כללי: 1. בפני תביעה כספית בסך 264,705 ₪, שהגישה חברת דורנט ישראל בע"מ (בפירוק) (להלן: "התובעת") כנגד נתבעת 1 ונתבע 2 (להלן: "הנתבעים") בהליך של סדר דין מקוצר. בבסיס התביעה עומדים שבעה הסכמי שכירות לפיהם שכרה נתבעת 1 רכבים בשיטת הליסינג עפ"י הסכמי שכירות לתקופות ממושכות, 36 חודשים לכל כלי רכב. 2. נתבעת 1 (להלן:"הנתבעת") הינה חברת הראשון הניקיון בע"מ, אשר שכרה את שבעת כלי-הרכב לעיל. 3. נתבע 2 , נאור יוסוב גולדברג, (להלן: "הנתבע"), נתבע במסגרת התביעה בהתאם לערבותו בשולי ההסכמים, להתחייבויות הנתבעת כלפי התובעת על פי כל אחד מהסכמי השכירות. 4. בכתב תביעתה טוענת הנתבעת לחובות ונזקים אותם ניתן לסווג לפי חמישה רכיבי תביעה עיקריים: חיוב הנתבעים בדמי שכירות, הן בגין התקופה בה היו הרכבים בשימוש הנתבעים והן בגין יתרת תקופת השכירות בה לא נעשה שימוש ברכבים; חיוב הנתבעים בגין קילומטראז' עודף; חיוב הנתבעים בגין שירותי תחזוקה נוספים. חיוב הנתבעים בגין נזקים לרכב עפ"י דו"ח שמאי; חיוב הנתבעים בגין אובדן מלא לרכב ("טוטאל לוס"). העובדות הצריכות לעניין: 5. ביום 29.01.07 שכרה הנתבעת מהתובעת מכונית מסוג רנו, דגם קנגו (להלן: "המכונית הראשונה") ,לתקופה בת 36 חודשים, בתנאים הנקובים בחוזה ובטופס התנאים הכלליים אשר נחתם ע"י הנתבעת (להלן: "ההסכם הראשון"). הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת בגין המכונית הראשונה 36 תשלומים חודשיים רצופים בסך של 2,979 ₪ בתוספת מע"מ בכל 1 לחודש החל מיום 01.03.07 ובצירוף הפרשי הצמדה למדד, בנוסף לתשלום תוספת לדמי השכירות לשנה הראשונה בסך של 11,000 ₪. 6. ביום 29.01.07 שכרה הנתבעת מהתובעת מכונית מסוג רנו, דגם קנגו (להלן: "המכונית השניה") שלתקופה בת 36 חודשים, בתנאים הנקובים בחוזה ובטופס התנאים הכלליים אשר נחתם ע"י הנתבעת (להלן: "ההסכם השני"). הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת בגין המכונית השניה 36 תשלומים חודשיים רצופים בסך של 2,979 ₪ בתוספת מע"מ בכל 1 לחודש החל מיום 01.03.07 ובצירוף הפרשי הצמדה למדד, בנוסף לתשלום תוספת לדמי השכירות לשנה הראשונה בסך של 11,000 ₪. 7. ביום 12.03.07 שכרה הנתבעת מהתובעת מכונית מסוג רנו, דגם קנגו (להלן: "המכונית השלישית"), לתקופה בת 36 חודשים, בתנאים הנקובים בחוזה ובטופס התנאים הכלליים אשר נחתם ע"י הנתבעת (להלן: "ההסכם השלישי"). הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת בגין המכונית השלישית 36 תשלומים חודשיים רצופים בסך של 2,979 ₪ בתוספת מע"מ בכל 1 לחודש החל מיום 01.04.07 ובצירוף הפרשי הצמדה למדד, בנוסף לתשלום תוספת לדמי השכירות לשנה הראשונה בסך של 12,000 ₪. 8. ביום 13.03.07 שכרה הנתבעת מהתובעת מכונית מסוג רנו, דגם קנגו (להלן: "המכונית הרביעית") לתקופה בת 36 חודשים, בתנאים הנקובים בחוזה ובטופס התנאים הכלליים אשר נחתם ע"י הנתבעת (להלן: "ההסכם הרביעי"). הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת בגין המכונית השלישית 36 תשלומים חודשיים רצופים בסך של 2,979 ₪ בתוספת מע"מ בכל 1 לחודש החל מיום 01.04.07 ובצירוף הפרשי הצמדה למדד, בנוסף לתשלום תוספת לדמי השכירות לשנה הראשונה בסך של 12,000 ₪. 9. ביום 02.05.07 שכרה הנתבעת מהתובעת מכונית מסוג סיטרואן, דגם ברילינגו (להלן:"המכונית החמישית"), לתקופה בת 36 חודשים, בתנאים הנקובים בחוזה ובטופס התנאים הכלליים אשר נחתם ע"י הנתבעת (להלן: "ההסכם החמישי"). הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת בגין המכונית השלישית 36 תשלומים חודשיים רצופים בסך של 2,781 ₪ בתוספת מע"מ בכל 1 לחודש החל מיום 01.06.07 ובצירוף הפרשי הצמדה למדד, בנוסף לתשלום תוספת לדמי השכירות לשנה הראשונה בסך של 12,000 ₪. 10. ביום 24.02.08 שכרה הנתבעת מהתובעת מכונית מסוג דיהטסו, דגם סיריון CX (להלן:"המכונית השישית"), לתקופה בת 36 חודשים, בתנאים הנקובים בחוזה ובטופס התנאים הכלליים אשר נחתם ע"י הנתבעת (להלן: "ההסכם השישי"). הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת בגין המכונית השלישית 36 תשלומים חודשיים רצופים בסך של 2,240 ₪ בתוספת מע"מ בכל 1 לחודש החל מיום 01.04.08 ובצירוף הפרשי הצמדה למדד, בנוסף לתשלום תוספת לדמי השכירות לשנה הראשונה בסך של 10,169 ₪. 11. ביום 22.08.06 שכרה הנתבעת מהתובעת מכונית מסוג פורד, דגם טורנאו קונקט (להלן: "המכונית השביעית"), לתקופה בת 36 חודשים, בתנאים הנקובים בחוזה ובטופס התנאים הכלליים אשר נחתם ע"י הנתבעת (להלן: "ההסכם השביעי"). הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת בגין המכונית השלישית 36 תשלומים חודשיים רצופים בסך של 3,268 ₪ בתוספת מע"מ בכל 1 לחודש החל מיום 01.10.06 ובצירוף הפרשי הצמדה למדד, בנוסף לתשלום תוספת לדמי השכירות לשנה הראשונה בסך של 12,000 ₪. 12. הנתבעת החזירה את הרכבים הראשון עד השישי לפני תום תקופת 36 החודשים כשהיא טוענת לשירותים לקויים מצידה של התובעת. דרישתה של התובעת לחיוב הנתבעים בדמי שכירות מתייחסת הן לתקופה בה היו הרכבים בשימוש הנתבעת והן ליתרת תקופת השכירות בה לא נעשה שימוש ברכבים. 13. הנתבעת לא השלימה את מלוא 36 התשלומים להם התחייבה בששת ההסכמים הראשונים. בגין המכונית הראשונה שילמה 34 הנתבעת תשלומים חודשיים, בגין המכונית השניה שילמה הנתבעת 35 תשלומים חודשיים, בגין המכונית השלישית שילמה הנתבעת 33 תשלומים חודשיים, בגין המכונית הרביעית שילמה הנתבעת 33 תשלומים, בגין המכונית החמישית שילמה 31 תשלומים חודשיים, בגין המכונית השישית שילמה 22 תשלומים חודשיים. a. התביעה בגין רכיב דמי השכירות עבור רכבים 1-6 מסתכם לסך של 83,608 ₪. 14. לפי כתב התביעה,בנוסף לתשלומים הנקובים לעיל, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת תשלום מוסכם בסך של 20 אג' לכל קילומטר עודף מעבר לקילומטראז' השנתי המוסכם בגין המכונית הראשונה עד החמישית והשביעית שהועמד על 50,000 ק"מ, וסך של 20 אג' לכל ק"מ עודף מעבר לקילומטראז' השנתי המוסכם בגין המכונית השישית שהועמד על 35,000 ק"מ, ולשאת בכל התשלומים הכרוכים בשימוש במכונית, כמפורט בכל אחד מן ההסכמים. התביעה בגין רכיב זה מסתכמת לסך של 8,575 ₪. 15. מכתב התביעה עולה כי הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת בעבור שירות תחזוקה נוסף, בגין המכונית הראשונה, השניה, השלישית, הרביעית והחמישית סך של 14 אג' לכל ק"מ, בגין המכונית השישית סך של 13 אג' לכל ק"מ, ו בגין המכונית השביעית סך של 15 אג' לכל ק"מ. התביעה בגין רכיב זה מסתכמת לסך של 41,621 ₪. 16. חברת דורנט תבעה גם נזקים שנגרמו לטענתה לשישה כלי-רכב (רכבים 1-6), ומבוססים כולם על דוחות שמאי מטעמה, ומסתכמים לסך 9,028 ₪ (כולל מע"מ). 17. רכיב נוסף בתביעה הינו בגין אובדן מלא לרכב (הרכב השביעי) ומסתכם לסך של 110,149 (כולל מע"מ והצמדות). 