומטית ומחלת המקצוע, התפתחה בהלכה הפסוקה קטגוריה נוספת של פגיעה בעבודה, שהרחיבה את מושג "תאונת העבודה" באמצעות תורת המיקרוטראומה. מכח אותה תורה, במקרים המתאימים יוכר ליקוי רפואי כפגיעה בעבודה, אם: "במהלך עבודתו נגרמות למבוטח אין ספור פגיעות זעירות שכל אחת מהן מסבה לו נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, מביאה בשלב מסויים לנזק של ממש הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע". 1 להשלמת התמונה, יצויין, כי בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי נקבעה "חזקת סיבתיות", ולפיה: "תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה הייתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". [3] החריג הראשון להגדרות האוניברסאליות של פגיעה בעבודה - בקע מפשעתי: בשנת 1965 הוסף לחוק הביטוח הלאומי סעיף העוסק בבקע מפשעתי כתאונת עבודה. 2 כיום מעוגן עניין זה בסעיף 84 לנוסח המשולב של החוק משנת 1995. בספרו רמ"ח ושס"ה סוגיות בתאונות עבודה, עמד סגן נשיא בית הדין הארצי (בדימוס) ד"ר שאול קובובי על הטעם לייחוד סעיף ל"בקע מפשעתי", בזו הלשון: "מאחר שבקע מפשעתי מתהווה, ברוב המקרים, על רקע של מצב קודם - במיוחד חולשה מלידה - הייתה השאלה המרכזית, באיזו מידה, אם בכלל, תרמה העבודה להיווצרותו או להופעתו של הבקע. במשך הזמן, עם ריבוי המשפטים, ונוכח שאלות שהתעוררו בעקבות טיב הראיות שנדונו... בשנת 1965 נתווסף לחוק הביטוח הלאומי סעיף מיוחד - בבחינת lex specialis - שנועד לבודד את הבקע המפשעתי מכלל תאונות העבודה". 3 אף בית דין זה ייחד דברים לתכלית התיקון לחוק, לאמור: "... לא בכדי העמיד המחוקק מכשולים להכרה בבקע מפשעתי כתאונת עבודה, ו'היפלה' אותו משאר נזקי גוף העלולים להיגרם לאדם ברמ"ח אבריו ובשס"ה גידיו. הכוונה היתה בעליל למנוע שאדם אשר לקה בבקע מפשעתי מחוץ לעבודה, ינסה לייחס את הופעתו לאירוע כלשהו במהלך העבודה, כדי לזכות בגמלאות נפגעי עבודה". 4 בסעיף 84 שיוחד לבקע מפשעתי, נקבעו התנאים הבאים להכרה בבקע מפשעתי כתוצאת פגיעה בעבודה: "(1) הופעת הבקע באה תוך כדי העבודה כתוצאה ממאמץ לא רגיל או עקב פגיעה במישרין באזור קיר הבטן; (2) עקב הופעת הבקע הפסיק המבוטח את עבודתו וקיבל טיפול רפואי תוך 72 שעות מהופעת הבקע; (3) הודעה על התקף כאבים עקב הבקע נמסרה למוסד או למעביד תוך 72 שעות מהופעתם... ואולם המוסד רשאי, לפי שיקול דעתו, לראות בבקע תוצאה מפגיעה בעבודה אף אם לא נמסרה הודעה כאמור". ד"ר קובובי מציין בספרו, כי התיקון לחוק וקביעת התנאים לעיל: "הביא למפנה חד בהליכים המשפטיים, במיוחד בכך שלא הזדקקו עוד, אלא לעתים נדירות, למומחים רפואיים, והדיון סב בלעדית על שאלות מעורבות של עובדה ומשפט"; ומוסיף, כי "לגבי דידו של בית הדין... הייתה משום הקלה בהופעת הסעיף בזירה... במקום שיידרש לנקוט עמדה בין דעות והשקפות של רופאים, היה עליו לוודא אם נתקיימו המבחנים שבחוק". 5 [4] הכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה לפני תיקון 79 לחוק: עד לתיקון מספר 79 לחוק הביטוח הלאומי ליקוי שמיעה הוכר כתאונה בעבודה הן כשמדובר היה באירוע תאונתי; הן כמחלת מקצוע; והן על פי תורת המיקרוטראומה. זאת, בהתאם להגדרות הכלליות שבחוק, בתקנות ובהלכה הפסוקה כמפורט בסעיף 2 לפסק דין זה. ונפרט. תאונה בעבודה - ליקוי בשמיעה הקשור בקשר סיבתי לאירוע פתאומי בעבודה, כגון פגיעה ישירה באוזן ממכשיר זה או אחר או פגיעת הדף מפיצוץ, נחשב כתאונה בעבודה, עליה חל סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי. מחלת מקצוע - מחלת המקצוע הרלוונטית לליקוי שמיעה עוגנה בפריט 21 לחלק ב' לתוספת השנייה לתקנות מחלות המקצוע, באופן הבא: [א]שם המחלה: "נזק באוזן הפנימית הנגרם על ידי רעש, שהביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור". [ב] סוג העבודה אשר לעובדים בה אפשר שהמחלה האמורה תחשב כמחלת מקצוע, הוגדרה כלקמן: "עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ- 85 דציבל". "חזקת מחלת המקצוע" שבתקנות מחלות המקצוע הנזכרת לעיל, העבירה לכתפי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד), בהתקיים התנאים שברשימת מחלות המקצוע, את נטל ההוכחה, כי אין המדובר במחלת מקצוע. קרי, כי ליקוי השמיעה אינו נובע מתנאי עבודת המבוטח אלא מסיבות אחרות, לרבות מחלה קונסטיטוציונאלית. להוכחת האמור, רשאי היה המוסד להביא ראיות וככל שהתעוררה שאלה שברפואה, מוסמך היה בית הדין, בעת בירור --------------- 1 דב"ע מח/77-0 אליעזר מזרחי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 538. 2 חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 11), התשכ"ה-1965, ס"ח תשכ"ה, עמ' 130. 3 ד"ר שאול קובובי, "רמ"ח ושס"ה - סוגיות בתאונות עבודה", הוצאת לשכת עורכי הדין, 1999, עמ' 73-74, להלן - רמ"ח ושס"ה. 4 דב"ע מב/46-0 מאיר - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם. 5 רמ"ח ושס"ה, עמ' 74 וכן עמ' 77 - 80. = 4 = תביעות בנדון, למנות מומחה יועץ-רפואי לענות בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין החשיפה לרעש לבין ליקוי השמיעה. בנדון נפסק, כי: "לשם הכרה ב'מחלת שמיעה', דרושה בין השאר, ראיה בדבר קיום קשר סיבתי בין חשיפה לרעש לבין הנזק לאוזנו של הנפגע. ראיה שכזו היא בבסיסה ראיה הנשענת על חוות דעת רפואית, והיא אחד מן התנאים היסודיים להכרה במחלה כ'מחלת שמיעה'". 6 קרי, בחוות דעת של מומחה יועץ - רפואי, השולל מניה וביה קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לחשיפה לרעש בעבודה, די היה בדרך כלל כדי לסתור את חזקת מחלת המקצוע. מיקרוטראומה - עם פיתוח תורת המיקרוטראומה הוגשו תביעות למוסד לביטוח לאומי ולבתי הדין לעבודה, להכיר בליקוי שמיעה על פי תורה זו. זאת, למשל כאשר לא התקיים התנאי של קיום רעש ממוצע של לא פחות מ-85 דציבל ולא התקיימה תאונה פתאומית. ליקוי שמיעה הוכר כפגיעה בעבודה מכוח תורת המיקרוטראומה שעה שהמבוטח היה חשוף לרעש בעבודתו וכאשר "החשיפות העיתיות לרעש" גרמו, כל אחת ואחת, לנזקים זעירים לשמיעה שברבות הימים הצטברו כדי ליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש. לצורך קבלת תביעה, בה נטען כי למבוטח נגרם ליקוי שמיעה על דרך המיקרוטראומה, היה על בית הדין לקבוע את התשתית העובדתית באשר למפלסי הרעש בעבודה וכן למנות מומחה יועץ - רפואי מטעם בית הדין, על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי ויקבע, כי ליקוי השמיעה הימנו סובל המבוטח, נגרם בדרך של מיקרוטראומה בשל החשיפה לרעש. על האמור נוסיף, כי לצורך הכרה בליקוי שמיעה כמחלת מקצוע או על דרך המיקרוטראומה, נזקק המומחה יועץ-רפואי לבדיקות אודיולוגיות שונות, הן כדי לבחון האם למבוטח עקומת שמיעה האופיינית לחבלה אקוסטית (ובה שנץ בתדירויות הגבוהות) והן כדי לבחון האם אותרה ירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור "בהשוואה למצב אלמלא היה העובד חשוף לרעש מזיק בעבודתו, אף אם דרגת הנכות בגין מצבו על פי מבחני הנכות הינה בשיעור 0%". 7 זאת, באשר רק לירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור נודעת נפקות לעניין כושר התפקוד בעבודה. ההכרעה בתביעות אלו תלויה הייתה איפוא בהוכחת תשתית עובדתית לקיומה של מיקרוטראומה ובחוות דעת מומחה יועץ - רפואי מטעם בית הדין, אשר חיווה את דעתו בשאלה אם מתקיים קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין הליקוי בשמיעה הימנו סובל המבוטח. 8 [5] חלוקת תפקידים - לפני היכנסו לתוקף של תיקון 79 לחוק, נהג משטר "חלוקת תפקידים" המפורט להלן בין פקיד התביעות לבין הוועדה הרפואית בכל הקשור לליקוי שמיעה ולטינטון: פקיד התביעות - אמון היה על קבלת ההחלטה, האם ליקוי השמיעה הימנו סובל המבוטח יוכר כפגיעה בעבודה, ובכלל זה היה עליו לקבוע האם קיים קשר סיבתי בין הליקוי לבין תנאי העבודה. ועדה רפואית - משהוכר הליקוי כפגיעה בעבודה, אם על ידי פקיד התביעות ואם בפסק דין, ולאחר שהמבוטח הגיש בקשה לקביעת נכות, היה עניינו מובא לפני הוועדות הרפואיות. ועדות אלו הן שקבעו את שיעור נכותו הרפואית בגין ליקוי השמיעה שנגרם בשל החשיפה לרעש. בנוסף וככל שהמבוטח העלה בפני ועדה רפואית טענות באשר לקיומו של טינטון, היתה הוועדה בוחנת האם אכן הוא סובל מטינטון והאם טינטון זה קשור בקשר סיבתי לליקוי השמיעה שהוכר כפגיעה בעבודה, קרי טינטון כמשמעו בסעיף 72(4)(ד)(II) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן - תקנות קביעת דרגת נכות או המבחנים, לפי העניין). יש לציין, כי לפי השיטה שנהגה לפני התיקון, היו מקרים לא מעטים בהם קבעה הוועדה אפס אחוזי נכות בגין ליקוי השמיעה ואף על פי כן נקבעו 10% נכות בגין הטינטון. כללם של דברים: עניין הטינטון נבחן לראשונה על ידי הוועדה הרפואית, אשר עליה היה לענות בסוגיה האם מדובר בטינטון תמידי אשר הינו פועל יוצא של ליקוי השמיעה מושרה הרעש. המצב הנורמטיבי לאחר תיקון 79 לחוק [6] החריג השני 9 להגדרות האוניברסאליות של פגיעה בעבודה הוסף בתיקון 79 לחוק הביטוח הלאומי ועניינו בליקוי שמיעה ובטינטון: וזו לשון סעיף 84א לחוק: 84א.(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה: (1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן - רעש מזיק); (2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; (3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה: (א)היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה - רשומה רפואית); (ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה. (ב) רעש תמידי באוזניים (להלן - טינטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה: (1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לענין זה, "תדירויות גבוהות" - תדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשניה; --------------- 6 דב"ע נה/166-0 המוסד לביטוח לאומי- אייל בר ששת, פד"ע לא 145. 7 עבל 249/99 אורי נקש - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 8.12.2003. 8 ראו: רמ"ח ושס"ה, עמ' 238 - 240. 9 החריג הראשון היה לעניין הבקע מפשעתי, כאמור בסעיף 3 לעיל. = 5 = (2) הטינטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; (3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית. [7] לא מקרה הוא, שסעיף 84א הוסף לצידו של סעיף 84 לחוק שעניינו ב"בקע מפשעתי". בשני סעיפים אלו ביקש המחוקק לייחד הסדר ספציפי לליקויים שכיחים יחסית, ששאלת הקשר הסיבתי בינם לבין תנאי העבודה אינה קלה להכרעה במקרים רבים. כשם שסעיף 84 לחוק הביטוח הלאומי נועד לצמצם את מספר המקרים בהם בקע מפשעתי יוכר כפגיעה בעבודה על ידי קביעת תנאים המצביעים על הזיקה בין מאמץ לא רגיל או פגיעה בקיר הבטן במהלך העבודה לקרות הבקע; כך סעיף 84א לחוק נועד לצמצם באופן משמעותי את מספר המקרים שליקוי בשמיעה ובמיוחד טינטון יוכרו כפגיעה בעבודה, על ידי קביעת תנאים המצביעים על קשר סיבתי הדוק בין הליקויים לתנאי העבודה ועל אותנטיות התלונות בגין הטינטון. נוסיף, כי הן ליקוי בשמיעה והן בקע מפשעתי מתפתחים משך זמן רב ונגרמים על ידי גורמים שונים, כך שהמדובר ב - multi causal diseases. בדומה לליקויים אחרים שהינם בבחינת multi causal diseases, על הסיבות השונות לליקוי נמנים גורמים רבים שאינם קשורים לעבודה. בכל הנוגע לשמיעה נמנים על גורמים אלה: גיל, מטען גנטי, מחלות קונסטיטוציונאליות "רעש" החיים מחוץ למקום העבודה ועוד. לאור זאת מתעורר הקושי לקבוע, מהי תרומת תנאי העבודה להתפתחות הליקוי, היינו מה מידת הקשר הסיבתי, אם קיים קשר שכזה, בין התפתחות הליקוי לבין תנאי העבודה. על מנת לקבוע את תרומת תנאי העבודה להתפתחות ליקוי השמיעה נקבעו בסעיף 84א, תנאים שעניינם, בין השאר: מפלסי הרעש אליהם נחשף המבוטח; פגיעה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור לעניין ליקוי השמיעה ובתדירויות הגבוהות לעניין הטינטון ותיעוד ברשומות רפואיות של פגיעה בתפקוד עקב הטינטון (על דרישה זו נתעכב בהרחבה להלן). [8] על אף שאין דברי הסבר להצעת חוק המדיניות הכלכלית, בו נכלל תיקון 79 לחוק הביטוח הלאומי, סבורני, כי הגיונם של דברים עולה מתוך הוראות החוק גופן. כך למשל, נראה, כי התיקון לחוק לעניין הטינטון נבע, בין השאר, מן העובדה שטינטון אינו ניתן לאבחון ודאי ומוחלט בבדיקות ובמדדים מדוייקים ואובייקטיביים (כגון בדיקת דם). מסיבה זו ועל מנת לקבוע אם המבוטח סובל מטינטון תמידי הנובע מפגיעה מושרית רעש בשמיעה, נסמכו הוועדות הרפואיות בעבר במידה רבה על תלונותיו הסובייקטיביות של המבוטח ותשובותיו לשאלות הוועדה באשר למאפייני הטינטון. בנדון זה, מציין המוסד בעיקרי טענותיו בהליכים שלפנינו, כך: "בוועדות הרפואיות קודם לתיקון די היה שמבוטחים התלוננו על טינטון - הוועדה לא בחנה את ההיסטוריה הרפואית של התלונות ולא התייחסה להפרעה בתפקוד, ומבדיקה שערך המערער [המוסד, ס.א.] עלה, כי במקרים רבים היה ברור שהמבוטחים מודרכים לגבי התשובות הנכונות ... תכלית תיקון סעיף 84א הייתה בין היתר לקבוע נכות בגין טינטון למי שעומד בתנאים המקדמיים הקבועים בסעיף, שבהתמלאם ניתן להניח במידה רבה של ודאות שאכן החשיפה לרעש המזיק הביאה גם לרעש התמידי באוזניים". הנה כי כן, תכלית התיקון לחוק, כפי שאנו מבינים אותה, הייתה לקבוע תנאי סף מקדמיים, שבדיקתם תטייב את האבחון בין מי שאכן סובל מליקוי שמיעה ומטינטון מושרי רעש מזיק במקום העבודה, לבין מי שלקוי השמיעה והטינטון מהם הוא סובל אינם קשורים בקשר סיבתי לתנאי העבודה ואינם בעלי נפקות תפקודית. סבורני, כי תכלית זו הינה ראויה וכי בענף נפגעי עבודה יש לשאוף כי יוכרו כנפגעי עבודה, רק מבוטחים שאכן נגרם להם ליקוי וליקוי זה הינו תוצאת העבודה ותנאיה. [9] על האמור נוסיף, כי לטענת המוסד, שלקח חלק בייזום ובניסוח תיקון 79 לחוק, התנאים שנקבעו בסעיף 84א(ב) לחוק לעניין טינטון מבוססים על חוות דעת של מומחים בתחום ובעיקר על ספרו של פרופ' Robert A.. Dobie, Medical Legal Evaluation of Hearing Loss. בספרו מונה פרופ' Dobie ששה קריטריונים מקדמיים, אשר יש לבוחנם עת נבחנת השאלה האם להכיר בטינטון נטען, כליקוי שנגרם כתוצאת תנאי העבודה, כלקמן: תלונות הטינטון וההפרעות הנלוות דווחו על ידי המתלונן ביוזמתו (מבלי שנשאל על כך). כאשר, אם לא היה תיעוד של תלונות בגין טינטון במסמכים הרפואיים שמלפני מועד הגשת התביעה, סביר להניח שתלונת הטינטון התעוררה כתוצאה משאלות שהופנו לתובע ומידע שקלט במהלך הבירור הרפואי לצורך התביעה. הטינטון נלווה לליקוי שמיעה בשלו יש לקבוע אחוזי נכות (ליקוי שמיעה עם פגיעה בתדרי הדיבור). קיים תיעוד לניסיונות טיפול בטינטון על ידי תרופות, מכשיר מיסוך או טיפול נפשי. קיימת עדות לשינוי באישיות המתלונן והפרעות שינה כתוצאת הסבל מן הטינטון. אין עדות לגורמים אחרים לטינטון. קיימת תמיכה לתלונות הטינטון בתצהירי בני משפחה או אנשים קרובים למתלונן. ויוטעם - התנאים שנקבעו בסעיף 84א(ב) לחוק מקלים מאוד ביחס לקריטריונים שמונה פרופ' Dobie. [10] פרשנות סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי לפי תכליתו - [א] כללי - סעיף 84א לחוק שינה את המשטר המשפטי שנהג עובר לתיקון 79 לחוק וזאת על ידי קביעת תנאים שבלעדיהם לא יוכרו ליקוי שמיעה וטינטון שמחשיפה לרעש, כפגיעה בעבודה. כך נקבע ברישא לסעיף 84א לחוק, כי "אין רואים ליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה". לצד השינוי שהביא עמו סעיף 84א לחוק, נותר בעינו הרעיון המגולם בסעיף 79 לחוק, המובא בסעיף 2 לפסק דין זה, ולפיו פגיעה בעבודה הינה פגיעה הקשורה בקשר סיבתי לעבודת המבוטח. בנדון זה יושם אל לב, כי סעיף 84א לחוק מנוסח על דרך השלילה, לאמור: "אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם התקיימו כל אלה..."; וכן "רעש תמידי באוזניים עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א) וכן כל אלה...". מכאן, שהסעיף מוסיף תנאי סף להכרה בליקוי שמיעה וטינטון כפגיעה בעבודה. אך לצד התנאים המקדמיים שבסעיף, נשאר על כנו "מבחן העל" של קיום קשר סיבתי בין הליקוי, הן ליקוי השמיעה והן הטינטון, לבין תנאי העבודה. קשר סיבתי זה יקבע כבכל שאר הליקויים הנטענים, על ידי פקיד התביעות. כך דרך משל, אם בהיוועצות עם רופא מוסמך מגיע פקיד התביעות למסקנה, כי הליקוי הינו תחלואתי ואינו נובע מחשיפה לרעש, אזי למרות התקיימות התנאים המקדמיים שבסעיף 84א, מוסמך פקיד התביעות לדחות התביעה. לאמור: התנאים המקדמיים שבסעיף 84א לחוק מהווים אינדיקציה ראשונית לכך שהליקוי נגרם עקב חשיפה לרעש בעבודה. בהתמלא תנאים אלה, עדיין רובצת על פקיד התביעות החובה לבחון קיומו של קשר סיבתי בין העבודה והליקוי. נוסיף, כי התנאים המקדמיים בסעיף 84א לחוק אינם נוגעים לתאונות (מקרי טראומה), תחומות זמן ומקום, שנגרמו כאמור לעיל מפגיעה ישירה באוזן, מרעש חד פעמי של פיצוץ, מפגיעות הדף וכדומה. על כך אנו למדים מהאמור בסעיף 84א(א)(1) לחוק, בו נקבע התנאי, לפיו "המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך" (ההדגשה אינה במקור, ס.