בע"א 427/64 נאור אפרת ואח' נגד סלים מרויאת ואח', פ"ד יט (2) 17, קבע ביהמ"ש העליון הלכה לפיה עם העברת הבעלות בכלי הרכב פוקעת פוליסת הביטוח, והבעלים החדש אינה זכאי לתגמולי ביטוח מכוחה. בעקבות זאת, תוקנה פקודת כלי רכב של מנוע (סיכוני צד שלישי), 1947 שעמדה אז בתוקף, וכיום, ככל שהדבר נוגע לתגמולי ביטוח המשולמים עפ"י ביטוח שיש חובה לעשותו לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל -1970, מוסדר הדבר בסעיף 13 לפקודה הנ"ל (ראו גם: ע"א 372/77 פרל אינשורנס קומפני לימיטד נגד רפאל קנטי, פ"ד ל"ג (3) 38, עמ' 48). לפי הוראת סעיף 13 של פקודת רכב מנועי, במקרה שאירע מאורע המקים עילה לחבות אחרי שהמבוטח העביר את הבעלות ברכב לאדם אחר, לא תישמע טענה מצד המבטח שהוא פטור מכיסוי החבות עקב העברת הבעלות כאמור, אלא אם הוכיח המבטח אחת מאלה : (1) הוא לא ידע על ההעברה, וכי היה נמנע, מנימוקים סבירים, לבטח את הבעל החדש; (2) שקיים ביטוח אחר לכיסוי החבות. ##להלן פסק דין בנושא ביטוח רכב לאחר העברת בעלות - מוות בתאונת דרכים:## 1. ביום 30.6.01 ארעה תאונת דרכים, כאשר מכונית יונדאי, אשר הייתה נהוגה בידי טוויל, הוא הנתבע 1 (להלן - "טוויל"), פגעה בהולך רגל וגרמה למותו. 2. במועד התאונה לא היה בטוח בר תוקף לשימושו של טוויל ברכב, ועל כן פיצתה קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן - "קרנית") את יורשי הנפגע בהתאם לחוק, והגישה תביעת שיפוי זו נגד נהג הרכב, הנתבע 1, נגד בוכניק, הנתבע 2 (להלן - "הנתבע" או "בוכניק"), אשר נטען כי היה הבעלים הרשום של הרכב במועד התאונה, ונגד צורי, הוא הנתבע 3 (להלן - "צורי"), שהיה כנטען המחזיק והבעלים במשותף של הרכב, ביחד עם הנתבע. 3. לאחר הגשת התביעה, נפטר הנתבע 2 והתביעה תוקנה על ידי החלפתו בעיזבונו. 4. נגד הנתבעים 1 ו-3 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, וההליכים נמשכו נגד עיזבון הנתבע. 5. במסגרת הליכי קדם המשפט, הגיעו הצדדים, באמצעות עורכי דין תאונת דרכים, לידי הסכמה דיונית, לפיה פסק הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות וסיכומים שהוגשו על ידם, ללא צורך בשמיעת עדויות. פסק דין זה, מתייחס אפוא, לחבותו של הנתבע 2, שעזבונו בא במקומו, לשיפוי קרנית בגין סכומי הפיצויים ששלמה ליורשי הנפגע בתאונה. טענות הצדדים 6. אין מחלוקת כי הנתבע היה סוחר רכב. לגרסתו, הרכב שהיה מעורב בתאונה נמכר על ידו לצורי, הנתבע 3, ביום 3.4.01, דהיינו: כשלושה חודשים לפני התאונה האמורה. לראיה, "הסכם קניה" שצורף כנספח א' לכתב ההגנה של הנתבע. עוד טוען הנתבע כי החזקה ברכב הועברה ללקונה - צורי, כבר במועד החתימה על הסכם המכר. בהסכם המכר טרח הנתבע להפטיר עצמו בהפטר מוחלט מכל אחריות או חובה בקשר לרכב לאחר מועד זה. החובה לבטח את הרכב הייתה מוטלת על הקונה שהרכב הועבר לחזקתו, והוא זה שהתיר לנהג - הנתבע 1 להשתמש ברכב ללא ביטוח. רישום הבעלות של הרכב על שמו של בוכניק במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד ואינו מעיד על הבעלות המהותית ברכב, ולמעשה הבעלות ברכב עברה במועד התאונה לקונה. 