1. ההליך 1. בפני בית -הדין האזורי בירושלים נדונה תובענתו של המערער נגד המוסד לביטוח לאומי, לגמלאות בשל פגיעה בעבודה (דיון מס' לא/32 - 0). עילת התביעה היתה "מחלת מקצוע", ולחילופין "תאונת עבודה", כששתיהן קשורות בפגיעה בכושר השמיעה של המערער. בית-הדין האזורי דחה את התביעה, ומכאן הערעור בפני בית-דין זה. 2. את העובדות הצריכות לערעור זה, כפי שנקבעו בפסק-הדין של בית-הדין האזורי, וכעולה מחומר הראיות, יש לחלק לשתי מערכות. המערכת האחת - עניינה עבודתו של המערער, ובעיקר הנתונים הסביבתיים הקשורים בעבודתו, והמערכת השניה - עניינה מצב בריאותו של המערער, ובעיקר כל הקשור בכושר השמיעה. 3. לעניין עבודתו של המערער: (א) התובע התחיל לעבוד כטכנאי טלפון בשנת 1954, במרכזית הטלפונים שברחוב כורש בירושלים. העבודה בוצעה באולם רחב ידיים שבו מרוכזים קווי טלפון רבים, שמספרם הלך וגדל הדרגתית והגיע בשנת 1967 ל-8000, (ב) העובדים באולם האמור התלוננו על עצמת הרעש, וביום 15.4.1965 בוצעה בדיקה שהעלתה כי הרעש במקום העבודה, בתדירות רגילה, היה 76 דציבל, ובתדירויות גבוהות הגיע הרעש עד ל-80 דציבל. 4. לעניין מצב בריאותו של המערער, ובקטע זה חי בית-הדין כמעט בלעדית מפי הפרופסור פיינמסר, וליתר דיוק - מתעודה רפואית שהוגשה על-ידי בא-כוח המערער. ומתשובה בכתב שנתן פרופ' פיינמסר לשאלות שהוצגו בפניו בכתב על-ידי בית-הדין: (א) בשנת 1961 הופיע המערער במרפאת א.א.ג,, הדסה ירושלים, והתלונן כי זה שנתיים סובל הוא מליקוי מתקדם בשמיעה, (ב) "האבחנה המשוערת היתה OTOSCLEROSIS"" עם התנוונות משנית של עצב השמיעה"; בוצע ניתוח ‎STAPEDECTOMY בשנת 1926, אולם לא חל שיפור בשמיעה, (ג) במרוצת השנים חלה "הרעה באוזן השמאלית שהצביעה על פגיעה בעצב השמיעה DEAFNESS NERVE, ובשנת 1964 נאמר למערער שאינו "צריך לעבוד ברעש", אך הוא המשיך לעבוד באותו מקום עד לשנת 1967, (ד) המערער עבר בשנת 1970 ניתוח באוזנו הימנית, וכתוצאה מכך שופרה שמיעתו באותה אוזן, אך לא שמע כלל באוזנו השמאלית, (ה) בתאריך מתן חוות-הדעת על-ידי פרופ' פיינמסר לא שמע המערער כלל באוזן שמאל, ובאוזן ימין נמצא ליקוי שמיעה קל, (ו) הפרופ' פיינמסר קבע כי "האבחנה המשוערת" היא OTOSCLEROSIS עם פגיעה בעצב השמיעה שהביאה לחרשות שלימה באוזן שמאלית" וכי "יש יסוד לשער שהפגיעה בעצב השמיעה נובע(ת) מהרעש שבתנאי עבודת" (ז) ש"הנזק ממוקם נוסף על האוזן התיכונית גם באוזן הפנימית", ו"מחלת אוטוסקלרוזיס" היא "מחלה פרוגרסיבית", והיא קשורה בתהליך שסיבתו לא ידועה עד היום", תהליך שתוצאתו ליקוי שמיעה, ו"בחלק של המקרים עלול להתפתח גם תהליך ניווני בתוך האוזן הפנימית, (ח) "אין מספיק ידע כדי לקבוע שהאוטוסקלרוזיס מושפעת על-ידי רעש או שהמחלה גורמת לרגישות יתר לתנאי הרעש", (ט) "עוצמת הרעש בשיעור של 76 או 81 דציבל עלולה להשפיע על נזק באוזן הפנימית של התובע", ו"יש יסוד להניח, אם כי אין אפשרות לקבוע זאת בוודאות, שרעש חיצוני גרם להחמרת הנזק שבאוזן הפנימית", (י) הפגיעה בשמיעתו של המערער היא "מסוג מעורב - ‎MIXED TYPE OF HEARING LOSS, זאת אומרת פגיעה באוזן תיכונית וגם פנימית. הנזק באוזן התיכונית הוא קרוב לוודאי על רקע של המחלה - אוטוסקלרוזיס, ואילו הנזק באוזן הפנימית עלול להיות על רקע של המחלה או / וגם של הרעש בעבודה". 