18. הנתבעים מעלים במסגרת בקשת הרשות להתגונן את טענת הקיזוז אשר תפורט בהרחבה בהמשך. טיעוני הנתבעים: חיוב הנתבעים בדמי שכירות: 19. הנתבעים מעלים טענות לפיהן, אין לחייבם בדמי השכירות הנתבעים על ידי התובעת. התובעת דורשת דמי שכירות בגין 27 חודשים במצטבר, אשר מתוכם 17 חודשים מתייחסים לתקופה בה 5 כלי רכב היו ברשותה, בעקבות החזרתם ע"י הנתבעים לפני תום תקופת השכירות. הנתבעים טוענים כי השבתם של חמשת כלי הרכב הללו, לפני תום תקופת השכירות, נעשתה בתאום ובהסכמה מלאים עם התובעת. בנוסף, הם טוענים כי היא נבעה מכך שכלו כל הקיצין משירותיה הלקויים של התובעת, אשר הלכו והחריפו מאז שניתן כנגדה צו הקפאת הליכים (ביום 06-11-2008). 20. לטענת הנתבעים, התנהלותה זו של התובעת עולה כדי הפרה בוטה, הן של הסכמי השכירות והן של החובה המוטלת עליה כספק שירותים על פי כל דין, המזכה את הנתבעים בביטולם של הסכמי השכירות והשבתם המוקדמת של כלי הרכב כאמור. 21. עוד טוענים הנתבעים כי חיובם בגין יתרת תקופת השכירות, בה לא השתמשו ברכבים, בעת שהתובעת זכאית ליהנות מפירותיהם ע"י ביצוע עסקאות חלופיות, נוגד כל תכלית עסקית ומקפח בעליל. 22. לטענת הנתבעים, כלל הסכמי השכירות נשוא התביעה הינם בבחינת "חוזה אחיד" כמשמעו בחוק. לטענתם, סעיף 24.2.4 להסכמי השכירות, הקובע כי התובעת רשאית למכור או להשכיר כלי רכב שהושב לחזקתה לאחר שהשוכר הפר את ההסכם, ועם זאת לגבות מימנו את יתרת דמי השכירות המוסכמים, הינו בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד מכוח סעיף 6(4) לחוק החוזים האחידים, בשל שלילת או הגבלת הזכות לקיזוז. 23. לפיכך, טוענים הנתבעים כי על התובעת רובץ הנטל להוכיח כי למרות האמור אין בכך משום קיפוח. 24. בנוסף ולחלופין, הנתבעים טוענים כי על התובעת לפעול להקטנת נזקיה ולהפחית את הסכומים אותם קיבלה במסגרת העסקאות החלופיות שביצעה ברכבים. לטענתם, יש להפחית את התמורה שקיבלה התובעת ממכירת הרכבים מהמגיע לה מן הנתבעים או לחילופין לדחות את החיוב על פי כתב התביעה, אחרת תמצא התובעת מתעשרת פעמיים בגין אותם כלי-רכב ביחס לאותה תקופה. 25. עוד טוענים הנתבעים כי חיובם ביתרת דמי השכירות נעדרת כל תכלית עניינית או עסקית אשר אף אינה עומדת במבחן ההגינות, שכן במצב דברים שכזה אין כל אינטרס להשיב לתובעת את כלי הרכב, שכן ממילא הלקוח המפר יידרש בתשלום דמי השכירות עד לתום התקופה. תשלום עבור חריגת ק"מ: 26. בעניין הקילומטראז' העודף שנעשה בשני כלי רכב, מעלים הנתבעים את טענת הקיזוז. (יפורט בהמשך). תשלום בגין שירותי תחזוקה נוספים: 27. הנתבעים טוענים כי בסעיפים בהסכם השכירות, העוסקים בחיוב בגין "שירותי תחזוקה נוספים" (4.2 ו-6.3 להסכמי השכירות) קיימת סתירה מאחר וסעיף 4.2 קובע כי שירותי תחזוקה של 30,000 ק"מ בשנה הינם בבחינת שירותים נוספים הכלולים בתשלומי השכירות החודשיים ולפיכך ניתנים ללא תוספת תשלום. ומאידך, בסעיף 6.3 נקבע לאותו שירות מחיר בסך של 14 אג' לכל ק"מ. 28. לטענתם, הסעיפים אינם נהירים באשר לאופן חישוב החיוב בגין "שירותי תחזוקה נוספים". לעניין זה טוענת התובעת, כי החיוב נקבע עפ"י מד הקילומטארז' בכללי- הרכב במועד השבתו לחזקת התובעת ולא לפי תחזוקה שניתנה בפועל לקילומטארז' עודף. 29. הנתבעים טוענים כי לשיטת התובעת יוצא כי ניתן לחייב לקוח בגין שירות אשר כלל לא סופק. לטענתם, פרשנות זו מביאה לתוצאה אבסורדית המנוגדת לכל תכלית עסקית, ולפיה עליהם לשאת בתשלום כפול בגין אותו עניין, פעם אחת בגין תוספת תשלום בגין קילומטראז' שנתי עודף ופעם שנייה מחויבים בגין אותו עניין באצטלה של "שירותי תחזוקה נוספים", מבלי שניתנו כאלה בפועל. חיוב הנתבעים בגין אובדן מלא לרכב: 30. הנתבעים מסבירים כי בחודש האחרון של תקופת השכירות הודיעה הנתבעת לתובעת על רצונה לממש את אופציית הרכישה בהסכם שכירות לרכב מס' 7, אלא שאז, ימים ספורים לאחר מכן, נגנב הרכב. 31. לטענתם, במצב דברים חריג זה, סיכול אופציית הרכישה בעקבות אירוע הגניבה, הוסכם בין הצדדים, על הפסקה מוקדמת כביכול של עסקת הליסינג, במסגרתה הנתבעת תהא זכאית לתקבולי דמי הביטוח בגין אירוע הגניבה בניכוי מחיר האופציה הנקוב בהסכם השכירות העומד על 36,942. 32. הנתבעים טוענים כי בסוף חודש דצמבר 2009 שלחה התובעת לידי הנתבעת נוסח בכתב, המשקף אחת לאחת את ההסכמות ביניהן, ולפיו תקבל הנתבעת , מתוך תקבולי הביטוח בסך של 59,438, זיכוי בסך של 21,872 ₪. אלא שזמן קצר לאחר מכן חזרה בה התובעת מהתחייבות זו ודרשה להפחית באופן חד-צדדי, את גובה הזיכוי המגיע לנתבעת ל-12,576- הפחתה הנובעת מהוספת מע"מ ושיעורי הצמדה על מחיר האופציה. 33. הנתבעים טוענים כי התנגדו באופן נחרץ למהלך החד-צדדי כאמור וכל ניסיונותיהם להניא את התובעת מהפחתת הזיכוי בנסיבות העניין, עלו בתוהו. 34. מטענותיהם עולה כי חזרתה של התובעת מהתחייבותה כלפי הנתבעים ושינוי עמדתה באופן חד-צדדי באשר לשיעור הזיכוי, מהווים סיכול בוטה וחסר תום-לב של זכות הנתבעים למימוש אופציית הרכישה. 35. טענתם הינה כי, לא זו בלבד שהתובעת הפרה את התחייבותה כלפי הנתבעת לעניין אופציית הרכישה, היא טוענת בעזות מצח כי על הנתבעים לפצותה בגין אובדן מלא לכל הרכב הנ"ל, בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 19 להסכם השכירות. 36. לטענתם, אין חולק על כך שתקופת השכירות נמשכה 36 חודשים, ודמי השכירות בגין תקופה זו שולמו לתובעת במלואם. עוד מוסיפים הנתבעים כי תקבולי דמי הביטוח בגין אירוע הגניבה בסך של 59,438 ₪, שולמו זה מכבר לתובעת ולפיכך היא קיבלה את שוויו של הרכב בחזרה. 37. ולכן, אומרת התובעת, כי החלתו של מנגנון הפיצוי המוסכם, כאמור בסעיף 19 להסכם השכירות, נוסף על היותו בלתי רלוונטי למקרה, הינו מקפח ומנוגד לכל תכלית עסקית בשל חוסר הסבירות שבו. 38. בנוסף טוענים הנתבעים כי מאחר וסעיף 19 הנ"ל קובע מנגנון לפיצוי מוסכם, שתכליתו להשיב לתובעת את שווי הרכב, אין היא זכאית לתוספת מע"מ בגינו, וזאת מאחר והתובעת התקזזה על המע"מ כחברה מסחרית כאשר רכשה את הרכב ולפיכך לא נגרם לתובעת כל נזק בגובה המע"מ. חיוב הנתבעים בגין נזק לרכב לפי דוח שמאי: 39. הנתבעים טוענים כי הנזקים המפורטים בדוחות השמאי הינם בבחינת נזק בלאי סביר ולפיכך, אין הם אחראים בשיפוי התובעת בגינם עפ"י הסכמי השכירות. 40. בנוסף ולחילופין טוענים הנתבעים כי אין לחייב את הנתבעים בתוספת מע"מ על הנזקים הנטענים, שכן התובעת התקזזה על המע"מ כחברה מסחרית, ולפיכך לא נגרם לה כל נזק בגובה המע"מ. 41. לטענתם, התובעת במכוון לא אפשרה או למצער הקשתה על הנתבעים לבצע בדיקה עצמאית למצבם של הרכבים במועד עריכת חוות הדעת השמאיות. 42. עוד הם טוענים כי קיים ספק באשר לקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים בחוות הדעת כאמור לבין השימוש שעשתה בהם הנתבעת בתקופת השכירות, שכן בדיקת השמאים לרכב נעשתה לאחר שינועם ע"י התובעת מת"א לחיפה. לטענתם, קיימת אפשרות שהנזקים הנטענים נגרמו במהלך שינוע הרכבים. טענות קיזוז: 43. הנתבעים טוענים כי הם זכאים לקזז מסכום התביעה סך של 21,872 ₪ בגין זכותם של הנתבעת לממש את אופציית הרכישה בגין רכב מס' 7. 44. עוד הם טוענים הנתבעים לקיזוז סך של 68,169 ₪, המהווים את הסך הכולל ששילמה הנתבעת לתובעת כ"תוספת דמי שכירות לשנה הראשונה" עפ"י הסכמי השכירות נשוא התביעה שבנדון. לטענתה, התוספת שולמה בגין מצג שווא מצד התובעת כי מדובר בפיקדון המוחזר בסיום ההתקשרות. 