7. קרנית מצידה טוענת כי בעת התאונה, הנתבע 2 היה רשום במשרד הרישוי כבעליו של הרכב. רישום הבעלות במשרד הרישוי מהווה ראייה לכאורה לבעלותו של הנתבע 2 ברכב ולפיכך קיימת לה עילת תביעה כנגדו, בהסתמך על הוראות סעיפים 9(א)(1) ו/או 9(א)(2) ביחד עם סעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים"). קרנית אינה חולקת על קיומו של הסכם המכר בין בוכניק לצורי. על פי הסכם המכר, צורי רכש את הרכב מבוכניק תמורת 28,000 ₪ אשר היו אמורים להשתלם בתשלומים: 10,000 במועד חתימת ההסכם ומסירת החזקה, והיתרה בסך 18,000 ₪ ב-3 תשלומים חודשיים, החל מחודש מאי 2001. ההסכם כולל התניה לפיה "העברת הבעלות תתבצע לאחר גמר התשלומים". קרנית רואה בתניה זו "תנית שימור הבעלות" לפיה הבעלות המהותית נשארה בידי בוכניק עד גמר התשלומים. במועד התאונה 30.6.01 לא סיים צורי לשלם עבור הרכב, הבעלות ברכב טרם הועברה אליו, והנתבע 2 נותר בעליו של הרכב במועד התאונה, מהותית ולא רק דקלרטיבית. דיון 8. זכות החזרה של קרנית מעוגנת בסעיף 9 לחוק הפיצויים, הקובע לאמור: "9. זכות חזרה (א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה: (1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7; (2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה. (3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א". "הוראת סעיף 9(א)(2), מצדה, מכוונת כנגד "מי שאין לו ביטוח" - הלא הוא הבעלים או המתיר שאין לו ביטוח, בין אם נהג בעצמו ובין אם התיר, במודע, לאחר לנהוג ברכבו בלא ביטוח" [א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב פיצויים, מהדורה שלישית, גדין הוצאה לאור, התש"ס, בעמוד 392]. 9. סעיף 9(1) מפנה לסעיף 7 לחוק המפרט את רשימת הנפגעים שאינם זכאים לפיצויים לפי החוק ובכלל זה - "... (6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו". 10. עילת התביעה של קרנית, תקום או תיפול, אפוא, בהתאם לתשובה שתינתן לשאלה, אם במועד התאונה, יש לראות את בוכניק כמי שהיה "בעל הרכב". סוגיית הבעלות ברכב 11. הצדדים מסכימים כי הנתבע 2 רשום כבעליו של הרכב במשרד הרישוי בעת התאונה. הצדדים גם מסכימים כי בין בוכניק לבין צורי נערך הסכם למכירת הרכב, כי החזקה ברכב הועברה לקונה וכי רק חלק מן התמורה בגין הרכב שולמה עד למועד התאונה. והשאלה היא, על פי מה תקבע הבעלות ברכב? האם יש לקבוע את הבעלות על-פי הרשום במשרד הרישוי או שמא עלינו לבחון את מכלול הראיות שהוצגו בכדי להוכיח מיהו הבעלים של הרכב? ההלכה הפסוקה היא כי הבעלות הפורמאלית הינה ראיה לכאורה היוצרת חזקה עובדתית הניתנת לסתירה. כלומר, הבעלות המהותית ניתנת להוכחה על-ידי ראיות נוספות מעבר לרשום במשרד הרישוי. ברע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא (4) 464, בעמודים 472-473, מתייחס בית המשפט בהרחבה לסוגיית רישום הבעלות במשרד הרישוי ואומר: "מכירת רכב היא מכר של מיטלטלין אשר על-פי סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום כלשהו. עם זאת, קיימת חובת רישום בעלות ושינוי בעלות בכלי רכב מכוח החוק. כיצד מתיישבים שניים אלה ומה משמעותו המשפטית של הרישום? לכאורה, רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (ראה להשוואה תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969). מהי אפוא נפקותו של הרישום? דומה שבשאלה זו טרם נאמרה המילה האחרונה על-ידי הפסיקה ועל-ידי המחוקק. בית-משפט זה התייחס לא אחת לשאלת מעמדו של רישום כלי רכב במשרד הרישוי. בע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל-קודס נ' מנהל