5. בערעור חזר וטען בא-כוח המערער הן לזכאות בשל "תאונת עבודה" כשהאירוע התאונתי הוא "מיקרוטראומה", והן בשל "מחלת מקצוע", מאחר והוכח כי הרעש במקום העבודה הביא להחמרת מצבו של המערער, היינו הביא לכך שכושר השמיעה פחת במידה הקבועה בתקנות לעניין ההכרה בפגיעה כמחלת מקצוע. לעניין ההכרה במצבו של המערער בתור תוצאה של "תאונת עבודה" בהיות הגורם התאונתי מיקרוטראומה, ביקש בא-כוח המערער כי העניין יוחזר לבית-הדין האזורי לשמיעת ראיות נוספת, אם ימצא בית-דין זה כי בחומר הראיות המצוי, אין די להוכחת "מיקרוטרואמה", ולעניין הכרה במצבו של המערער בתור תוצאה של "מחלת מקצוע", סמך בא-כוחו בעיקר על כך שבית-הדין האזורי קבע בפסק-הדין, שהרעש במקום העבודה היה גורם שהחמיר את מצב שמיעתו של המערער, באשר נאמר בפסק-הדין: "לא מצאנו אלא זאת שמקורו (של הנזק) באוטוסקלרוזיס ו/או ברעש". 2. פסק-דין 1. לשאלה אם הפגיעה בכושר השמיעה של המערער היא תוצאה של "תאונת עבודה". בא-כוח המערער ביקש לראות את "התאונה בעבודה" כ"מיקרוטראומה". תורת ה"מיקרוטראומות" ("פגיעות זעירות" או "פגיעות מצטברות") בהקשר לביטוח בפני פגיעה בעבודה, אומרת כי יכול ובמקום אירוע "פתאומי", אחד, אירוע שניתן לקבוע בדיוק את הזמן ואת המקום בו אירע, "יכול שתהיה שורה של אירועים, שבכל אחד מהם מתקיים אמנם תנאי הפתאומיות, אך רק בהצטברותם באה התוצאה המזכה לגלמה" (פסק-הדין בדיון מס' לא/5 - 0 [1]). 2. בחומר הראיות און, ולו גם ברמז, להוכחת אירוע שהוא בבחינת "פגיעות מצטברות". על מנת לקבוע אם אמנם זכאי המערער לגמלאות מכוח "פגיעות מצטברות" או כפי שיש ומכנים אותן "פגיעות זעירות", דרושה עדות של רופא לקיומן של אותן "פגיעות מצטברות". בפני בית-הדין האזורי לא היתה עדות כזאת. העדות הרפואית היחידה היתה זו של פרופסור פיינמסר, אשר לא התייחסה כלל לנושא ואף בשאלות המשלימות שהופנו לפרופסור פיינמסר, לא התייחסו לאותו נושא. 3. בא-כוח המערער ביקש אמנם שהעניין יוחזר לבית-הדין האזורי להשלמת חומר הראיות, אך בית-הדין אינו רואה לנכון להיעות לבקשה זאת. ייתכן ובית-הדין היה שוקל אם להיענות לבקשה מכגון האמורה, לו בחומר הראיות היה רמז ל"פגיעות מצטברות", או לו התובע לא היה מיוצג כראוי בפני בית-הדין; במקרה דנן לא זה ולא זה. 4. מכאן לשאלה אם המערער זכאי לגמלאות מכוח הוראות חוק הביטוח הלאומי שעניינן "מחלת מקצוע". זכאות לגמלאות בשל "מחלת מקצוע" מחייבת כי יתקיימו תנאים אלה: (א) המחלה או הפגיעה (להלן - המחלה) נקבעה כמחלת מקצוע, (ב) המבוטח חלה בהיות המחלה קבועה כמחלת מקצוע, (ג) המבוטח חלה במחלת המקצוע עקב עבודתו אצל מעבידו (סעיף 35 לחוק הביטוח הלאומי). שני התנאים הראשונים עניינם עצם קיומו של האירוע המזכה, והתנאי השלישי - עניינו הקשר שבין האירוע המזכה ובין העבודה, וצריך שכולם יתקיימו במצטבר. 