45. הנתבעים טוענים גם כי יש לקזז מסכום התביעה סך של 12,000 ₪ בגין תגמולי ביטוח שנגבו מנתבעת ביתר בשנים 2,008 ו-2,009, בניגוד להתחייבותה מיום 23.09.2008 להפחית את תגמולי הביטוח ל-4,000 ₪ בשנה לארבעה כלי-רכב. טיעוני התובעת: חיוב הנתבעים בדמי שכירות: 46. התובעת טוענת כי חובת הנתבעת לתשלום דמי השכירות במועדם ובמלואם, חלה למשך כל תקופת השכירות ללא יוצא מן הכלל, שכן בהסכם צוין במפורש כי "השוכר מתחייב לשלם את דמי השכירות במלואם גם אם לא ישתמש במכוניות כולן או מקצתן במשך תקופת השכירות או כל חלק מימנה מכל סיבה שהיא. השוכר לא יהיה זכאי במקרה כזה להפחתה של דמי שכירות." 47. לפי התובעת, טענת הנתבעת לפיהן הפסיקה את התשלומים נוכח התנהלותה הלקויה של התובעת, משוללת יסוד וממילא אינה רלוונטית, מה גם שהועלתה באופן סתמי ולא הונח לה כל יסוד עובדתי או משפטי. 48. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת לא היתה רשאית לעצור על דעת עצמה את התשלומים השוטפים, ובכך הפרה באופן יסודי את התחייבותה החוזית ופגעה קשות בתובעת, אשר רכשה את המכוניות בהתאם ובהסתמך על התחייבות הנתבעת לביצוע התשלומים במלואם ובמועדם, כמותנה בסעיפים 7 ו-8 לתנאים הכלליים. 49. התובעת אומרת כי טענת הנתבעים בדבר "העדר תכלית עסקית" בחיוב השוכר בגין התקופה שבה לא השתמשו במכוניות אינה רלוונטית נוכח התכלית הברורה של ההסכם, ונכח הגדרת תקופת השכירות וגובה דמי השכירות ללא תלות בשימוש במכוניות בפועל, כיסוד להתקשרות. התובעת טוענת כי רכשה את המכוניות שהשכירה לנתבעת ונטלה התחייבויות מגורמים חיצוניים, כנגד התחייבות בלתי מותנית של הנתבעת לשלם את מלוא דמי השכירות כאמור בתנאים הכלליים הנ"ל. 50. לגבי טענת הנתבעים בדבר היות החיוב בדמי השכירות לכל תקופת השכירות, בבחינת "תנאי מקפח", טוענת התובעת כי אף היא נטענה בעלמא ואינה רלוונטית. ראשית, נוכח התכלית העסקית וההיגיון הכלכלי הטמונים בתנאי זה. שנית, טוענת התובעת כי אין מדובר בחוזה אחיד על פי חוק החוזים האחידים ובשל סבירות הוראות ההסכם. תשלום עבור חריגת ק"מ: 51. התובעת טוענת כי כבסעיפים 6.1 ו-6.2 להסכם, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת תשלום מוסכם עבור השימוש ברכבים, בסך 20 אג' לכל קילומטר עודף מעבר לקילומטראז' השנתי המוסכם, שהועמד על 50,000 ק"מ בגין המכוניות הראשונה עד החמישית וכן השביעית, ועל 35,000 ק"מ בגין המכונית השישית. תשלום עבור שירותי תחזוקה נוספים: 52. בהסכמי השכירות נקבע כי מעבר לשירות התחזוקה הכלול בתשלומי השכירות לפי כל אחד מההסכמים, תשלם הנתבעת עבור "שירות תחזוקה נוסף" לפי תעריף שנקבע בכל הסכם והסכם. לטענתה, התחייבות הנתבעת בהסכמים מפורשת ומפורטת והיא אינה מותנית במתן שירות בפועל. 53. התובעת טוענת כי עולה מן ההסכמים כי בעת ההתקשרות בהסכמים רכשה הנתבעת, לפי בחירתה, שירותים נוספים הכלולים בתשלומי השכירות, מלבד השכירות עצמה, כמפורט בסעיף 4 להסכם. לטענתה, הנתבעת היא שקבעה את מכסת הקילומטרים שהשירות בגינם נכלל בדמי השימוש החודשיים. עוד היא טוענת כי התשלום בגין כל קילומטראז' עודף בסעיף 6.2 להסכמים אינו קשור לשירות התחזוקה, אלא להשפעת הקילומטראז' על שווי הרכב בעת המכירה. חיוב הנתבעים בגין אובדן מלא לרכב: 54. ביום 17.08.09 נגרם למכונית נזק "טוטאל-לוס". בסעיף 19 להסכם השביעי נקבעו ההוראות הרלוונטיות למקרה שבו ארע למכונית נזק טוטאלי. 55. התובעת טוענת כי הוסכם כי במקרה כזה על הנתבעת לשלם לתובעת דמי-שכירות מוסכמים, בגין השימוש שעשתה במכונית עד למועד האירוע, אשר יחושבו כאחוז מעלות המכונית לדורנט כהגדרתה בחוזה, בשיעורים של 6% לחודש בגין השימוש במכונית בכל אחד מ-12 חודשי השכירות הראשונים ו-4% לחודש בגין כל חודש החל מהחודש ה-13 ועד למועד האירוע. מדמי השכירות המוסכמים ינוכו תשלומי השכירות והפיקדון ששולמו על-ידי השוכר כשהם צמודים ובכל מקרה לא יפחת סכום דמי השכירות המוסכמים מ-30% מעלות המכונית לדורנט. 56. לפי ההסכם השביעי, עלות המכונית לדורנט, המפורט בסעיף 1 להסכם השביעי, היא בסך של 122,436 ₪ כולל מע"מ. 57. התובעת חישבה בתביעתה את האחוזים המצוינים לעיל, מהם הפחיתה את התשלומים החודשיים ששולמו על-ידי הנתבעת ואת התוספת בדמי השכירות לשנה הראשונה, ששולמה על-ידי הנתבעת. לפי חישוב התובעת, בגין המכונית השביעית נותרה הנתבעת חייבת לתובעת, אחרי הצמדה למדד, סך של 110,149.65. חיוב הנתבעים בגין נזק לרכב לפי דוח שמאי: 58. התובעת טוענת כי תביעתה בגין הנזקים שנגרמו למכוניות על ידי הנתבעת נתמכה בחוות דעת שמאי ובתמונות שצורפו להן. לטענתה, חוות הדעת של השמאי לא נסתרו, והטענה הכוללנית כי "הנזקים המפורטים בדו"חות השמאי הינם בבחינת "נזקי בלאי סביר" נותרה ריקה מתוכן גם לאחר חקירת השמאי. טענת הקיזוז: 59. התובעת טוענת כי הנתבעת אינה זכאית לקיזוז בגין המכונית השביעית, לה נגרם נזק של אובדן מוחלט, שכן היא איננה ולא היתה זכאית לממש את אופציית הרכישה ולא קמה לה כל זכות, חוזית או אחרת, לסכום של 21,872 ₪. לשיטתה, אף הסכום שהוצע לנתבעת לאחר מכן ( 12,576 ₪), וכלל את סכום האופציה העדכני בהתאם לתנאי ההסכם, הוצע לה לפנים משורת הדין, והוגבל בזמן, וממילא לא מומש על ידה ואין לו כיום כל תוקף. 60. בעניין טענת הנתבעים כי הם זכאים לקבל בחזרה סכומים ששולמו ע"י הנתבעת על חשבון דמי השכירות לשנה הראשונה בסך 68,169 ₪, טוענת התובעת כי טענה זו עומדת בסתירה מוחלטת להסכם. לטענתה, בניגוד להסכמים הכוללים במפורש תשלום פיקדון, ההסכמים נשוא התביעה לא כללו תשלום פיקדון, וכבטוחה שילמה הנתבעת תוספת דמי שכירות, בשיעור הנקוב בכל הסכם והסכם. 61. בהתייחס לתגמולי ביטוח שכביכול נגבו מן הנתבעת ביתר בשנים 2008-2009, טוענת התובעת כי טענה זו נסתרה. העניין הומחש, לטענתה, באמצעות חשבוניות לפני ואחרי הפחתה, כי ממועד אישור הפחתת דמי הביטוח (01-10-08) ואילך חויבה הנתבעת בתשלום מופחת עבור הביטוח המקיף של כל אחת מהמכוניות הללו. דיון והכרעה: חיוב בדמי שכירות: 62. הנתבעים טוענים כי הם החזירו, בתאום ובהסכמה עם התובעת, 5 מכלי-הרכב לפני תום תקופת השכירות וזאת עקב שירותיה הליקויים של התובעת. הנתבעים רואים בכך הפרה בוטה, הן של הסכמי השכירות והן של החובה של ספק השירותים אשר מקנה להם את הזכות לבטל את הסכמי השכירות ולהשיב את כלי- הרכב קודם לתאריך אשר סוכם. לטענתם, חיובם עבור תקופה בה לא השתמשו ברכבים, הינו מקפח ונוגד כל תכלית עסקית. 63. מנגד, טוענת התובעת כי חובת תשלום דמי השכירות תקפה לכל תקופת השכירות שכן ההסכם מחייב את השוכר לשלם את מלוא דמי השכירות גם אם לא ישתמש במכוניות. התובעת שוללת את טענת הנתבעת לפיהן הפסיקה את התשלומים נוכח התנהלותה הלקויה של הנתבעת, שכן לטעמה היא חסרת כל יסוד עובדתי או משפטי, וגם אינה רלוונטית. מעבר לכך, טוענת התובעת, כי עצירת התשלומים הינה בבחינת הפרה יסודית של ההסכם אשר פגעה קשות בתובעת. 64. ראשית, אבחן את חובת תשלום דמי השכירות ברמה החוזית. סעיף 8.4 לתנאים הכלליים מציין:"השוכר מתחייב לשלם את דמי השכירות במלואם גם אם לא ישתמש במכוניות כולן או מקצתן במשך תקופת השכירות או כל חלק ממנה מכל סיבה שהיא. השוכר לא יהיה זכאי במקרה כזה להפחתה של דמי השכירות..." 