מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פציעה בחוג ספורט - אומנויות לחימה: בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 26.12.1972. לטענת התובעת, פציעתה אירעה ביום 6.6.2006, במהלך קרב לחימה שהתקיים במסגרת חוג טאקוונדו (להלן: "החוג") במתנ"ס גדרה (להלן: "האירוע"). כאמור, התובעת הייתה בת 34 בעת האירוע. הנתבעות הינן עמותת - אומנויות לחימה (להלן: "הנתבעת") ומבטחת העמותה, כלל חברה לביטוח בע"מ. טענות התובעת מטעם התובעת הוגש תצהירה שלה עצמה בלבד. נסיבות האירוע פורטו בתצהיר העדות הראשית של התובעת, כדלקמן: 2. בתחילת שנת 2006 הצטרפתי, כתחביב, לחוג אמנויות לחימה קראטה-טאקוונדו שהתקיים במתנ"ס בגדרה ונוהל על-ידי העמותה שרעבי-אמנויות לחימה (להלן - "העמותה" או "הנתבעת"). מדריך החוג היה מעוז שרעבי. 3. ביום 6.6.2006, במסגרת מבחן העלאה בדרגה לקבלת חגורה ראשונה, שנוהל על-ידי מדריכי העמותה ונערך במתנ"ס גדרה, הוצבתי על ידי המדריך, מעוז שרעבי, להתמודדות בקרב תרגול מול מתמודדת אחרת שנראתה כבת 15 שנים בלבד וחגרה חגורה לבנה. לא הכרתי את המתמודדת שמולי, וסברתי שהיא אחת מתלמידות החוג, מקבוצה אחרת. 4. שניות ספורות לאחר תחילת הקרב, נפגעתי מבעיטה חזקה של היריבה מולי, המכונה בעיטת "מאוושי", שהיא בעיטה חזקה ברגל ישרה לאזור הראש. בעקבות החבטה החזקה, עף ראשי לאחור והצידה תוך התעקמות הצוואר. מייד לאחר הפגיעה החזקה בראשי, למיטב זכרוני - נפלתי, המומה, למזרן, והרגשתי כאבים חזקים בלסת, בראש ובצוואר. 5. למיטב זכרוני, במשך כדקה ישבתי על המזרן. מעוז שרעבי, ששימש כשופט ב"קרב", שאל אותי איך אני מרגישה ואמר ש"הכל יהיה בסדר". הוא גם הורה שמאותו רגע - אין לתת בעיטות לכיוון הראש. ה"קרב" נמשך עוד כדקה אחת - וכמובן שהמתמודדת מולי ניצחה. 6. רק בדיעבד הסתבר לי שהנערה שפגעה בי היא, למעשה, מיומנת מאוד ומנוסה, אלופת הארץ לגילה בטאקוונדו, בעלת חגורה שחורה, והיתה מועמדת באותו שלב לייצוג מדינת ישראל במשחקים האולימפיים. היות שהיא חגרה חגורה לבנה ולא את זו שבפועל היתה לה - לא ידעתי שאני מתמודדת מול לוחמת ותיקה ומסוכנת. אני הייתי בסך הכול מתלמדת חדשה בחוג, עם "וותק" של חודשים ספורים בתחום, ועד אותו שלב הספקתי ללמוד רק את התנועות הבסיסיות של הלחימה. כמובן שלא הייתי מיומנת להתמודד ברמה גבוהה ולכן גם לא ידעתי כיצד להתגונן מהבעיטה העזה שפגעה בי. אילו הייתי יודעת שהמתמודדת מולה כה מנוסה - לא הייתי מסכימה להשתתף בקרב ולא הייתי נפגעת באופן כה קשה. בהמשך תצהירה ציינה התובעת כי בהמשך חזרה להתאמן בחוג, אלא שבשל הכאבים והמגבלות מהן סבלה, לא יכלה לבצע את כל התרגילים והאימונים, ומר מעוז שרעבי הנחה אותה כיצד להתאמן מבלי לגרום לנזק נוסף לצוואר. לטענת התובעת, כתוצאה מן הפגיעה החלה לסבול מכאבי ראש וצוואר חזקים, עצבנות יתר, קשיי זיכרון ומגבלות בתנועות עמוד השדרה. נוירולוג מטעמה העמיד את נכותה הרפואית הצמיתה בגין כאבי הראש, העצבנות והלקות בזיכרון על שעור של 10%, ואילו בגין ההגבלה בעמוד השדרה הצווארי העמיד את נכותה הרפואית הצמיתה על שעור של 10%. בסך הכול הועמד אפוא שעור הנכות הרפואית הצמיתה של התובעת על 19%. התובעת טענה כי הנתבעת חבה כלפיה חובת זהירות מכוח היותה המפעילה והמארגנת של החוג והקרב שהתנהל במסגרתו, ובשל היותה בעלת השליטה על הנעשה בחוג ובקרב שבמהלכו נפגעה התובעת. עוד טענה התובעת כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה ומשכך היא אחראית כלפי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה עקב האירוע. טענות הנתבעות הנתבעות, מצידן, כפרו הן בעצם קרות האירוע ונסיבותיו, הן באחריות הנטענת לנזק והן בגובה הנזק שנגרם לכאורה לתובעת. מטעם הנתבעות הוגשו שני תצהירים: האחד, של מר מעוז שרעבי, מאמן טאקוונדו ומפעיל החוג במועד הרלוונטי לתביעה (להלן: "שרעבי"); והשני, של מר רון גרשנוק, שהיה מאמן ראשי ושכיר בעמותה, ובתקופה הרלוונטית לאירוע היה חבר ועד העמותה ונכח באירוע (להלן: "גרשנוק"). שרעבי ציין בתצהירו, כי התובעת החלה להתאמן אצלו בתחילת שנת 2006 וכי עם תחילת האימונים ביקש לדעת את הרקע שלה באמנויות לחימה. לטענתו, התובעת סיפרה לו כי היא נמצאת בכושר טוב וכי התאמנה במשך שנה באגרוף תאילנדי. עוד צוין, כי תוך כדי האימונים התברר לשרעבי כי התובעת מיומנת מאוד וברמת לחימה גבוהה ומתקדמת, וזו אף סיפרה לו כי במקביל להשתתפותה בחוג שבהנחייתו