5. דינו של ערעור זה להיחתך בשאלת קיומו או אי-קיומו של קשר סיבתי בין האירוע המזכה (נזק באוזן כאמור בפריט 21 לחלק א' של התוספת השניה לתקנת הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה (תשי"ד-1954) להלן - תקנות הפגיעה בעבודה), ובין עבודתו של המערער במרכזיית הטלפונים; לשון אחר: בהנחה שהמערער חלה במחלת מקצוע כאמור בפריט 21, ואין בכך כל קביעה כי אכן כך הדבר, החלה כך "עקב עבודתו". 6. עניין הקשר הסיבתי בין האירוע ובין העבודה, עת מדובר במחלת מקצוע. מוסדר בחוק הביטוח הלאומי הסדר שונה מזה אשר לעניין תאונת עבודה. השוני מסתבר מעצם השוני שבין מחלה ובין תאונה. ד. בעוד שלעניין תאונת עבודה באה חזקת הסיבתיות שבסעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי, באה, לעניין מחלות מקצוע, ההוראה שבסעיף 41(ב) לחוק המאפשרת "לקבוע בתקנות נסיבות שבהן מחלה פלונית היא בחזקת מחלה שבה חלה המבוטח עקב עבודתו כל עוד לא הוכח ההיפך." (ההדגשה לא במקור). 8. לענייננו נקבע בתקנות, כי פגימה באוזן כאמור בפריט 21 היא אמנם מחלת מקצוע לגבי כל המבוטחים, אך לעניין חזקת הסיבתיות נאמר שהחזקה קמה רק לזכות מבוטח שהועבד "בעבודה ברעש ממוצע של לא פחות מ-85 דציבל" (תקנה 44 ותקנה 46 לתקנות הפגיעה בעבודה). 9. מאחר וברור שעבודתו של המערער לא היתה ברעש כאמור בסעיף הקודם (ראה סעיף 3 שבחלק 1 דלעיל), לא קמה לטובתו חזקת הסיבתיות, ועל כן עליו להוכיח כי חלה עקב עבודתו. בחובת הוכחה זאת לא עמד המערער. 10. בפסק-הדין של בית-הדין האזורי נאמר אמנם כי "לא מצאנו אלא זאת שמקורו (של הנזק) באוטוסקלרוזיס ו/או ברעש" ובכך ביקש בא-כוח המערער לראות קביעת קשר סיבתי בין מצבו של המערער, ובין הרעש שבמקום העבודה (ראה סעיף 5 שבחלק 1 דלעיל). עיון בחומר הראיות מלמד שהפירוש שמבקשים ליתן לאמור בפסק-הדין אין לו על מה שיסמוך. 11. האמור בקטע המובא מפסק-הדין, מקורו אך ורק בדברים אשר בחוות הדעת של פרופסור פיינמסר, ובתשותו בכתב לשאלות שהוצגו בפניו על-ידי בית-הדין (ראה סעיף 4 שבחלק 1 דלעיל), ויצויין שרק דעתו של פרופסור פיינמסר, בבחינת עדות מטעם המערער, היתה בפני בית-הדין. בדבריו של פרופסור פיינמסר, בבחינת עדות מטעם המערער, היתה בפני בית-הדין. בדבריו של פרופסור פיינמסר אין אנו וצאים לענייננו, אלא ש"עוצמת הרעש בשיעור של 76 או 81-79 דציבל, עלולה להשפיע על נזק באוזן הפנימית של התובע (סעיף 4(6) שבחלק 1 דלעיל), וש"הנזק באוזן הפנימית עלול להיות על רקע של המחלה או/וגם של הרעש בעבודה" (סעיף 4(י') שבחלק 1 דלעיל). יש להדגיש את העובדה שבשני הקטעים נאמר כי עלול להיות קשר סיבתי מסויים. אף אם מודעים לעובדה שמומחה לרפואה יתקשה לעתים לקבוע בוודאות קשר סיבתי בין מצב בריאותו של אדם ובין הגורמים שלהם מבקשים לייחס אותו מצב, ברור, לאור כל האמור בחוות דעתו של פרופסור פיינמסר (סעיף 4 בחלק 1 דלעיל). שיש לייחס למלה "עלול" שבדבריו את אותה המשמעות המבטלת את מידת הוודאות המינימלית, הדרושה לקיום חובת הוכחת הקשר הסיבתי שבין האירוע ובין העבודה. כנדרש בסעיף 35 לחוק הביטוח הלאומי. 12. דין הערעור להידחות; אין צו להוצאות. ביטוח לאומי