א.). ליקוי השמיעה שבסעיף 84א מתפתח משך תקופת זמן ואילו תאונה מסוג "טראומה" מתרחשת באופן פתאומי. [ב] התנאים המקדמיים להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה התנאים המקדמיים להכרה בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש כפגיעה בעבודה נקבעו בסעיף 84א(א) לחוק והם בתמצית: חשיפה מתמשכת לרעש מזיק כהגדרתו בסעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל - 1970; ירידה בכושר שמיעת המבוטח בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מאוזניו, בממוצע תדירויות הדיבור. ככל שיש מחלוקת בנדון זה במהלך בירור תביעה שהוגשה לפקיד התביעות או לבית הדין (בשל מספר בדיקות שמיעה עם תוצאות שונות וכד'), רשאי פקיד התביעות להיעזר ברופא מוסמך בנדון זה ובית הדין רשאי להיעזר בחוות דעת של מומחה יועץ - רפואי; הגשת התביעה למוסד תוך 12 חודשים מהמועד המוקדם מבין אלה: היום בו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית או היום בו החלה הירידה בשמיעה לדעת ועדה רפואית. מבלי שמתקיימים תנאים מקדמיים אלה, ליקוי שמיעה לא יוכר כפגיעה בעבודה ולא ייבדק הקשר הסיבתי שבינו לבין עבודתו של המבוטח הנפגע. ג. התנאים המקדמיים להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה סעיף 84א(ב) לחוק קובע את התנאים המקדמיים להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה. ואלה הם בתמצית: ליקוי השמיעה הוכר כפגיעה בעבודה על ידי פקיד התביעות, היינו, התקיימו במבוטח התנאים שנקבעו בסעיף 84א(א) לחוק והמבוטח טוען לקיומו של טינטון עקב החשיפה לרעש; הפחתה בכושר השמיעה בתדירויות הגבוהות בכל אחת מן האוזניים בשיעור של 25 דציבל לפחות. ככל שיש מחלוקת בנדון זה במהלך בירור תביעה שהוגשה לפקיד התביעות או לבית הדין (בשל מספר בדיקות שמיעה עם תוצאות שונות וכד'), רשאי פקיד התביעות להעזר ברופא מוסמך בנדון זה ובית הדין רשאי להיעזר בחוות דעת של מומחה יועץ - רפואי; פקיד התביעות קבע, כי הטינטון תועד ברשומה רפואית לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק; פקיד התביעות קבע, כי נפגע תפקודו של המבוטח עקב הטינטון באופן שחייב "פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית". מבוטח העומד בתנאים המקדמיים לעיל והטינטון לו טען הוכר על ידי פקיד התביעות או בית הדין כפגיעה נוספת ונפרדת בעבודה, יוכל לשטוח תלונותיו בגין ליקוי זה לפני ועדה רפואית, במסגרת תביעה לקביעת נכות. לא התמלאו כלל התנאים המקדמיים והתביעה להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה נדחתה - לא יידון נושא הטינטון בוועדה רפואית, כפי שנרחיב להלן. סמכות פקיד התביעות וסמכות הוועדה הרפואית [11] לסוגיה זו ייחדו הצדדים טענות רבות. אף חברי המותב נחלקו ביניהם באשר לפרשנות התיקון לחוק בכל הנוגע לסמכות הוועדה הרפואית. לדעת חברי השופט פליטמן, מבוטח אינו מחוייב כלל להגיש תביעה בנוגע לטינטון והוא רשאי להעלות תלונות באשר לליקוי זה לראשונה לפני הוועדה הרפואית. לשיטתו, הוועדה הרפואית רשאית לדון בתלונות אלו אף אם לא התמלאו התנאים המקדמיים שנקבעו בסעיף 84א(ב) לחוק, בדומה למצב ששרר לפני תיקון 79 לחוק. קרי הוועדה תבחן האם מדובר בטינטון כמשמעו בסעיף 72 (4)(ד)(II) למבחנים והאם הטינטון הוא תולדת ליקוי השמיעה שמחשיפה לרעש. חולק אני על חברי. מהוראותיו של החוק עולה, כי הוועדה נעדרת סמכות לדון בתלונות על טינטון, מבלי שפקיד התביעות הכיר בליקוי זה כפגיעה בעבודה ובכלל זה קבע, כי המבוטח עונה על כל התנאים המקדמיים שנקבעו בסעיף 84א לחוק לרבות התנאים שנקבעו בסעיף 84א(ב) לחוק. עמדתי זו מבוססת על פירוש תכליתי של התיקון לחוק ולפיו, התיקון נועד לשנות מן המצב הקודם. במשטר המשפטי קודם לתיקון, עניין הטינטון לא נדון כשלעצמו על ידי פקיד התביעות כפגיעה בעבודה והטענות בדבר טינטון עלו לראשונה לפני הוועדה הרפואית. כשהועלו טענות כאמור לפני הוועדה היתה זו בוחנת האם מתקיים במבוטח טינטון כמשמעו במבחנים, והאם הטינטון נגרם, כליקוי שניוני ונגרר, לליקוי העיקרי - ליקוי השמיעה, וקשור בקשר סיבתי לתנאי העבודה. כאמור לעיל, תכליתו של תיקון 79 לחוק היתה לשנות מצב זה ולהטיל על פקיד התביעות לקבוע כבר בשלב הראשון, האם מתמלאים התנאים המוקדמים שבסעיף 84א לחוק והאם קיים קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה כשלעצמו ובין הטינטון כשלעצמו לבין תנאי עבודת המבוטח. בהעדר הכרה של פקיד התביעות בטינטון כפגיעה בעבודה; קרי ככל שלא הוגשה לפקיד התביעות תביעה בעניין זה או שהתביעה נדחתה מחמת אי התקיימות התנאים המקדמיים שבסעיף 84א(א) לחוק וסעיף 84א(ב) לחוק או בשל העדר קשר סיבתי, מנועה הוועדה הרפואית מלהיזקק לטענות מבוטח בדבר טינטון ואין בידה לבחון אותן טענות ומקל וחומר אין באפשרותה לקבוע אחוזי נכות בגינן. הנה כי כן, מבוטח אינו יכול לאחר תיקון החוק לשטוח לראשונה תלונות בדבר טינטון בפני הוועדה הרפואית מבלי שהקדים והגיש לפקיד התביעות תביעה להכיר בטינטון כפגיעה נפרדת בעבודה וזו הוכרה על ידי פקיד התביעות. ונטעים כאמור לעיל, כי ככל שמתעוררות שאלות באשר למשמעותם ופרשנותם של המסמכים הרפואיים הנוגעים לטינטון אשר בתיקו הרפואי של המבוטח, באפשרות פקיד התביעות להיעזר ברופא מוסמך לשם ליבון אותן שאלות ובית הדין רשאי להסתייע בחוות דעתו של מומחה יועץ - רפואי. רק משנקבע על ידי פקיד התביעות או בית הדין, כי המבוטח עונה על כלל התנאים המקדמיים שבסעיף 84א לחוק, לרבות התנאים שבסעיף 84א(ב) וכי קיים קשר סיבתי בין הטינטון לבין עבודתו, קמה סמכותה של הוועדה הרפואית להיזקק לעניין הטינטון. תפקידה של הוועדה מתמצה בקביעת שיעור נכותו הרפואית של המבוטח הנובעת מהפגיעה בעבודה, לרבות שיעור הנכות בגין טינטון שהוכר כפגיעה בעבודה. [12] ונוסיף. הדברים שרירים וקיימים הן בפעם הראשונה בה עומד המבוטח בפני הוועדה הרפואית והן בהליכי החמרה מכח תקנה 36 לתקנות קביעת דרגת נכות. רוצה לומר, ככל שהטינטון לא הוכר כפגיעה נפרדת בעבודה, לא יכול מבוטח לטעון בהליך של החמרה כי הטינטון התפתח מליקוי השמיעה. בהתאם, הוועדה אינה מוסמכת להתייחס לתלונות בדבר טינטון המועלות על ידי מבוטח בהליך של החמרה, ככל שהטינטון לא הוכר קודם לכן על ידי פקיד תביעות כפגיעה בעבודה. ועוד זאת. אפשר שמבוטח יגיש תביעה להכרה בליקוי שמיעה בלבד כפגיעה בעבודה, כיוון שלעת הגשתה אין הוא סובל עדיין מטינטון; אלא שבחלוף הזמן, מתחיל הוא לסבול אף מטינטון. אחת דרכו של מבוטח כאמור, לפנות לפקיד התביעות בתביעה חדשה להכיר בטינטון כפגיעה בעבודה והוועדה הרפואית לא תדון בתלונות בגין הטינטון, בלא שפקיד התביעות הקדים והכיר בו כפגיעה נפרדת גם במקרה דנא. בצד האמור, אך ברי, כי ככל שליקוי השמיעה והטינטון הוכרו כפגיעה בעבודה על ידי פקיד התביעות, טענות בדבר החמרת ליקויים אלה ידונו בפני הוועדות הרפואיות ללא צורך להיזקק לפניה נוספת לפקיד התביעות. [13] חלוקת סמכויות זו בין פקיד התביעות לבין הוועדה הרפואית עולה אף מקריאת סעיף 84א(ב) לחוק בצוותא חדא עם סעיף 118 לחוק. בסעיף 84א(ב) לחוק נקבעו תנאים להכרת פקיד התביעות בטינטון כפגיעה בעבודה, תוך שנקבע, כי טינטון "לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התאיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה...". סעיף 118(א)(1) לחוק קובע את סמכויות הוועדות הרפואיות, בזו הלשון: "רופא או ועדה רפואית יקבעו לפי הכללים שנקבעו בתקנות אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזה מידה...". נמצאנו למדים, כי מבלי שפקיד תביעות הכיר בליקוי שמיעה ובטינטון כפגיעה בעבודה, לא קמה לוועדה הסמכות לקבוע דרגת נכות. [14] ההשגה על החלטת פקיד התביעות, שלא להכיר בליקוי בשמיעה ובטינטון כפגיעה בעבודה, הינה על דרך הגשת תביעה לבית הדין. זאת, בדומה לתביעות הבאות לפנינו בכל המקרים האחרים בהם דוחה פקיד התביעות תביעה להכרה בליקוי רפואי כפגיעה בעבודה. כך לגבי פגיעה בגב, כך באשר לאוטם לבבי או מוחי כך אף לעניין ליקוי שמיעה וטינטון. שעה שבית הדין נדרש לבירור תביעה כנגד החלטת פקיד התביעות ומתעוררת שאלה שברפואה, שעניינה בהתקיימות מי מן התנאים המקדמיים שבסעיף 84א לחוק או בקיומו של קשר הסיבתי, רשאי בית הדין, כפי שכבר ציינו לעיל, למנות מומחה יועץ - רפואי. כך למשל כאשר למבוטח בדיקות אודיומטריות רבות וסותרות, יוכל מומחה יועץ - רפואי לחוות דעתו בשאלה האם כושר שמיעת המבוטח פחת בכל אחת מן האוזניים בשיעור של 20 דציבל לפחות בממוצע תדירויות הדיבור (סעיף 84א(א)(2) לחוק); ובדומה, אפשר שתידרש חוות דעת מומחה מטעם בית הדין בשאלה, האם פחת כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים (סעיף 84א(ב)(1) לחוק). עם זאת, סבורני, כי תביעות לבית הדין, הסבות על שאלת קיומם של התנאים שבסעיף 84א לחוק, תתמעטנה בעתיד. זאת, באשר חלק ניכר מתנאי הסעיף הם עובדתיים או עובדתיים-משפטיים ובחלק מן התנאים, משתינתן להם פרשנות עקרונית על ידי בית הדין ופקידי התביעות יפעלו על פיה, לא נזקק עוד לליבון רפואי של כל מקרה ומקרה במסגרת הליך ארוך בבית הדין. [15] לא אחתום דברי בעניין זה, מבלי שאחזור ואציין: פירוש חברי השופט פליטמן לסעיף 84א לחוק והמצב הנורמטיבי שהביא עמו, כך שוועדה רפואית עדיין מוסמכת לדון בטענת טינטון מבלי שפקיד התביעות הכיר בתביעה בעניין זה - מאיינת את תיקון 79 לחוק ואת סעיף 84א(ב) לחוק ואינה מתיישבת עם תכליתם. אין ספק, כי תיקון 79 לחוק בא לצמצם את המקרים בהם יוכר טינטון כפגיעה בעבודה ובתוך כך למנוע ממבוטח לשטוח טענותיו, באשר לעצם השאלה האם הטינטון הוא בגדר פגיעה בעבודה, בשתי הזדמנויות ולפני שתי אינסטנציות : האחת בתביעתו לפקיד התביעות, השנייה לפני ועדה רפואית; או לאפשר לו לבחור את האכסניה הנוחה לו לטעון טענות בדבר טינטון. פירוש כאמור אינו מתיישב עם תכלית תיקון 79 לחוק - שהרי מה לו למחוקק לקבוע בסעיף 84א(ב) לחוק תנאים מקדמיים להכרה בתביעה בגין טינטון, אם בכל מקרה ומקרה יוכל המבוטח להעלות את תלונותיו לפני ועדה רפואית וזו תדון בשאלת התפתחות הטינטון כפגיעה נגררת ושניונית לליקוי השמיעה, כפי שהיה בעבר? תנאים מקדמיים נועדו לתחום את המקרים בהם ידון נושא הטינטון לפני הוועדה הרפואית לאותם מקרים בהם נמצאה אינדיקציה מוקדמת ובעלת אופי עובדתי להיות הטינטון תוצאת חשיפה לרעש בעבודת המבוטח. ונדגיש, סעיף 84 לחוק הנוגע לבקע מפשעתי, פורש משך עשרות בשנים בפסיקתם של בתי הדין לביטוח לאומי, בתי המשפט המחוזיים בשבתם כבית משפט לערעורי ביטוח לאומי ומשנת 1969 בפסיקת בתי הדין לעבודה, באופן הנותן לו תוקף ובהתאם לתכליתו. סבורני, כי יש בעניין זה לגזור גזירה שווה גם לפרשנות סעיף 84א לחוק. פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי בשל פגיעה בתפקוד עקב הטינטון [16] על פי דרישת סעיף 84א(ב)(3) לחוק, הרי ש"הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית" (ההדגשה הוספה - ס.א.). בסעיף זה נקבעו איפוא תנאים מקדמיים כלקמן: [א] פגיעה בתפקוד עקב הטינטון; [ב] אשר חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי; [ג] תיעוד ברשומה רפואית של הפניות לטיפול רפואי. דרישות אלו תואמות את תכלית הסעיף. ליקוי שמיעה וטינטון דרכם להתפתח משך זמן רב; בשלב שבו הליקויים האמורים מתחילים להציק למבוטח בפועל ולהפריע לתפקודו חזקה היא שהוא יפנה לבירור בנדון, לבדיקות ולטיפול רפואי. זאת, במהלך הטבעי של חייו ולא לצורך הגשת תביעה בלבד. ברשומות הרפואיות מתועדות, בין השאר, תלונות המבוטח. רעש תמידי באוזניים, היינו טינטון, מפריע למבוטח כאמור לעיל וגורם לסבל ואך סביר שהוא יזכיר סבל זה, על היבטיו המפריעים לתפקוד, בביקוריו אצל רופאיו ויתלונן בגין זאת. מכאן - תנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק משקפים נאמנה את המציאות והתקיימותם במבוטח זה או אחר, מהווה אינדיקציה טובה לבחינת אותנטיות התלונות על טינטון. העדר תלונות על טינטון בכלל ועל פגיעה תפקודית בפרט משך תקופת זמן שלפני הפסקת החשיפה לרעש; כמו גם הופעת התלונות לראשונה לאחר היוועצות בעורך דין במסגרת הכנת תביעה בנדון או סמוך להגשתה, מהוות דרך כלל ראיה המצביעה על העדר טינטון הפוגע בתפקוד המבוטח. אך ברי, כי על פקיד התביעות ובית הדין לשקול את מכלול העובדות הנוגעות לתלונות על טינטון המתועדות ברשומות הרפואיות ולבחון ולהעריך אם מתקיים תנאי ה - "פניות חוזרות ונשנות". אולם, על פקיד התביעות ובית הדין ליתן משקל מכריע למספר הפניות, מועדיהן ומהות התלונות שפורטו במסמכים הרפואיים. [17] באשר למספר הפניות - איני רואה מקום לנקוב במספר מדויק זה או אחר. אולם, הכלל הוא שנדרשות פניות חוזרות ונשנות, קרי מספר פניות שחזרו ונשנו. סבורני, כי לאור תכלית סעיף 84א(ב) יש לפרש דרישה זו למצער, כפניות העולות על שתי פניות אקראיות. פניות חוזרות ונשנות אלו צריכות להיות משך פרק זמן משמעותי, שאינו מתמצה בחודשים ספורים לפני הגשת התביעה למוסד. היקף הפניות הדרושות יכול שישתנה בעניינו של כל מבוטח לאור מיהות התלונות, לרבות תיאור ההפרעה והפגיעה בתפקוד, וכן לאור ההפניות למומחים שונים והבדיקות והטיפולים שעבר המבוטח. כאמור לעיל, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו וכלל הנתונים הצריכים לעניין - כך, אין דין תלונות סתמיות בעלמא באוזני רופא המשפחה כדין ברור מקיף, תוך הפניה לבדיקת מאפייני טינטון ומתן טיפול על ידי מומחה אף - אוזן - גרון. [18] בדיקות שונות (אודיוגרמות, בדיקות מאפייני טינטון ועוד) יכולות להיחשב במניין הפניות, אם במסגרתן נבדק נושא הטינטון והמבוטח תאר במהלכן פגיעה מתועדת בתפקוד כתוצאת הטינטון. הפניה לבדיקה, ביצוע הבדיקה וחזרה לרופא עם תוצאתה, אינן נחשבות בדרך כלל לשלוש פניות נפרדות אך גם בעניין זה יש לבדוק כל מקרה על נסיבותיו. אין להביא במניין הפניות, פניות שנעשו לאחר הגשת התביעה למוסד. זאת מן הטעם, כי התנאים לבחינת התביעה אמורים להתקיים במבוטח במועד הגשת התביעה למוסד. בנוסף, סבורני כי פניות לרופאים לאחר הגשת התביעה מעלות חשש שאלו נעשו בשל התביעה ולשמה, ואין המדובר בפניות לטיפול אשר משקפות בהכרח את מצבו הרפואי של המבוטח. בנוסף, אין להביא במניין ה"פניות החוזרות ונשנות" בדיקות שנעשו בהנחיית המוסד לאחר הגשת התביעה ובמהלך בירורה. הן מן הטעם שאלו מאוחרות למועד הגשת התביעה למוסד והן משאין אלו פניות שנעשו ביוזמת המבוטח בשל הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון. [19] טענות נוספות שהעלו המבוטחים בהליכים שלפנינו היו כי לעיתים אין הרופא מתעד את התלונות בגין הטינטון וכי ישנם מקרים בהם פונה מבוטח לרופא בתלונה על טינטון ונענה על ידו, כי אין ביד הרופא להציע טיפול לבעיה. לאור זאת, המבוטח אינו שב לשטוח תלונותיו בנושא זה ואין בידו להצביע על תלונות חוזרות ונשנות המתועדות ברשומה רפואית. חזקה היא, כי רופאים מכבדים ומקיימים את הוראות חוק זכויות החולה התשנ"ו-1996, בכל הקשור לרשומות רפואיות. בסעיף ההגדרות לחוק זה, מצינו כזאת: "'טיפול רפואי' - לרבות פעולות איבחון רפואי, טיפול רפואי מונע, טיפול פסיכולוגי או טיפול סיעודי; 'רשומה רפואית' - מידע לפי סעיף 17 המתועד בדרך של רישום או צילום, או בכל דרך אחרת, לרבות התיק הרפואי של המטופל בו מצויים מסמכים רפואיים על אודותיו; בסעיף 17(א) לחוק זכויות החולה נקבע, כי: "מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית" (ההדגשה אינה במקור, ס.