היא מתאמנת באמנויות לחימה אצל מאמן פרטי. אשר לאירוע עצמו ציין שרעבי בסעיף 4 לתצהירו כדלקמן: במועד האירוע התמודדה התובעת מול ילדה בת 12-13 (להלן: "הילדה") אשר אינני זוכר אם היתה אלופת הארץ בגילה אבל בכל מקרה אין לזה משמעות הן מאחר והתובעת הייתה ברמת לחימה גבוהה ומתקדמת, הן לאור הפרש הגילאים העצום בין השתיים, והן לאור העובדה שמבחינה פיזית התובעת הייתה גדולה מהילדה בגובהה ובמשקלה באופן משמעותי. כמו כן, לא יתכן שהילדה היתה מועמדת למשחקים האולימפיים ולו מהסיבה הפשוטה כי ילדים בגילה אינם מגיעים לרמה כזו ואינם מתחרים במסגרת זו. שרעבי ציין עוד, כי אמנויות לחימה, לרבות טאקוונדו, כרוכות בסיכון מסוים מעצם טבען, ולכן הקרבות מתקיימים אך ורק עם מגני ראש וגוף. בהקשר זה טען שרעבי כי אף התובעת חבשה במהלך הקרב נשוא התביעה מגן ראש, אשר הגן על הראש כולו, וכן לבשה מגן גוף, המגן על אזור החזה, הבטן ועמוד השדרה. לטענתו, מדובר במגנים מוכרים ותקניים של ספורט הישגי, בהם משתמשים גם בתחרויות עולמיות. אשר לקרב עצמו, מסר שרעבי בסעיף 6 לתצהירו כי: הקרב בין התובעת לילדה התקיים תוך כדי שאני צופה בו ומשמש כשופט, ובשום שלב לא ראיתי שהילדה פגעה בראשה של התובעת. בהקשר זה חשוב לי להדגיש כי אומנות הטאקוונדו כוללת בעיטות אבל אין סוג בעיטה שהיא לכיוון הראש. בניגוד לאמור בתצהיר התובעת "מאוושי" זו בעיטה ישרה רגילה אשר אינה מכוונת לראש, אבל לאור סוג הספורט בו מדובר היא עלולה לפגוע בראש ולכן משתמשים במגינים. ובהמשך, בסעיף 7, צוין על-ידי שרעבי כי: לאחר הקרב פנתה אלי התובעת ואמרה שקיבלה מכה. לאחר מכן נעדרה מהחוג לתקופה קצרה. ובסעיף 8: עם חזרתה של התובעת להתאמן בחוג היא התאמנה כרגיל, ניהלה קרבות באגרסיביות ובמלוא הכוח, ובשום שלב לא התלוננה בפניי על מגבלות וכאבים בגינם נתתי לה הנחיות אימון מיוחדות. למעשה, התובעת המשיכה להיות אחת המתאמנות הכי חזקות שהיו לי ומתאמנות אחרות לא רצו להילחם איתה כי פחדו ממנה, מהכוח והאגרסיביות שלה. שרעבי ציין עוד, כי לאחר האירוע אף נטלה התובעת חלק בתחרות, והתברגה באחד מהמקומות הגבוהים, ובמקביל המשיכה לקבל שיעורים פרטיים באמנויות לחימה אצל גרשנוק. שרעבי מסר כי התובעת הפסיקה להתאמן בחוג רק כאשר נכנסה להריון. גרשנוק, אף הוא מאמן טאקוונדו, מסר בתצהירו כי הכיר את התובעת בחוג של שרעבי, ובעקבות היכרות זו החל לאמנה באופן פרטי, וכן את בעלה ובנו. האימונים התבצעו בסטודיו של גרשנוק ואף בביתה של התובעת. כמו כן אימן גרשנוק את בתה הקטנה של התובעת בחוג באשדוד. גרשנוק נכח באולם האימונים בגדרה בעת האירוע הנטען על-ידי התובעת, ומסר את התרשמותו בסעיף 3 לתצהירו: אני נכחתי באולם האימונים ביום בו התובעת נפגעה אבל לא ראיתי משהו חריג ולא שמעתי שהיא נפגעה. רק בשלב מאוחר יותר שמעתי ממנה שהיא נפגעה אבל בכל מקרה היא חזרה להתאמן והתאמנה אצלי באופן פרטי למעלה משנה אחרי המקרה ואז הפסיקה בגלל שנכנסה להריון. כמו כן ציין גרשנוק, כי לפני שהתובעת החלה להתאמן אצלו, היא התאמנה באופן פרטי אצל מאמן בשם רועי הייזלר. אשר לאחריותה של הנתבעת, טענו הנתבעות כי במקרה זה של קרב באמנות לחימה, הנתבעת לא חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת. על כל פנים, אף אם יימצא כי חובת זהירות קונקרטית כזו אכן קיימת, הרי שהנתבעת לא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה ונקטה בכל האמצעים הדרושים והסבירים למניעת פגיעתה של התובעת. עוד טענו הנתבעות כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הפרתה הנטענת של חובת הזהירות (הפרה המוכחשת ממילא) לבין הנזק שנגרם לתובעת וכי, על כל פנים, לתובעת אשם תורם משמעותי ביחס לנזק שאירע לה. אשר לנכותה הרפואית של התובעת נטען, כי ככל שייקבע כי יש להחיל על הנתבעות אחריות לאירוע, הרי שיש לאמץ את האמור בחוות-הדעת של המומחה מטעמן, אשר קבע כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בלבד, וזאת בשל מכלול תלונות הנוגעות לכאבי ראש, כאבי צוואר והפרעות זיכרון קלות. חקירות הצדדים התובעת לא ציינה דבר בתצהירה ביחס למהותו של הספורט בו עסקה אצל הנתבעת. ואולם, אין מחלוקת על כך כי מדובר בספורט שהפירוש המילולי של שמו הינו "אומנות האגרוף והבעיטה" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 6), וכי במסגרת העיסוק בספורט זה, המתמודדים בועטים, בין היתר, בעיטות לכיוון הראש של היריב, כפי שעלה מעדותו