מס ערך מוסף [1], בעמ' 570 נסקרה הפסיקה שקבעה כי הרישום הוא בעל ערך "דקלרטיבי" גרידא, ובראשה פסק-הדין בע"א 492/64 לוי נ' וייס ואח' [2]. שם נקבע כי הרישום במשרד הרישוי אינו יוצר בעלות והשינוי ברישום אינו משנה בעלות, ולפיכך עיקול שנרשם במשרד הרישוי לא תפס לגבי משאית שנמכרה כדת וכדין. בית-משפט זה ראה מקום להרהור מחודש בשאלה אם על רקע התיקונים שהוכנסו בתקנות בנושא סדרי העברתם של כלי רכב משמו של מוכר לשמו של קונה יש טעם להבחין בין הרישום המתקיים במישור המשפט הציבורי לבין העברת הבעלות בכלי רכב במישור הפרטי (ע"א 634/79 קון נ' חסון ואח' [3]). מסכם השופט מצא, בע"א 782/86 הנ"ל [1], בעמ' 571 בין אותיות השוליים ג-ד: "איתנה הרגשתי, כי בנושא זה טרם אמרה הפסיקה את מילתה האחרונה. "... ובהמשך ממשיך בית המשפט וקובע: "מן התקנות עולה, ששלב הרישום במרשם הוא השלב הסופי לאחר השלבים שקדמו לו. הצדדים או מי מהם אינם מתייצבים שנית בפני פקידי משרד הרישוי ושטר הבקשה ושטר המכר להעברת הבעלות שעליו חותמת הבנק, מועברים על-ידיו למשרד הרישוי. אין גורם ביניים בין הבנק לבין משרד הרישוי הבודק את זהות המוכר ואין המוכר צריך לעשות פעולה נוספת כדי להשלים את הרישום. הפעולה מוגמרת במשרד הרישוי הסומך על הטופס המועבר אליו על-ידי הבנק בחותמתו. גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, ועליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ומתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם. ברישום יש כדי לתרום בעקיפין למלחמה בנגע הגניבות של כלי רכב. לפיכך, גם אם אין הרישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו רבה, ולרישום העברת בעלות ברכב מוקנה מעמד מיוחד שאין להעברתם של מיטלטלים אחרים, וראוי שהרשויות המוסמכות תיתנה את הדעת לנושא זה המצריך בדיקה והסדר. יהי אשר יהי המצב הרצוי, נראה לי כי כיום אין רישום הרכב במשרד הרישוי מהווה אקט קונסטיטוטיבי של העברת הבעלות אף שחשיבותו רבה ואף שרישום הנעשה שלא כראוי תוך התרשלות עלול להעמיד עילת תביעה למי שהסתמך עליו, כנגד הגורמים המטפלים ברישום. כך בענייננו." 12. אם כך, הגישה השלטת כיום בהלכה הפסוקה הינה כי הרישום במשרד הרישוי הינו בעל ערך דקלרטיבי, אינו יוצר בעלות ואין בו בכדי לשנות בעלות. 13. לטענת קרנית, עסקינן במכר של מיטלטלין, ועל כן יחולו הוראות סעיף 33 לחוק המכר, התשכ"ח- 1968 הקובעות כי "הבעלות בממכר עוברת לקונה עם מסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". במקרה דנן, הסכימו הצדדים אחרת וקבעו בהסכם "תניית שימור בעלות" לפיה הוסכם ביניהם כי הבעלות תועבר לידי הקונה רק לאחר סיום התשלומים. 14. קרנית מסתמכת על ההלכה שנקבעה ברע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ (בפירוק זמני), פ"ד נז(4) 385) (להלן: "הלכת קידוחי הצפון") לפיה הבעלות שמורה לנתבע 2, בשל "תניית שימור הבעלות" ללא צורך ברישומה לפי חוק המשכון. 