א). ככלל, רופאים מתעדים את תלונות המטופלים ואינם משלחים אותם באומרם, כי אין ברצונם לשמוע תלונות נוספות בעתיד על מחלה או ליקוי. אכן, אפשר שניתן להוכיח אחרת במקרה מסוים, אולם כנקודת מוצא, אל לנו להניח כי הטיפול הרפואי בליקוי שמיעה, לרבות טינטון, איננו תקין, ענייני ומקצועי. יש אם כן, לבחון מה נרשם על ידי הרופא עת התלונן המבוטח בפניו על טינטון והאם בתלונותיו וברישומי הרופא יש תיעוד להפרעה מתמשכת ולפגיעה בתפקוד עקב הטינטון. זאת ועוד, לפי לשונו של סעיף 84א(ב)(3) לחוק נדרש, כי: "הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית (ההדגשה אינה במקור, ס.א.)". הסעיף מתייחס ל"פגיעה בתפקוד" ויש להניח, כי רופא בפניו מתלונן מטופל על בעיה בתפקודו, מתעד את התלונה ועושה את שלאל ידו לטפל בה ולהקל על סבלו של המטופל. כך נראה למשל, כי ברוב המקרים ישלח המבוטח על ידי הרופא, בפניו התלונן על פגיעה בתפקוד עקב הטינטון, להיוועצות במומחה אף - אוזן - גרון ולבדיקות שונות ויהא תיעוד לרצף הטיפולי. ואף זאת. ליקוי הטינטון הינו ליקוי ידוע והרפואה מעמידה אמצעים, כלים ותרופות להתמודדות עמו וככל שמדובר בהפרעה קשה הפוגעת בתפקוד המבוטח, יש להניח כי המבוטח לא יסתפק בתשובה סתמית, אלא ימשיך ויחפש מזור, בפניה לרופאים שונים, מומחים בתחום וכדומה. מן הכלל אל הפרט: יישום ההלכה במקרים שלפנינו [20] עבל 53/08 ליאוניד ברלכיס - המוסד לביטוח לאומי [א] המחלוקת בהליך זה סבה, לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה בנוגע לעניין ליקוי השמיעה, על שאלת קיומן של פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי בגין הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון, קרי על התקיימות התנאי שבסעיף 84א(ב)(3). העובדות, כפי שקבען בית הדין, 10 הינן כדלקמן: המערער הגיש למוסד ביום 4.1.2006 תביעה להכרה בליקוי שמיעה ובטינטון כפגיעה בעבודה. המערער טען בבית הדין האזורי, כי הוא עומד בדרישות סעיף 84א(ב)(3) לחוק משהתלונן על טינטון בפניות חוזרות ונשנות בתאריכים: 14.11.2005, 21.12.2005, 26.4.2006, 29.10.2006, 13.11.2006, 22.11.2006, 9.5.2007. בית הדין דחה את התביעה, תוך שקבע כך: "מהתיעוד הרפואי שבפנינו עולה כי התובע התלונן לראשונה על טינטון בביקור אצל רופא אא"ג ביום 14.11.05, ולאחר מכן ב- 21.12.05. בתלונותיו אלה אין ביטוי להפרעה בתפקוד עקב הטינטון. אדרבא, ברישום מיום 14.11.05 נרשם כי התובע מתלונן על ירידה בשמיעה ורעש באוזניים הקיימים מזה כ-4 שנים, אולם לא הוצגו רישומים על פניות לרופא לשם טיפול בבעיה משך אותן השנים. למעשה, הרישום היחיד בו מופיעה התייחסות להפרעה כלשהי בתפקוד עקב הטינטון הינו זה מיום 9.5.07 בו נרשם כי הטינטון מפריע לישון.... מהתיעוד הרפואי שבפנינו לא עולה כי לתובע הייתה הפרעה תפקודית עקב הטינטון בגינה פנה לטיפול רפואי. התובע לא התלונן על כל הפרעה שהיא למעט בבדיקה האחרונה מיום 9.5.07, ובהעדר תלונות לא ניתן לספק סיוע רפואי. מסקנתנו היא לפיכך, כי במקרה זה לא התמלאו דרישות סעיף 84א(ב)3 לחוק בנוגע לטינטון, ודין התביעה בנושא זה להידחות". [ב] בערעור שלפנינו טען המערער שתי טענות עיקריות: הראשונה - די בתלונות על עצם קיומו של טינטון ואין צורך שמן הרשומה הרפואית יעלה, כי המבוטח ציין שהטינטון מפריע לתפקודו. זאת, בין השאר, כיוון שטינטון מטבעו גורם להפרעה והיא זו אשר הביאה את המבוטח להתלונן על קיומו בפני רופא. השנייה - אין להתעלם מתלונות מתועדות על טינטון ממועד המאוחר להגשת התביעה למוסד, באשר בסעיף 84א(ב)(3) לחוק לא נקבע דבר לעניין מועד התלונות. בנוסף, נטען, כי הטיפול הרפואי בטינטון הינו טיפול ארוך טווח המצריך בדיקות ופניה למספר רופאים ומכאן שאך טבעי שהטיפול ימשך על פני תקופה ארוכה, לרבות לאחר הגשת התביעה למוסד. המערער עתר לקבלת ערעורו באופן שיקבע, כי הוא עמד בתנאי הקבוע בסעיף 84א(ב)(3) לחוק, או למצער ביקש, כי עניינו יושב לבית הדין האזורי למינוי מומחה יועץ - רפואי, שיחווה דעתו בשאלה האם בתלונותיו יש כדי ללמד על פגיעה בתפקוד. זאת, באשר לשיטתו "מדובר בשאלה בעלת גוון מקצועי הדורשת מומחיות וטעה בית הדין קמא עת החליף שיקול דעת מקצועי של מומחה בתחום, בשקול דעתו הוא". מנגד באת כח המוסד, כי "הפרעה לתפקוד" נכללת בדרישות סעיף 84א(ב)(3) לחוק וכי עילת התביעה צריך שתתגבש עד למועד הגשתה למוסד ולפיכך לא ניתן להתחשב בפניות ותלונות על טינטון שתאריכן מאוחר למועד הגשת התביעה למוסד. עוד נטען, כי המערער הגיש שתי תביעות: בינואר 2006 (נדחתה בפברואר 2006) ושוב בספטמבר 2006. לשיטת באת כוח המוסד התלונות הרלוונטיות הן אלה שנרשמו לפני הגשת התביעה הראשונה. [ג] דיון והכרעה: בחומר הרפואי שלפנינו, אין הלכה למעשה כרטיס רפואי מפורט, כי אם סיכומי ביקור אצל ד"ר גנאדי, מומחה אף או זן גרון, מן התאריכים 9.5.2007 ו - 13.11.2006 (להלן - סיכומי הביקור) ובהם פרוט תלונות וממצאים בביקורים קודמים; תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 22.11.2006 החתומה על ידי ד"ר גריקשטס מומחית ברפואה תעסוקתית; בדיקת שמיעה ומאפייני טינטון מיום 9.5.2007; אודיוגרמות מבדיקות שמיעה מן התאריכים 14.12.2005 ו - 1.11.2006 ותוצאות בדיקת BERA מיום 28.2.2006. בסיכומי הביקור מצוין כי המערער התלונן ב - 14.11.2005 על ירידה בשמיעה ורעש באוזניים משך 4 שנים. כאמור, אין לפנינו את סכום הביקור מיום 14.11.2005 גופו ואין תיעוד של תלונות על טינטון ב - 4 השנים הקודמות לאותו ביקור. באותם סיכומים מצוין ביקור נוסף של המערער אצל המומחה ב - 21.12.2005, אלא שלגבי אותו ביקור לא נזכר עניין הטינטון. בביקורים שלאחר הגשת התביעה, המתועדים בסיכומי הביקור, נזכר הטינטון פעם נוספת רק בביקור מיום 9.5.2007, לגביו נרשם "מציין החמרה ברעש באוזניים". בתעודה שבחתימת ד"ר גריקשטס, מצוין אך זאת לעניין הטינטון: "עקב --------------- 10 בל (חיפה) 1271/06, השופטת מיכל פריימן. = 10 = ירידה בשמיעה וצפצופים באוזניים מזה שנים רבות עבר בירור אצל רופא א.א.ג. ובדיקה במכון אודיולוגי".אולם, הבדיקה היחידה לעניין הטינטון בוצעה ביום 9.5.2007 ובה ציין המערער, כי הטינטון מפריע לו בשנתו. נזכיר, כי התביעה למוסד הוגשה ביום 4.1.2006, כך שבדיקה זו מאוחרת בשנה למועד הגשת התביעה הראשונה ואף מאוחרת למועד הגשת התביעה השנייה. [ד] בנסיבות אלה, איני סבור, כי קיים תיעוד לפניות חוזרות ונשנות בגין הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון המתועדות ברשומה רפואית. בוודאי, שאין תיעוד של תלונות חוזרות ונשנות עובר להגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי. על האמור יש להוסיף, כי מיעוט הרישומים בהם מתועד נושא הטינטון לפני הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי אינה מצדיקה התערבות בית הדין בהחלטת המוסד, כי המערער אינו עונה על התנאי לפיו "הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית". לאור האמור הערעור נדחה. [21] עבל 417/07 המוסד לביטוח לאומי - איגור קרז'נר [א] המחלוקת בהליך זה סבה על שאלת קיומן של פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי בגין הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון, קרי על התקיימות התנאי שבסעיף 84א(ב)(3). [ב] העובדות, כפי שקבען בית הדין, 11 הינן כדלקמן: המשיב הגיש ביום 23.2.2006 תביעה למוסד, להכיר בליקוי השמיעה ובטינטון מהם סבל, כפגיעה בעבודה. המוסד דחה את התביעה בכל הנוגע לטינטון בנימוק, כי לא התקיימו במשיב תנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק. בית הדין, קיבל את טענת המשיב לפיה תנאי הסעיף מתקיימים בו ובתוך כך קבע דברים אלה: "אין חולק כי קיימים ארבעה רישומים רפואיים המצביעים על תלונה של התובע בגין טינטון בתאריכים 2.12.05, 23.12.05, 13.1.06 ו- 10.2.06... בשניים מתוך אותם רישומים מופיע כי התובע שם לב לבעיה בעת צפייה בטלוויזיה, אז חש כי עליו להגביר את קול המקלט. אין ציון של טיפול שקיבל התובע בעקבות תלונותיו... לגישת הנתבע, התלונות החוזרות והנשנות חייבות להצביע על פגיעה בתפקוד כתוצאה מהטינטון. אולם, אין אנו סבורים כי מדובר בדרישה אשר עולה מלשון הסעיף או מפרשנותו התכליתית. הדרישה הקיימת היא 'פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי'. הכוונה לתלונות בפני גורם רפואי, ואין נפקא מינה אם קיבל המתלונן 'טיפול' בפועל אם לאו. לא נקבע בסעיף מהו מספר הפניות הנדרש על מנת שהן תיחשבנה כ"חוזרות ונשנות". מדובר בקביעה של פקיד התביעות של הנתבע, התלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה והנתונה לביקורת שיפוטית על פי מבחן הסבירות. סעיף החוק אינו קובע מהי "פגיעה בתפקוד" ובוודאי לא נדרש כי מדובר בפגיעה בתפקוד בעבודה. מעבר לנדרש נציין כי גם פגיעה בתפקוד בשעות הפנאי, כגון בצפייה בטלויזיה, יכולה למלא אחר דרישת הסעיף. עמדת הנתבע, ולפיה התלונות על טינטון חייבות להיות 'המסבירות והנותנות ביטוי להפרעה בתפקוד כגון: חוסר ריכוז, חוסר שינה, צפצופים תמידיים, עצבנות, אי שקט וכו'', חורגת מדרישות הסעיף, ומשמעותה היא שיש להוסיף תנאי שהמחוקק לא קבע. לדעתנו, ניתן להסיק את המסקנה כי ישנה פגיעה בתפקוד הנובע מהטינטון כתוצאה מהפניות החוזרות הנשנות, ולא ההפך. משמתקיימות הדרישות שבחוק לצורך הכרה של ליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, עוברת הסמכות לוועדה הרפואית, אשר תקבע האם ישנה נכות בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956, וכן את הקשר הסיבתי. מעבר לנדרש, נבהיר כי מתפקידיהם של הרופאים אשר יושבים בוועדות רפואיות להתרשם ולקבוע, לפי הידע המקצועי שלהם, האם הנפגע סובל מטינטון תמידי המקנה אחוזי נכות בהתאם לתקנות (להתייעץ עם הנשיא), האם נכון לשיטתו". [ג] בערעור שלפנינו טוען המוסד, כי תלונות המשיב על טינטון הינן ספורות, קרובות כולן למועד הגשת התביעה למוסד ו"אין בהן רמז לקושי תפקודי או לטיפול רפואי בגין קושי תפקודי שיצר הטינטון". המוסד מצביע על מספר יסודות בסעיף 84א(ב)(3) לחוק, לרבות: פגיעה בתפקוד (בנפרד מהטינטון עצמו) כגון חוסר שינה, עצבנות וקושי בריכוז (להלן - התופעות); ופניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי. פרשנותו ללשון הסעיף הינה, כי "הנפגע פנה שוב ושוב לקבל טיפול בכל אותן תופעות שנזכרו, ולא די בכך שהזכיר את קיומו של טינטון, בביקוריו אצל רופאו". הוסיף המוסד וטען, כי המשיב לא טען לפגיעה תפקודית בצפייה בטלוויזיה, כי אם על הצורך בהגברת קול המקלט ומסקנת תלונה זו הינה לכל היותר, כי המשיב סובל מירידה בשמיעה. מכל מקום, נטען, אין באמור כדי ללמד על טיפול רפואי כלשהו. המשיב תומך בעיקרו של דבר בנפסק על ידי בית הדין האזורי. בתוך כך נטען, כי אין בחוק דרישה לתיעוד של הפרעות בתפקוד ברשומה רפואית וכי לפי לשון הסעיף, "המחוקק ייחס את התיעוד לפניות ולא לפגיעה בתפקוד. המילה 'תועדו' היא בלשון רבים, כך שברור שהיא מתייחסת ל'פניות' ולא לפגיעה, מכאן שדרישת התיעוד היא לגביי הפניות החוזרות ונשנות ולא לגבי פגיעה בתפקוד". על האמור הוסיף, כי עצם התלונות מלמדות על ההפרעה שגרם הטינטון וכי הרופא המטפל לא הציע לו כל פתרון רפואי לתלונותיו בדבר הפרעות בתפקוד. --------------- 11 בל (נצרת) 2414/06, השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר סאלחה ומר ממן. = 11 = [ד] דיון והכרעה: דין הערעור להתקבל, באשר לא יצאה טעותמלפני המוסד בדחותו את התביעה להכיר בתביעה בסוגיית הטינטון. ראשית, הפניות הרשומות לטיפול רפואי היו בסמוך להגשת התביעה למוסד. שנית, ברישומים אין אינדיקציה לפגיעה בתפקוד. המשיב הציג 4 פניות לד"ר א. שמושקביץ. בראשונה מיום 2.12.2005, ציין כדלקמן: "מתלונן על ציפצופים באוזניים מחודשיים. תלונות של ירידה בשמיעה דו צדדית מחצי שנה לפחות, שם לב בצפייה בטלוויזיה שעליו להגביר את קול המקלט. הופנה לאודיו. בהמשך לשקול הפנייה לד"ר שלומקוביץ". בסיכום הביקור מיום 23.12.2005 מצוטטות התלונות בביקור הקודם ומצוין, כי המשיב טרם ביצע את בדיקת השמיעה. בסיכום הבדיקה מיום 13.1.2006, מצויין כי המשיב נבדק בבדיקת שמיעה ביום 5.12.2005, ונמצאה בבדיקה ירידה דו צדדית בתדרים הגבוהים. ד"ר שמושקוביץ המליץ באותו המועד על מעקב שמיעה פעמיים בשנה והיפנה את המשיב להתייעצות עם ד"ר שלמקוביץ מומחה א.א.