של מר שרעבי בפניי: ש. אתה יכול לפרט לי כמה בעיטות לכיוון הראש התרחשו באותו יום בכל הקרבות האלה? ת. זה כמו שתקלע לסל. ש. זו תשובה של כן או לא. ת. כל קרב מתנהל עם בעיטות לראש כי זה הספורט. יש מגיני ראש ומגיני גוף. אתה יכול לראות בקרב אחד בעיטה אחת לראש ואתה יכול לראות עשר בעיטות. זה כמו קליעות לסל. [עמ' 25-24 לפרוטוקול, שורה 31 ואילך.] מחקירתה של התובעת התברר, כי טרם האירוע הספיקה להשתתף במספר רב של שיעורים באמנות הלחימה של הטאקוונדו, בהדרכתו של שרעבי, לפחות במשך שלושת החודשים שקדמו לאירוע. עוד התברר כי טרם החלה באימוניה אצל הנתבעת, התאמנה התובעת באופן פרטי באגרוף תאילנדי (עמ' 14-13 לפרוטוקול, שורה 20 ואילך). אשר לאירוע עצמו, הרי שאף שהתובעת לא ציינה בתצהירה כי חבשה מגן ראש במהלך הקרב נשוא התביעה, בחקירתה הודתה כי חבשה מגן כזה בעת האירוע (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 9). במהלך עדותה של התובעת התברר כי פרטיה של המתמודדת שלחמה מולה, הגב' כדן שפריר (להלן: "כדן"), נודעו לה לאחר האירוע, וכי מדובר במי שהייתה בת 12.5 שנים במועד האירוע. פרטים אלה לא הובאו בתצהירה של התובעת. כמו כן, התברר בחקירתה של התובעת, כי אין בידה כל אסמכתא ביחס לטענות שהובאו על-ידה בתצהירה לעניין מיומנותה של כדן, צבע החגורה שנשאה ותאריה (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 28-18). יצוין כי כדן עצמה לא הובאה לעדות על-ידי התובעת. התובעת אישרה כי לאחר האירוע חזרה להתאמן אצל הנתבעת ובנוסף לכך התאמנה באופן פרטי (עמ' 15-14 לפרוטוקול). בחקירתו חזר שרעבי על האמור בתצהירו, לפיו בתקופה שקדמה לאירוע, קיבלה התובעת שיעורים פרטיים באמנות לחימה אצל מאמן אגרוף תאילנדי בשם רועי אייזלר (עמ' 22-21 לפרוטוקול, שורה 31 ואילך). אשר לכדן, אשר התמודדה מול התובעת במועד האירוע, טען שרעבי, כי זו התאמנה בפיקוחו מגיל 4 וכי בגיל 12 לערך זכתה באליפות ישראל לנערות בנות גילה וייתכן שאף בתחרות בקרואטיה, אם כי לא ידע ליתן על כך פרטים כלשהם (עמ' 24-22 לפרוטוקול, שורה18 ואילך). שרעבי תיאר כך את כדן בחקירתו: ת. קודם כל, היא ילדה בת 12, היא לא בת 30 או 40. היא בת 12 ובאותה תקופה שקלה 35-34 ק"ג, היא הייתה קטנה. מה רצית שאקרא לה? נערה? היא ילדה. [עמ' 25-24 לפרוטוקול, שורות 20-19.] את האירוע עצמו תיאר שרעבי בחקירתו כך: ש. באותו יום של האירוע, כמה זירות קרב התנהלו שם? ת. רק כדן והתובעת עשו את הקרב, ואני הייתי השופט. אני הייתי האחראי על האירוע, ישבו מסביבי התלמידים, היה להם מגן גוף, מגן ראש. ש. כמה קרבות היו באותו יום? ת. היו כמה קרבות, אבל כל פעם קם זוג אחר. נאמר משה ודלית קמים, יושבים, כדן - עידית, יושבים. ש. אתה יודע להגיד לי כמה קרבות היו? ת. אני לא זוכר. היו לפחות איזה 5-4 קרבות. לפחות. [עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 28-21.] ובהמשך: ש. ...אבל אתה כן זוכר כפי שציינת בסעיף 7 לתצהירך, שלאחר הקרב אמרה לך התובעת שקיבלה מכה. זה נכון או לא נכון? ת. אני זוכר שהיא אמרה לי על מכה בראש. אבל אנשים שהיו שם אמרו לי שהיא לא קיבלה שום מכה. ש. אמרת לפני רגע שגם אנשים אחרים שהיו במקום לא זוכרים שהיא קיבלה מכה בראש. ת. כן. ש. אתה זוכר מי האנשים? ת. כדן עצמה. מרוב שעבר הזמן שאלתי אותה אם היא זוכרת, אפילו את עידית (התובעת - א.ל.ע) היא לא זוכרת. היא הייתה ילדה. ש. יש לך קשר עדיין עם כדן? ת. כן. ש. אתה ממשיך לאמן אותה? ת. כן. ש. למה לא הבאת אותה כעדה מטעמך שתתמוך במה שאתה אומר, שלא ראית בעיטה כזאת? ת. אמרתי, היא אפילו לא זוכרת את הקרב כי היא הייתה ילדה. [עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 31-16.] שרעבי העיד עוד כי בעיטה לראש של היריב מהווה חלק חוקי מקרב הטקוואנדו ואף מזכה את המתמודד בניקוד הגבוה ביותר, שלוש נקודות, כך שמתמודד הטאקוונדו צריך למעשה לשאוף להשיג כמה שיותר בעיטות בראשו של יריבו (עמ' 26 לפרוטוקול). כמו כן העיד מר שרעבי כי בעיטות אלה נלמדות כבר מן השלבים הראשונים של האימון בענף ספורט זה: ש. אלה בעיטות שאתה מלמד בחוג שלך? ת. ברור. ש. באיזה שלב? ת. בשלב הראשוני. באימונים הראשונים. [עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 11-8.] שרעבי אישר תמונות שצורפו על-ידי התובעת (ת/1-ת/9), המדגימות את סוג הבעיטה המדוברת, אך הדגיש, כאמור, כי מדובר בבעיטה חוקית והיפנה בעיקר לעובדה כי המתמודדים לובשים אמצעי מיגון: ש. מגיני הראש שחובשים המתמודדים כאן (בתמונות ת/1-ת/9 - א.