65. מדובר בסעיף אשר אינו משתמע לשתי פנים ולפיו מתחייבים הנתבעים לשלם את מלוא דמי השכירות, בין אם ישתמשו במכונית ובין אם לא. הנתבעים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת לטיעונים לפיהם התובעת סיפקה שירותים לקויים, נטל הראיה מוטל על הנתבעת להוכיח קיומו של הסכם חדש שבא במקום סעיף 8.4 להסכם ובנטל זה לא עמדה הנתבעת. 66. כך למשל, הנתבעים טוענים בתצהיר כי לא ניתן היה לקבל מענה טלפוני במשרדי התובעת או שירות חיוני, אך לא מצביעים על מקרים מסוימים בהם לא קיבלו את המענה הנדרש ואת הנזק שנגרם להם בעקבות כך. 67. מנוסח המכתב מיום 27.01.10, אותו שלח ב"כ הנתבעת ולפיו "למרשתי טענות והסתייגויות רבות הן בנושאי שירות והן בנושאים כספיים העומדים על הפרק בינה לבין החברה שבפירוק ומרשייך.", הינו כללי ולא מספק הוכחה לכך שהשירות היה לקוי עד כדי הפרת החוזה מצד התובעת. 68. גם במהלך הדיון שנערך ביום 16.02.12 (להלן: "הדיון"( לא הוכחו טענות אלו, כאשר נציגת הנתבעת, הגב' חדווה דאר (להלן: "נציגת הנתבעת"), נשאלה על הנושא במהלך חקירתה: ש. האם קבלתם תלונות מהנתבעים על טיב השירות שלכם בעקבות ההקפאה? ת. כן, קיבלנו תלונות והם קיבלו מענה. ש. הוא היה היחידי שהתלונן? ת. לא. לאחר ההקפאה לא גדלו מספר התלונות מאשר לפני ההקפאה. בתחילת ההקפאה- לפני שידעו את מצבה של התובעת חששו היו הרבה טלפונים ולא היתה רגיעה. כאשר הם ראו שהחברה פועלת כרגיל ונותנת שירות כרגיל- ירד הלחץ." (ע"מ 6 לפרוטוקול, שורות 1-6). 69. הנתבעים טענו כי כאשר נדרשו להכניס רכבים לטיפול, המוסכים להם היה הסדר עם התובעת סירבו לתת שירות בשל חוסר הוודאות בקשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. נציגת הנתבעת נשאלה על כך במהלך החקירה הנגדית: "האם את מאשרת שהיו מקרים בהם מוסכים שהיה לכם הסדר איתם מנעו או עיכבו שירותים ללקוחות בעקבות ההקפאה?". נציגת הנתבעת ענתה כי: "היו כאלה, הגענו איתם להסדרים והמשכנו לעבוד איתם וזה בגלל חוסר הוודאות שהיה בהתחלה." (ע"מ 6 לפרוטוקול, שורות 9-13) 70. מתשובת נציגת הנתבעת עולה כי אומנם היו מוסכים שאכן סירבו לתת שירות בהתחלה אך החברה הצליחה להגיע עמם להסדרים. נראה כי הבעיות השירותיות מצד מוסכי ההסדר לא נבעו מהתנהלותה של הנתבעת אלא מחשש מצד המוסכים עקב הליכי הפירוק אליהן נכנסה התובעת. לכן, היות והנתבעת הצליחה להגיע עם המוסכים להסדרים על-מנת שימשיכו לספק ללקוחותיה שירות, היא ביצעה את המוטל עליה ולא הפרה את החוזה מול לקוחותיה. 71. נוסף על כל אלה, גם אם אכן היו תקלות אחרי כניסתה של החברה להליכי פירוק, את לשון החוזה בוחנים בהתאם למועד חתימת ההסכם. במועד זה, התובעת לא ידעה לא כי לכאורה לא תספק שירות טוב והיא מימנה רכב על בסיס ההתחייבות של הנתבעים לשאת במלוא התשלומים. 72. אני דוחה את טענת הנתבעת כי חיובים אלו הם נטולי כל תכלית עסקית. בהקשר זה אני מקבל את טענת התובעת כי רכשה את המכוניות שהשכירה לנתבעת ונטלה התחייבויות מגורמים חיצוניים, כנגד התחייבות בלתי מותנית של הנתבעת לשלם את מלוא דמי השכירות. תנאי מקפח בחוזה אחיד: 73. אתייחס כעת לטענה כי חיוב גורף בגין כל תקופת, השכירות בין אם נעשה שימוש ברכב ובין אם לאו, הוא בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד. 74. התובעת טוענת כי אין מדובר בחוזה אחיד על פי חוק החוזים האחידים, בשל סבירות הוראות ההסכם. 75. אדון תחילה בשאלה האם ההסכמים נשוא תביעה זו הינם חוזה אחיד. 76. ההגדרה למונח "חוזה אחיד" ו"תניה בחוזה אחיד", מצויה בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים תשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים"): " "חוזה אחיד" - נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם; "תנאי" - תניה בחוזה אחיד, לרבות תניה המאוזכרת בו וכן כל תניה אחרת שהיא חלק מההתקשרות, ולמעט תניה שספק ולקוח הסכימו עליה במיוחד לצורך חוזה מסויים; " 77. סעיף 3 לחוק החוזים האחידים, מקנה לבית המשפט את האפשרות לבטל או לשנות סעיף אשר הוא סבור כי יש בו משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק: "בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות (להלן - תנאי מקפח)." 78. אני מוצא כי, שבעת ההסכמים נשוא התביעה עונים להגדרת חוזה אחיד שכן תנאיהם קבועים מראש, חברת דורנט לא מנהלת לגביהם משא ומתן עם לקוחותיה, והם משמשים דגם לחוזים עתידיים רבים בין חברת דורנט לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם. במהלך הדיון אף נציגת הנתבעת, לא הצליחה לסתור הנחה זו: " ש. "האם מדובר בתבניות חוזיות סטנדרטיות שהתובעת ערכה מראש כדי שהיא תשתמש בהם להסכמיה עם לקוחות?" ת. "התנאים הכלליים הם סטנדרטיים אבל היו כמה גרסאות ואם היה הסדר מיוחד עם הלקוח היו מצרפים נספח. הנספח היה במקום הטופס הסטנדרטי." ש. הצביעי על תנאי מתנאי ההסכם שיוחד והוסכם במיוחד עם הנתבעים. ת. עד כמה שאני זוכרת לא היה נספח של תנאים חריגים." (ע"מ 6, שורות 14-22) 79. לטענת הנתבעים, סעיף 24.2.4 להסכמי השכירות הינו תנאי מקפח. הסעיף קובע כך: "דורנט תהא רשאית להפקיע את זכות השימוש במכוניות ולהעבירן לחזקתה, למוכרן או להשכירן מחדש, לפי שיקול דעתה הבלעדי. להסרת ספק מובהר, כי עם תפיסת המכונית, יפקעו זכויות השוכר במכונית מכל מין וסוג שהוא על פי החוזה ותנאים כלליים אלה ועל פי כל דין. וזאת בכפוף לסעיף 23.5 להלן ואולם אין בכך כדי למעט מהתחייבות השוכר לשלם את כל יתרת החוב כאמור לעיל". 80. סעיף 4 לחוק החוזים האחידים קובע חזקות על עשרה תנאים שהם מקפחים, כאשר במקרים אלה, הנטל עובר אל הספק להוכיח שלא היה קיפוח. 81. לטענת הנתבעים, תנאי השולל או מגביל זכות או תרופה העומדת ללקוח על פי דין הינו תנאי מקפח שכן יש בו כדי לשלול את זכות הקיזוז העומדת ללקוח, לפי סעיף 4(6) לחוק החוזים האחידים אשר קובע כך: "תנאי השולל או המגביל זכות או תרופה העומדות ללקוח על פי דין, או המסייג באופן בלתי סביר זכות או תרופה העומדות לו מכוח החוזה, או המתנה אותן במתן הודעה בצורה או תוך זמן בלתי סבירים, או בדרישה בלתי סבירה אחרת;" 82. סעיף 19 לחוק החוזים האחידים מקנה לבית המשפט את האפשרות לבטל או לשנות תנאי בחוזה אחיד אשר מוגדר כתנאי מקפח: "(א)מצא בית משפט, בהליך שבין ספק ולקוח, שתנאי הוא מקפח, יבטל את התנאי בחוזה שביניהם או ישנה אותו במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח. (ב) בהשתמשו בסמכותו לפי סעיף קטן (א) יתחשב בית המשפט במכלול תנאי החוזה ובנסיבות האחרות, וכן בנסיבות המיוחדות של הענין הנדון לפניו. 83. בית המשפט יכול להשתמש בסמכות שאוזכרה בסעיף 19 לעיל בהתקיים התנאים אותם מבהירה פרופ ג' שלו בספרה "דיני חוזים" (כרך ג') עמ' 487: "תנאים מקפחים בחוזים אחידים מועדים לביטול או לשינוי. ביטול או שינוי של תנאי מקפח מותנה בחוק החוזים האחידים בשני תנאים: האחד- היות החוזה שבו נכלל התנאי "חוזה אחיד כהגדרתו בחוק; השני - היות התנאי המועמד לביטול או לשינוי "תנאי מקפח". 