ג. ביום 10.2.2006 ביקר המשיב פעם נוספת אצל ד"ר שמושקוביץ בבקשת מכתב לרופא המשפחה. על פי המסמכים, המשיב לא הופנה לבדיקת מאפייני טינטון. על האמור אוסיף, כי פירוש בית הדין האזורי לסעיף 84א לחוק אינו מקובל עלי, ואינו מתיישב עם דעתי, כפי ביטויה בחלק הכללי לפסק דין זה . ערעור המוסד מתקבל איפוא. [22] עבל 58/08 בטוח לאומי - רוברט מורינו [א] אף הליך זה עניינו בפרשנות סעיף 84א(ב)(3) לחוק. מן העובדות, כפי שקבען בית הדין האזורי עולה, כי המשיב הגיש תביעתו למוסד להכיר בליקוי השמיעה ובטינטון כפגיעה בעבודה ביום 16.3.2006. פקידת התביעות בהחלטתה מיום 3.7.2006 קיבלה את התביעה בכל הנוגע לליקוי השמיעה ודחתה את התביעה בגין הטינטון. בית הדין האזורי 12 קבע, כי המועד הרלוונטי לבחינת התקיימות תנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק, הינו מועד קבלת החלטת פקיד התביעות ופסק, כי "לטעמנו קיומם של שני רישומים רפואיים, לפני מועד קבלת ההחלטה על ידי פקיד התביעות וזאת במועדים 24.11.2005 ו - 18.5.2006, שכללו גם ביצוע בדיקת מאפייני טינטון, די בהם לעניין התקיימות התנאי של פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי". תנא מסייע לקביעתו מצא בית הדין בפניות מאוחרות להגשת התביעה למוסד ולדחייתה בנוגע לטינטון, תוך שציין, כי "הפניות הנוספות של התובע לצורך בדיקה ו/או התייעצות עם רופאים מומחים הן מקופת חולים והן רופאים פרטיים, אף אם הן מאוחרות למועד החלטת פקיד התביעות, אלו יכולות רק לתמוך במסקנה הלכאורית שהפגיעה בתפקוד וההטרדה ממנה סבל התובע עקב הטינטון, חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי שתועד ברשימה רפואית". בית הדין דחה את בקשת המוסד למינוי מומחה רפואי וציין כי שאלת הקשר הסיבתי בין הטינטון לתנאי העבודה ופסיקת אחוזי הנכות בגין הטינטון, ידונו על ידי הוועדה הרפואית . [ב] בערעורו טוען המוסד, כי המועד הרלוונטי לבחינת הפניות לטיפול הוא מועד הגשת התביעה לפקיד התביעות וכי עד למועד זה, התלונן המשיב על טינטון פעם אחת בלבד. על האמור הוסיף אף אלה: לבדיקה ביום 18.5.2006 הופנה המשיב על ידי המוסד, לצורך בירור תביעתו. משכך אין מדובר, בפניה לקבלת טיפול רפואי מיוזמתו של המשיב ועקב הפגיעה בתפקודו. לאור האמור, אין למנות בדיקה זו במניין הפניות ה"חוזרות ונשנות". המשיב תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי. לוז טענותיו בכך: החוק אינו מציב כדרישה, שהפניות לרופאים תהנה מן התקופה שלפני הגשת התביעה למוסד; החוק אינו דורש שבכל פניה מתועדת תהא התייחסות מפורשת לטינטון. דרישת המחוקק הינה שהמניע לפניה יהיה הטינטון אך אין דרישה שהתיעוד עצמו יהיה בדבר טינטון ומספיק תיעוד לעניין ליקוי השמיעה; יש לראות בבדיקות האודיולוגיות ובבדיקת מאפייני הטינטון טיפול רפואי; המוסד דוחה תביעות ככל שלפי תוצאת בדיקת מאפייני טינטון אליה נשלח המבוטח לאחר הגשת התביעה, לא נמצא טינטון תמידי מושרה רעש, מדוע אם כן שלעניין הכרה בתביעה לא תשקול אותה הבדיקה, אם היא מצביעה על קיומו של טינטון כאמור; רופא א.א.ג. ציין בפניו כי אין טיפול יעיל לטינטון ומכאן שלא היה טעם להעלות תלונה זו בכל פעם. [ג] דיון והכרעה: לאור הנאמר לעיל באשר לפירוש סעיף 84א לחוק וכן לאור טענות המוסד, דין הערעור להתקבל. ראשית, רישום אחד של פנייה לטיפול רפואי סמוך לפני הגשת התביעה למוסד רחוק מלענות על הדרישה של "פניות חוזרות ונשנות". יתרה מזאת, אין להתחשב ברישומים בעניין טינטון שנעשו לאחר הגשת התביעה. עילת התביעה למוסד צריכה להתקיים עם הגשת התביעה. התיעוד היחיד על טינטון עד למועד זה, המסתכם בציון "יש טינטון" הינו מיום 24.11.2005. באותו הביקור הפנה ד"ר גרושקה את המשיב לבדיקת שמיעה. המשיב לא המציא כל בדיקת שמיעה או מאפייני טינטון שביצע בין החודשים נובמבר 2005 ומאי 2006. הבדיקות הראשונות, הינן אלו אליהן הופנה מטעם המוסד מיום 18.5.2006. --------------- 12 בל (חיפה) 3344/06השופטת מהא סמיר - עמאר ונציגי הציבור גב' דורון ומר קמחי. = 12 = שלישית, במסמך מיום 27.8.2006 מצויין באבחנות "TINNITUS 1/8/2006", קרי מועד התחילה של הליקוי מצויין כיום 1.8.2006. רק במסמך מיום 22.8.2006 ציין הרופא בפני המשיב, כי אין טיפול יעיל לטינטון, מכאן שלא ניתן ליחס את העדר פניותיו בעבר לכך שהוסבר לו, לאחר שהתביעה למוסד נדחתה, כי אין טיפול לתלונותיו. רביעית, אין רישום של פגיעה בתפקוד עקב הטינטון. [ד] בנסיבות אלו ערעור המוסד מתקבל ואנו קובעים, כי בדין דחה פקיד התביעות את תביעת המשיב להכיר בטינטון כפגיעה בעבודה. [23] עבל 692/07 המוסד לביטוח לאומי - נחום תפארת [א] המשיב הגיש ביום 10.4.2005 "תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה". באותה תביעה, תאר את הפגיעה כלקמן: "ירידה תלולה בשמיעה כתוצאה מעיסוק מתמשך בעבודה חקלאית (חשיפה לרעש בהפעלת טרקטור)". ביום 26.10.2005 הודיעה פקידת התביעות למשיב, כי הליקוי בשמיעה הוכר כפגיעה בעבודה. לאחר זאת הגיש המשיב ביום 6.11.2005 "תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה" ובה ציין בפרטי הפגיעה "ירידה תלולה בשמיעה, המלווה בצפצופים מטרידים לעיתים תכופות...". לאור זאת, הודיעה פקידת התביעות למשיב ביום 29.11.2005, כי נדחתה תביעתו להכיר בטינטון כפגיעה בעבודה בהעדר פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי בגין הטינטון. על קביעה זו הוגשה התביעה לבית הדין האזורי. [ב] המשיב השיג על ההחלטה לעניין הטינטון בפני בית הדין ובתוך כך הציג את המסמכים הבאים, אשר תאריכם קודם ליום 10.4.2005: ביקור אצל רופא (כנראה רופא המשפחה) ותלונה על ירידה בשמיעה ביום 13.2.2005. הרופא הפנה את המשיב לבדיקת שמיעה; בדיקת שמיעה מיום 16.2.2005, בה התלונן המשיב על קושי בשמיעה (אין כל תלונה או בדיקה לעניין הטינטון); פניה לד"ר כרם מומחה אף אוזן גרון מיום 10.3.2005 ובה תלונה על "טינטון קבוע". האבחנה המשוערת הינה "חירשות". בנוסף הציג המשיב: תוצאת בדיקה שמיעה מיום 1.9.2005 אליה הופנה על ידי המוסד במהלך בירור תביעתו. במבחן מאפייני הטינטון ציין, כי הטינטון לא קיים כעת עם אוזניות בתא אטום. המשיב ציין, כי היו צפצופים "לאחרונה לפני חודש בתום יום עבודה (מאז אינו עובד)"; תוצאת בדיקת שמיעה מיום 6.12.2005 (לא ברור מי הגורם המפנה) ובמסגרתה אף בדיקת מאפייני טינטון ובה תאר המשיב טינטון תמידי המתגבר בתנאי שקט והמפריע לו לישון. [ג] בית הדין האזורי 13 קיבל את תביעת המשיב להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה, תוך שקבע, כי מספיק שברשומה הרפואית נזכרת תלונה על טינטון ואין צורך בתיעוד של תלונות לעניין "פגיעה בתפקוד" וכי אף בדיקה אודיולוגית נשקלת לעניין ה"פניות החוזרות ונשנות". בית הדין לא מצא לאבחן בין פניות ובדיקות שנעשו לפני הגשת התביעה למוסד ולאחריה. [ד] טענות המוסד בערעורו הינן כלקמן: המחוקק הגביל את ההכרה בטינטון רק למקרים בהם תפקודו של המבוטח נפגע עקב הטינטון. "מהטעם הזה הטעים המחוקק במפורש וקבע כי ההכרה בטינטון תותנה בכך שהטינטון גרם לפגיעה בתפקודו של המבוטח וכי הפגיעה בתפקוד (בנפרד מהטינטון עצמו), חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי... ולא די בכך שהזכיר את קיומו של הטינטון בביקוריו אצל רופאו". לאור זאת, שגגה יצאה מלפני בית הדין האזורי בקביעתו, כי די בכך שהמבוטח דיווח על טינטון; בדיקה אודיולוגית כשלעצמה, אינה בגדר 'טיפול רפואי' לעניין סעיף 84א(ב)(3) לחוק והמחוקק לא הפנה לחוק זכויות החולה לעניין הגדרת 'טיפול רפואי' אלא רק לצורך הגדרת 'רשומה רפואית'. על האמור הוסיף המוסד, כי "המחוקק התייחס בנפרד לסוגיית האבחון - וזאת בסעיף 84א(ב)(2) לחוק, העוסק במועד בו תועד הטינטון לראשונה ברשומה רפואית. מכאן שהדרישה הנפרדת לטיפול רפואי אינה מכוונת לאבחון גרידא, אלא לטיפול שמעבר לכך. לבסוף נטען, כי המשיב אף לא הצביע על תלונות סתמיות חוזרות ונשנות בגין הטינטון עובר להגשת התביעה למוסד וכי טעה בית הדין עת התייחס לתלונות מאוחרות למועד הגשת התביעה. המשיב תומך בפסק הדין האזורי ומציין, כי הציג שלוש פניות לרופא ולבדיקות בשל הטינטון (מהתאריכים: 10.3.2005, 1.9.2005, 6.12.2005) ובכך עמד בדרישות החוק. לשיטתו "לא יכולה להיות מחלוקת כי פנייה לאודיולוג מוסמך של קופת החולים לבצוע של בדיקת שמיעה ובדיקת מאפייני טינטון (אשר לא היתה מתבצעת לולא המשיב סבל והתלונן על טינטון) כמו גם תלונה על טינטון שנרשמה על ידי רופא אף אוזן גרון... מהווה פנייה לטיפול רפואי שתועד ברשומה רפואית...". [ה] דיון והכרעה: לאור פירוש סעיף 84א לחוק ונסיבות המקרה, דין ערעור המוסד להתקבל. קיים רישום אחד בלבד לפני הגשת התביעה למוסד בעניין טינטון, ועל כן, אין המדובר בפניות חוזרות ונשנות. ועוד, אחת ממטרות תיקון 79 לחוק היתה למנוע מקרים בהם מבוטח שסובל מליקוי שמיעה אך לא מטינטון, יטען, עם הגשת התביעה למוסד או בסמוך למועד זה, לקיומו של טינטון. תלונתו הראשונה של המשיב על טינטון, תועדה ברשומה רפואית שמועדה כחודש לפני הגשת תביעתו ביום 10.4.2005. כפי שקבענו לעיל, פניות לאחר מועד הגשת התביעה למוסד אינן נשקלות במניין ה"פניות החוזרות ונשנות". ועוד זאת. אין לקבל ה, כי פנייה לעניין ליקוי שמיעה בלבד או בדיקת אודיוגרם מהווים רישום רפואי הנוגע לפגיעה בתפקוד המבוטח בשל טינטון. ככלל, רישום בעניין טינטון, משמעו רישום העוסק מפורשות בליקוי זה. --------------- 13 בל (נצרת) 1546/06, הנשיאה ורד שפר ונציגי הציבור מר גבעתי ומר סגל. = 13 = כללם של דברים: תביעתו של המשיב לקביעת דרגת נכות מיום 6.11.2005, בה התלונן על טינטון, אינה רישום רפואי. עד למועד זה נזכר הטינטון פעם אחת בלבד בבדיקה אליה הופנה על ידי המוסד ביום 1.9.2005. כפי שפסקנו, בדיקה המבוצעת על פי הנחיית המוסד במהלך בירור תביעה, אינה בבחינת פנייה לקבלת טיפול רפואי. מה גם, שבאותה בדיקה לא התלונן המשיב על טינטון תמידי וצויין כי בעת הבדיקה עצמה (עם אוזניות בתא אטום) לא התלונן המשיב על טינטון. הבדיקה הנוספת מחודש דצמבר 2005, היתה לאחר הגשת התביעה ולאחר דחייתה במכתב מיום 29.11.2005. בנסיבות אלה, לא מצאנו תיעוד של תלונות חוזרות ונשנות על טינטון ובוודאי שלא מצאנו אינדיקציה ל"פגיעה בתפקוד עקב הטינטון שחייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי". בשולי הדברים יצויין, כי בדין ניתנה החלטתה השניה של פקידת התביעות באשר לטינטון. כאמור לעיל, ללא החלטת פקיד תביעות להכיר בטינטון כפגיעה בעבודה, לא קמה לוועדה הרפואית הסמכות להיזקק לתלוונות בנדון זה. ערעור המוסד מתקבל אם כן. [24] עבל 682/07 שלום שלי - המוסד לביטוח לאומי [א] להלן יובאו עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, כפי שקבען בית הדין האזורי: 14 ביום 11.5.2005 הגיש המערער תביעה למוסד להכיר בליקוי שמיעה ובטינטון כפגיעה בעבודה. במכתב פקיד התביעות מיום 24.8.2005, הודע למערער כי המוסד הכיר בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה. זאת, מבלי להתייחס לתביעה ככל שהיא נוגעת לטינטון. המערער עמד בפני ועדה רפואית אשר מצאה, כי התביעה בנוגע לטינטון לא נדונה ולפיכך השיבה הוועדה עניין זה לפקיד התביעות. במכתבו של זה מיום 4.12.2005 נדחתה התביעה באשר לטינטון, מהטעם שבעניינו של המערער לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 84א(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי. לעניין זה נציין, כי המערער הציג בפני בית הדין האזורי ארבע תעודות רפואיות: שתיים שמועדן קודם להגשת התביעה למוסד ושתיים משנת 2006. בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 5.12.2004, שניתנה על ידי ד"ר כרם מומחה אף אוזן גרון, צויינו תלונות המערער על "ירידה בשמיעה עם רעשים קבועים באוזניים מלפני שנתיים...". באבחנה צויין: חבלה אקוסטית וטינטון. ביום 18.12.2004 שב ופנה המערער לד"ר כרם, אשר ערך בעניינו חוות דעת רפואית ובסופה ציין, כי בגין הטינטון יש לקבוע למערער 10% לפי סעיף 72(4)(ד)(II) למבחנים. בחוות דעת זו ציינו תלונות המערער שלעיל והרופא הוסיף מסקנותיו, לפיהן "תלונת הצפצופים באוזניים אמינה ומתאימה לטינטון קבוע מחשיפה לרעש מזיק". מעיון במסמכים הרפואיים שהציג המערער עולה, כי לא הוצגה בדיקת מאפייני טינטון או תיאור של הטינטון בפני רופא. המערער טען בפני בית הדין האזורי, כי שגגה יצאה מלפני הוועדה הרפואית, עת החזירה את עניין הטינטון להידון בפני פקיד התביעות. לשיטתו, "אין בתיקון החוק כדי לפגום בסמכויות הוועדה הרפואית". לאמור, משהוכר ליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, קנתה לה הוועדה הרפואית סמכות לדון בקיומם של ליקויים הנובעים הימנו ולקבוע אחוזי נכות בגינם. כן טען המערער, כי הוא עומד בתנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק; כי בסעיף זה לא צויין מספר הפניות הנדרש וכי לאור העובדה, כי אין טיפול יעיל לטינטון, לא ניתן לצפות ממבוטח שיתלונן על הליקוי אין ספור פעמים ללא תוחלת. [ב] בפסק דינו, דחה בית הדין את תביעת המערער, תוך שקבע את הדברים הבאים: "לשון סעיף 84א(ב)(3) ברורה דייה, שכן כל שיש לדרוש על פי הסעיף, הוא 'פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שיתועדו ברשומה רפואית'. על כן אין לקרוא לתוך הסעיף תנאי בדבר הסתפקות ב'ראשית ראייה'. כפי שפורט לעיל, התובע פנה פעם אחת לרופא א.א.ג, עובר להגשת התביעה שבפנינו, ובעקבות זאת גם ביצע בדיקת שמיעה, שעיון בהן יראה שלא ניתן למצוא בהן זכר לרישום ו/או אזכור כלשהו לעניין הטינטון. בתעודה הרפואית מיום 05.12.04, אכן מצויים תלונות על רעשים באוזניים, אלא שמעבר לפנייה זו שהינה למעשה 'תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה', לא מצאנו שום פניה חוזרת שיש בה כדי להוות תלונה בדבר הטינטון. המסמך מתאריך 18.12.04 הינו חוות דעת רפואית מאותו רופא שהפיק את התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה, שאגב לא אוזכרה בה כל פנייה חוזרת של התובע, ואיננו סבורים שניתן לראות בו כפניה חוזרת העומדת בפני עצמה כמתחייב מדרישת הסעיף. איננו מקבלים גם את טענות ב"כ התובע, לפיהן הסעיף המדובר חורג ממתחם הסבירות במובן זה שהוא דורש פניות חוזרות לטיפול בתופעת הטינטון משמדובר בתופעה שעל פי הניסיון הרפואי נטול פתרון או טיפול. מעבר לכך נפנה לעובדה שהתובע אכן פנה לרופאים 'פניות חוזרות' והתלונן על תופעת הטינטון ממנו הוא סובל אלא שעשה זאת בשנת 2006, דהיינו לאחר הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי". [ג] המערער טוען, כי בסמכותה של ועדה רפואית לקבוע את נכותו של המבוטח בעקבות ליקוי שמיעה וטינטון, ללא קשר לקביעת פקיד התביעות ומוסיף, כי יש להסתפק בתעודות הרפואיות שהוגשו לעניין הטינטון ולהתחשב אף --------------- 14 בל (נצרת) 1510/09, הנשיאה ורד שפר ונציגי הציבור מר יאנוס ומר מיבר. = 14 = בפניות שנעשו לאחר הגשת התביעה למוסד וכן ברישומים שלא צוין בהם עניין הטינטון. זאת, באשר למבוטח אין שליטה על הנרשם על ידי הרופא. עוד נטען, כי הסעיף פוגע בשוויון בין מי שהוכר כנפגע בשמיעה לפני מועד תחולת הסעיף ובין מי שהגיש תביעתו לאחר שהסעיף נכנס לתוקף; לסעיף אופי של חקיקה רטרואקטיבית, באשר "נפגעים הסתמכו על הוראות החוק אשר היו בתוקף במועד הכנת תביעתם ושינוי הוראות החוק יש בו כדי לפגוע בזכויות אשר הוקנו להם במועד הכנת תביעתם, היינו עובר ליום 1.4.05". באת כח המוסד השיבה לטענות המערער וציינה כי סעיף 84א לחוק על דרישותיו אינו מקפח והוא מידתי ואינו פוגע בשוויון. אף בעבר נעשו תיקונים לחוק הביטוח הלאומי שצמצמו זכויות מבוטחים, ולא נמצא בכך פגם "חוקתי"; ומכל מקום "התיקון נעשה דווקא מתוך כוונה למצות את הזכות למי שהיא מגיעה... אלה שבאמת סובלים מרעש תמידי באוזניים זכו בעבר (להכרה בפגיעה) ויזכו בעתיד, משום שרעש כזה מחייב התייחסות רפואית ופניות חוזרות ונשנות לצורך כך". עוד , כי וועדה רפואית אינה מוסמכת לדון בטינטון מבלי הכרה בתביעה זאת על ידי פקיד התביעות. לגופם של המסמכים הרפואיים הוסיפה באת כח המוסד, כי בתלונתו הראשונה של המבוטח מיום 18.12.2004 מצוין "רעשים קבועים באוזניים מלפני כשנתיים", אך לא הוצג כל תיעוד על תלונה בגין טינטון בשנתיים שלפני דצמבר 2004. [ד] דיון והכרעה: דין הערעור להידחות מהטעמים הבאים: 1. כאמור לעיל, לדידי התנאים המקדמיים שנקבעו בסעיף 84א לחוק הינם סבירים, מידתיים ואינם פוגעים בשוויון. בוודאי אין מדובר בהוראת חוק רטרואקטיבית. תיקונים רבים בחוק הביטוח הלאומי שינו את זכויות המבוטחים מכאן ולהבא. כל תביעה למוסד נבחנת לפי הוראות החוק בנוסחן במועד הגשת התביעה. עובר להגשת התביעה לא קונה המבוטח כל זכות העומדת לו ומחייבת את המוסד שלא לבחון עניינו אך ורק בהתאם להוראות החוק במועד הרלוונטי. כך, מי שסבל מבקע מפשעתי והגיש תביעתו טרם נכנס סעיף 84 לחוק לתוקף, עניינו נבחן על פי מבחנים שונים ממי שסבל מאותה פגיעה לאחר זאת. כך ההוראות בדבר תשלום רטרואקטיבי שונו באופן חד בשנים 1998 ו - 2003 וזכויות מבוטחים השתנו כפועל יוצא באופן קיצוני בהתאם למועד הגשת התביעה. אין מדובר בפגיעה בשוויון או בחקיקה רטרואקטיבית. 