ל.ע.) אלה מגיני הראש שגם החניכים שלך לובשים? ת. כן. זה מאושר דרך הוועד האולימפי והרופאים שלהם שבדקו את המגינים. ש. זה גם המגן שחבשה התובעת ביום הקרב? ת. כן. ש. מגן הראש הזה, הוא מגן על הפנים? החלק הקדמי של הפנים? ת. על הצד. הוא לא מגן על האף. רק על האף הוא לא מגן. [עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 17-12.] לבסוף העיד שרעבי, כי לאחר האירוע המשיכה התובעת להתאמן אצלו במשך 8-7 חודשים לפחות וכי נחשבה למתמודדת חזקה שמתאמנות אחרות סירבו להתמודד מולה. שרעבי ציין כי לאחר מכן עברה התובעת להתגורר בראשון-לציון ועקב כך עברה להתאמן אצל גרשנוק (עמ' 28 לפרוטוקול). גרשנוק נחקר אף הוא בפניי על תצהירו. מחקירתו עלה, כי הוא מאמן ראשי ושכיר בעמותה, ובתקופה הרלוונטית לאירוע היה חבר ועד העמותה. גרשנוק אימן את התובעת ואת בני משפחתה בביתם באופן פרטי בפרק זמן של כשנה עד שנה וחצי, כ-100-50 אימונים במהלך תקופה זו, וכן אימן את התובעת במסגרת הנתבעת במועדון בראשון-לציון (עמ' 30-29 לפרוטוקול). יצוין כי הצדדים לא זימנו עדים נוספים שהיה בכוחם לאתרם ולזמנם, כגון את המתמודדת כדן או מתמודדים נוספים או שופטים ומדריכים שהיו נוכחים בעת האירוע. כמו כן לא זימנו הצדדים - ובפרט התובעת - עדים מומחים ביחס לאופי הספורט, חגורות ודירוג, וסוגי המכות או הבעיטות שנבעטות במהלך קרב הטאקוונדו. בנוסף לעדויות אלה נחקרו בפניי המומחים משני הצדדים על חוות-דעתם. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ומכאן פסק-הדין. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי-הטענות, בתצהירים ובמוצגים השונים, ולאחר ששמעתי את חקירות המצהירים השונים על תצהיריהם ועיינתי בסיכומי הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי יש לדחות את התביעה. זאת, הואיל ולא השתכנעתי כי האירוע אירע באופן שתואר על-ידי התובעת ואף לא הוכח כי נגרם לתובעת נזק כלשהו כתוצאה מן האירוע, ועל כל פנים לא הוכח כי הנתבעת התרשלה בכל הקשור לאירוע. אדון אפוא בדברים על-פי סדרם. נסיבות האירוע בכל הקשור לנסיבות האירוע ייאמר מיד, כי מצאתי לנכון להעדיף ללא היסוס את גרסתן של הנתבעות על פני גרסתה של התובעת. אכן, מעבר לעובדה שנטל השכנוע במקרה זה מוטל על כתפיה של התובעת, הרי שגרסתה לא עוררה בי אמון רב. על כל פנים, הייתה זו עדות יחידה של בעלת-דין, אשר למעט מקרים חריגים, יש לתמוך אותה בראיות חיצוניות אובייקטיביות (ראו סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). ברם, לא זו בלבד שהתובעת לא הצליחה לתמוך את עדותה בראיות חיצוניות אובייקטיביות, אלא שהראיות החיצוניות שהובאו בפניי תמכו דווקא בגרסתן של הנתבעות, כפי שיפורט להלן. לעומת זאת, גרסתם של עדי הנתבעות הייתה אמינה, שוטפת וקוהרנטית, והעדויות השתלבו זו בזו ותמכו אחת ברעותה. כאמור, התובעת העידה כי במהלך הקרב נפגעה מבעיטה חזקה של היריבה שהתמודדה מולה, ישירות לאזור הראש, וכי בעקבות החבטה החזקה הוטח ראשה לאחור והצידה, תוך התעקמות הצוואר. עוד העידה התובעת כי לאחר הבעיטה נפלה, המומה, על המזרן והרגישה כאבים חזקים בלסת, בראש ובצוואר. אכן, הדעת נותנת כי אירוע חריג שכזה חייב תלונה למאמן והפסקת הקרב. ואולם, עדותה של התובעת עצמה לימדה על כך שהתובעת לא הפסיקה את הקרב, כי אם להיפך, המשיכה בו עוד כדקה עד לסיומו. כמתואר לעיל, מעדותה של התובעת עלה עוד כי מסרה לשרעבי כי קיבלה מכה, אם כי לא העמידה אותו על החריגות שבמכה זו ובאירוע כולו, כפי שהוצג על-ידה בדיעבד בכתב-התביעה ובתצהיר. כך, למשל, התובעת אף לא טענה בתצהירה או בחקירתה כי ציינה בפני שרעבי כי מכה זו מונעת ממנה להמשיך ולהשתתף בקרב. מנגד, שרעבי וגרשנוק העידו כי אף שהיו במקום ושהו בצמוד לתובעת, שרעבי כשופט וגרשנוק כצופה, לא ראו את האירוע הנטען, ואף לא צפו בנפילה של התובעת על המזרן בעקבות האירוע, ודאי שלא למשך דקה שלמה. שרעבי אמנם הודה כי התובעת אמרה לו כי קיבלה מכה בראש, "אבל אנשים שהיו שם אמרו לי שהיא לא קיבלה שום מכה". כאמור, עדותם של שרעבי וגרשנוק הייתה מהימנה, ושתי העדויות התיישבו זו עם זו. עוד יצוין כי שרעבי לא עומת בחקירתו הנגדית עם טענת התובעת בתצהירה, לפיה לאחר האירוע אסר על המתמודדים לבעוט לכיוון ראשם של המתמודדים האחרים. מכאן, שעניין זה נותר סתום, ואין לראות אותו