פסק דין מבוא 1. זוהי תביעה של התובע להכיר בו כמי שנפגע - לפי תורת המיקרוטראומה - בתאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1995 (להלן - החוק) אשר גרמה נזק לברכיו. 2. ואלה העובדות הרלוונטיות לענייננו: 2.1. התובע הוא יליד שנת 1941. החל משנת 1962 הוא עובד כחשמלאי, ומשנת 1983 הוא מועסק בתעשיות סמי בורקס בע"מ (להלן - סמי בורקס) כחשמלאי אחזקה של המכונות לייצור הבורקסים ושל חדרי הקירור בהם אוחסנו הבורקסים. 2.2. כאבי הברכיים של התובע התחילו עוד בשנת 1991 - ועל רקע זה הוא אף שוחרר מהצבא (עמ' 2 ש' 13 - 14 לחקירתו בפני חוקר המל"ל). מאז מצב הבירכיים של התובע הלך והחמיר. בחודש אוקטובר 2001 קבע רופא תעסוקתי כי התובע אינו מסוגל עוד לחזור לעבודתו, ומאז התובע אכן לא חזר לעבודתו. 2.3. ביום 15.2.01 פנה התובע לנתבע ותבע להכיר בו כמי שנפגע בעבודה. בחודש מאי 2002 הודיע הנתבע לתובע כי הוא דוחה את תביעתו מן הטעם ש"לא הוכח קיום ארוע תאונתי/אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתך, ואשר הביאו לפגיעה בברכיים. הנזק בברכיים התפתח על רקע מצב תחלואתי טיבעי שאינו קשור בתנאי עבודתך." 3. ביום 16.7.02 הוגשה תביעת התובע לבית דין זה. התובע טען למיקרוטראומה משלושה טעמים: עבודה ממושכת על הבירכיים, עליה וירידה במדרגות שלמות וחשיפה לתנאי קור קיצוניים. ביום 1.10.03 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העידו מטעם התובע - התובע בעצמו, ומטעם הנתבע - מר קפלן אהוד, אשר מכהן מחודש 9/97 כמנהל המפעל של המעביד. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. תגובת התובע לסיכומי הנתבע הוגשה ביום 30.12.03. תאונת עבודה - כללי 4. חוק הביטוח הלאומי קבע שתי קטגוריות של נפגעי עבודה, הזכאים בתגמולים לפי החוק: אלה הנפגעים ב"תאונת עבודה" ואלה הסובלים "ממחלת מקצוע". "מחלת מקצוע" היא מחלה שנקבעה ככזו בתקנות שהותקנו לפי סעיף 85 לחוק, הכוללות רשימה סגורה של מחלות מקצוע, אליה מתווספות על פי דין מעת לעת מחלות נוספות. "תאונת עבודה" מוגדרת בסעיף 79 לחוק, כך: "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו." 5. למונח "תאונה" כשלעצמו אין הגדרה בחוק. בהעדר הגדרה בחוק למונח "תאונה" על בית המשפט מוטלת המלאכה לפרשו ולמלאו בתוכן, לאור תכליתו של החוק ובמסגרת כללי הפרשנות המקובלים. כבר בראשית דרכו, עמד בית הדין לעבודה על פרשנותו של המונח "תאונה" בחוק, בקובעו כי תאונה היא אירוע פתאומי, שניתן לאתרו בזמן ובמקום: "לא רק בפסיקה, אלא גם בספרות המשפטית, רואים את גורם הפתאומיות, להבדיל מגורמים אחרים, כגורם מועיל ומצוי בכל המקרים שבהם הכירו באירוע כ"תאונת עבודה". = 2 = נאמר על גורם זה כי הוא "חיוני ויסודי" לקיומה של "תאונה". את ה"פתאומיות" עצמה מגדירים כאירוע שאפשר לאתרו בזמן (לקבוע בדיוק מתי אירע) ובמקום (לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע)1. 