2. בנוגע לחלוקת הסמכויות בין פקיד התביעות לוועדות הרפואיות דנו בחלק הכללי של פסק דין זה ולא יצאה שגגה מלפני המוסד בפירוש חלוקת התפקידים שנקבעה בחוק. 3. אין להתחשב בתלונות המאוחרות למועד הגשת התביעה למוסד בגדר פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי בשל הפרעה לתפקוד שגורם הטינטון. 4. אשר למסמכים הבאים שהציג המערער ואשר תאריכיהם קודמים לתאריך הגשת התביעה למוסד: - בדיקת שמיעה מיום 29.11.2004, כחצי שנה לפני הגשת התביעה למוסד: לטענת המערער הוא הופנה לבדיקה זו לאור תלונות (לא מתועדות) על טינטון. עיון בתוצאת בדיקה זו מעלה, כי בעמוד השני קיימת טבלה שעניינה בדיקת מאפייני טינטון. טבלה זו נותרה ריקה ובבדיקה כולה אין אזכור לתלונות על טינטון. בנסיבות אלה, לא מצאתי, כי בדיקה זו הינה בבחינת תיעוד של פניה לטיפול רפואי בשל הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון. - תעודה ראשונה לנפגע בעבודה מיום 5.12.2004 וחוות דעת רפואית המופנית לרופא המטפל מיום 18.12.2004: בהודעת הערעור צויין כך: "שני הרישומים מיום 5.12.04 ומיום 18.12.04 נערכו במהלך הטיפול בתביעה..." [ההדגשה הוספה - ס.א.]. ככלל, פניות לרופא שנעשו לשם הגשת תביעה למוסד, אינן מהוות "פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי". ועוד, אין תיעוד של ביקור המערער אצל ד"ר כרם ביום 18.12.2004 אלא רק מסמך לרופא המטפל, בו מצוטטות תלונות המערער מיום 5.12.2004. אף אם נתייחס למסמך מיום 18.12.2004 כמסמך העומד בפני עצמו, הרי שבפנינו שני מסמכים בלבד, בהם צויינו תלונות לאקוניות על טינטון ולא הועלתה כל תלונה על פגיעה בתפקוד מחמתו. בלא קשר לשאלה מה רמת התיעוד של הפגיעה בתפקוד הנדרשת, הרי ששתי פניות אינן בבחינת "פניות חוזרות ונשנות". יתרה מזאת, המערער ציין בתלונותיו כי הינו סובל מרעש קבוע באוזניים מזה שנתיים, אך לא הציג כל מסמך רפואי המתעד תלונות כל שהן על טינטון בשנים 2002 - 2004, אף לא בפני רופא המשפחה. המערער טוען בערעורו, כי יש להבין את מיעוט פניותיו בנושא הטינטון, על רקע קביעת ד"ר כרם, כי אין טיפול לטינטון. אלא שרק במסמכים הרפואיים המאוחרים להגשת התביעה למוסד, מיום 19.6.2006 ומיום - 22.6.2006, ציין הרופא, כי "הוסבר לחולה שבעיית הצפצופים באוזניים אין לה טיפול חד משמעי...". בנסיבות האמורות, בדין דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער ואף אנו דוחים הערעור. [26] עבל 738/07 המוסד לביטוח לאומי - משה אפלבויים [א] המשיב הגיש תביעה למוסד להכרה בליקוי שמיעה ובטינטון כפגיעה בעבודה ביום 10.4.2005. תביעתו בכל הנוגע לליקוי השמיעה התקבלה, כאמור במכתב פקידת התביעות מיום 16.10.2005. התביעה בעניין הטינטון נדחתה ביום 23.1.2006, בנימוק, כי לא מתקיים במשיב התנאי שבסעיף 84א(ב)(3) לחוק. התיעוד לנושא הטינטון שהמציא המשיב כלל ארבעה מסמכים, שלושה מהם ממועדים הקודמים להגשת התביעה: תיעוד ביקור אצל רופאת המשפחה מיום 17.2.2005 ובו תלונה על זמזומים באוזניים; הערכה אודיולוגית ובדיקת מאפייני טינטון מיום 25.2.2005; תעודה ראשונית לנפגע בעבודה מיום 25.2.2005 ובה תלונה על ירידה בשמיעה וטינטון מזה כשנתיים, כאשר ד"ר חדד מומחה אף אוזן גרון ציין בתעודה, כי המשיב מסוגל להמשיך בעבודתו. ביום 10.2.2006, לאחר שתביעתו בנוגע לטינטון נדחתה, ביקר המשיב אצל ד"ר חדד שוב, כעולה מסיכום ביקור ממועד זה. באותו הביקור התלונן המשיב על "טינטון באוזניים מזה כשנתיים. הטינטון ללא שיפור ומפריע לו מאוד". בסעיף ההערות בסיכום הביקור, נכתבו דברים אלה: "הוסבר לחולה שאין טיפול תרופתי לגבי התלונות שלו ואין טעם בביצוע בדיקות חוזרות, פרט לבדיקת שמיעה פעם בשנה". [ב] בית הדין האזורי 15 קיבל את תביעת המשיב וקבע, כי היו ארבע פניות לרופא בנוגע לליקוי שמיעה וטינטון ובהן יש כדי לענות על הדרישה לפניות חוזרות ונשנות. לשיטת בית הדין, אכן פנייה אחת היתה לרופא המשפחה והוא הפנה את המבוטח לרופא מומחה, אך יש להתייחס לאמור כאל "שתי פניות". בית הדין האזורי הביע את דעתו, כי הטיפול בליקוי שמיעה וטינטון הוא "פרוגרסיבי המתקדם עם הזמן" ופסק, כי העדר רישום על פגיעה בתפקוד אינו שולל הכרה בתביעה, שכן בעצם הפנייה לרופא מקופלת מאליה תלונה תפקודית ואין כל צורך ברישום מפורש על פגיעה בתפקוד. [ג] בערעור שלפנינו טוען המוסד, כי שגגה יצאה מלפני בית הדין עת התייחס לתלונה ממועד מאוחר להגשת התביעה (10.2.2006). על האמור הוסיף, כי המסמכים המתעדים תלונות על טינטון מלפני מועד הגשת התביעה הינם מעטים ואינם כוללים כל תלונה על פגיעה בתפקוד וכי בחינת כלל המסמכים מעידה על סתירות, למשל לעניין התקופה עליה מתלונן המשיב (בפברואר 2005 התלונן המשיב על טינטון מזה שנתיים וכך גם בפברואר 2006). המשיב תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי ומוסיף אף אלו: יש לפרש את סעיף 84א לחוק באופן שתצומצם הפגיעה בזכויות נפגעי עבודה; לאחר הפנייה הראשונה לרופא בתלונה על טינטון, הרופא הוא שמתווה את מהלך הדברים וקובע מועדים לביקורת ולא המבוטח. בתוך כך מקובל על רופאי אף אוזן גרון לקבוע ביקורת בנוגע לליקוי שמיעה וטינטון אחת לשנה בלבד. לשיטתו של המשיב, כל שלוש התעודות הרפואיות, המתעדות: פניה לרופאת המשפחה, בדיקת שמיעה ומאפייני טינטון שביצע ותעודה רפואית לנפגע בעבודה צריכות לשקול לעניין סעיף 84א(ב)(3). על האמור הוסיף, כי יש למנות אף את הביקור מיום 10.2.2006 לעניין זה, באשר בהוראות הסעיף אין דרישה כי הפניות יהיו ממועדים הקודמים למועד הגשת התביעה למוסד. [ד] דיון והכרעה: כפי שצויין לעיל, דרישות סעיף 84א(ב)(3) לחוק הינן לתיעוד ברשומות רפואיות של פגיעה בתפקוד ואין להסתפק בתלונה סתמית על טינטון. כמו כן וכפי שקבענו, תיעוד מאוחר למועד הגשת התביעה אינו מובא במניין ה"תלונות החוזרות ונשנות". בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מיום 25.2.2005, אשר ספק אם היא מתעדת "טיפול" מצויין, כי המשיב סובל מטינטון זה כשנתיים, אלא שלא הובא כל תיעוד ולו על תלונות סתמיות עקב הטינטון מן השנים 2003 - 2004. ולבסוף - שלושת המסמכים שקדמו למועד הגשת התביעה למוסד הינם ממועדים סמוכים להגשתה ורק אחד מהם מתייחס לבדיקת מאפייני טינטון. בנסיבות האמורות, מתקבל ערעור המוסד. [27] עבל 72/08 המוסד לביטוח לאומי - סעיד ספורי [א] העובדות העולות מפסק הדין 16 ומן המסמכים שלפנינו הן כדלקמן: המשיב הגיש ביום 22.8.2005 תביעה להכיר בליקוי שמיעה ובטינטון מהם הוא סובל כפגיעה בעבודה. במכתב מיום 30.8.2006 הודיעה פקידת התביעות למשיב, כי תביעתו בגין ליקוי השמיעה התקבלה ואילו תביעתו בעניין הטינטון נדחתה. זאת, משהוא אינו עומד בדרישות סעיף 84א(ב)(3) לחוק. ואלו המסמכים שהציג המשיב ובהם תלונות על טינטון ומועדם קודם למועד הגשת התביעה למוסד: - בביקור מיום 13.3.2005, בו לא צויינה כל תלונה לעניין טינטון, ציינה ד"ר דובוב כי המשיב נבדק על ידי ד"ר זערורה מומחה אף אוזן גרון. במסמך בחתימת ד"ר זערורה, בו לא מצויין תאריך, אך ניתן אולי להניח, שזהו תיעוד הביקור הנזכר בתעודה הרפואית מיום 13.3.2005, צויין, כי המשיב מתלונן על רעשים באוזניים וכי יש להפנותו לבדיקת שמיעה. - ביום 24.3.2005 עבר המשיב בדיקת שמיעה, באותה בדיקה אין תלונה או התייחסות לעניין הטינטון. - ברישום מיום 23.6.2005 מצויין, כי המשיב "מתלונן על ירידה בשמיעה וטינטונים". באותו מועד ביקש המשיב שד"ר תייסיר ימלא עבורו תעודה ראשונה לנפגע בעבודה ואכן באותו המועד ניתנה לו תעודה כאמור ובה מצויין "מתלונן על ירידה בשמיעה וטינטון ורעשים באוזניים מזה 3 שנים". במסמך נוסף מאותו התאריך, ציין ד"ר תייסיר במכתבו לד"ר דובוב "בדקתי את הנ"ל לכושר עבודה עקב ירידה בשמיעה"; טינטון לא נזכר באותו מכתב. - למשיב מסמכים נוספים המתעדים תלונות על טינטון בשנים 2006 - 2007, לאחר הגשת התביעה למוסד. [ב] בית הדין קיבל את תביעת המשיב תוך שקבע, כי יש להתייחס אף לפניות המאוחרות למועד הגשת התביעה למוסד ולמצער, לפניות עד למועד דחיית התביעה על ידי פקיד התביעות (יום 30.8.2006). עד למועד זה התלונן המשיב פעם --------------- 15 בל (נצרת) 1283/06, השופט חיים ארמון ונציגי הציבור מר יאנוס ומר לוי. 16 בל (נצרת) 1087/07, השופט חיים ארמון ונציגי הציבור מר יאנוס ומר סגל. = 16 = נוספת על הטינטון בבדיקה במכון שמיעה ביום 4.6.2006. בית הדין הוסיף, כי עצם התלונה על טינטון מקימה חזקה, כי המבוטח סובל מהפרעה בתפקוד עקב הטינטון. [ג] טענת המוסד בערעור זה הינה, כי המשיב לא הצביע על תלונות חוזרות ונשנות עד להגשת התביעה למוסד, הוא המועד הקובע לעניין זה וכי המשיב לא התלונן כלל על פגיעה בתפקוד עקב הטינטון, כנדרש בסעיף 84א(3)(3). מנגד, תומך המשיב בפסק הדין האזורי ומוסיף, כי הצביע על שבע עשרה תלונות מתועדות, חלקן על ירידה בשמיעה וחלקן אף על טינטון, וכי אין כל חשיבות למועד התלונות או לשאלה אם מתועדת בהן הפרעה תפקודית אם לאו. זאת, לאור החזקה, כי עצם הפניה לרופא מעידה על פגיעה שמטרידה את המטופל. [ד] דיון והכרעה: כאמור לעיל, המועד הקובע לבחינת התקיימות תנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק, הינו מועד הגשת התביעה למוסד. כמו כן, רישום תלונה בגין טינטון, צריך שתשקף פגיעה בתפקוד המבוטח. עד למועד הגשת התביעה התלונן המשיב על הטינטון פעמיים, בפני ד"ר זערורה ובפני ד"ר תייסיר, במועדים הסמוכים להגשת התביעה. תלונות על ליקוי שמיעה בלבד, אין דינן כתלונות על טינטון. על פני הדברים ההפך הוא הנכון, אם המבוטח סובל מטינטון בנוסף לפגיעה בשמיעה, צפוי, כי הוא יזכיר את תלונותיו בגין הטינטון בצוותא חדא עם תלונותיו בגין הירידה השמיעה. זאת ואף זאת. ביום 23.6.2005 התלונן המשיב בפני ד"ר תייסיר, הרופא התעסוקתי "על ירידה בשמיעה וטינטון ורעשים באוזניים מזה 3 שנים". מעיון בכרטיסו הרפואי של המשיב עולה, כי בשלוש השנים עובר למועד זה, ביקר המשיב פעמים רבות אצל רופאים בגין ליקויים שונים, אולם תלונה על טינטון לא מצינו בתיעוד הרפואי הענף. נוסיף, כי לא מצאנו במסמכים הרפואיים העתק מן הבדיקה שבצע המשיב, כנראה ביוזמתו, במכון הולדשטיין ביום 4.6.2006, אותה מנה בית הדין האזורי בין הפניות החוזרות ונשנות אך לא מצאנו לבקש מן הצדדים להמציא העתקה, באשר מדובר בבדיקה שבוצעה עשרה חודשים לאחר הגשת התביעה למוסד. בנסיבות אלו, אנו מקבלים את ערעור המוסד וקובעים, כי דין תביעת המשיב בבית הדין האזורי היה להידחות. [28] עבל 99/08 עאמר קובטי - המוסד לביטוח לאומי [א] המערער הגיש ביום 6.9.2006 תביעה למוסד להכיר בליקוי שמיעה וטינטון מהם הוא סובל כפגיעה בעבודה. ביום 27.11.2006 הכיר פקיד התביעות בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה ודחה את התביעה ככל שהיא נוגעת לטינטון. זאת מן הטעם, כי המערער לא הוכיח התקיימות תנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק. לאור זאת הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי, אשר פסק דינו 17 הינו מושא ערעור זה. [ב] ואלה המסמכים הרפואיים שהוגשו לבית הדין האזורי: -ביקור אצל רופא המשפחה ד"ר חורי מיום 15.9.2005, בפניו התלונן המערער על רעשים באוזניים. נרשם בממצאים: עודף משקל, לחץ הדם. המערער הופנה לאולטרה - סאונד כליות, בדיקות דם והתייעצות עם מומחה אף אוזן גרון. -רישום ביקור אצל ד"ר זערורה ביום 19.9.2005, בו התלונן המערער על ירידה בשמיעה ורעשים באוזניים מזה שלושה חודשים (יצויין, כי המערער עבד ברעש משנת 1980). באבחנה מצויינת רק הירידה בשמיעה. כן צויין: "סוג האישור: דיווח על מחלת משלוח יד". - רישום ביקור חוזר אצל ד"ר זערורה ביום 22.9.2005, בו חזר המערער על אותן תלונות והמציא בדיקת שמיעה (ככל הנראה לא בוצעה בדיקת מאפייני טינטון בבדיקה זו). - ביקור אצל רופא המשפחה ביום 26.9.2005 בסיכומו נרשמו הדברים הבאים: "במעקב לחץ דם... בינתיים בוצע US כליות.... כן היה ביעוץ אאג ד"ר זערורה עקב הרגשת ירידה בשמיעה וטינטון באוזניים... מצב כללי טוב, לפי בדיקת השמיעה ירידה בשמיעה". באבחנה נרשם: "ירידה בשמיעה וטינטון...". - תעודה ראשונה לנפגע בעבודה מיום 1.10.2005 החתומה על ידי ד"ר חו'רי. בתאור התאונה כתובים הדברים הבאים: "במעקב לחץ דם... בינתיים בוצע US כליות.... כן היה ביעוץ אאג ד"ר זערורה עקב הרגשת ירידה בשמיעה וטינטון באוזניים... מצב כללי טוב, לפי בדיקת השמיעה ירידה בשמיעה". יוטעם, כי המדובר, כפי שרשום בתעודה עצמה, ב"תעודה המיועדת לצורך הגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי". ספק אם תעודה כאמור, אשר תוכנה הועתק מילה במילה מסיכום הביקור מיום 26.9.2005, מהווה פניה לטיפול רפואי עקב הפרעה לתפקוד. בנוסף, לא ברי כלל אם המערער נבדק בתאריך זה או הוסיף דבר מה על התלונות שהעלה בפני ד"ר זערורה. - בדיקת שמיעה ומאפייני טינטון מיום 31.10.2005. בבדיקה מצויין קיומו של טינטון. לאחר זאת, אין כל מסמך רפואי בנוגע לטינטון עד ליום 27.9.2006. [ג] במסגרת הדיון בתביעה מינה בית הדין מומחה יועץ - רפואי (להלן - המומחה) בהסכמת הצדדים (סעיף 4 להודעת המערער מיום 24.12.2006; הודעת המשיב מיום 8.2.2007). המומחה נשאל: "האם לתובע נגרמה פגיעה בתפקוד עקב הטינטון, אשר חייבה פניות חוזרות ונשנות מצד התובע לקבלת טיפול רפואי בהתאם לסעיף 84א'(ב)(3) לחוק". תשובתו בת שני העמודים של המומחה, סוכמה כך: "על אף שקיים תיעוד לגבי תלונת הטינטון, לאור הופעת התלונות ב'מקבצים' מרוחקים זה מזה (שנה וחצי שנה) ודיווח על הרגשה כללית טובה בין מקבץ תלונות אחד למשנהו, אינני מתרשם שתופעת הטינטון גרמה לתובע הפרעה תפקודית". --------------- 17 בל (נצרת) 2709/06, הנשיאה ורד שפר ונציגי הציבור מר סאלחה ומר סגל. = 17 = [ד] על אף האמור בחוות דעתו הראשונה של המומחה החליט בית הדין, כי די בקיומו של טינטון ואין צורך להצביע על תיעוד של הפרעה תפקודית. לאור זאת ולאור בקשת המערער נשאל המומחה שאלה נוספת, בזה הנוסח: "מעבר לקביעתך הנ"ל, לפיה אינך מתרשם שתופעת הטינטון גורמת לתובע הפרעה תפקודית, האם אינך מתרשם מהתיעוד הרפואי שעמד לרשותך, כי התובע אכן סובל מטינטון". גם לשאלה זו ענה המומחה בשלילה וחיווה דעתו, כי המערער אינו סובל מטינטון תמידי. מפאת חשיבות תשובת המומחה, נביא להלן את עיקריה: "נתבקשתי לקבוע בתשובה של 'כן' או 'לא' אם התובע, על פי המסמכים שבידי, אכן סובל מטינטון. כזכור, טינטון הינו תלונה סובייקטיבית שאינה ניתנת למדידה, ולכן אבחונה מסתמך במידה רבה על ההיסטוריה הרפואית של המתלונן ומידת ההפרעה הנגרמת, ולפי קו מנחה זה ניסיתי לענות על שאלת ההבהרה הראשונה. באופן אנלוגי, ניתן להשוות את הטינטון לעצב או דיכאון. כמעט כולם סובלים מדי פעם מתקופות של עצב או אפילו עצב עמוק או דיכאון, אך