כעניין הפועל בדרך כלשהי לטובתה של התובעת. זאת ועוד. במהלך האירוע התובעת הייתה חבושה במגן ראש אשר נועד להגן עליה מפני פגיעת ראש בעת בעיטה, דבר אשר לא הוזכר על-ידה בתצהירה והתברר רק בחקירתה. אשר לסוגיית המתמודדת שהוצבה מול התובעת, הרי שהתובעת כלל לא הוכיחה כי הוצבה מולה מתמודדת בלתי-שקולה. ההיפך הוא הנכון. מן העדויות שבאו בפניי עלה, כאמור, כי התובעת, שהייתה בת 34 בעת האירוע, התמודדה בקרב מול כדן, שהייתה מתמודדת בת 13-12 שנים בלבד, במשקל של כ-35-34 ק"ג. בנוסף לכך, התובעת לא הניחה כל תשתית ראייתית לטענתה כי למתמודדת כדן היו יכולות יוצאות-דופן בכלל, וביחס לתובעת בפרט, באופן שתומך באפשרות כי הבעיטה שספגה התובעת הייתה בעיטה חזקה ויוצאת-דופן. אכן, מדובר במתמודדת שהייתה ילדה בת 13-12 שנים בלבד, ואף אם נניח כי זכתה באליפות כלשהי בספורט הטאקוונדו - דבר שכלל לא הוכח על-ידי התובעת - הרי שאין בכך בהכרח כדי ללמד כי היה באפשרותה להפעיל עוצמה מיוחדת כלפי התובעת במהלך הקרב או כי הכוחות בקרב היו בלתי-שקולים מלכתחילה (לרעת התובעת). בהקשר זה יצוין עוד, כי התובעת נמנעה מלהביא את כדן לעדות בכל הנוגע לנסיבות האירוע, וזאת על אף שמדובר בעדה ישירה לאירוע, אשר יכולה הייתה לכאורה לשפוך אור על נסיבותיו. יתרה מכך, התובעת אף לא הזכירה את שמה של כדן בתצהירה, וזאת למרות שבחקירתה התברר כי הייתה מודעת בהחלט לפרטיה המזהים של כדן. בנוסף לכך, התובעת לא הביאה את כדן לעדות בכל הנוגע למיומנותה בעת האירוע, משקלה וגובהה באותה עת, תאריה והישגיה. בנסיבות אלה יש לראות בהימנעותה של התובעת מהבאת ראיה חשובה זו כפועלת לחובתה. אכן, אף הנתבעות עצמן לא הביאו את כדן לעדות. ברם, שרעבי מסר בעדותו כי ערך בירור מול כדן ביחס לנסיבות האירוע וכי זו השיבה לו כי כלל אינה זוכרת את האירוע. בנסיבות אלה, יש לראות בכך הסבר מניח את הדעת מצד הנתבעות לכך שבחרו שלא לזמן את כדן לעדות. על כל פנים, יש לזכור כי בעניין זה קיים הבדל מהותי בין התובעת, שעליה מוטל נטל השכנוע, לבין הנתבעות, המתגוננות מפני התביעה. במאמר מוסגר יצוין כי לאחר שהסתיימה פרשת התביעה, ולאור הערת בית-המשפט בשלב זה בנוגע לטיב הראיות שהובאו על-ידי התובעת במהלך פרשת התביעה, הגישה התובעת בקשה לזימונה של כדן לעדות. בקשה זו, אשר הייתה מנוגדת כליל לסדרי-הדין עלולה הייתה ליצור יתרון בלתי-הוגן לתובעת לאחר שהנתבעות נקטו קו הגנה מסוים במהלך פרשת התביעה, לרבות במהלך חקירתה הנגדית של התובעת עצמה. (ראו גם התנגדות הנתבעת להגשת חוברת הנוגע לכדן, בעמ' 23 לפרוטוקול, שורות 20-19). ביום 12.11.2012 החלטתי לדחות את הבקשה, וזאת לאחר שהתברר מעבר לכל ספק כי פרטיה של כדן היו ידועים לתובעת מלכתחילה ולאור העובדה שהתובעת, כאמור, לא מסרה דבר וחצי דבר בכתב-התביעה ובתצהירה בנוגע לזהותה של כדן. לעובדות אלה יש להוסיף את עדויותיהם של שרעבי וגרשנוק - שלא נסתרו - לפיהן התובעת לא הייתה לוחמת מתחילה בעת האירוע והתאמנה אצל הנתבעת פרק זמן מכובד של כחצי שנה עובר לאירוע, ועוד כשנה אצל מאמן אגרוף תאילנדי. כמו כן יש לקבל את עדויותיהם של שרעבי וגרשנוק, לפיהן התובעת הייתה מתמודדת חזקה, שמתמודדות אחרות חששו להתמודד מולה, ובלשונו של שרעבי עצמו אשר צוטטה כבר לעיל: "התובעת המשיכה להיות אחת המתאמנות הכי חזקות שהיו לי ומתאמנות אחרות לא רצו להילחם איתה כי פחדו ממנה, מהכוח והאגרסיביות שלה". בנסיבות אלה אני סבורה כי אין לקבל את עדותה של התובעת, אשר ניסתה לגמד את ניסיונה ורמתה בעת האירוע, בוודאי בהשוואה לילדה כדן. לבסוף יש לציין כי מבלי לקבוע דבר ביחס לנזק שנגרם לכאורה לתובעת, הרי שאף בסוגיית הקשר הסיבתי בין האירוע לבין נזק זה, התובעת כלל לא הרימה את נטל השכנוע שהוטל עליה. ראשית, התובעת לא סתרה בדרך כלשהי את עדויותיהם של שרעבי וגרשנוק, לפיהן לאחר האירוע חזרה להתאמן כרגיל אצל הנתבעת, נטלה חלק בתחרות והתברגה בה באחד מהמקומות הגבוהים, ובמקביל המשיכה לקבל שיעורים פרטיים באמנויות לחימה אצל גרשנוק, כאשר אימוניה נפסקו רק כאשר נכנסה להריון. עובדות אלו מעוררות אף הן אפוא ספק ביחס לטענות התובעת ביחס לחריגות האירוע והקשר בינו לבין הנזקים שנגרמו לה כביכול. שנית - ומבלי להיכנס לפרטים בעניין זה עקב צנעת הפרט - מחקירת התובעת עלה כי עובר לאירוע סבלה מבעיות רפואיות קשות, ומכאן שספק בעיני אם ניתן לקבל את עמדת המומחה מטעמה, לפיה הנזק שנגרם לתובעת נובע, רובו