6. אלא שלא בכל מקרה של פגיעה בעבודה ניתן לאתר אירוע פתאומי ונזק שבא בעקבותיו. פגיעות רבות בעבודה, אינן מאופיינות בקווים ברורים של פתאומיות התרחשותו של האירוע הגורם לנזק, או פתאומיותו של קרות הנזק עצמו, ולא ניתן לזהות בברור את הגורם לנזק ואת מיקומו בנקודה מסוימת, על ציר הזמן והמקום. כמו כן, לעיתים ניתן לאתר אירוע פתאומי, אך כיון שהוא בא על רקע קונסטיטוציונלי, הקשר הסיבתי בינו לבין העבודה אינו ברור וקיימת אפשרות שהנזק אירע ללא קשר לעבודה (כגון: אוטם שריר הלב). "מצבים אלה דרשו התייחסות מיוחדת לאלה שהאינטואיציה המשפטית וחוש הצדק מצדיקים הכללתם בין נפגעי התאונה, גם אם לא נפגעו באירוע פתאומי בלתי צפוי, או שקיים קושי לזהות קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה לבין העבודה."2 7. בית הדין לעבודה, שהיה ער לבעייתיות זו, נטה לפרש את המונח "תאונה" בצורה המרחיבה את תחום פריסתו על מנת להתאימו למציאות המגוונת של פגיעות בעבודה. על פי פסיקתו, מתרחשת "תאונה" באחד משלושה מצבים: 7.1. האחד, אירוע עובדתי פיזי המתרחש בעבודה בפתאומיות ובנקודת זמן ברורה וגורר עמו תוצאה מיידית ונראית לעין. בגדרו של אירוע כזה באים המקרים הקלאסיים של חבלה פיסית הנגרמת עקב אירוע לא שגרתי (כגון: החלקה, כוויה, התפוצצות וכיוצ"ב). כאן מצויים אנו על קרקע יציבה ובטוחה של 'תאונת עבודה' במובנה הקלאסי; 7.2. השני, אירוע הבא על רקע קונסטיטוציונלי הפורץ בהקשר לתקרית בעבודה. על העובד להוכיח "אירוע חריג" בעבודה שגרם להתפרצות המחלה במועד שהתפרצה, על מנת שניתן יהא לייחס את התפרצותה לעבודה דווקא ולראות בה "תאונת עבודה". 7.3. השלישי, שורה של פגיעות זעירות הקורות לאורך זמן, שכל אחת כשלעצמה היא מעין "תאונה" בזעיר אנפין, שאינן ניתנות למיקום בנקודה מסוימת על ציר הזמן והמקום וכמוהם כטיפות מים החוצבות בסלע המצטברות כדי הפגיעה ממנה סובל העובד. זוהי תורת המיקרוטראומה; תורת המיקרוטראומה 8. להלכה, תורת המיקרוטראומה "נטועה" במונח "תאונת עבודה", אך למעשה "נפשה" במונח "מחלת מקצוע". תורת המיקרוטראומה באה, למעשה, למלא חלל ריק שהותיר המחוקק, כאשר לא כלל ברשימת "מחלות המקצוע", מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה, ובכך הותיר את רשימת המחלות "סגורה"3. מדובר ב"פיקציה משפטית" שמטרתה לפצות את המבוטחים ושמחד - אינה מחלת מקצוע ומאידך - אינה תאונת עבודה במובנה הרגיל. משכך, הפכה תורת המיקרוטראומה להיות "מפלטו האחרון" של מי שאינו יכול להצביע על אירוע תאונתי מסוים בעבודה ואינו בא בגדרה של מחלת המקצוע. יחד עם זאת, אין בכוחה של תורה זו להביא לכך, שכל מחלה שנגרמה בשל העבודה אך אינה מנויה ברשימת "מחלות המקצוע", תוכל לזכות את העובד בהכרה כנפגע "תאונת עבודה". כוחה של התורה מוגבל על-ידי המונח "תאונה", ומכאן, באה הדרישה שכל פגיעה זעירה, תעמוד - כשלעצמה - במבחן מאפייניה של "תאונה" (פתאומיות ומסוימות)4. אשר על כן, נפגע המנסה להשליך את יהבו על תורה זו נתקל במשוכות רבות בדרכו, מפני שתורה זו, שהיא כאמור פיקציה משפטית, עומדת על יסודות עיוניים נוקשים5. לענין זה יפים הדברים שנאמור בענין יוסף עובדיה6 : "דא עקא, ששיטת "הרשימה הסגורה" מעוררת קושי והוא, אי-הצדק שנגרם למבוטחים שלקו במחלות שהתפתחותן או הופעתן קשורות או נגרמות על ידי העבודה, אולם הן טרם הוכרו כמחלות מקצוע. על כך אמר בית דין זה: "...