האם כל אדם עצוב (אפילו מסיבות מוגדרות ו"מוצדקות") נחשב למוגבל תפקודית? בכל זאת יש אחוז מסויים מהאוכלוסייה הסובל מדיכאון כה עמוק הפוגע ביכולתם התפקודית עד כדי נכות (פסיכיאטרית) ומידת הדיכאון נקבעת על פי מידת ההפרעה התפקודית של הנבדק. בניסיון להשיב על השאלה, כפי שהופנתה אלי, חזרתי אל הספרות. PJ Jastreboff וחב', בפרק העוסק בטינטון בספר העיון של Cummings (עמ' 3198), מגדירים טינטון כתחושת רעש שמקורו בתוך הראש, וקובעים שכ-17% מכלל האוכלוסייה ו-33% מהאוכלוסייה הבוגרת סובלים מהפרעה זו. במאמר מ-6/1993 בעיתון הרפואי הבריטי BMJ כותבת LM Luxon שאחד מ-10 עד אחד מ-12 מכלל האוכלוסייה במדינות המערביות סובל מטינטון. CA Noell ו- WL Meyerhoffמעריכים במאמר מ-2/03 ב Geriatrics שיותר מ-37 מיליון אמריקנים סובלים מטינטון, ובמינשר מ- 11/1968 של מרכז הסטטיסטיקה של משרד הבריאות האמריקני (מצוטט ב-Sataloff & Sataloff מהד' II, 1993, עמ' 443) דווחה תחושת טינטון מדי פעם אצל 32% מכלל האוכלוסיה הבוגרת. האם יתכן שאחוז כה גבוה מהאוכלוסייה סובל ממחלה המוגדרת כנכות? לדעתי - לא. לפי הספר של Sataloff (עמ' 443) רק 6.4% מכלל הסובלים מטינטון מגדירים את הטינטון כחזק ומפריע. ניסיונות לקביעת מדדים אובייקטיביים לאבחון טינטון עדיין לא הוכחו כיעילים. בספר העיון של Cummings לרפואת אף אוזן גרון (מהד' III, 1998, עמ' 3206) נכתב שכימות של טינטון הינו בחיתוליו - The quantification of tinnitus is in its infancy. המדדים המשמשים במבחן אפיון טינטון אינם חד משמעיים ותלויים מאוד בתגובות הנבדק, בכישוריו המוזיקליים ובתדרוך קודם של הנבדק לגבי הבדיקה. המשמעות הקלינית של אפיון תדר הטינטון ועוצמתו הוגדרה בספר של Cummings כ'פרובלמטית' (עמ' 3207), וקבלת היסטוריה רפואית של טינטון "כל הזמן" המוחמר בחסימת האוזניים אינה מוכיחה שכך אמנם המצב ולא היה תדרוך קודם של הנבדק לגבי "התשובות הנכונות". RA Dobie, בספרו Medical Legal Evaluation of Hearing Loss מ-2001 מצטט את הנחיות יחידת התביעות של ה- Veterans Administration (המקביל לאגף השיקום של משה"ב) לקביעת המשמעות (Validity) של תלונת הטינטון, המונות שישה קריטריונים הנדרשים כדי שנושא הטינטון בכלל יידון (עמ' 243): 1. תלונת הטינטון וההפרעות הנלוות לה דווחו ע"י המתלונן ביוזמתו (מבלי שנשאל על כך). אם לא היה תיעוד במסמכים הרפואיים לפני הגשת התביעה, סביר להניח שתלונת הטינטון התעוררה כתוצאה משאלות שנשאלו ומידע שנקלט במהלך הבירור הרפואי. 2. הטינטון נלווה לליקוי שמיעה המהווה נכות (ליקוי עם פגיעה בתדרי הדיבור). 3. קיים תיעוד לניסיונות טיפול בטינטון ע"י תרופות, מכשיר מיסוך או טיפול נפשי. 4. קיימת עדות לשינוי באישיות המתלונן והפרעת שינה כתוצאה מסבל הטינטון. 5. אין עדות לגורמים אחרים לטינטון. 6. קיימת תמיכה לתלונת הטינטון ע"י תצהיר של בני המשפחה או אנשים הקרובים למתלונן. במקרה של מר עאמר קובטי, התובע, תועדה לראשונה תלונת ירידה בשמיעה ורעשים באוזניים ב-19/9/05 וב-22/9/05, כ-8 שבועות לפני קבלת מכתב הפיטורין 'בשל צמצומים' וככל הנראה כאשר התובע כבר חש בעומד להתרחש. התיעוד הבא לתלונת טינטון הינו ב-27/9/06 וב-2/10/06, סמוך למועד הגשת התביעה או אחריו. לעניין סעיף 2 לעיל - ליקוי השמיעה של התובע אינו מערב את תדרי הדיבור, אינו מהווה נכות ואינו 'compensable'. למרות שהמתלונן מדווח על תחושת טינטון משלושה חודשים קודם לפנייתו הראשונה ב-9/05, רק ב-2/10/06 הוא מבקש תרופה לטינטון (בהתאמה לקריטריון 3), אך מקבל בהכנעה את התשובה שאין טיפול ללא ניסיון לחפש פתרונות אחרים. קריטריון 4 מתייחס לשינויי אישיות והפרעת שינה כתוצאה מסבל הטינטון, מצב שלא קיים אצל מר קובטי אשר במספר ביקורים אצל רופא המשפחה (30/6/05, 16/9/05, 5/1/06, 9/2/06, 11/4/06) מדווח שסך הכל מצבו טוב. סעיף 5 בקריטריונים אינו רלוונטי לשאלה אם קיים, בכלל, טינטון או לא,ולגבי סעיף 6 אין לי מידע על עדות של בני המשפחה על סבל המתלונן. לאור אי התאמתו של התובע לקריטריונים לקביעת משמעות תלונת טינטון כבת פיצוי המצוטטים מהספרות, אני מתרשם שהתובע אינו סובל מטינטון (ההדגשה במקור, ס.א.). במידה שקיימת אצלו תחושת רעש באוזניים מדי פעם, וגם אם לעיתים לתקופות ארוכות, אין מדובר בטינטון תמידי מעיק הפוגע באיכות חייו. במילותיו של התובע עצמו, כפי שרשום מפיו בביקוריו אצל רופא המשפחה ב-9/2/06 וב-11/4/06 - הוא 'מרגיש טוב, אין תלונות'". בהסתמך על חוות דעת המומחה, אשר חיוה דעתו, כי המערער אינו סובל מטינטון תמידי, דחה בית הדין את התביעה. על כך הוגש הערעור שלפנינו. [ה] הטענות בערעור: לשיטת המערער, כלל לא היה מקום למינוי מומחה רפואי, לאור פסקי דין רבים אשר קבעו ששאלת קיום תנאי סעיף 84א(ב)(3) לחוק, היא בעיקרה שאלה משפטית של פרשנות דרישות הסעיף, ולא שאלה רפואית. לאור זאת, היה על בית הדין להסתפק בבדיקת התיעוד הרפואי של תלונותיו על טינטון מבלי להיזקק לחוות דעת מומחה אף אוזן גרון; הוצגו ארבע עשרה תלונות מתועדות על טינטון ועל סמך זאת היה מקום לקבוע, כי מתקיימים בו תנאי הסעיף; לא היה מקום להיסמך על חוות הדעת, לאור היות השאלה משפטית, ולאור העובדה, כי דעתו של המומחה "ננעלה" בקובעו על סמך תחושות גרידא, כי תלונות המערער קשורות לפיטוריו ולהגשת התביעה למוסד. המוסד מנגד סומך ידיו על חוות דעת המומחה ומציין, כי אחת מדרישות סעיף 84א(ב)(3) לחוק, הינה פגיעה בתפקוד שחייבה פניות לטיפול וכי בדין נדחתה תביעת המערער, באשר "עיקר (טעמי) הדחייה בעניינו של המערער אינה משום שלא התלונן על טינטון אלא משום שאופן התלונה לא הראה שישנה הפרעה תפקודית כדברי המומחה". [ו] דיון והכרעה: כאמור לעיל, אף אנו סבורים, כי לא די בתלונות סתמיות על טינטון אלא צריך להצביע על פגיעה בתפקוד העולה מן התיעוד ברשומות הרפואיות. לאמור, מכלל התיעוד צריך שתקום אינדיקציה לפגיעה בתפקוד עקב הטינטון. לדידי, לא היה מקום למנות מומחה מטעם בית הדין ולא היה מקום להתערב בהחלטת פקיד התביעות. עם זאת, משמונה מומחה בהסכמה ניתן להיסמך על חוות דעתו המפורטת והמעמיקה. המומחה ענה במפורט מדוע אינו מוצא, כי מדובר בטינטון תמידי אשר הפריע לתפקודו הכללי של המערער. לא מצאנו בחוות דעת המומחה כל פגם המחייב פסילתה ומשמונה המומחה בהסכמה, בדין נסמך בית הדין על חוות דעתו. אוסיף אך זאת: חוות דעת המומחה, הינה בבחינת תנא מסייע לדרך פירושי את סעיף 84 א לחוק, כפי המפורט בחלק הכללי לפסק דין זה. אכן למערער חמישה מסמכים בהם נזכר עניין הטינטון, עובר למועד הגשת התביעה למוסד. בחינת מסמכים אלה, חלקם "אישור על מחלת משלח יד" או "תעודה ראשונה לנפגע בעבודה", תומכת במסקנת המומחה הרפואי, כי לא עולה מן המסמכים אינדיקציה להפרעה בתפקוד עקב הטינטון. בכך תומכת אף העובדה, כי מיום 31.10.2005 ועד ליום 27.9.2006, לא נרשמה כל תלונה, אף לא סתמית, על טינטון. לאור חוות דעתו של המומחה והיעדר תיעוד כפי שנדרש בחוק, לא מצאתי סיבה להתערבות ערכאת הערעור בתוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי. לאור זאת, נדחה הערעור. [29] עבל 697/07 המוסד לביטוח לאומי - ילנה ריבקובסקי א. המערערת פנתה למוסד בתביעה להכרה בליקוי שמיעה ובטינטון כפגיעה בעבודה ביום 22.5.2005. התביעה נדחתה ביום 30.8.2005. לאחר הליך בבית הדין, הסכים המוסד לבחון את תביעת המשיבה שנית. ביום 22.6.2006 החליט המוסד להכיר בתביעה, ככל שעניינה בליקוי השמיעה ולדחותה, בכל הנוגע לטינטון. זאת, בנימוק אי התקיימות התנאי שבסעיף 84א(ב)(3). המשיבה הציגה את המסמכים הרפואיים הבאים (שתאריכם מוקדם למועד הגשת התביעה למוסד), בתמיכה לטענתה להתקיימות דרישות הסעיף: - בדיקת שמיעה ומאפייני טינטון מיום 13.4.2005. - סיכום ביקור מיום 17.4.2005 אצל ד"ר ויילדר מומחה אף אוזן גרון ובו התלוננה המשיבה על טנטון תמידי. בסעיף האישורים, מצויין "דיווח על מחלת משלח יד". - תעודה ראשונה לנפגע בעבודה מיום 3.5.2005 ובה תלונה על רעש באוזניים. מן המועד שלאחר הגשת תביעתה למוסד, הציגה המשיבה מסמך נוסף אחד בלבד: בדיקת שמיעה ומאפייני טנטון מיום 8.8.2005. בית הדין האזורי18 קיבל את תביעת המערערת, תוך שקבע, כי: "הפניות של התובעת בימים 13/4/05, 17/4/05 ו-3/5/05, היו בגדר 'פניות חוזרות ונשנות, כנדרש בסעיף 84א(ב)(3) לחוק. מעבר לנדרש נעיר כי גם טענת הנתבע שלפיה יש להתעלם מהרישום שנעשה ביום 8/8/05, מאחר שהוא נעשה כבר לאחר הגשת התביעה לנתבע - אינה מקובלת עלינו. לא ברור לנו מדוע יש להתעלם מרישומים שנעשו לאחר הגשת התביעה לנתבע. החלטה שכנגדה הוגשה התובענה, היא החלטת הנתבע מיום 22/6/06. עלינו לבחון אם החלטה זו הייתה כדין או אם לאו. כשפקיד התביעות הגיע להחלטתו ביום 22/6/06, היה בפניו (או - היה אמור להיות בפניו) גם רישום על הפניה של התובעת למכון הבדיקה ביום 8/8/05. על כן, לדעתנו, גם הרישום האמור צריך לבוא במניין הבחינה אם היו 'פניות חוזרות ונשנות'". ב. בערעורו טוען המוסד, כי עובר להגשת התביעה למוסד מתועדות שתי תלונות סתמיות על טינטון ובדיקת שמיעה אחת וכי מדובר במקבץ של תלונות מועטות ממועדים סמוכים מאוד למועד הגשת התביעה. לשיטת המשיבה יש להתייחס לכל ארבעת המסמכים שהציגה ובפרט לשתי בדיקות מאפייני הטינטון המעידות על קיומו של טינטון. ג. דיון והכרעה: המשיבה הציגה שלושה מסמכים בלבד, מן המועד הקודם להגשת התביעה למוסד. תאריכי מסמכים אלה קרובים זה לזה ולמועד הגשת התביעה. אחד מן המסמכים הוא תעודה ראשונה לנפגע בעבודה החתומה על ידי רופא תעסוקתי. מסמך זה, שאינו בחתימת מומחה אף אוזן גרון, אינו משקף פניה לטיפול מחמת הפרעה לתפקוד עקב הטינטון. בנסיבות אלה המדובר בתיעוד דל יחסית ובו הלכה למעשה התלוננה המשיבה על טינטון פעמיים ולא ציינה --------------- 18 השופט חיים ארמון ונציגי הציבור מר יאנוס ומר שמש; בל (נצרת) 2104/06 = 19 = כל הפרעה תפקודית הנובעת הימנו. אנו מקבלים אפוא את ערעור המוסד וקובעים, כי בהחלטת פקיד התביעות מיום 22.6.2006 לא נפלה טעות המצדיקה התערבות בית הדין. [30] סוף דבר - לו תשמע דעתי יתקבלו הערעורים שהגיש המוסד (עבל 417/07; עבל 58/08; עבל 692/07; עבל 738/07; עבל 72/08; עבל 697/07) וידחו הערעורים שהגישו מר ברלכיס (עבל 53/08); מר שלי (עבל 682/07) ומר קובטי (עבל 99/08). הטעמים להכרעתי פורטו בחלק הכללי לחוות דעתי. השופט יגאל פליטמן בפתח הדברים בחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 נכלל תיקון 79 לחוק הביטוח הלאומי, ובו הוסף סעיף 84א לעניין ליקוי שמיעה וטינטון. מאז היכנסו לתוקף של התיקון, הכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה חייבת להיעשות על פי הוראותיו ולא על פי הדין הקודם. על כך אין מחלוקת. פרשנות התיקון חייבת להיעשות על פי תכליתו. תכליתו הינה, ועל כך יעיד תוכנו ובאופן עקיף גם אופן קבלתו - הקשחת התנאים להכרה בליקוי שמיעה כפגיעת עבודה והפחתת תשלומי גימלה המשתלמת בגין ליקויי שמיעה וטינטון. גם על כך אין מחלוקת. ברם, באמור לא סגי. שכן, גם אם הוראת התיקון צריכה להתפרש לאור תכליתו האמורה, ואותה תכלית כשלעצמה היא תכלית ראויה; עדיין אין אותה פרשנות תכליתית פטורה מעולם של עקרונות יסוד החלים בביטוח נפגעי עבודה; וקודם כל עקרון היסוד של הכרה בנכות נפגע עבודה הלוקה בליקוי שמיעה וטינטון עקב העבודה ותשלום גימלה לו, ודחיית תביעת מי שאינו לוקה בליקויים אלה עקב עבודתו. התעלמות מעיקרון היסוד האמור, בשל דרך פרשנות מכניסטית פורמליסטית מוליכה לשרירותיות בהחלטה, תוך פגיעה בזכותו המהותית של הלוקה בליקוי שמיעה וטינטון עקב עבודתו. כיוון שכל הערעורים שבפנינו עניינם טינטון. נצמצם דברנו לעניין זה ולא נתייחס לשאלת ההכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה על פי הוראת התיקון. הטינטון - הוכחה מדעית והערכה הרפואית יישום עקרון היסוד של מתן גמלה לסובל מטינטון עקב עבודתו, ואי מתן גמלה למי שאינו כזה, מחייב תשובות לשתי שאלות שאין המשפטן יכול להשיב עליהן ללא העזרות במומחה. האחת - האם התובע אכן סובל מטינטון תמידי? השניה - האם הטינטון התמידי ממנו הוא סובל הינו עקב חשיפתו לרעש מזיק בעבודתו? התשובה לשתי שאלות אלה חיבת להינתן על ידי המומחה לדבר. כלומר רופא מומחה לליקוי שמיעה; ועל סמך תשובותיו יש להחליט מן הבחינה המשפטית בשתי שאלות אלה. ההחלטה המשפטית חייבת להיות מושתתת על ההיבט הרפואי פן ינותק הקשר בינה לבין המציאות הפיסית. לגבי אותו היבט רפואי מטעים חברי הנשיא בדעתו, כי לדידו, יש "להכיר בטינטון כפגיעה בעבודה רק במקרים בהם יש הוכחה מדעית הן על קיומו והן על קשר סיבתי, בינו, לבין עבודתו של המבוטח". לדידנו - הוכחה מדעית שכזאת ספק אם היא בנמצא, זאת לא רק משום ההיבט הכללי, שכאשר אנו דנים בשאלת קיום ליקוי מסויים והקשר בינו לעבודה, החלטתנו המשפטית מותנית בהערכה רפואית שאינה אבסולוטית, ומי כמונו אמור לדעת שיש הערכות רפואיות לכאן או לכאן ובשל כך הרי פותחה תורת האסכולות ונקבע הכלל שחוות דעת מיטיבה עם מבוטח עדיפה על זו המרעה עימו; אלא גם משום ההיבט הקונקרטי, שהטינטון כשלעצמו להערכת הרופאים, הינו ליקוי סובייקטיבי "שקיומו המדעי" תלוי בתלונת המבוטח. אשר על כן הפרשנות המשפטית של הוראת התיקון ביחס לטינטון חייבת להיות דינמית ומשתנה, ערה לשינויי האסכולה והעדכונים הרפואיים, לבל תהפוך לאנכרוניסטית ובלתי רלבנטית ולבטח לא מושתתת על "הוכחה מדעית". מסעיף 84 לסעיף 84א או מהבקע (המפשעתי) לשקע (האופייני לטינטון) בעיקרו של דבר, ההכרה בטינטון כפגיעת עבודה על פי חוק המדיניות הכלכלית, נעשתה על דרך העיגון החוקי של איפיוני הטינטון עקב חשיפה לרעש מזיק, בהתאם לאמות המידה בספרו של פרופ' DOBIE . העיגון החוקי של אמות המידה הרפואיות להכרה בקיום הטינטון ולקשר בינו לחשיפה לרעש מזיק, מתפרשת על ידי חברי הנשיא באופן מקבע; בהסתמך על הוראת החוק הספציפית לעניין ההכרה בבקע מפשעתי כתאונת עבודה (סעיף 84 לחוק). אותו תיקון הביא לדעתו למיעוט הליכים משפטים ואי מינוי מומחים ומשום כך יש לגזור גזרה שווה בינו לבין סעיף 84א לחוק. דא עקא שלדעתנו אין עניין הטינטון הנדון דומה לראייה של הבקע המפשעתי עליו נסמך הטיעון; וככל שראוי לגזור גזרה שווה בין השניים, המסקנה המתבקשת היא הפוכה. 1. תיקון החוק הספציפי לעניין הבקע המפשעתי כפגיעה בעבודה היה בשנת 1965, בטרם הוקם בית הדין לעבודה ובטרם מונו מומחים רפואיים על ידי בית הדין על פי השיטה הנקוטה כיום. דרך ההתדיינות בתביעות מעין אלה היתה אז, בדומה לדרך ההתדיינות בתביעת נזיקין, של הבאת מומחה מטעם כל צד וחקירתו על חוות דעתו מעל דוכן העדים, להבדיל מההליך הנהוג כיום של מינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין והפניית שאלות הבהרה אליו (ראו: הנחיות הנשיא בדבר מומחים יועצים רפואיים). 2. לפני תיקון סעיף 84, חוות דעת המומחה לעניין בקע מפשעתי הייתה תלויה בשאלות שבעובדה בנוגע לביצוע מאמץ לא רגיל תוך כדי עבודה והיזקקות מיידית לטיפול רפואי. על נותן חוות הדעת היה להידרש ועוד בחקירה נגדית לשאלות עובדתיות אלה ולניואנסים שונים של נסיבות המקרה, באשר ב-1965 לא הייתה נקוטה דרך ההתדיינות של קביעת עובדות על ידי בית הדין והעברתן למומחה מטעמו. סיכומו של דבר, קיצור הליך ההתדיינות וייעולו בנוגע להכרה בבקע מפשעתי כפגיעה בעבודה יסודו בשינוי שיטת ההתדיינות בבית הדין ולאו דווקא בשינוי החוק כשלעצמו. מעבר לכך נעיר כבר בשלב זה, כי באשר לטינטון על פי הדין הקודם, לא הייתה התדיינות בפני פקיד התביעות ובבית הדין לאחריו בקשר להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה, משום שהטינטון על פי פסיקתנו נבחן בשלב התביעה לגמלת נכות מעבודה על ידי הוועדה הרפואית, לאחר שליקוי השמיעה הוכר כפגיעה בעבודה. השאלה היחידה שעמדה על הפרק הייתה - האם הנכה לוקה בטינטון תמידי ואם כן האם הוא לוקה בו עקב ליקוי השמיעה שהוכר כפגיעת עבודה. ועל שאלה זו על הוועדה הרפואית היה להשיב. 