84. כפי שציינתי לעיל, אני מוצא כי החוזים נשוא התביעה הינם חוזים אחידים כהגדרתם בחוק. כעת אבחן האם התנאי אותו מעוניינים הנתבעים לשנות או לבטל הינו תנאי מקפח. 85. במקרה דנן, אני מוצא כי ההגבלה בסעיף הינה סבירה שכן עומד מאחוריה היגיון כלכלי ועסקי. התובעת רכשה רכבים בהתאם להזמנת הנתבעת והתחייבה לשלם עבורם לצד ג'. כאשר היא רכשה את הרכבים וחישבה את התשלום החודשי בגינם, עמד מאחוריו חישוב כלכלי המתבסס על תקופת שכירות מלאה של 36 חודשים. כאשר הנתבעת מחזירה את הרכבים לפני הזמן וחדלה מלשלם בעדם את דמי השכירות שהוסכמו, נגרם לתובעת נזק כלכלי גם אם היא מוצאת רוכש חלופי עבור הרכב. 86. במקרה דנן, התובעת מכרה את הרכבים לצדדים שלישיים. בדיון, כאשר נשאלה נציגת התובעת: "האם את מאשרת שרכבים מס' 2 עד 6 (כולל)- נמכרו על ידכם לאחר שהלקוח החזיר אותם? תשובתה היא: "כן. רכב מס' 7 - נגנב ולא נמצא. רכב מס' 1 הוא טוטאל לוס." 87. אומנם התובעת קיבלה תמורה עבור הרכבים אשר נמכרו אך מדובר בתמורה בעבור רכב משומש שערכו ירד, לעומת התמורה ששולמה בעד הרכב החדש. 88. יתר על כן, תפעולה של חברה מסחרית כרוך בהוצאות שונות שגם הן מגולמות במחיר העסקה. בנוסף, מטרתה של עסקת הליסינג הינה להקנות רווח לתובעת ולא לכסות את עלות רכישת הרכב בלבד שכן מדובר בחברה שמטרתה הינה עשיית רווח ולא כיסוי ההוצאות בגין רכישת רכבים. 89. השופט ויתקון היטיב לתאר מהו תנאי אשר יש בו משום קיפוח לקוחות: "המלה 'קיפוח' היא מילת גנאי. היא כוללת בחובה את הדרישה שהיה בשלילת הזכות טעם לפגם. צריך שהיה בשלילה זו מעשה בלתי-הוגן או בלתי- צודק, וביחוד מעשה שלא בא לשמור על אינטרסים כלכליים צודקים של הצד השני, הספק." (ראה ע"א 69/604 יפה גרין נ' מפעל הפיס אגודה מאוגדת כחוק, כה (1) 401), (פורסם באתרים משפטיים) ). 90. בפסק דין מאוחר יותר עמד השופט ברק על "מבחן הקיפוח" ביחס לחוזה אחיד: קיפוח" מהו? התיבה "קיפוח" עמומה היא. היא משקפת ערך חברתי שלילי אשר תוכנו המשפטי חייב להיקבע על-פי תכליתה של הנורמה המשפטית המעוגנת בתיבה זו (השווה: צ' כהן, בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות (לשכת עורכי הדין, תשנ"א) 302; י' גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בחברה (המכון למחקר עסקים בישראל, אוניברסיטת תל-אביב, תשמ"ח) 406לעניין הדיבור "קיפוח" בסעיף 235לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983). נראה לי, כי תכליתו של חוק החוזים האחידים מתשמ"ג - כפי שהמאטריה בה הוא עוסק מצביעה - הינה למנוע חוסר הגינות ביחס החוזי, הנובע מכך שצד אחד לחוזה הוא הקובע את תנאיו בחוזים רבים ואינו מאפשר על-כן משא ומתן ראוי ומתן ביטוי לרצונו של הלקוח. עמדה על כך השופטת בן-פורת בציינה, כי מבחן הקיפוח "הוא מבחן ההגינות והסבירות" (ע"א 754/76 [30], בעמ' 122). תנאי הוא מקפח, אם יש בו הגנה על אינטרס (כלכלי או אחר) של ספק מעבר לנתפס כראוי בסוג זה של התקשרות. תנאי אינו מקפח, אם הוא "נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי והסביר של הספק" (השופטת בן-פורת בע"א 764/76 [30] הנ"ל, בעמ' 123). חוסר ההגינות של התנאי המקפח הוא בהגנת היתר שהוא נותן לספק לעומת הלקוח, "המצוי במצב כוח נחות..." (השופט ויתקון בע"א 285/73 [31] בעמ' 78). אכן, ה"קיפוח", שחוק החוזים האחידים אוסר עליו, הוא קיפוח הנגזר מחוסר השוויון שביחסי הכוחות בין הצדדים (ראה ס' דויטש, "שמרנות בפרוש הוראות חוק החוזים האחידים, תשכ"ד-1964" הפרקליט לב (תשל"ח-תש"ם) 27, 30) ואשר נוצר "בעיקרו על רקע היחסים הבלתי-שווים בין הספק לבין לקוחו, היוצרים מעין תלות." (ההדגשה אינה במקור) (ראה: ע"א 91/294 חברה קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' ליונל אריה קסטנבאום, פ"מ מו (2) 464). 91. לטעמי, במכלול הנסיבות האמורות ולאור תנאי החוזה מדובר בתניה אשר מטרתה לשמור על אינטרסים כלכליים הגיוניים של התובעת. בנוסף, התניה הינה סבירה שכן מדובר בעסקת תשלומים לרכב שרכישתו כרוכה בהוצאה כספית לא מועטה מצד התובעת ולכן הגיוני שתבטיח את השקעתה באמצעות תנאי להשלמת התשלומים עליהם התחייב הלקוח. 92. עוד יש לציין כי העסקה בין התובעת לנתבעת הינה מסחרית, ולנתבעת עמדה האפשרות להתקשר עם מגוון חברות במשק אשר עוסקות בתחום הליסינג. בסיס העסקה אינו שירות חיוני או שירות ציבורי אשר בהם בית המשפט נדרש להקפדת יתר. 93. לאור כל הנימוקים שציינתי לעיל אני סבור כי הסעיף הנדון אינו עונה להגדרת תניה מקפחת בחוזה אחיד ועל כן על הנתבעת לעמוד בהתחייבויותיה ולהשלים את יתרת תשלומי השכירות בגין הרכבים ששכרה. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת בגין רכיב דמי השכירות עבור רכבים 1-6 בסך של 83,608 ₪. חיוב בגין שירותי תחזוקה נוספים: 94. בעניין החיוב בגין שירותי תחזוקה הנוספים טוענים הנתבעים כי חיובם בגין שירות אשר לא סופק מביא לתוצאה אבסורדית המנוגדת לכל תכלית עסקית ולפיה עליהם לשאת בתשלום כפול בגין אותו עניין, פעם אחת בגין תוספת תשלום בגין "קילומטראז' שנתי עודף" ופעם שנייה הם מחויבים בגין אותו עניין באצטלה של "שירותי תחזוקה נוספים", מבלי שניתנו כאלה בפועל. 95. מנגד, טוענת התובעת כי בהסכמי השכירות נקבע כי מעבר לשירות התחזוקה הכלול בתשלומי השכירות לפי כל אחד מההסכמים, תשלם הנתבעת עבור "שירות תחזוקה נוסף" לפי תעריף שנקבע בכל הסכם והסכם. לטענתה, התחייבות הנתבעת בהסכמים מפורשת ומפורטת והיא אינה מותנית במתן שירות בפועל. 96. התובעת טוענת כי הוכח בתצהירה ועולה מן ההסכמים עצמם כי בעת ההתקשרות בהסכמים רכשה הנתבעת, לפי בחירתה, שירותים נוספים הכלולים בתשלומי השכירות, מלבד השכירות עצמה, כמפורט בסעיף 4 להסכם. לטענתה, הנתבעת היא שקבעה את מכסת הקילומטרים שהשירות בגינם נכלל בדמי השימוש החודשיים. היא טוענת כי התשלום בגין קילומטראז' עודף בסעיף 6.2 להסכמים אינו קשור לשירות התחזוקה, אלא להשפעת הקילומטראז' על שווי הרכב בעת המכירה. 97. הנתבעים טוענים כי סעיף 6.3 להסכם השכירות נוגע לתחזוקה עודפת הניתנת בפועל ע"י התובעת, מעבר או בנוסף לתחזוקה הרגילה אותה הנתבעים מקבלים בגין מכסת ה-30,000 ק"מ בשנה. 98. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעים, הרציונל הטמון מאחורי חיוב בגין שירותי תחזוקה נוספים טמון בהערכות לפיהן מעל קילומטראז' מסוים עולה הסבירות כי הרכב יזקק לטיפולים מסוימים בעתיד שכן השימוש ברכב מביא לבלאי שעשוי להתבטא בנזקים אשר אין הכרח כי יבואו לידי ביטויי במועד המידי אלא יכולים לקרות בעתיד, יכולים להיות חלק מנזק מצטבר ואף יתכן ויביאו לירידת ערכו של הרכב בעת מכירתו. בניגוד לירידת ערך בגין קילומטראז' עודף, במקרה של שירותי תחזוקה מדובר בירידת ערך עקב בלאי משוערך. 99. לכן, אינני סבור כי הפרשנות לפיה החיוב יחול רק אם ניתן שירות בפועל היא הנכונה, אלא - בדומה לתשלום פרמיית ביטוח- מדובר בסכום אותו יש לשלם בכל מקרה כאשר יש חריגה מן המכסה שנקבעה. 