תורת ה'פגיעות המצטברות' או כפי שיש ומכנים אותן 'הפגיעות הזעירות' trauma - micro, באה בעיקר, כדי לאפשר לבתי המשפט לקדם את מטרת החוק באותם מיקרים שהמחוקק או מחוקק המשנה לא מצא, או שלא מצא בעתו את הנדרש בהקשר להכרזה על מחלה כ'מחלת מקצוע', ולא במקום מבחן ה'פתאומיות'" (דב"ע לא/5-0 אסתר ושדי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב, 200) דב"ע לא/5-0 ושדי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200 (להלן: ענין ושדי). בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג (2) 529 (להלן - בג"צ 4690/97). להתפתחות תורת המיקרוטראומה ואימוצה בדין הישראלי ראו: ש' קובובי "רמ"ח ושס"ה סוגיות בתאונות עבודה" (תשנ"ט) 89 - 103 (להלן: קובובי); דב"ע שם/96-0 המוסד לביטוח לאומי - אמנון וייל, פד"ע יב 225. בג"צ 4690/97; דב"ע לה/16-0 המוסד לביטוח לאומי - יעקב לוי, פד"ע ז 345; דב"ע מו/0-64 מיכאלי - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם); דב"ע מח/77-0 מזרחי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 538. קובובי, בעמ' 68. עב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי - יוסף עובדיה, פד"ע לו 213. = 3 = על פי תורת המיקרו-טראומה ניתן להכיר ב"תאונה" המקנה זכות לגמלאות לא רק בפגיעה חד פעמית מאותרת בזמן, אלא גם בצירוף של פגיעות שכל אחת מהן היא בעלת אופי "תאונתי" וניתנת לאיתור בזמן ובשטח ואשר הצטברותן גורמת לפגיעה ולנזק, מיקרו-טראומות. מטרתה של תורת המיקרו-טראומה הוסברו, כדלקמן: "תורת המיקרו-טראומה משמשת מפלט אחרון למי שאינו יכול להצביע על אירוע תאונתי מסוים בעבודה כגורם ישיר ומיידי לכאבי הגב הפוקדים אותו". (ש. קובובי, רמ"ח ושס"ה - סוגיות בתאונות עבודה, (1994, הוצאת לשכת עורכי הדין), עמוד 94). אם כן, לאור האמור, פיתחו בתי המשפט במדינות בהן קיימת "הרשימה הסגורה", פיקציה משפטית שמטרתה לפצות את המבוטחים שמחלתם קשורה לתנאי עבודתם, אולם אינה מחלת מקצוע או תאונת עבודה במובנה הרגיל. הפיקציה שפותחה היא תורת המיקרו-טראומה." 9. בית הדין לעבודה בפסיקתו הציב מספר תנאים לצורך הוכחתה של מיקרוטראומה על מנת שזו תבוא בגדרה של "תאונת עבודה"7: ראשית, על התובע להוכיח קיומם של אירועים "פתאומיים", חוזרים ונישנים, על פני רצף זמן, הניתנים - באופן רעיוני עקרוני - לזיהוי ולבידוד. "היסוד הראשוני להיות התפתחות פתולוגית תוצאה של מיקרוטראומה הוא שהוכח, כי במהלך עבודתו נגרמים למבוטח אין-ספור פגיעות זעירות שכל אחת מהן מסבה לו נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, מביאה בשלב מסויים לנזק של ממש הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע. בענינינו לא הובא שמץ של הוכחה בדבר פגיעה החוזרת ונשנית מאיזה סוג או מין שהוא. המערער אמנם עשה 'מאמצים כבדים', אך אין טענה, שמאמצים אלה, היו זהים במהותם ופעלו בזה אחר זה פעולה מזיקה על מקום מוגדר בגוף, עד שבסוף נוצר נזק רבתי. השימוש במונח מיקרוטראומה אינו יכול להפוך, כבמטה קסם, "מאמצים קשים", לסדרת פגיעות זעירות מוגדרות החוזרות ונשנות אין ספור פעמים"8 (הדגשות הוספו - א.א.) שנית, יש להוכיח - באמצעות חוות דעת רפואית - שטיבה של הפגיעה מעיד על שרשרת של פגיעות זעירות שנתנו אותותיהן בעובדו. שלישית, יש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין העבודה. 