ככולו, מן האירוע. לסיכום: מכלל האמור לעיל, אני סבורה כי האירוע כלל לא אירע באופן שבו תואר על-ידי התובעת, ועל כל פנים לא הוכח כי האירוע אירע באופן זה, ודי בעובדה זו על מנת לדחות את התביעה כליל. אכן, לא ניתן לשלול את האפשרות שהתובעת אמנם ספגה בעיטה בראשה מן המתמודדת שמולה. ואולם, התרשמתי כי מדובר היה באירוע "רגיל" ואף מינורי למדי, שכלל כפי הנראה בעיטה רגילה שהופנתה לראשה של התובעת על-ידי המתמודדת שמולה (ילדה בת 13-12 שנים) - בעיטה המהווה חלק מתכלית הספורט בו עסקה התובעת. התרשלות הנתבעת כאמור, די במסקנה שאליה הגעתי ביחס לנסיבות האירוע בכדי לדחות את התביעה. אף-על-פי-כן - ומעבר לדרוש - אני סבורה כי אף אם נניח לטובתה של התובעת כי נסיבות האירוע היו דומות לאלה שתוארו על ידה, ובפרט חריגות הבעיטה שפגעה בראשה (וכאמור אינני סבורה כי זה היה המצב), הרי שאני סבורה כי כלל לא הוכח בפניי כי הנתבעת התרשלה בכל הקשור לאירוע. אעבור אפוא לדון בשאלה ההיפותטית של התרשלות הנתבעת, בהתייחס לנסיבות האירוע כפי שתוארו על-ידי התובעת, אך עוד קודם לכן אציג את המסגרת הנורמטיבית הקשורה בשאלה זו. התרשלות הנתבעת - המסגרת הנורמטיבית כידוע, בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות: האחת, חובת זהירות - האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? השנייה, התרשלות - האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, כלומר האם המזיק סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? והשלישית, גרימת נזק וקשר סיבתי - האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? ראו, למשל, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: "פס"ד ועקנין"). אשר לשאלה הראשונה, קרי האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, הרי שהתשובה לה ניתנת במסגרתו של מבחן הצפיות הקבוע בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (האם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק), כאשר מבחן זה כולל בחובו שני היבטים אשר מקובל לכנותם כחובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית: ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות. [ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769, 775 (1980)]. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטיגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני. [פס"ד ועקנין, בעמ' 125.] בענייננו, כאמור, טענה התובעת כי נפגעה במהלך קרב טאקוונדו, כאשר המתמודדת שמולה בעטה בראשה. כפי שצוין לעיל, המתמודד בטאקוונדו - "אומנות האגרוף והבעיטה" - שואף לבעוט בראשו של היריב על מנת לזכות בניקוד גבוה ולהפיל את יריבו אל המזרן. פעילות זו כרוכה, מעצם טבעה, בסיכונים לפגיעה במתאמן. במקרים מסוג זה אין ספק בעיניי כי למארגני פעילות ספורטיבית ולמאמנים חובת זהירות מושגית ברורה כלפי המתאמנים. ברם, בהקשר של חובת הזהירות הקונקרטית - קרי השאלה "האם בין המזיק הספציפי ובין הניזוק הספציפי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (פס"ד ועקנין, בעמ' 125) - נפסק כי בכל הקשור לפעילות ספורט רגילה לא קמה חובת זהירות קונקרטית בין העוסקים בספורט לבין עצמם ובינם לבין המארגנים, המורים או המאמנים. וכך נפסק בעניין זה בפס"ד ועקנין: כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופיה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השנייה היא נורמאטיבית באופיה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי)... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור" (דברי השופט Cardozo בפרשת Murphy v. Steeplechase... כפי שצוטטו בהסכמה על-ידי השופט ברנזון בע"א 285/73, בעמ' 73). בפסקי-דין אלה נקטו השופטים לשון "קבלת הסיכון", אך דומה, כי השאלה אינה, אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח, כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק... אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה... והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. ובעקבות זאת נפסק בע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1 (1994), בעמ' 24, בהתייחס ל"משחק" מסוכן בנשק, כי: זהו אינו סיכון אינהרנטי לחיי היום-יום ההכרחי לפעילות היום-יומית כגון: חציית כביש, נסיעה במכונית, הליכה ברחוב, עליה במעלית וכולי. זהו גם