100. כמו כן, איני מוצא כי התשלום בגין חריגת הקילומטרים ובגין תחזוקה עודפת הוא תשלום כפול בגין אותו העניין, כפי שטוענים הנתבעים. ההיגיון אשר עומד מאחורי הסעיף אשר עוסק בחריגת קילומטרים, הינו הירידה בשווי הרכב בעת מכירתו עקב הקילומטרים הנוספים שהוא צבר, כפי שמופיעים במד הקילומטר. הסעיף אשר עוסק בתחזוקה נוספת יבוא לידי ביטוי בירידת ערך אשר נובעת מבלאי של הרכב בעת מכירתו, אשר נגרם כתוצאה מחריגת הקילומטרים. 101. כפי שציינתי, אין הכרח כי אכן נגרם בלאי בפועל ואין כל חובה שהבלאי שנגרם הביא לירידת ערך הרכב בפועל. מדובר, בהערכות ותחשיבים שנעשים קודם להשכרת הרכב ואינם חייבים להתממש בכל העסקאות אותם עורכת החברה. זאת כשם שחברת ביטוח לא תידרש להחזיר את דמי הביטוח אם לא קרה כל אירוע ביטוחי במהלך השנה. 102. כאשר נשאלה נציגת התובעת במסגרת הדיון: ש: "מה הרעיון שעומד בבסיס תמחור לק"מ עודף. מדוע אתם גובים בגין ק"מ עודף? ת: "כאשר אתה מוכר רכב והוא עושה ק"מ. המספר הק"מ משתקף במחיר מכירת הרכב." ש. "השווי של הרכב יורד היא פונקציה של כמות העודפים?" ת. "כן. בנוסף לרכיבים נוספים." (ע"מ 7 לפרוטוקול, שורות 30-31, ע"מ 8 שורות 1-2). 103. גם בנוגע לקילומטראז' העודף התובעת לא נדרשת להוכיח כי אכן בעת מכירת כלי-הרכב, הם נמכרו במחיר נמוך יותר עקב הקילומטארז' הנוסף שכן מדובר בסעיף תחשיבי, המעריך ירידה ממוצעת של רכב לקילומטר. 104. אשר על כן, אני מקבל תביעת התובעת לתשלום בגין שירותי תחזוקה נוספים, גם אם שירותי תחזוקה כאלה לא ניתנו בפועל, בסך של 41,621. תשלום עבור חריגת ק"מ: 105. הנתבעים לא מכחישים את חריגת הקילומטראז' הנטענת על ידי התובעת (בגין רכבים 1 ו-6). בעניין זה מעלים הנתבעים את טענת הקיזוז בה אדון בהמשך. 106. לפיכך, בגין חריגת קילומטראז' אני מחייב את הנתבעים בסך של 8,575 ₪. חיוב הנתבעים בגין אובדן מלא לרכב: 107. בגין האובדן המלא לרכב השביעי, אין מחלוקת כי עמדה על הפרק הצעה לפיה, תממש הנתבעת את האופציה המוקנית לה בהסכם ותרכוש את המכונית בסכום הנקוב בהסכם כאשר הפיצוי שיתקבל מחברת הביטוח בגין האירוע ייזקף בחלקו לזכותה, כך שלמעשה תקבל הנתבעת זיכוי על ההפרש (להלן: "ההצעה"). 108. התובעת מדגישה כי הצעתה היתה לפנים משורת הדין, ואילו על פי ההסכם היא היתה זכאית להפעיל את סעיף 19 על המשמעויות הכספיות הכרוכות בכך, ודמי הביטוח היו משולמים לה, בהיותה בעלים של המכונית המבוטחת על פי הפוליסה. 109. לטענתה, הנתבעת לא מימשה את האופציה ולא חתמה על הצעת התובעת, לא במועד שנקבע בהצעה כ"תאריך אחרון למימוש האופציה" ולא בכלל. עוד היא מוסיפה כי לא חתמה על ההצעה (השגויה לשיטתה) שצורפה כנספח ו' לתצהיר הנתבעים. לטענתה, משדחתה הנתבעת את הצעת התובעת למימוש האופציה, פקעה ההצעה והאופציה, והוראות סעיף 19 להסכם עומדות על כנן. כך, טוענת התובעת, הנתבעת החמיצה את ההזדמנות שניתנה לה על ידי התובעת לרכוש את המכונית שלא על פי זכות מוקנית בהסכם. 110. מנגד, הנתבעים טוענים כי בסוף חודש דצמבר 2009 שלחה התובעת לידי הנתבעת נוסח בכתב, המשקף אחת לאחת את ההסכמות ביניהן, ולפיו תקבל הנתבעת , מתוך תקבולי הביטוח (בסך של 59,438) זיכוי בסך של 21,872 ₪. אלא שזמן קצר לאחר מכן חזרה בה התובעת מהתחייבות זו ודרשה להפחית באופן חד-צדדי, את גובה הזיכוי המגיע לנתבעת ל-12,576- הפחתה הנובעת מהוספת מע"מ ושיעורי הצמדה על מחיר האופציה. 111. הנתבעים טוענים כי התנגדו באופן נחרץ למהלך החד-צדדי כאמור וכל ניסיונותיהם להניא את התובעת מהפחתת הזיכוי בנסיבות העניין, עלו בתוהו. 112. מטענותיהם עולה כי חזרתה של התובעת מהתחייבותה כלפי הנתבעים ושינוי עמדתה באשר לשיעור הזיכוי, מהווים סיכול בוטה וחסר תום-לב של זכות הנתבעים למימוש אופציית הרכישה. 113. טענתם הינה כי לא זו בלבד שהתובעת הפרה את התחייבותה כלפי הנתבעת לעניין אופציית הרכישה, היא טוענת כי על הנתבעים לפצותה בגין אובדן מלא לכלי הרכב הנ"ל, בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 19 להסכם השכירות. 114. בסוגיית תוקפה של ההצעה, אדון במסגרת הדיון בזכות הקיזוז לה טוענים הנתבעים. את הרכיב בתביעת התובעת לתשלום ע"ס 110,149.6, עקב החלתו של מנגנון הפיצוי המוסכם, כאמור בסעיף 19 להסכם השכירות בעבור הרכב השביעי, אני מוצא לנכון לדחות, מן הנימוקים שיפורטו בהמשך, מבלי להידרש לסוגיה הנ"ל. 115. אני מקבל את טענת הנתבעים כי החלתו של מנגנון הפיצוי המוסכם במצב דברים זה, הינו מקפח ומנוגד לכל תכלית עסקית בשל חוסר הסבירות שבו. אני לא מוצא היגיון בהחלתו של מנגנון הפיצוי המוסכם, כאשר אין חולק על כך שדמי השכירות בגין מלוא התקופה, בת 36 החודשים, שולמו לתובעת במלואם. בנוסף, דמי הביטוח בגין אירוע הגניבה שולמו לתובעת, ולפיכך היא קיבלה את שוויו של הרכב בחזרה. 116. לולא ארע הנזק המלא לרכב, הנתבעת היתה מחזירה את הרכב במועד, אחרי שסיימה לשלם את מלוא 36 תשלומי השכירות, כאשר עומדת לרשותה אופציה לרכישת הרכב. אופציה זו נתונה לשיקולו של השוכר והתובעת אינה רשאית לכפות עליו לרכוש את הרכב. במקרה דנן, הרכב לא חזר עקב אירוע הגניבה ואופציית הרכישה של הנתבעים סוכלה. גם לולא סוכלה אופציית הרכישה, ממילא מדובר בזכות שהנתבע יכלה לבחור באם לממש, כך שהעובדה שהאופציה לא נוצלה אינה מצדיקה פיצוי כספי מצד הנתבעים. על העובדה שבידיו של השוכר הזכות לבחור באם לממש את האופציה אין חולק וניתן ללמוד אותה אף מלשון החוזה: "... השוכר יהיה רשאי לממש את האופציה הנ"ל במועד הנקוב בחוזה בסעיף מועד מימוש האופציה. הודעת השוכר לדורנט תינתן בכתב ובדואר רשום במועד שנקבע לכך בחוזה, להודעת השוכר תצורף המחאה לפקודת דורנט בסכום השווה למחיר המימוש שזמן פירעונה הוא מועד המימוש...". גם העובדה שהרכב לא חזר לידי התובעת לא גרם נזק לתובעת שכן היא קיבלה בגינו החזר כספי מן הביטוח בסכום העולה על סכום האופציה אותה היתה מקבלת מן הנתבעת. 117. בהקשר זה אציין כי אתייחס להפרש בין סכום האופציה לבין סכום תקבולי הביטוח במסגרת הדיון בטענת הקיזוז של הנתבעים. במסגרת זו אתייחס גם לטענת הנתבעים לפיה מאחר וסעיף 19 הנ"ל קובע מנגנון לפיצוי מוסכם, שתכליתו להשיב לתובעת את שווי הרכב, אין היא זכאית לתוספת מע"מ בגינו, מאחר והתובעת התקזזה על המע"מ כחברה מסחרית כאשר רכשה את הרכב ולפיכך לא נגרם לתובעת כל נזק בגובה המע"מ. 118. נציגת התובעת לא נתנה בחקירתה הנגדית כל הסבר מהו ההיגיון בהפעלתו של סעיף 19 להסכם בנסיבות המתוארות. כאשר נשאלה: "האם נראה לך הגיוני לגבות בנסיבות כאלה סכום כולל של 261,351 ₪, שהוא פי 5 משווי הרכב במועד האירוע הביטוחי?"תשובתה היתה: "אני כפופה לחוזה. אין לי כל שיקול דעת. אני לא יכולה להגיב על זה." (ע"מ 10 לפרוטוקול, שורות 6-8). כאשר נתבקשה ע"י בית המשפט להסביר את החישוב בסעיף 19, השיבה: "הסעיף אומר בהתייחס למקרה הקונקרטי שלפנינו כאשר תקופת השכירות הסתיימה- אין התייחסות בסעיף 19 למקרה כזה. האירוע הביטוחי של גניבת הרכב ארע בחודש האחרון לתקופת השכירות. הוא שילם על החודש האחרון למרות שאין לו אוטו..." (ע"מ 10 לפרוטוקול, שורות 10-13). 