10. ולבסוף נפסק כי על מנת שבית הדין ימנה מומחה רפואי כיועץ, על המערער להניח תשתית עובדתית להוכחת פגיעות חוזרות ונשנות, משך זמן ממושך ובתדירות גבוהה, וזאת כדי שניתן יהיה להניח את אותה תשתית עובדתית בפני המומחה9. מן הכלל אל הפרט 11. התובע העיד כי תנאי העבודה בסמי בורקס היו כרוכים בכריעה על שתי הברכיים "לצורך טיפול במכונות יצור מוצרי בצק שלהן לוחות חשמל קרובים לרצפה". בתצהירו כתב התובע כי נאלץ לעבוד בכריעת ברכיים גם "בתוך פירים של מיזוג אויר". אלא שבחקירתו הנגדית העיד התובע כי "הכריעה היא רק כשאני מתקן את המכונות", ולא מצא לנכון לחזור על האמור בתצהירו בקשר לפירים. כך גם בסיכומים מטעמו (סעיף 4 א'). בנסיבות אלה אנו קובעים כי העבודה על הברכיים נעשתה רק בעת תיקון המכונות. 12. בתצהירו כתב התובע כי הוא עבד בכריעה "מעל שעה ביום". מדובר בממוצע שהתובע מעריך אותו. בחקירתו הנגדית לא יכול היה התובע להצביע על תדירות התקלות במכונות ועל משכן, שכן היה לו רישום של התקלות במקררים בלבד. 12.1. על מנת לבסס את הנתון הנ"ל העיד התובע כי היו הרבה מכונות - בין 15 ל- 20 - עם הרבה תקלות "בתקופה האחרונה היו פועלים לא מיומנים והיו הרבה תקלות, בכל זמן קצר יחסית הייתי רץ ממכונה למכונה לפעמים מכונות היו ממתינות עד שהגעתי אליהם" 12.2. לשלמות התמונה יצוין כי התובע לא היה בעל המלאכה היחידי שעסק בתחזוקה במפעל. תפקידו אחרי השנים 1986 - 1987, הצטמצם לתפקיד של חשמלאי ועבדו עימו בעלי מקצוע נוספים. 7 בג"צ 4690/97; ענין יוסף עובדיה. 8 דב"ע מו/64-0 אבשלום מיכאלי - המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם) כפי שצוטט בדב"ע מח/77-0 אליעזר מזרחי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט, 538. 9 דב"ע מד/90-0 צבי שפיר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז 93. = 4 = 12.3. עוד יצוין כי בעדותו לפני חוקר המל"ל טען התובע כי הוא עובד על הברכיים בממוצע "בערך 5 שעות ביום" (עמ' 4 ש' 10 - 11). לאחר שחוקר המל"ל הציג לו את האמור בחוות הדעת הרפואית של דר' פטיש, לפיו הנתון העובדתי לגיבוש חוות הדעת היה עבודה של שעה אחת ביום בממוצע - טען התובע כי נתון זה נכתב נכון לתקופת ההנהלה הישנה, ואילו כשהגיעה ההנהלה החדשה של המפעל היא התחילה "לסחוט" את המכונות, וכן תפקידיו התרחבו ונוספו מכונות. 12.4.מנהל המפעל של סמי בורקס מאז חודש 9/97 העיד מטעם הנתבע (להלן - המנהל). במסגרת תפקידו הוא תפקד גם כמנהל הייצור והאחראי על מערך האחזקה. 12.5. מעדותו של המנהל עולה כי המפעל אכן עבר לתחזוקת שבר, אולם אף על פי כן, "היו תקופות שכמה חודשים לא היו תקלות במכונות (שבר) בהם המכונה נעמדה מסיבה זו או אחרת. זה כולל גם תקלות חשמל." (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 9 - 10). גם למנהל לא היה יומן תקלות להציג, אך הוא חזר והדגיש כי "אני יודע להגיד בוודאות מוחלטת שיש תקופות של תקלות, לאורך ציר הזמן שכיחות התקלות פחתה. יש יותר מתקופה אחת שלא היו תקלות". עוד הוסיף המנהל וענה לב"כ התובע כי "מופע התקלות הוא לא כמו שאתה מציג אותו כאילו בכל רגע יש תקלות במפעל". (עמ' 9 ש' 22). 