3. פרשנות סעיף 84 לחוק לעניין הבקע המפשעתי מאז חקיקת החוק ועד ימינו הייתה בהתאם לעקרונות פרשנות ביטוח נפגעי עבודה שהזכרנו לעיל. להמחשת האמור תפורטנה מספר הלכות יסוד בנושא. א. על פי סעיף 84(1) אין רואים בקע מפשעתי כפגיעה בעבודה אלא אם הופעת הבקע הינה תוצאה של מאמץ ולא רגיל. מבחן המאמץ הלא רגיל פורש בפסיקה בעקבות חוות דעת רפואיות כמבחן סובייקטיבי של המתאמץ, זאת מחד; מאידך מאמץ לא רגיל אצל הרגיל במאמץ לא רגיל, למאמץ לא רגיל נחשב. ב. התנאי של הפסקת עבודה על פי סעיף 84(2) עקב הופעת הבקע, פורש בפסיקה גם כשינוי לעבודה קלה יותר במהלך יום העבודה מבלי שהעבודה תופסק. ג. התנאי הנוסף של סעיף 84(2) לחוק, לעניין קבלת טיפול רפואי תוך 72 שעות מהופעת הבקע; פורש למשל ככולל פניה לרופא משפחה לאו דווקא לכירורג, ונבצרות מלקבל טיפול תוך 3 ימים מאז הופעת הבקע - אינה שוללת את ההכרה בו. ד. מהתנאי שבסעיף 84(3) לחוק לעניין חובת ההודעה על הבקע תוך 72 שעות למוסד או למעביד- התעלמה הפסיקה למעשה לחלוטין. ה. לדידנו אין מניעה כי "קו השבר" של הבקע ינחנו אל הגישה הראויה בנוגע לטינטון, אם נזכור , כי מקרים של "בקע כלוא" או החמרת מצב בקע קיים עקב אירוע רגיל בעבודה, הוכרו כתאונת עבודה בהתאם להלכות הרגילות של סעיף 79 לחוק. הדין הקודם והתיקון החדש 1. לכאורה, תיקון סעיף 84א, נועד על פי תכליתו לשפר מצב שהצריך תיקון. מצב של תשלום גמלת יתר שאינה מגעת עקב טינטון למי שאינו זכאי לה, תוך פישוט ההליך וקיצור ומיעוט ההתדיינות, כפי שגזר חברי הנשיא גזרה שווה מהבקע המפשעתי; אלא, שבחינת הדין הקודם בהשוואה לתיקונו, מורה על כך, כי רק הרצון להפחתת תשלומי גמלה הוא ואין בלתו, הביא את המחוקק לתקן את החוק והתיקון אינו משיג את תכליתו. 2. על פי הדין הקודם לא היה מקום, כעקרון, להגשת תביעה לפקיד התביעות להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה. הטינטון נובע מליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש מזיק. לקוי שמיעה, הן במקרה של מחלת מקצוע והן במקרה של החלופה המיקרוטראומטית, פורש בפסיקה, ככולל ליקוי שמיעה גם אם הנכות לגביו בתדירויות הדיבור הינה 0% על פי סעיף 72(1) למבחני הנכות. הלכה זו איפשרה יישום סעיף 72(4)(ד)II למבחני הנכות המקנה 10% לסובל מטינטון תמידי עקב חבלה אקוסטית עם עקומת שמיעה אופיינית ללא ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור. לאור האמור, כדי לקבל גמלה בגין טינטון, היה על הנכה לאחר הגשת תביעה לפקיד תביעות להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה ולאחר שתביעה זו הוכרה, להגיש תביעה נוספת לגמלת נכות בעבודה על פי סעיף 104 לחוק, ובאותה תביעה לטעון, כי הטינטון נובע מליקוי השמיעה שהוכר כפגיעה בעבודה. תביעה זו של נכה העבודה לגמלת נכות, נבחנה על ידי הוועדה הרפואית. בהרכב הועדה הרפואית נכלל רופא אף, אוזן, גרון. על החלטת הוועדה הרפואית ניתן היה להגיש ערר לוועדה רפואית לעררים, שאף בהרכבה נכלל רופא אף, אוזן, גרון. על הוועדה הרפואית לעררים היה לבחון מחדש את שאלת קיום הטינטון התמידי אצל הנכה והקשר הסיבתי בינו לבין ליקוי השמיעה שהוכר כפגיעה בעבודה. קיצורו של דבר, על פי הדין הקודם, הטינטון בהיבטו הרפואי יכול היה להיבחן על פי רצון הנכה על ידי ארבעה רופאים כששניים מתוכם הינם מומחי שמיעה. קביעת הטינטון כנובע מליקוי שמיעה בדרך זו, לא חייבה תשתית עובדתית הנסמכת על עדויות עדים וחקירתם. ההיבט העובדתי נדון כבר והוכרע בשלב הקודם של ההכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה. כל שנותר לברר להשלמת המסכת העובדתית היה תחילת מועד הופעת הטינטון. בירור זה נעשה על ידי הוועדה על פי החומר הרפואי שהיה בפניה וממנו ניתן היה על נקלה ללמוד מתי תועדה התלונה הראשונה בקשר לטינטון והאם היו פניות ותלונות לאחר מכן, ומה נאמר בהן. יתרה מזו, הוועדות הרפואיות להבדיל מהמומחה הרפואי המתמנה על ידי בית הדין, בודקות את הנכה ומפנות אותו לעיתים לבדיקת איפיוני טינטון במכונים רשמיים שבבתי חולים. מתוך תשובת הנכה לשאלות שנשאל באותן בדיקות, יכולה הייתה הוועדה לקבוע האם התלונה הסובייקטיבית לטינטון תמידי, הינה אמתית. הערעורים לבית הדין האזורי על החלטות הוועדה הרפואית לעררים לעניין טינטון - היו נדחים בדרך כלל, ובקשות רשות הערעור בעניין זה כמעט ולא ניתנו. הנוסח המקובל לדחיית אותן בקשות היה: "3.כפי שנקבע בפסק הדין בעניין שחאדה (עבל 1448/02 וערעורים נוספים, לא פורסם - ניתן ביום 24.2.04), בדיקת קיומו של טינטון נעשית לאור תלונה סובייקטיבית בעניין זה. עם זאת, אין די בכך שהנפגע טוען לקיומו של טינטון. הוועדה רשאית, על סמך תשובות הנפגע בפניה כמו גם על סמך תשובותיו בבדיקת מאפייני הטינטון - תשובות מהן לומדת הוועדה על מהימנות התלונה הסובייקטיבית - לקבוע, האם הנפגע סובל מטינטון תמידי, אם לאו. במקרה דנן הוועדה בחנה את אופן תיאור הטינטון בפניה, את אופן תיאורו בעבר וכן את תוצאות הבדיקה שערך ד"ר אטיאס ומצאה לקבוע שאין המדובר בטינטון תמידי, לא מצאתי כי היה על בית הדין קמא להתערב בקביעה זו, שהינה במסגרת סמכות הוועדה. 4.סוף דבר - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות." 3. על פי התיקון לחוק, על המבקש גימלה בגין טינטון להגיש קודם כל תביעה להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה. את התביעה יש להגיש לפקיד התביעות של המוסד. על פקיד התביעות לבחון קיום התנאים הפורמאליים שבחוק, תוך היוועצות, במקרים המתאימים, עם רופא מטעם המוסד. על החלטת פקיד התביעות הדוחה את התביעה ניתן להגיש תביעה לבית הדין. התביעה מתבררת מחדש בפני מותב עם תצהירים וחקירות עדים. במקרים המתאימים על בית הדין למנות מומחה מטעמו להעביר אליו את החלטת העובדות על מנת שיחווה דעתו. אין חובה שהמומחה יבדוק את הנכה. לאחר מתן חוות דעת המומחה אפשר להפנות אליו שאלות הבהרה בכתב אם בית הדין מתיר זאת בעקבות דיון בפניו בעניין שאלות ההבהרה. משחוות הדעת המומחה מניחה את דעת בית הדין ואין הוא מוצא מקום, לשאלות הבהרה, למינוי מומחה נוסף או אחר, הצדדים מסכמים סיכומיהם וניתן פסק הדין עליו ניתן לערער בזכות לבית הדין הארצי לעבודה. 4. הסדר הדין החדש לגבי הטינטון, נופל בהיבטו הרפואי, מאופן קבלת החלטה בעניין הטינטון על ידי הוועדה הרפואית. נוסף על כך, הסדר הדין החדש הינו מסורבל ורווי התדיינות מיותרת, למשל בשאלה - האם הייתה ירידה בשמיעה של 20 דציבל (84א(א)(2)) ועל פי איזו בדיקת שמיעה יש לקבוע זאת; האם ירידת שמיעה בתדירויות הגבוהות בשיעור 25 דציבל לעניין הטינטון ועל פי איזו בדיקת שמיעה יש לקבוע זאת; האם היו פניות חוזרות ונשנות לקבלת טיפול רפואי עקב הטינטון. חוות דעת חברי הנשיא לעניין זה מוכיחה בעליל את אשר נטען לעיל. משאלה הם הדברים אין מנוס מלומר במפורש, שהדין הקודם יישם את תכלית הדין החדש באופן טוב יותר מהדין החדש עצמו, ואפשר שסיבת הדבר, נעוצה באי היות המחוקק ער לדין הקודם על הלכותיו. פרשנות הוראות התיקון לגופן 1. כאמור, פרשנות הוראות התיקון לעניין טינטון צריכה להיעשות על פי עקרון היסוד של הכרה בסעיף הטינטון עקב חשיפה לרעש מזיק בעבודה אצל הסובל מכך לבל תשלל שרירותית זכותו לגמלה, ואי מתן גימלה למי שאינו לוקה בטינטון כאמור. 2. התנאי המוקדם שהעמיד המחוקק להכרה בטינטון כפגיעת עבודה הינו - הכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה. תנאי זה נתבקש אף על פי הדין הקודם, לפיו על הוועדה הרפואית היה להחליט, האם הטינטון אכן נובע מליקוי השמיעה שהוכר כבר כפגיעה בעבודה. תנאי זה נכון כשלעצמו, באשר מהבחינה הרפואית טינטון הקשור לעבודה לא יכול להיגרם אלא כתוצאה מליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש מזיק והדבר מוצא ביטויו האודיוגרמי בשקע המפורסם המופיע בתדירויות הגבוהות. 3. התנאי הראשון על-פי סעיף 84(ב)(1) לחוק להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה הינו הפחתת השמיעה לפחות ב-25 דציבל בתדירויות הגבוהות של 3000 4000 מחזורים בשנה. כאמור, ירידה בשמיעת עקב חשיפה לרעש מוצאת ביטויה בעקומת שמיעה אופיינית בתדירויות הגבוהות. התדירויות הגבוהות אינן מוגבלות לתדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשנייה. לא מן הנמנע שההפחתה של 25 דציבל תהא למשל בתדירות גבוהה מעט מעבר לקו ה-3000 מחזורים בשנייה. במקרה שכזה אין לדחות את התביעה על הסף, אלא יש להפנות למומחה מטעם בית הדין שאלה - האם אכן מדובר עדיין בירידה בשמיעה בתדירויות הגבוהות בנוסף לשאלות הרגילות בנוגע לעצם קיום הטינטון והקשר בינו לחשיפה לרעש מזיק. מבחינה זו הדרישה להפחתת השמיעה בתדירויות הגבוהות של 3000 ו-4000 מחזורים בשנייה הינה ציון גאוגרפי של האזור בו צריכה להיות הירידה בשמיעה בשיעור של 25 דציבל ולא נקודת ציון (נ.צ.) באותו האזור. 4. על פי סעיף 84(ב)(2) על הטינטון להיות מתועד ברשימה רפואית לפני שמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק. באשר לכך ובאשר לליקויי שמיעה, מתעוררת השאלה מהו רעש מזיק. האם הוא אך ורק רעש שתועד ככזה בבדיקות רעש, או גם רעש שעובדת קיומו מוסקת מתוך האודיוגרמה. לדעתנו יש להשיב לשאלה זו את תשובת הדין הקודם. דהיינו, שעובדת החשיפה לרעש מזיק יכול ותקבע בדיעבד על פי בדיקות השמיעה. אם ייפסק אחרת לא ימצא מענה לתביעת ליקוי שמיעה וטינטון של עובד המסגריה, הנגריה או המוסך, שמעבידו לא קיים בדיקות רעש חרף הדין המחייב זאת, או נגן החתונות והתקליטן בדיסקוטק שם אין חובת בדיקת עוצמת הרעש המופק. 5. באשר לתנאי שבסעיף 84(ב)(3) של פגיעה בתפקוד עקב טינטון, המחייבת פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי; ייאמר, כי פנייה אמתית לטיפול רפואי בשל טינטון תמידי, היא המעידה על הפגיעה בתפקוד, כך שהפגיעה בתפקוד איננה בגדר תנאי הכרה נוסף העומד כשלעצמו, אלא תנאי המשתמע מאופן הפנייה לטפול בבעיה. ולגבי דרישת הפניות החוזרות ונשנות לקבלת טיפול רפואי ייאמר, שאף היא באה לוודא, כי בפניה אמיתית מדובר, שיסודה בחזקת התנהגות הסבירה של הסובל מטינטון תמידי, שיפנה לרופא לקבל מזור ללקוי המקשה עליו בחייו. במילים אחרות, משמעות אותו תנאי הינה הוכחת רצינות התנהגות הנכה למצוא פתרון לבעייתו. לאור האמור פניות חוזרות ונשנות מתועדות לקבלת טיפול רפואי משמען יכולה להיות, השלמת התהליך לקבלת חוות דעת הרופא. דהיינו - פנייה לרופא לביצוע בדיקת שמיעה על פי הפנייתו, וחזרה אליו עם תוצאת הבדיקה לקבלת חוות דעתו. עם זאת יש להדגיש כי ככל שמדובר בפניה לקבלת טיפול רפואי עקב טינטון לאחר שניתנה החלטת דחייה על ידי פקיד התביעות, על המבוטח להגיש תביעה חדשה למשיב, שתבחן לגופא לאור כל פניותיו. פגיעה בעבודה ונכות הנובעת מפגיעה בעבודה בביטוח נפגעי עבודה קימת אבחנת יסוד שחייבים להיות ערים לה, אבחנה בין פגיעה בעבודה ונכות הנובעת מפגיעה בעבודה. בפגיעה בעבודה עוסק סימן ב לפרק ביטוח נפגעי עבודה. פגיעה בעבודה יכולה להיות תאונת עבודה, מחלת מקצוע, מיקרוטראומה או פגיעה בעבודה שיועד לה סעיף מיוחד כמו אוטם שריר הלב או אירוע מוחי על פי סעיף 83 סיפא, בקע מיפשעתי על פי סעיף 84 או ליקוי שמיעה על פי סעיף 84א. פקיד תביעות הוא המחליט לגבי הפגיעה בעבודה לסוגיה בהתאם לסמכותו על פי סעיף 298 לחוק והוא הקובע הזכאות לדמי פגיעה ככל שהם נתבעים. לאחר שפגיעה הוכרה כפגיעה בעבודה רשאי המבוטח על פי סימן ה' לפרק ביטוח נפגעי עבודה, להגיש תביעה לגמלת נכות עקב פגיעה בעבודה, ואם יימצא לגביה "נכה עבודה", כלומר תקבע לו דרגת נכות זמנית או יציבה בגינה יהא הוא זכאי לגימלת נכות (סעיפים 104 ו-103 לחוק). הוועדה הרפואית הקובעת את דרגת הנכות על פי סעיף 118 לחוק, צריכה לקבוע "אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה". שאלת הנכות הנובעת מפגיעה בעבודה היא בעיקרה שאלה של קשר סיבתי רפואי בין פגיעת העבודה שהוכרה לבין הנכות הנובעת הימנה. לאור אבחנת יסוד זו, ברור למשל לגבי הטוען, כי נפגע ברגלו ובגבו בתאונה בעבודה, ותביעתו לגבי הגב נדחית, שאין מניעה כי יטען בתביעה לגמלת נכות, לאחר שפגיעת הרגל הוכרה כתאונת עבודה, כי עקב צליעתו הוא נפגע גם בגבו. הוא הדין למשל, לגבי מי שנפגע בבטנו בפגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה, ועקב אותה פגיעה לקה בבקע מפשעתי. גם במקרה כזה אין מניעה כי בתביעה לגמלת נכות בעבודה יטען לנכות עקב הבקע המפשעתי הנובע מהפגיעה בעבודה שהוכרה, אף אם לגבי הבקע המפשעתי לא התקיימו תנאי סעיף 84 לעניין הכרה בבקע מפשעתי כפגיעה בעבודה. ובמקרה שלישי, אדם עבר אוטם שריר הלב שהוכר כתאונה בעבודה, ועקב תרופה שקיבל בגין האוטם לקה בשמיעתו; במקרה זה על הוועדה הרפואית שתדון בתביעתו לגמלת נכות בשל ליקוי השמיעה, להחליט, האם קיים קשר סיבתי בין התרופה לטיפול באוטם לליקוי השמיעה, ואם כן מהי נכותו עקב כך, למרות שאותו ליקוי שמיעה כשלעצמו לא עומד בתנאי להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה על פי סעיף 84א לחוק. בשלוש הדוגמאות שהובאו הומחש העדר הקשר בין תנאי ההכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה לבין תנאי הכרה בנכות הנובעת מפגיעה בעבודה. לכן, אי הגשת תביעה או דחית תביעה להכרה בפגיעה מסוימת כפגיעת עבודה, אינה מונעת מהמבוטח לטעון בתביעה לגמלת נכות, שהליקוי נובע מפגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה, והדברים צריכים להיות ברורים ומובנים מאליהם. הטינטון התמידי לעניין ביטוח נפגעי עבודה אינו עומד כשלעצמו, אלא הוא תופעת לוואי היכולה לנבוע מליקוי שמיעה שנגרם עקב חשיפה לרעש מזיק. בגין אותו טינטון ניתן לקבוע 10% על פי סעיפים 72(4)(ד)II ו-III למבחני הנכות. בנסיבות אלה מתעוררת השאלה, מה קורה כאשר ליקוי השמיעה הוכר כפגיעה בעבודה; ובאשר לטינטון, או שהתביעה להכרה בו כפגיעה בעבודה נדחתה או שלא הוגשה כלל תביעה שכזאת. האם במקרים אלה מנוע המבוטח להגיש תביעה לגמלת נכות על פי סעיף 104 לחוק? והאם הועדה הרפואית הדנה באותה תביעה מנועה מלדון ולקבוע, כי מדובר בטינטון תמידי הנובע מליקוי השמיעה שהוכר כפגיעה בעבודה שבגינו ניתן לקבוע 10% נכות על פי סעיף 72(4)(ד) למבחנים? לדעת חברי הנשיא, פרשנות שאינה מונעת בעד הוועדה בתביעה לגמלת נכות, מלדון בטינטון כנובע מליקוי שמיעה שהוכר כפגיעה בעבודה, מבלי שהטינטון עצמו הוכר קודם לכן כפגיעה בעבודה, "מאיינת את תיקון 79 לחוק ואת סעיף 84(א)(ב) לחוק ואינה מתיישבת עם תכליתו". לדעתנו פרשנות זו אינה מתיישבת עם תכליתו האמתית של התיקון לחוק ומספר טעמים לכך: 1. נקודת המוצא לקביעת פרשנות החוק ותכליתו היא קודם כל נוסחו. ונוסח סעיף 84א(ב) לעניין הטינטון נוגע להכרה בו כפגיעה בעבודה. הא ותו לא. אין בסעיף חיוב להגשת תביעה להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה על מנת לקבל גמלת נכות בגינו. משום כך דעת חברי הנשיא העוסקת בפרשנות הכתובים, חסרה סימוכין בכתובים. לאור נוסח החוק כפשוטו רשאי נכה שליקוי שמיעתו הוכר כפגיעה בעבודה להגיש לאחר מכן תביעה לגמלת נכות בעבודה ובה לטעון, כי הטינטון נובע מליקוי שמיעה שהוכר. 