119. נציגת התובעת לא נתנה כל הסבר מסחרי והגיוני להפעלתו של סעיף 19 במקרה זה, והיא מסתמכת על הוראות סעיף 19 אשר לפי עדותה שלה, כלל לא מתייחס למקרה כזה. 120. לפיכך, ומן הנימוקים שציינתי לעיל, אני דוחה את רכיב התביעה בגין אובדן מלא לרכב ע"ס 110,149.65. חיוב הנתבעים בגין נזק לרכב לפי דוח שמאי: 121. הנזקים להם טוענת התובעת נוגעים ל-6 כלי-רכב שחזרו לרשותה (רכבים 1-6), ומבוססים על דוח שמאי הרכב מטעמה, מר משה ברקוביץ (להלן: "השמאי"). לפי הערכת השמאי הנזקים מסתכמים לסך של 7,784 ₪. על סכום זה הוסיפה התובעת בכתב תביעתה מס ערך מוסף. 122. להוכחת הנזקים בששת הרכבים, הגיש השמאי 6 חוות דעת בהן פירט את הנזקים שמצא בכל אחד מן הרכבים ואת עלות התיקון בגינם. לחוות הדעת צורפו תצלומים של הרכבים בהם נראות הפגיעות ברכבים. 123. אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה הנזקים המפורטים בדוחות השמאי הינם בבחינת נזק בלאי סביר ולפיכך, אין הם אחראים בשיפוי התובעת בגינם עפ"י הסכמי השכירות. 124. טענה זו נטענה ללא גיבוי ראייתי ולא צורפה כל חוות דעת נגדית המוכיחה אותה. גם במהלך חקירתו של השמאי, אשר נשאל על הדרך בה הוא מעריך נזקים לא הוכחה טענת הנתבעים. 125. הנתבעים גם העלו ספק באשר לקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים בחוות הדעת לבין השימוש שעשתה בהם הנתבעת בתקופת השכירות. לטענתם, בדיקת השמאים לרכב נעשתה לאחר שינועם ע"י התובעת מת"א לחיפה, וקיימת אפשרות שהנזקים הנטענים נגרמו במהלך שינוע הרכבים. 126. אני סבור כי הטלת הספק באשר לקשר הסיבתי בין שימוש הנתבעת ברכבים לנזקים בחוות דעת השמאי הינה בבחינת "טענה בעלמא" שהובאה ללא כל תימוכין, ושמאי הרכב אף לא נחקר על הנושא במהלך חקירתו. גם משתמשי הרכבים לא הגישו תצהירים ולא הובאו לעדות בנושא. לפיכך, אני מוצא כי לא הוכחה הטענה כי ניתן ליחס את הנזק אותו מצא השמאי לשינוע הרכב מת"א לחיפה. 127. באשר לטענת הנתבעים כי התובעת במכוון לא אפשרה או לכל הפחות הקשתה על הנתבעים לבצע בדיקה עצמאית למצבם של הרכבים במועד עריכת חוות הדעת השמאיות. 128. גם טענה זו לא גובתה בראיות או בעדות אשר תאושש אותה. במהלך חקירתו נשאל הנתבע 2: "האם נסעת לחיפה לבדוק את הרכבים?". תשובתו: "ביקשתי אך לא נתנו לי. כאשר החזרתי את הרכבים נערך דו"ח לכל רכב ורכב. אז אמרתי שאם יש דרישה/ בעיה כלשהי שיקראו לי לראות את הרכבים פעם נוספת. מה שלא קרה היא שלא קראו לי. לא נתנו לי את האפשרות לראות את הרכבים. הרכבים הוחזרו בסניף ת"א. לא נתנו לי את האפשרות לראות את הרכבים". 3 (ע"מ 17 לפרוטוקול, שורות 3-8) תשובותיו של הנתבע 2 סותרות את התכתובות בין הצדדים שצורפו כנספחים טו/7-טו/9 לתצהיר התובעת. 129. בסעיף 2 לנספח טו/7 לתצהיר התובעת מבקש ב"כ הנתבעת לבדוק את ההרכבים: "אבקשכם לתאם עם מרשתי מועד לבדיקת הרכבים, שנמסרו לכם, ע"י שמאי מטעמה של מרשתי. לעניין זה יובהר כי הנזקים הנטענים על ידכם ביחס לרכיבים הנ"ל מוכחשים מכל וכל, לא כל שכן, בחלוף למעלה מחודש ימים ממועד מסירתם." במכתב התשובה, שצורף כנספח טו/ 8 התייחס ב"כ המנהלים המיוחדים של התובעת לבקשה לעיל בסעיף 4: "לעניין בדיקת כלי הרכב אשר הושבו זה מכבר, מוזמנת מרשתך לפנות אל מר יניב ביאלקה, מנהל מגרש חיפה, בטלפון 052-5994516, ולתאם פגישה לצורך בדיקת כלי הרכב על ידי שמאי מטעמה." מן התכתובת עולה כי התובעת אפשרה לנתבעת לערוך בדיקה לרכבים ואף מסרה לה את פרטי מנהל המגרש בחיפה. במכתב התשובה, הביאה הנתבעת את התנגדותה לערוך את הבדיקה בחיפה: "באשר לאמור בסעיף 4 למכתבך שבסימוכין, מרשתי מתנגדת מכל וכל לערוך את הבדיקה בחיפה; מרשתי תעמוד על כך כי את הבדיקה יש לבצע במקום בו נמסרו לכם הרכבים מלכתחילה, דהיינו- בת"א. מרשתי תחזור ותטען, כי לנוכח הזמן הרב שחלף ממועד החזרת הרכבים ולאור העובדה כי שינעתם את הרכבים מרחק רב ממקום מסירתם, קיים ספק רב באשר למקור הנזקים הנטענים על ידכם." (נספח טו/ 9 לתצהיר התובעת, סעיף 3). 130. לאור חקירתו של נתבע 2 וההתכתבות לעיל נשללת הטענה כי התובעת לא אפשרה לנתבעים לבדוק את הרכבים. הנתבעים יכלו לפנות למנהל המגרש ולתאם בדיקה ע"י שמאי מטעמם. משלא עשו כן, אל להם לבוא בטענות בנוגע לכך שלא התאפשר להם לבדוק את הרכבים, גם אם הביאו התנגדות בנוגע למקום הבדיקה. 131. בנוסף ולחילופין, טוענים הנתבעים כי אין לחייב את הנתבעים בתוספת מע"מ על הנזקים הנטענים, שכן התובעת התקזזה על המע"מ כחברה מסחרית, ולפיכך לא נגרם לה כל נזק בגובה המע"מ. 132. איני מקבל טענה זו מכיוון שהתובעת הנפיקה לנתבעת חשבוניות מס בגין הנזקים לרכבים. 133. לפיכך, אני קובע כי התובעת הוכיחה את רכיב הנזקים ברכבים וזכאית לקבל בגינו סך של 9,028 הכולל מע"מ כפי שתבעה. חיובים שונים 134. במסגרת התביעה תבעה התובעת חיובים שונים המבוססים על חשבוניות וחיובים אלו לא הוכחשו על ידי הנתבעים כדלקמן: חיוב בגין רכב חליפי לרכב שנגנב ע"ס 1,665.48; חיוב בגין דלק לרכב חליפי ע"ס 422.46; השתתפות עצמית ע"ס 1,038 ₪. סך כל החיובים השונים עומד על סכום של 3,126 ₪. טענות הקיזוז: 135. הנתבעים טוענים כי מגיע להם זיכוי בסך של 21,872 ₪ בעקבות סיכול מימוש אופציית הרכישה לרכב שנגנב. סכום זה הוא ההפרש בין מחיר אופציית הרכישה אשר אפשרה להם לרכוש את הרכב בסך של 36,942 ₪ (לאחר ניכוי הפיקדון) לבין המחיר אותו קיבלה התובעת מחברת הביטוח בגין הרכב שנגנב, על סך של 59,634 ₪. 136. בסעיף 74 לתצהיר התובעת נטען כי: "היות ואירוע הנזק קרה בסמוך להשלמת כל תשלומי השכירות על הרכב, הציעה דורנט לנתבעת כי לפנים משורת הדין לא יופעל המנגנון הקבוע בסעיף 19- המרע את מצבה של הנתבעת- ותחת זאת תאפשר לה לממש את האופציה המוקנית לה בחוזה, באופן שהנתבעת תשלם לדורנט את סכום האופציה כהגדרתו בחוזה, אשר ישולם מתוך התקבולים שיתקבלו מחברת הביטוח בגין התאונה. על פי ההצעה, דורנט תקבל את תקבולי הביטוח ישירות מחברת הביטוח, ותעבירם לנתבעת בניכוי סכום האופציה העדכני." 137. התובעת טוענת כי בתאריך 23.02.10 העביר ב"כ המפרקים של דורנט, עו"ד דן ויינרמן, לב"כ הנתבעת, מכתב המפרט את ההצעה ואת המסמכים הרלוונטיים, אליו צורף הסכם לחתימת הנתבעת. לטענת התובעת, הנתבעת סירבה להצעת דורנט ולא חתמה על ההסכם. לשיטתה של התובעת, משדחתה הנתבעת את ההצעה ולא מימשה את האופציה, לא במועד שהועמד לה לכך עפ"י החוזה ולא במועד אחר- האופציה פקעה. לטענתה, בנסיבות אלו היא הפעילה את המנגנון הקבוע בסעיף 19 לחוזה. 138. הפעלתו של המנגנון הקבוע בסעיף 19 לחוזה נדחתה במסגרת הדיון ברכיב העוסק בחיוב הנתבעים בגין אובדן מלא לרכב. אדון כעת בשאלה האם הצעתה של התובעת להעביר לנתבעת את תקבולי הביטוח בניכוי סכום האופציה העדכני, עומדת בתוקפה. 139. לפי גרסת התובעת, הנתבעת לא מימשה את האופציה ולא חתמה על הצעת התובעת, לא במועד שנקבע בהצעה כ"תאריך אחרון למימוש האופציה" ולא בכלל. עוד היא מוסיפה כי לא חתמה על ההצעה (השגויה לשיטתה) שצורפה כנספח ו' לתצהיר הנתבעים. לטענתה, משדחתה הנתבעת את הצעת התובעת למימוש האופציה, פקעה ההצעה והאופציה. 