12.6. בנסיבות אלה של עדויות אחרות (שלא ניתן להעדיפן האחת על השניה), לא ניתן לקבוע כי התובע עמד בנטל להוכיח כי אכן עבד בממוצע של שעה אחת ביום על הברכיים. המנהל אמנם לא כיהן בתפקידו בכל שנות עבודתו של התובע, אולם הוא כיהן במהלך ארבע השנים האחרונות לעבודתו של התובע, ומדובר בתקופת זמן מהותית שמאפשרת לבחון את טיב עדותו של התובע. מה גם, שלשיטת התובע עבודתו לפני 1997 היתה הרבה יותר רגועה, עד כדי פי 5, כך שאם טענותיו לא הוכחו לגבי התקופה שלאחר שנת 1997, הרי שמקל וחומר לא הוכחו הטענות לגבי התקופה שקדמה לשנת 1997. 12.7. נוסיף ונציין כי צודקת ב"כ הנתבע כי אפילו היתה מוכחת עבודה של שעה אחת ביום על הברכיים אין בכך כדי לבסס תשתית למיקרוטראומה, שכן אין מדובר בתנועה חוזרת ונשנית אלה בתנוחה קבועה שאינה עומדת בתנאי המיקרוטראומה. 12.8. בסיכומי התגובה של ב"כ התובע, נטען לראשונה כי אין מדובר בכריעה ממושכת אחת וסטטית של שעה אלא "זמן כיפוף של שעה ביום בממוצע" (הדגשה הוספה - א.א.). טענה זו לא ניתן לקבל שכן היא מנוגדת לחזית התביעה. בסעיף 4 לכתב התביעה הדגש הושם על "כריעה ממושכת על הברכיים" (הדגשה במקור - א.א.). בסעיף 9 לתצהיר התובע הוא מעיד שעבד ב"כריעה על שתי הברכיים מעל שעה ביום". יתר על כן, לכתב התביעה צורפה חוות דעת של דר' פטיש וחוות דעת קודמת שלה אף הוגשה לבית הדין במהלך החקירות. עיון בחוות הדעת מלמד כי היסוד העובדתי עליהן מושתתות חוות הדעת הוא, בין היתר, "שהיה בברכיים כפופות" שיוצר - כך לפי חוות דעתה - עומס יתר "המהווה גורם לשכיחות גבוהה של אוסטאוארטריטיס בברכיים, בפרט פטלומורלית." 12.9. יתר על כן, טענת ב"כ התובע בסיכומיו לא הוכחה ולא מצאנו לה זכר בעדויות. אולם גם אם נניח כי שורת ההגיון מאפשרת לקבל את הטענה הנ"ל, הרי שבכל מקרה לא הוכחה התדירות או הפעולה הקבועה החוזרת ונשנית. בנוסף, התובע לא הוכיח כי התקלות היו יומיומיות. משכך בכל מקרה לא הונחה בפנינו, בענין הכריעה על הברכיים, תשתית להוכחת המיקרוטראומה. 13. עוד הצהיר התובע כי במסגרת עבודתו הוא נדרש למאמץ פיזי ניכר "כגון עליה וירידת מדרגות, טיפוס על סולמות". מדובר במפעל בן 4 קומות (כולל הגג 5 קומות) שהמעבר בו מקומה לקומה אפשרית במעלית או במדרגות. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי "הייתי עולה במדרגות, עליתי וירדתי בערך 20 פעם ביום". 13.1. עיון בתצהירו של התובע מגלה כי שם זכר למספר 20 או לסולמות. כל שנטעם שם הוא כי "עבודתי דרשה מעבר תדיר באמצעות מדרגות בין הקומות". לא ברור לנו מדוע עובדות אלה לא הוצהרו בעדות הראשית, ומשכך ובהעדר ראיה תומכת אין אנו יכולים לקבוע כי אכן כך היה. במיוחד נוכח התהיה מדוע התובע, במצב ברכיו, לא השתמש במעלית. לא כל שכן, נוכח תשובת התובע בחקירתו הנגדית לפיה בהתחלה לא השתמשתי במעלית"(עמ' 4 לפרוטוקול ש' 18 - 19) - משמע בהמשך הוא כן השתמש. 13.2. זאת ועוד, התובע לא הוכיח כי המעבר בין הקומות באמצעות מדרגות מהווה סדרה של פעולות חוזרות ונישנות ורציפות. סביר להניח כי המעבר, הטיפוס או הירידה "מקומה לקומה" (גם בין קומות שאינן צמודות) נעשה במקטעים לא רציפים, עם הפסקות שמישכן שונה וכשבניהן בוצעו פעולות אחרות ומגוונות. 