15. הלכת קידוחי הצפון ביטלה את ההלכה שהייתה נהוגה בעקבות ע"א 455/89 קולומבו, מאכל ומשקה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מה(5)490) (להלן: "הלכת קולומבו"), לפיה, כאשר הסכם מכר כלל תניית שימור בעלות, שנועדה להבטיח את זכותו של מוכר באשראי בממכר עד לפירעון האשראי, לא היה תוקף לתנייה זו באם לא נרשמה לפי חוק המשכון, הואיל ונקבע כי מדובר במשכון מוסווה, אשר כפוף להוראות חוק המשכון ולדרישת רישום המשכון. בית המשפט מצא לבטל את 'הלכת קולמבו', במטרה להדגיש את חופש ההתקשרות בין הצדדים בחיי מסחר תקינים ודינאמיים, וזאת מבלי שהצדדים לעסקאות יצטרכו לפנות בכל עסקה ועסקה לרשום משכון או שעבוד, דבר שאינו ישים בחיים מסחר. בית המשפט היה ער לכך כי עסקאות יכולות ללבוש צורות רבות, וכי יש לבחון את מהות העסקה, וכדברי כב' השופטת שטרסברג-כהן, שם בעמוד 420: "העברת נכס מאדם לרעהו יכול שתיעשה בצורות שונות ותשובץ במשבצות משפטיות שונות. השאלה מה הוא הדין שיחול בכל מקרה נתון מעוגנת בראש ובראשונה בחוזה שבין הצדדים על-פי מהותו האמיתית ולאו דווקא על-פי מילותיו, שהרי כלל נקוט הוא בידינו כי טיבה של עסקה המשתכללת בהסכם נלמד מתוך ההסכם המתפרש על-פי כללי הפרשנות המקובלים עלינו לעניין פרשנות חוזים. השאלה מתי לפנינו מכר של ממש, מתי לפנינו עסקת קונסיגנציה, מתי לפנינו מכר חוזר, ומתי לפנינו עסקה שכמוה כשעבוד הנכס המועבר, היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק. משקבענו את העובדות ידענו מהו החוק שיחול עליהן. לא ניתן, ולשיטתי גם לא ראוי, לחבוק את כל צורות מסירת נכס על-ידי בעליו לאחר תוך הכללת כל סוגי ההעברה במכלול אחד. ראוי להעיר כי השאלה הנזכרת נשאלת גם כאשר אין נושים למוכר, לקונה או לשניהם, אלא נעשית עסקה של העברת נכס בין שניים, ועלינו להתחקות על טיבה. ההבדל בין ראיית העסקה כעסקת קונסיגנציה או כעסקת אשראי עם תניית שימור בעלות, שהיא במהותה שעבוד הנכס להבטחת התמורה שכמוהו כמשכון, הינו בעל חשיבות משפטית ומעשית לשני הצדדים גם בהיעדר נושים לצדדים או למי מהם. ערה אני לכך כי אפשר שעל-ידי סעיף שימור בעלות עד אשר מחיר הנכס ישולם למוכר, יכול המוכר לרכוש יתרון על נושים אחרים של הקונה, באשר אם הקונה יימצא בחדלות-פירעון יזכה המוכר בנכס ולא יימנה עם הנושים האחרים. אף-על-פי-כן ככלל, אין לראות באופן אוטומטי בעסקת אשראי רגילה שיש עמה סעיף שימור בעלות, עסקת משכון, משום שיש בכך, כפי שאומר חברי המשנה לנשיא, "מעין טרנספורמציה מלאכותית שעל- פיה הופך החייב, בניגוד לתניה חוזית, לבעלים של הטובין שהתיימר כביכול למשכן לטובתו של 'נושה'." 16. בכדי לבחון את מהותה האמתית של העסקה ואת הסכמת הצדדים קבעה 'הלכת קידוחי הצפון' מבחן דו שלבי (שם בעמ' 409): בשלב ראשון יש לברר את פרטי ההסכמה בין הצדדים, לפי כללי הראיות הרגילים והמקובלים בפרשנות חוזים, הבדיקה בשלב הזה היא סובייקטיבית. בשלב השני יש לבחון אם בהתאם להסכמת הצדדים, העסקה לפי מהותה היא עסקת משכון, ללא קשר לכינויה על-ידי הצדדים. הבדיקה בשלב זה היא אובייקטיבית ועל בית המשפט לבחון אם יש לעסקה בדרך שהיא נעשתה היגיון כלכלי או מסחרי. 17. ומן הכלל אל הפרט: השלב הראשון:- כאמור, בשלב זה עלינו לבחון מבחינה סובייקטיבית את פרטי הסכמת הצדדים, בהתאם לראיות שהוצגו. בהסכם שנכרת בין הצדדים ביום 3.4.01, הוגדר הממכר- רכב מסוג יונדאי לנטרה מס' רישוי 61-169-04, הוגדרו כוונות הצדדים "על סמך הצהרתו של המוכר, רוכש הקונה מן המוכר, והמוכר מוכר בזה לקונה את הרכב בתנאים כמפורט בהסכם זה", הוגדרה התמורה - בסך כולל של 28,000 ₪, אשר מתוכה שולמו במזומן במועד החתימה 10,000 ₪, והוסכם כי היתרה בסך 18,000 ₪ תשולם ב-3 תשלומים חודשיים שווים, החל מיום 3.5.01. בסעיף 4 