אינו עיסוק ב"ספורט" במובן הפשוט והרגיל של המונח. פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה. אולם זוהי פעילות אנושית המסבה הנאה רבה למשתתפים בה והחברה רואה אותה ככלל בחיוב, שכן היא משפרת את כושרם הגופני של המשתתפים בה, תורמת לגיבוש חברתי ומעודדת תחרותיות בריאה והפניית אנרגיות גופניות לאפיקים חיוביים. ועל-כן, איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו לבין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה "סיכון סביר". אכן, אדם שהולך לשחק כדורגל, צופה או צריך לצפות שהוא עלול, כתוצאה נלווית למשחק, להיפצע בנפילה, בהתנגשות בשחקן אחר, במכת כדור וכולי... משחק ספורט "רגיל" - שאת סיכוניו אנו מגדירים כסבירים - הוא כזה שסיכוניו נלווים למטרה העיקרית של המשחק, שהיא כשלעצמה אין בה סיכון: הבקעת שער ליריב בכדורגל, ניצחון במירוץ סוסים, הטלת כידון למרחק הרב ביותר, זכייה במקום ראשון בריצה וכולי. יתרה מזאת, ישנם גם משחקים בנשק שהחברה אינה מוקיעה, שכן מטרתם העיקרית תחרותית, כזו הקשורה בשיפור המיומנות של המתחרה, לדוגמה תחרות קליעה למטרה בחץ וקשת או באקדח במטווח. היעד העיקרי הינו פגיעה במטרות דוממות, ללא חשש לפגיעה בנפש. אכן, כתוצאה נלווית ורחוקה קיימת אפשרות ששימוש לא תקין וחריג בכלי הנשק יוליד תוצאה הרת אסון כפליטת כדור ופגיעה אפשרית באחד המשתתפים. עם זאת, ננקטים כל אמצעי הזהירות כדי למנוע סכנה זו, בין בכללי בטיחות ובין באמצעי מיגון. אולם גם במקרים אלה, אם חורג אחד המשתתפים במשחק בצורה בוטה ומודעת מכללי המשחק המוסכמים ומסכן בכך את חברו למשחק, כי אז אפשר שיימצא חוטא בעוולה או אשם בביצוע עבירה. ובהסתמך על הלכות אלה קבע, למשל, כבוד השופט א' ש' שילה במקרה דומה לענייננו כי: ...בפעילות ג'ודו תופס המתאמן בבן זוגו, מניפו, מטילו ומפעיל עליו כוחות פיזיים במטרה להפילו אל המזרן. פעילות זו כרוכה מעצם טיבעה בסיכונים לפגיעה במתאמן. לאור ההלכה דלעיל ניתן לקבוע כי בדרך כלל לא תקום חובת זהירות קונקרטית של המורה, או של הגוף האחראי לאימון, בקשר עם פגיעה שנפגע התלמיד כתוצאה מהכוח שהפעיל עליו בן זוגו במסגרת כללי הג'ודו המקובלים. [ת"א (ראשל"צ) 7504/01 עלי נ' אוניברסיטת בר אילן ואח' (4.6.2003).] השוו למקרים אחרים שבהם דחו בתי-המשפט תביעות בנוגע לפציעות שאירעו במהלך אימונים וחוגים באמנויות לחימה שונות: ת"א (שלום-נתניה) 5433/02 נזרוב נ' מתנ"ס אור עקיבא ואח' (20.10.2003); ת"א (שלום-עפולה) 1942/05 שפונט נ' מרכז קהילתי בית פוזנק ואח' (18.6.2006); ת"א (שלום-ירושלים) 4561/05 סומקיאן נ' בית ספר אלפריר ואח' (18.3.2009); ת"א (שלום-קריית שמונה) 1607/01 כהן נ' מאיר ואח' (26.7.2009); ת"א (שלום-חיפה) 14772/06 מרעאנה נ' מועצה מקומית פרדיס (8.3.2010). במאמר מוסגר יצוין, כי בעיניי ההבחנה, בין עצם קיומה של חובת זהירות קונקרטית לבין הפרתה של חובה זו, אינה כה חדה כפי שהיא מוצגת לכאורה בהלכות אלה, ולמעשה הדברים שלובים זה בזה. הדברים בולטים לעין במקרים דומים למקרה שבפנינו. במקרים אלה טמון, כאמור, סיכון אינהרנטי מסוים, אך כל עוד הם מקרים "רגילים" וננקטים בהם אמצעי הזהירות הדרושים לשם מניעת התממשות הסיכון האינהרנטי, הרי שלפי ההלכות דלעיל לא קיימת בהם חובת זהירות קונקרטית בין המעורבים השונים. ברם, במקרים כאלה שבהם לא ננקטים אמצעי הזהירות הדרושים, אזי, כאמור, ייפסק כי קיימת בהם חובת זהירות קונקרטית ובאותה נשימה ייפסק כי חובה זו הופרה בשל אי-נקיטת אמצעי זהירות אלה. במלים אחרות, במקרים כגון דא הפרת חובת הזהירות הקונקרטית מעידה על עצם קיומה של חובת זהירות זו, וחוזר חלילה, קיומה של חובת זהירות קונקרטית מעיד על האפשרות להפר חובה זו, כפי שנפסק לבסוף בפס"ד עלי הנ"ל: המסקנה לדינא היא כי בעוד שעצם ההאבקות בין שניים, על פי כללים מקובלים, אינה מטילה חובת זהירות למקרה של פגיעה, עדיין ראוי להטיל חובה שכזו מקום בו ניתן, בקלות רבה ובהוצאה מזערית, למנוע או להגביל את הסיכון לפגיעה ממתאמנים אחרים. התרשלות הנתבעת - מן הכלל אל הפרט כאמור, במקרה זה - בין אם נבחן את קיומה של חובת זהירות קונקרטית ובין אם נבחן את הפרתה של חובה זו - הרי שלא הוכח בפניי כי המקרה שבפנינו חורג מאותם מקרי ספורט "רגילים" שבהם אין מתקיימת חובת זהירות קונקרטית או - אם תמצי לומר - לא הוכח בפניי כי חובת הזהירות הקונקרטית (ככל שהתקיימה במקרה זה) הופרה על-ידי