13.3. מעבר לזה לא הוכח שהסולמות ו/או המדרגות בנויות באופן שמחייב טיפוס לא רגיל. ע"פ ההלכה הפסוקה תנועות רגילות ויומיומיות אינן עומדות בתנאי של "ארוע פתאומי"10. כאמור, נפסק כי כוחה של תורת המיקרוטראומה מוגבל על-ידי המונח "תאונה", ומכאן, באה הדרישה שכל פגיעה זעירה, תעמוד - כשלעצמה - במבחן מאפייניה של "תאונה" (פתאומיות ומסוימות). 14. ולבסוף העיד התובע כי בעבודתו נחשף "להפרשי טמפרטורה קיצוניים בין הטמפרטורה הנמוכה של 40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס לבין טמפרטורות החדר בחדרים רגילים". החשיפה המדוברת היא כתוצאה מעבודה בתוך חדרי הקירור וכתוצאה מ"משב אויר קר" באולמות הייצור כאשר נפתחו דלתות חדרי הקירור. 10 דב"ע מד/90-0 צבי שפיר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז 93. = 5 = 14.1. לגבי חדרי הקירור, התובע העיד בפני חוקר המל"ל כי, לאחר קורס הבטיחות ולאור המידע שהגיע אליו, החל משנת 1997 לערך הפסיק להכנס למקררים כשהם פועלים (עמ' 1 ש' 11 + עמ' 3 ש' 14 - 16, וכן עמ' 7 ש' 8 -9). 14.2. התובע לא העיד מהי התדירות ומשך של כניסה ו/או חשיפה לתנאי הקור כאמור, ודי בכך כדי להשמיט את הקרקע תחת היכולת למנות מומחה רפואי. 14.3. בסיכומי התובע מצוין כי התובע שהה לפחות שעה ביום בחדרי קירור בקור עז של לפחות C °18- ללא בגדי מגן מפני קור. לעניין זה נעיר שלוש הערות: הראשונה, מהסיכומים עולה כי התובע זנח את הטענה של חשיפה לקור בשל "משבי אויר לאולמות הייצור". השניה, הטענה לפיה החשיפה היתה "שעה אחת לפחות" אינה מבוססת עובדתית, והיא פרי הנחה שב"כ התובע מניח בסיכומיו, וזאת על יסוד העובדות הבאות: קיומם של כ- 15 חדרי קירור, ביצוע המטלות הבאות - החלפת גופי תאורה בחדרי קירור, תחזוקה, ניקוי רדיאטורים ועוד. ההנחה היא שכל פעולה אורכת כ- 5 דקות וכי בכל יום כמעט בכל חדר קירור בוצעה פעולה כאמור. אלא שההנחות האחרונות טעונות ראיה והן אינן נתמכות בעדות של התובע (לא בתצהיר ולא בחקירה הנגדית). כאמור בתצהיר לא ננקב משך החשיפה לקור (למרות שיש התייחסות למשך אחר - זמן העבודה על הברכיים), שכן לא הוכח שמדי יום ביומו התעוררו תקלות ובעיות שחייבו שהיה של שעה או משך זמן מהותי אחר בחדרי הקרור, וכאמור גם לא הוכחה הרציפות והחזרה הנשנית מספר רב של פעמים. השלישית, המנהל העיד כי "למיטב ידיעתי התובע לא שהה בחדרי הקירור משך שעה כל יום" (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 17). סיכום 15. מעדות התובע ומחומר הראיות עולה שעבודת התובע היתה מורכבת מפעולות שונות ומגוונות, כשכל פעולה שונה במהותה מרעותה. התובע לא הוכיח ביצוע תנועות חוזרות ונשנות ולא רצף אירועים נפרדים זעירים, חוזרים ונשנים. כל שהוכיח היה: שחלק מעבודתו נעשתה, מעת לעת למשכי זמן שונים, תוך הישענות על הברכיים כאשר הן היו בתנוחה קבועה, שהוא נחשף מפעם לפעם לתנאי קור לא רגילים; וכי התובע טיפס או ירד במדרגות, וזאת מבלי שהוכח שמדובר בטיפוס או ירידה חריגים ומבלי שהוכחה תדירותם ורציפותם. 16. לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את התביעה, ללא צו להוצאות. מחלות פרקיםהכרה בתאונת עבודהמיקרוטראומהתאונת עבודה