2. לא מן הנמנע, כי הטינטון יופיע לאחר ליקוי השמיעה שהוכר כפגיעה בעבודה. מדוע במקרה זה, יהא חייב הנפגע המבקש גמלת נכות, להגיש קודם תביעה לפקיד התביעות להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה ורק אם תביעתו תוכר יהא הוא רשאי להגיש תביעה לגמלת נכות בשל הטינטון? האם לא פשוט ויעיל יותר שעניין הטינטון ידון ישירות בפני הוועדה הרפואית ללא התשובה הבלתי נדרשת של פקיד התביעות או בית הדין לאחריו בתביעה על החלטתו? 3. צודק חברי הנשיא, שכאשר פקיד התביעות דוחה כפגיעת עבודה הכרה בליקוי מסוים, שנטען שנגרם בדרך מסוימת, אותה דחייה מחייבת את הוועדה הרפואית בתביעה לגמלת נכות. אולם אין להתעלם מכך, שאם לא הוגשה תביעה להכרה באותו ליקוי כתאונה בעבודה או שנטען בתביעה לגמלת נכות, שאותו ליקוי הוא תוצאה מליקוי אחר שהוכר כפגיעה בעבודה, אזי לאור אבחנת היסוד בין פגיעה בעבודה לבין נכות הנובעת מפגיעה בעבודה - בסמכות הוועדה לדון ולקבוע נכות בגין אותו ליקוי. זהו הדין הכללי ואין צידוק שהטינטון יהא בן חורג לו. 4. גם ליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש מזיק וגם הטינטון הנובע הימנו, אינם מצמיחים בדרך כלל זכאות לדמי פגיעה אלא זכאות לגמלת נכות. אפשר כמובן, שמבוטח יגיש תביעה להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה ובה יטען שבעטיו של הטינטון הוא לא היה מסוגל לעבוד מספר ימים. מקרה שכזה ככל שיוכר יקים לו זכאות לדמי פגיעה ששיעורם איננו 10% כשיעור הנכות בגין טינטון תמידי אלא 100% לתקופת אי הכושר. תביעה שכזאת נדירה ביותר, אולם היא מצביעה על כך שתיקון החוק לעניין הכרה בטינטון כפגיעה בעבודה אינו בהכרח מאוין. 5. הזכאות לגמלת נכות עקב פגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה, מחייבת הגשת תביעה לגמלת נכות וקביעת דרגת הנכות על ידי הוועדה הרפואית. ככל שתקבע דרגת נכות זמנית או יציבה על ידי הוועדה הרפואית, יהא הנכה זכאי לגמלת נכות בעבודה ששיעורה יגזר מהכנסתו. כיוון שהמצב הרפואי איננו סטטי אלא משתנה בחלוף הזמן, רשאי הנכה על פי תקנה 36 לתקנות בדבר קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, לבקש דיון מחדש בדרגת נכותו. לאור האמור נניח, כי מבוטח סבל מליקוי שמיעה שהוכר כפגיעה בעבודה, והוועדה הרפואית קבעה לו דרגת נכות יציבה בגינו לאחר שהגיש תביעה לגמלת נכות בעבודה. לימים חלה החמרה במצבו שמצאה ביטויה הן בהחרפת ליקוי השמיעה והן בהופעת הטינטון. לגישת חברי הנשיא במקרה שכזה, באשר להחמרת ליקוי השמיעה - יהא הוא רשאי לבקש דיון מחודש בוועדה הרפואית על פי תקנה 36 ב של החמרת מצב; ואילו לגבי הטינטון - יהא עליו להגיש תביעה לפקיד התביעות; ואך ורק אם זו תוכר כפגיעה בעבודה יהא הוא רשאי להגיש תביעה לגמלת נכות, ורק אז עניין הטינטון יידון בפני הוועדה הרפואית בנפרד כמובן מהוועדה הרפואית שתדון בהליך של החמרת המצב בנוגע לליקוי השמיעה. לא יכול להיות ספק שהסדר שכזה הינו מלאכותי ומסורבל בהשוואה למתחייב מההגיון והשכל הישר, שגם החמרת ליקוי השמיעה וגם הטינטון ידונו בצוותא חדא בפני אותה וועדה בהליך של החמרת מצב. בהסדר כזה תיתכנה החלטות הפוכות של הוועדה הרפואית בהליך הדיון מחדש לגבי החמרת ליקוי שמיעה, לעומת החלטת פקיד התביעות בעניין החמרת ליקוי שמיעה בדיון בשאלת הטינטון שנגרם בעטיו. 6. כשם שדחיית הכרה בליקוי מסויים, שנטען לגביו שלאור אופן התרחשותו יש להכיר בו כפגיעה בעבודה, מחייבת את הוועדה הרפואית בתביעה לגמלת נכות; כך גם הכרה בליקוי מסויים על פי אופן התרחשותו כפגיעה בעבודה מחייבת את הוועדה הרפואית בתביעה לגמלת נכות. לאור האמור, גישת חברי הנשיא לגבי טינטון שהוכר כפגיעה בעבודה, מאיינת את סמכות הוועדה לקבוע דרגת נכות על פי שיקול דעתה. שכן, החלטה חלוטה של פקיד התביעות לפיה מדובר בטינטון תמידי - תחייב את הוועדה כך, שהיא לא תוכל שלא לקבוע 10% על פי סעיף 72(4)(ד) למבחנים. במקרה שכזה לאמיתו של דבר פקיד התביעות, להבדיל מהוועדה, הוא הקובע את דרגת הנכות והוועדה הרפואית נחוצה כחותמת גומי על מנת שיבוצע תשלום הגמלה. 7. עקרון יסוד בביטוח נפגעי עבודה הינו עקרון השוויון בין המבוטחים שהוכרו כנפגעי עבודה. על כל הנכים הללו, שהגישו תביעה לגמלת נכות בעבודה חלים באופן אחיד ושוויוני אותם המבחנים. הקובע לגביהם לעניין דרגת הנכות בגין ליקוי מסויים הינו מידת חומרתו של הליקוי ולא אופן ההכרה בו כפגיעה בעבודה. הגישה המחייבת הכרה בטינטון כפגיעה בעבודה כתנאי לדיון בו בפני הוועדה הרפואית בתביעה לגמלת נכות, משמעה, מתן גושפנקא חוקית להפרת עקרון השוויון בין הנכים בקביעת דרגת נכותם בגין אותו ליקוי. במה דברים אמורים. אם לגבי נפגע עבודה, שעקב פיצוץ במקום עבודה שהוכר כתאונת עבודה, הוא החל לסבול מטינטון תמידי שבגינו הוא רשאי להגיש, גם לדעת חברי, תביעה לגמלת נכות בעבודה מבלי שהטינטון הוכר קודם לכן כפגיעה בעבודה ודרגת נכותו בשל אותו ליקוי תיקבע בשיעור של 10% על פי סעיף 72(4)דII, אף אם לא נגרם לו כלל ליקוי שמיעה בתדירויות הדיבור; הרי שלגבי מי שהטינטון התמידי אצלו הינו עקב חשיפה לרעש מזיק, על מנת שתקבע לו בגינו אותה נכות בשיעור של 10% על פי אותו סעיף, יהא הוא חייב לקיים תנאי סף של ירידת כושר שמיעה (בתדירויות הדיבור) לפחות בשיעור של 20 דציבל ככל אחת מהאוזניים על פי סעיף 84א(2), ותנאי נוסף של ירידת כושר שמיעה בתדירויות הגבוהות של בין 3000 ו-4000 מחזורים בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים. שני תנאים אלה של ירידה בכושר שמיעה כאמור הנדרשים מהסובל מטינטון תמידי עקב חשיפה לרעש מזיק ואין הם נדרשים מהסובל מטינטון עקב תאונה בעבודה, משמעם- הפרת עקרון השוויון באורח שרירותי בין השווים, בקביעת דרגת נכותם. סיכום אם תכלית התיקון לחוק לעניין הטינטון הינה אך ורק עצם הפחתת תשלומי הגימלאות בגין טינטון דווקא; אזי למרות שאנו מפקפקים ביכולת התיקון להפחית תשלומי הגימלה, יש לקבל את הפרשנות לו למרות שהיא חסרה סימוכין בכתובים, המחייבת את המבוטח להגיש תביעה להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה. ככל שלא הגיש תביעה שכזאת, לא יוכל להגיש תביעה לגימלה בגין טינטון, למרות שלקוי השמיעה אצלו הוכר כפגיעה בעבודה ולעולם לא תוכר זכאותו לגמלת נכות בעבודה בגין טינטון. אולם, אם תכלית התיקון לחוק הינה הפחתת תשלום גימלאות עקב טינטון הנובע מחשיפה לרעש, נוכח מצב הראוי לתקון של קביעת זכאות למי שאיננו זכאי; אזי יש להבהיר ללא כחל וסרק, כי התיקון לחוק מסדיר בעיה שאיננה קיימת והוא גרוע מהדין הקודם אותו הוא בא לתקן. במצב דברים זה יש לפרש את התיקון ככתבו וכלשונו באופן שאינו מונע בעד הנכה שליקוי שמיעתו הוכר כפגיעה בעבודה והוא לא הגיש תביעה להכיר בטינטון כפגיעה בעבודה, מלהגיש תביעה לגמלת נכות בעבודה בגין הטינטון. הטעמים לכך ברורים: 1. על פי הדין הקודם, קביעת דרגת נכות בגין טינטון נעשתה בצורה מקצועית יותר על ידי מומחה אחד או שניים לפחות, חברי הוועדה הרפואית, לאחר בדיקת הנכה ולעתים לאחר הפנייתו לבדיקת מאפייני טינטון במכון רשמי. הקביעה נעשתה על ידי רופאים מומחים שחזקה עליהם שעקרונות פרופ' POBIE, בספרו על השמיעה ומעבר להם ידועים להם, ולא על ידי פקיד תביעות הפועל מטבע הדברים בצורה מכניסטית פורמאליסטית. הדין הקודם, איבחן טוב יותר בין הלוקה בטינטון תמידי לבין מי שאיננו לוקה בטינטון תמידי, ובין מי שלוקה בטינטון עקב חשיפה לרעש מזיק בעבודה לבין הלוקה בטינטון ללא קשר לעבודה. 2. ההתדיינות על פי הדין הקודם היתה קצרה יותר וכמעט לא חייבה דיונים בבית הדין. התיקון לחוק הוסיף לדיון בפני הוועדה, את ההליך המסורבל של הגשת תביעה למוסד להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה לרבות התדיינות מיותרת בבית הדין מלווה תצהירים, עדויות ומינוי מומחה יועץ רפואי. במילים אחרות, ההסדר הקודם לבירור הזכאות לגימלת נכות בגין טינטון היה יעיל יותר וטוב יותר מההסדר המחליף שבתיקון לחוק. 3. התיקון לחוק מאיין את סמכות הועדה הרפואית לקביעת דרגת נכות בגין טינטון, ככל שהטינטון מוכר כפגיעה בעבודה. 4. התיקון לחוק מונע בקשה לדיון מחדש עקב החמרת מצב בשל הופעת טינטון לאחר שליקוי שמיעה עקב החשיפה לרעש הוכר כפגיעה בעבודה; ואינו מונע קבלת החלטות סותרות של פקיד התביעות לעומת הוועדה הרפואית בהליך החמרת מצב, לעניין טינטון שהופיע לאחר החמרת ליקוי שמיעה. 5. התיקון לחוק מפלה בקביעת דרגת הנכות בין נפגע טינטון מתאונת עבודה לבין נפגע טינטון עקב חשיפה לרעש מזיק. שלוש הערות למשפט אחד לאחר עיון בדעת חברתנו השופטת וירט - ליבנה, מצאנו מקום להעיר שלוש הערות הבהרה למשפט אחד בדבריה. לדעת חברתי, דרכנו "מהווה מעקף לתיקון החוק ויצירת אותו מעקף אינה בסמכותנו, כאשר המחוקק אומר את דבריו באופן ברור וחד משמעי". 1. אין ספק "שלא קלה היא, לא קלה דרכנו". היה פשוט הרבה יותר מבחינתנו לילך בתלם החרוש של דעת חברי, משאין חולק שדרכנו אכן עוקפת את התיקון לחוק על פי תכליתו כפשוטו. אלא, שאותה עקיפה, "עקיפה מותרת" היא, משום שהמחוקק, לא רק שלא אמר דברו "באופן ברור וחד משמעי" בסוגיה בכללותה, אלא שהוא עצמו פתח בפנינו דרך לעקוף את מעשה ידיו. בתיקון לחוק התעלם המחוקק שלא מדעת מאבחנת יסוד בנפגעי עבודה, בין פגיעה בעבודה לבין הנכות הנובעת מפגיעה בעבודה. במצב דברים זה, הגיונו של התיקון לחוק, אשר בא להקשות על תשלום גימלה בגין טינטון, נמצא מסוכל מכח נוסחו כפשוטו על פי כתבו ולשונו. שכן, על פי התיקון כשלעצמו, הכרה בטינטון כפגיעת עבודה על פי תביעה שכזאת, אינה תנאי מוקדם להגשת תביעה לתשלום גימלה בגין טינטון. מבחינה זו דווקא דעת חברי להבדיל מדעתנו, היא פרשנות לתיקון החוק להבדיל מן העולה מפשוטו של מקרא. 2. משאין בפנינו דרך אחת, אלא המחוקק פתח בפנינו שתי דרכי יחס לתיקון החוק - פירושו כפשוטו תוך עיקור במידה רבה של משמעותו, או פירושו המוסיף כדעת חברי; שאלנו עצמנו - איזו דרך מבין השתיים נבור לנו, כשהנחת היסוד לבחירה הינה, שנחוצים נימוקים כבדי משקל לבחירה ב"דרך העוקפת". התשובה לאותה שאלה חייבת הייתה להינתן רק אחר השוואת הדין הקודם ביחס לתיקונו. באשר לכך, אחר ניתוח שני הדינים, התמונה שהתגלתה הייתה ברורה - הדין הקודם עדיף על הדין שאמור להחליפו בכל אמת מידה רלוונטית. הטעמים לכך פורטו בדעתנו לעיל. 3. האם היינו רשאים להתעלם מאותה מסקנה, כפי שעשו חברי, או שהיא הייתה צריכה להנחותנו בבחירת דרכנו בתיקון החוק ? תשובתנו "הברורה והחד משמעית" הייתה, שעדיפה הדרך העוקפת על פני הדרך המכנסטית פורמליסטית של התיקון, הפוגעת שרירותית באותם מבוטחים, שהטינטון אצלם הינה תוצאת חשיפה לרעש מזיק בעבודה. בחירתנו זו נעשתה מתוך ראיית תכליתו העמוקה יותר של התיקון הראוי להתפרש בהקשר הכולל של עקרונות ביטוח נפגעי עבודה. סוף דבר - לא נוכל להסתיר הרושם המתקבל, כי המחוקק בחוק המדיניות הכללית לא נתן דעתו לדין הקודם, והתעלם מכך שהתיקון לו מחטיא את תכליתו האמיתית. אשר על כן, אם תשמע דעתנו, יתאפשר לכל המערערים, בתקופת הביניים של אי הבהירות בהלכה עד לגיבושה, לחזור בהם תוך 60 יום מתביעותיהם להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה ובמקום זאת, להגיש תביעה לגמלה לפי סעיף 104 לחוק הביטוח הלאומי. אלה מהם שלא יבחרו לעשות כן, עניינם יידון על פי האמור לעיל בנושא פרשנות הוראות התיקון לגופן. השופטת ורדה וירט - ליבנה במחלוקת שנפלה בין חבריי הנשיא סטיב אדלר והשופט יגאל פליטמן דעתי תומכת בחוות דעתו של חברי הנשיא סטיב אדלר. למקרא שתי חוות הדעת המלומדות והמנומקות היטב, נמצא כי חוות דעתו של הנשיא הולכת בשביל דרכיו של המחוקק כפי שטבע אותן בתיקון 79 לחוק הביטוח הלאומי (להלן גם - החוק) במסגרת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005, בו הוסף סעיף 84א' לחוק לעניין ליקוי השמיעה והטינטון (להלן גם התיקון לחוק). ואילו בחוות דעתו של השופט יגאל פליטמן נמצא את הקושי להשלים עם אותו תיקון לחוק שיש בו כדי להקשות, לדעתו, במידה רבה על המבוטחים. חברי, בדרך של פרשנות התיקון לחוק, מנסה למצוא למבוטחים את הדרך למצות את זכויותיהם גם על פי המצב המשפטי, שהיה עובר לתיקון לחוק. דרך זו אינה מקובלת עלי. זאת מאחר והמחוקק הביע את דעתו במפורש ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי מעתה דרכו של המבוטח, התובע להכיר בו כנפגע בעבודה, עקב ליקוי שמיעה, על כל המשתמע מכך, תהא שונה ועל פי התנאים הקבועים בחוק. דרכו של חברי השופט יגאל פליטמן מהווה "מעקף" לתיקון לחוק ויצירת אותו "מעקף" אינה בסמכותנו, כאשר המחוקק אומר את דבריו באופן ברור וחד משמעי. מחלוקת נוספת שנתגלעה בין חבריי היא דרך הפרשנות של סעיף 84ב(3) לחוק למילים: "הפגיעה עקב הטינטון חייב הפניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי שתועדו ברשומה רפואית". חברי הנשיא מרחיב בנושא זה בסעיפים 16 - 19 לחוות דעתו ואלו חברי השופט יגאל פליטמן מסכם בקצרה בסעיף 5 לחוות דעתו. המשותף לדעתם של חבריי הוא כי מטרתו של אותו סעיף להגדיר, ככל שניתן, את הכללים לקביעה, האם המבוטח אכן סובל מטינטון תמידי אמיתי וכי, דרך תלונותיו בפני הגורמים הרפואיים, אנו נלמד, כי אכן מדובר במי שסבל באמת מטנטון ולא כי התלונה נוצרה לצורך התביעה בפני המוסד לביטוח לאומי. לכך, אף אני מצטרפת בדעתי, כי זוהי אכן תכליתו של הסעיף. הבדיקה של אותנטיות הפניות לטיפול רפואי היא קשה יותר, אולם אין לקבוע מסמרות בדרך הבדיקה. דעתי היא כי בכל מקרה יש לדון לנסיבותיו. כאשר לנגד עינינו יעמדו מספר כללים בסיסיים כמו; האם התלונות הוגשו בסמוך מאוד להגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי או שהוגשו במהלכה של תקופה שאינה קושרת את התלונות לתביעה בפני המוסד לביטוח לאומי. כיצד מתאר המבוטח את התלונה האם באופן סתמי או באופן ספציפי יותר, כמו תיאור הפרעות בתפקודו היומיומי כתוצאה מהטינטון וכן מספר התלונות ולאורך איזו תקופה. אמנם לא ניתן לקבוע כללים נוקשים לבחינת אמיתותה של התלונה, אולם ממכלול התנהלותו של המבוטח, לאורם של התנאים הקבועים בסעיף 84(ב)(3) לחוק, ניתן יהא ללמוד האם אכן מדובר בתלונה אמיתית כי המבוטח אכן סובל מטינטון תמידי . 3. סיכומו של דבר הנני מצטרפת לחוות דעתו של הנשיא סטיב אדלר על תוצאותיה. נציג עובדים מר שלום חבשוש לאחר שעיינתי בדעתם של חברי למותב, הנני מצטרף לדעתו של השופט פליטמן, אשר לדידי מתיישבת טוב יותר עם מושכלות ראשונים בתחום נפגעי עבודה. נציג מעבידים מר יצחק דויטש קראתי בעיון רב את חוות דעתם של הנשיא ושל השופט פליטמן ואני מצטרף לדעתו של הנשיא, כפי שפורטה בפסק דינו. סוף דבר תוצאת הדברים הינה כאמור בחוות דעת הנשיא אליו הצטרפו השופטת וירט - ליבנה ונציג המעבידים מר דויטש. זאת, על דעתם החולקת של השופט פליטמן ונציג העובדים מר חבשוש. לאור זאת אנו מקבלים את ערעורי המוסד הבאים: עבל 417/07; עבל58/08; עבל 692/07; עבל 738/07; עבל 72/08 ועבל 697/07. הערעורים הבאים נדחים בזאת: עבל 53/08; עבל 682/07 ועבל 99/08. בנסיבות העניין, לא מצאנו לעשות צו להוצאות במי מן ההליכים. טינטוןשמיעה