הנתבעת. ראשית, כאמור, במקרים כגון דא לא תקום בדרך כלל חובת זהירות קונקרטית של המדריך, או של הגוף האחראי לאימון, בקשר עם פגיעה שנפגע החניך כתוצאה מן הכוח שהפעיל עליו בן-זוגו במסגרת כללי הטקוואנדו המקובלים. בנסיבות אלה, נטל השכנוע המוטל על התובעת במקרה הספציפי להוכיח כי יש לחרוג מכלל זה כבד במיוחד בעיניי. שנית - וזה העיקר - לאחר ששמעתי את העדויות התרשמתי כי הנתבעת נקטה בכל האמצעים הדרושים על מנת למנוע פגיעות בין המתאמנים, וזאת באמצעות הנחת מזרנים על רצפת האולם, מתן הדרכה מתאימה למתאמנים, התאמת והתוויית כללים לאימון ולאמנות הלחימה עצמה, הצטיידות במגנים, בחירה מושכלת של צמדי החניכים המתמודדים זה עם זה ופיקוח צמוד של המדריך על האימון. בהקשר זה יצוין כי הקרב נשוא התביעה אמנם לא היה אימון "רגיל", כי אם קרב תרגול במסגרת מבחן העלאה בדרגה. ואולם, קרב זה הכיל את כל אותם אמצעי זהירות הננקטים במסגרתו של אימון "רגיל", כמפורט לעיל (מזרנים, הדרכה מתאימה עובר לקרב והתווית הכללים הדרושים, מגנים ופיקוח צמוד של המדריך), ולא הובאה בפניי כל ראיה לכך כי נדרשו אמצעי זהירות אחרים או נוספים לקרב זה. אכן, במקרה זה הוצבה מול התובעת מתמודדת מקבוצה אחרת, שלא הייתה מוכרת לתובעת, אך לטעמי אין בכך כדי ללמד כי מדובר באירוע חריג או בהפרת חובה כלשהי לנקוט באמצעי זהירות אחר כלשהו, למעט בחינה של יכולות המתמודדים טרם הקרב, על מנת להעריך כי מדובר בכוחות שקולים (לעניין זה ראו מיד להלן). עוד יודגש בעניין זה כי התובעת עצמה לא הבהירה - למשל באמצעות עדות מומחים או אפילו באמצעות טענותיה שלה עצמה - באלו אמצעי זהירות נוספים הייתה צריכה הנתבעת לנקוט, למעט הצבת מתמודדת אחרת מולה. שלישית, התובעת העמידה למעשה את עיקר תביעתה על הטענה כי הנתבעת הציבה מולה מתמודדת שאינה שקולה לה מבחינת היכולות, כך שהתובעת ספגה בעיטה בראשה, ואף בעיטה חריגה בעוצמתה. במלים אחרות, אמצעי הזהירות החסר העיקרי שהתובעת רמזה לו בתביעתה היה חובתה של הנתבעת להציב מתמודדת אחרת מולה. ברם, כאמור, לא הובאו בפניי כל ראיות לכך וממילא לא שוכנעתי כי כדן הייתה יריבה בלתי-שקולה לתובעת. אדרבא, על פניו נראה כי הצבה של ילדה בת 13-12 במשקל 35-34 ק"ג לקרב מול אישה בת 34 מהווה נקיטת אמצעי זהירות מוגבר מבחינתה של האישה (ולמעשה אולי הצבה זו מעוררת טענה הפוכה של התרשלות כלפי הילדה...). לסיכום: מכלל האמור לעיל אני סבורה אפוא, כאמור, כי לא הוכח בפניי כי מקרה זה חורג מאותם מקרי ספורט "רגילים" שבהם אין מתקיימת חובת זהירות קונקרטית ואף לא הוכח בפניי כי חובת הזהירות הקונקרטית (ככל שהתקיימה במקרה זה) הופרה על-ידי הנתבעת. אכן, במקרה זה מדובר בפעילות ספורטיבית של אמנות לחימה, אשר מעצם טיבה קיים בה סיכון אינהרנטי, ובפרט הסיכון של ספיגת בעיטות היריב. ואולם, התובעת, מצידה, קיבלה על עצמה סיכון זה; בעוד שעל הנתבעת, מצידה, כלשונו של כבוד השופט ברק בפס"ד ועקנין הנ"ל, אין להטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכון זה. אשם תורם לפני סיום יש לציין כי אף אם הייתי מוצאת כי הנתבעת התרשלה וכי קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק שנגרם לתובעת, הרי שעדיין היה מקום לפסוק לתובעת אשם תורם בשיעור משמעותי. כאמור, כפי שעולה מחומר הראיות, בעת האירוע הייתה התובעת בת 34, אישה בוגרת, אשר ידעה היטב מה טיבו של הספורט בו נטלה חלק, ואף גילתה מוטיבציה מיוחדת להצליח בו ונטלה לצורך כך שיעורים פרטיים והקפידה על משטר אימונים. מכאן, שהתובעת לקחה על עצמה סיכון מרצון בדבר פציעה אפשרית במסגרת הפעילות בספורט זה. כמו כן ניתן לומר כי התובעת יכולה הייתה להעריך נכונה את המיומנות שלה עצמה ולוודא את המיומנות של המתמודדת על מנת שתוכל להתריע על כך בפני המאמן, עוד טרם הקרב. על כל פנים, לאור המסקנה שאליה הגעתי אין לי צורך להכריע בעניין זה, כמו גם בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מן האירוע, אם נגרם. סיכום מכלל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה. אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעות ובשכר טרחת בא-כוחן בסך כולל של 10,000 ₪. כמו כן תישא התובעת בהוצאות המומחה מטעם הנתבעות על-פי חשבונית שתוצג לה באמצעות בא-כוחה. ההוצאות ושכר הטרחה ישולמו על-ידי התובעת לנתבעות תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. אומנות לחימהתאונות ספורטתאונות ילדים בחוגים