140. מנגד, הנתבעים טוענים כי בסוף חודש דצמבר 2009 שלחה התובעת לידי הנתבעת נוסח בכתב, המשקף אחת לאחת את ההסכמות ביניהן, ולפיו תקבל הנתבעת , מתוך תקבולי הביטוח, בסך של 59,438, זיכוי בסך של 21,872 ₪. אלא שזמן קצר לאחר מכן חזרה בה התובעת מהתחייבות זו ודרשה להפחית באופן חד-צדדי, את גובה הזיכוי המגיע לנתבעת ל-12,576- הפחתה הנובעת מהוספת מע"מ ושיעורי הצמדה על מחיר האופציה. 141. הנתבעים טוענים כי התנגדו באופן נחרץ למהלך החד-צדדי כאמור וכל ניסיונותיהם להניא את התובעת מהפחתת הזיכוי בנסיבות העניין, עלו בתוהו. 142. כן הם טוענים כי חזרתה של התובעת מהתחייבותה כלפי הנתבעים ושינוי עמדתה באשר לשיעור הזיכוי, מהווים סיכול בוטה וחסר תום-לב של זכות הנתבעים למימוש אופציית הרכישה. 143. מחומר הראיות המונח לפי עולה כי אכן נשלחה לנתבעת הצעה כי תקבל זיכוי ע"ס 21,872 כמפורט לעיל. הצעה זו לא נחתמה ע"י הנתבעת והיא אף לא הוכיחה כי ביצעה לה קיבול בכל דרך אחרת. ברם, סעיף 7 לחוק החוזים חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי: "הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע, חזקה עליו שקיבל אותה, זולת אם הודיע למציע על התנגדותו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה." 144. במקרה דנן, הציעה התובעת לנתבעת זיכוי כספי ע"ס 21,872, לא הוכח כי הנתבעת הודיעה על התנגדותה להצעה זו ובכך יש משום קיבול ההצעה, לפי סעיף 7 לחוק החוזים. אולם, בהמשך שלחה התובעת מכתב (להלן: "המכתב") לנתבעת אליו היא צירפה מסמכים אשר מפרטים, בין היתר את התשלומים שנתקבלו מחברת הביטוח, העתק החוזה בעסקת השכרת הרכב אשר כולל את החלק הרלוונטי לאופן חישוב אופציית רכישת הרכב, ודף מימוש האופציה בו מחושב סכום האופציה הממודדת בסך של 46,862 ₪. 145. סעיף 2 למכתב מנוסח כך: "בהתאם לאמור בנספח ד', התקבולים אותם אמורה הראשון בנקיון לקבל עומדים על סך של 12,576 ₪ המתקבלים מתקבולי הביטוח (59,438 ₪) בהפחתת אופציית הרכישה (46,862 ₪)." 146. במישור העובדתי אני מסכים כי יש לחשב את אופציית רכישת הרכב צמוד למדד שכן סעיף 9 לחוזה השכרת הרכב קובע כך: "כל התשלומים ישולמו ו/ או יחושבו לצורך תשלומם בתוספת הפרשי הצמדה למדד. למונח מדד תהיה המשמעות כפי שניתנה לו בתנאים הכלליים." עם זאת, החוזה עליו בוצע הקיבול הינו החוזה אשר מציעה לנתבעת זיכוי על סך של 21,872 ₪. איני רואה במכתב אותו שלחה התובעת כחוזה חדש אלא כתיקון טעות בחישוב סכום האופציה. 147. סעיף 16 לחוק החוזים קובע כך: "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה." אני מוצא כי הטעות שבוצעה בחישוב סכום האופציה דינה כדין טעות סופר. משכך, הצעת התובעת לה ביצעה הנתבעת קיבול לפי סעיף 7 לחוק החוזים, תקפה שכן הטעות בחישוב אינה עילה לביטולו. אני סבור כי אומד דעת הצדדים כפי שמשתמעת מהסכם השכרת הרכב הינה כי יש להוסיף לחישוב התשלומים תוספת הפרשי הצמדה למדד, כפי שנקבע בסעיף 9 לחוזה השכרת הרכב לעיל. 148. באשר לתוספת המע"מ על סכום האופציה, סעיף 22 בתנאים הכלליים אשר עוסק באופציית רכישה קובע כך: "במידה והשוכר יקיים את כל התחייבויותיו עפ"י החוזה העיקרי לשביעות רצונה המלא של דורנט, תעניק לו דורנט אופציה לרכוש ממנה את המכונית בסכום הנקוב בחוזה בסעיף אופציית הרכישה כשסכום זה צמוד לפי תנאי ההצמדה שנקבעו בחוזה ומפורטים בתנאים כלליים אלה (להלן: "מחיר המימוש"). לסכום זה יתווסף מע"מ כחוק..". מלשון החוזה אני למד כי הצדדים הסכימו על תוספת מע"מ למחיר אופציית הרכישה ולכן גם הוספת המע"מ משקפת את אומד דעת הצדדים, כפי שמשתקפת מן החוזה. 149. לפיכך, הקיזוז לו זכאית הנתבעת בגין סיכול מימוש אופציית הרכישה לרכב שנגנב עומד על של 12,576 ₪. 150. הנתבעת טוענת גם כי יש לקזז מסכום התביעה סך של 68,169 ₪, המהווים את הסך הכולל ששילמה הנתבעת לתובעת כ"תוספת דמי שכירות לשנה הראשונה" עפ"י הסכמי השכירות נשוא התביעה שבנדון. לטענתה, התוספת שולמה בגין מצג שווא מצד התובעת כי מדובר בפיקדון המוחזר בסיום ההתקשרות. 151. איני מקבל טענה זו, על פי הסכמי השכירות הרלוונטיים החברה תשלם דמי שכירות לשנה הראשונה. מדובר בסכום שאינו פיקדון אלא נכלל בתנאים המסחריים אשר נקבעו בין הצדדים. 152. סעיף 5 להסכמי השכירות מנוסח כדלקמן: "5.1 תוספת דמי שכירות לשנה הראשונה בסכום XXX ₪". 5.2 תוספת דמי השכירות תשולם במועד חתימת חוזה זה, לפני תשלום המכונית על ידי דורנט לספק ובכל מקרה לפני מסירת המכונית לשוכר." (סכום דמי השכירות לשנה הראשונה משתנה מהסכם להסכם). 153. מנוסח ההסכם לא ניתן ללמוד כי קיימת התחייבות להחזר דמי השכירות בעבור תוספת דמי השכירות לשנה הראשונה. לו היה מדובר בפיקדון, בהבדל מתשלום בפועל, היה זה צריך להיות מצוין במפורש בהסכם. 154. לא הובאה כל ראיה כי אכן הוצג בפני הנתבעת מצג-שווא לפיו מדובר בפיקדון אשר יחזור בתום השנה הראשונה והטענה אף לא הוכחה במהלך הדיון. 155. לכן, אין לראות את תשלום דמי השכירות לשנה הראשונה בתור פיקדון שאמור היה לשמש כבטחון או להיות מוחזר במועד כלשהו. טענת הנתבעת לקיזוז סך של 68,169 המהווים את הסך הכולל ששילמה הנתבעת לתובעת כ"תוספת דמי שכירות לשנה הראשונה", נדחית. 156. עוד סכום אותו דורשת הנתבעת לקזז מסכום התביעה הינו סך של 12,000 ₪ בגין תגמולי ביטוח שנגבו מימנה לטענתה ביתר בשנים 2,008 ו-2,009, בניגוד להתחייבות התובעת מיום 23.09.2008 להפחית את תגמולי הביטוח ל-4,000 ₪ בשנה לארבעה כלי-רכב. 157. מנגד, טוענת התובעת בסעיף 85 לתצהירה כי "בתאריך 23.09.08 אישרה דורנט לנתבעת הפחתה של דמי הביטוח המקיף לגבי המכונית הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית, לשיעור של 4,000 ₪ לשנה. ממועד אישור ההפחתה - 1.10.08 ואילך - חויבה הנתבעת בתשלום מופחת עבור הביטוח המקיף של כל אחת מהמכוניות הללו." 158. התובעת צירפה לתצהירה העתקי חשבוניות המאשרות כי אכן ביצעה את ההפחתה האמורה בפועל. משכך, לפי הראיות אותן הציגה התובעת, היא עמדה בהתחייבותה להפחית את תגמולי הביטוח, ולכן טענת הקיזוז בגין תגמולי ביטוח שנגבו מהנתבעת נדחית. 159. לאור כל האמור לעיל יש לקזז מחיובי הנתבעים לתובעת את הסך של 12,576 ₪. סיכום 160. בהתאם לסעיפים 93, 104 ,106, 134,133, ולאחר שנדחה רכיב התביעה בגין אובדן מלא לרכב כאמור בסעיף 120 לעיל, סך כל חיובם של הנתבעים הינו 145,958 ₪. מסכום זה יש להפחית את סכום הקיזוז בסך 12,576, כאמור בסעיף 159 לעיל. 161. לא מצאתי לפסוק הפרשי הצמדה וריבית לתובעת בגין הרכיבים השונים לתקופה הקודמת למועד הגשת התביעה שכן היה עליה לחשב סכומים אלו עד למועד הגשת התביעה על מנת שיכללו בסכום התביעה הכולל ותשולם האגרה בגינם. הסכומים שפסקתי ברכיבים השונים הינם למועד הגשת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ואילך. 162. אשר על כן ולאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 133,382 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, ביום 09-11-10, ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ובנוסף שכר טרחה בסך 15,000 ₪. הוצאות המשפט ושכר הטרחה יהיו צמודים למדד נושאי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. חוזהרכבליסינגשכירותהשכרת רכב