להסכם קיימת התייחסות מיוחדת בנוגע לקנסות ועבירות: "כל הקנסות והעבירות שנעברו ברכב עד ליום מסירת החזקה לידי הקונה יחולו וישולמו ע"י המוכר ומיום מסירת החזקה לידי הקונה יחולו וישולמו ע"י הקונה." לצד הסדר התשלומים, נרשם כי העברת בעלות תתבצע לאחר גמר התשלומים". בנוסף, צורף להסכם נספח עליו חתם הקונה, לפי הוא מצהיר בזו הלשון: "אני החתום מטה ... יוער, כי אין בהסכם כל התייחסות לביטוחים ו/או חובת עריכת הביטוחים. אין ספק, כי מבחינה סובייקטיבית, מדובר בעסקת מכר מלאה, הכוללת בטוחה. הקונה קבל לידיו את הרכב לשימושו הבלתי מוגבל. הקונה נטל על עצמו את מלא האחריות על השימוש ברכב, כלפי המוכר, בגין כל תביעה שעלולה להתעורר כתוצאה משימושו ברכב. כוונה זו נלמדת בבירור מן הנספח שצורף להסכם, לפיו פוטר הקונה את המוכר מכל אחריות לשימושו ברכב ולתוצאותיו של שימוש זה, לרבות אחריות "לכל נזק שייגרם לכל אדם". 18. השלב השני:- כאמור יש לבדוק את מהות העסקה וכוונת הצדדים באשר לבעלות - האם היא תואמת את ההיגיון המסחרי והכלכלי העומד מאחוריה, כל זאת מבחינה אובייקטיבית. הנתבע מכר את הרכב במסגרת עסקיו כסוחר בכלי רכב משומשים. חיי המסחר בסוג זה של עסקים וההיגיון המסחרי שבצידם מובילים למסקנה, בניגוד לטענת קרנית, כי הנתבע ורוכש הרכב לא התכוונו כי הבעלות תישמר בידי המוכר, אלא הצדדים התכוונו שהעברת הבעלות במשרד הרישוי תהווה לא יותר מ"תרופה חוזית" עבור הנתבע 2 במקרה והרוכש לא ישלם את מלוא התמורה או לחלופין יהווה "בטוחה" לכך שתשולם לנתבע 2 מלוא התמורה בעד הרכב. אילו כוונת הצדדים הייתה שהבעלות תישמר בידי הנתבע, היה סביר שיקבעו ביניהם בהסכם תנאים להסדרת הפיקוח והשליטה על הרכב על-ידי הנתבע, כל עוד הרכב בבעלותו. כן היו הצדדים מסדירים ביניהם את נושא עריכת הביטוחים. עולה מההסכם, ומן הנספח לו כי הצדדים ביקשו להרחיק את הנתבע מכל אחריות לשימוש ברכב ומפני אחריות לכל תוצאה שתיגרם עקב השימוש בו. מאז חתימת ההסכם ומסירת הרכב לנתבע 3, למוכר לא הייתה כל זיקה לרכב ולבטח לא היה לו כל פיקוח ו/או שליטה על הרכב. 19. באשר להסכמת הצדדים כי העברת הבעלות תבוצע רק לאחר תשלום מלא התמורה, מדובר על רישום הבעלות במשרד הרישוי ולא על העברת הבעלות המהותית, ואין לראות בכך "תניית שימור בעלות" כטענת קרנית, אלא רק עוד שלב משלבי העסקה, שלב רישומי גרידא שאינו משפיע על סוגיית הבעלות המהותית. 20. בהתאם לאופי העסקה והתנהגות הצדדים לאחר חתימת ההסכם ולאור מכלול הנסיבות והראיות שתוארו דלעיל, אני מוצאת כי אין לפנינו מכר עם "תניית שימור בעלות" כי אם עסקת מכר המשולבת במתן אשראי שבצידה בטוחה, או לכל הפחות עסקת מכר שבצידה תרופה למקרה שהקונה לא יעמוד בהתחייבויותיו האובליגטוריות. מאחר ואין לראות בנתבע כבעליו של הרכב במועד התאונה, נשמט הבסיס לעילת התביעה של קרנית. 21. זאת ועוד. גם אם היה ניתן לראות בנתבע 2 כ"בעלים" של הרכב במועד התאונה, עדיין היה על קרנית לעמוד בתנאים הנוספים של סעיף 9 (א)(1) ביחד עם סעיף 7 או לחלופין תנאי סעיף 9(א)(2), שכן על-פי ההלכה הפסוקה, בדבר המדיניות הרצויה באשר לזכות החזרה של קרנית, אין מדובר בזכות מוחלטת והיא מותנית בכך שהתנהגותו של מתיר השימוש הייתה נגועה באשם: "מבלי להיכנס לעובי הקורה בכל הנוגע ליחס שבין הסעיפים 9(א)(1) ו- 9(א)(2), סבורני כי לקרנית אמנם עומדת זכות חזרה כלפי מתיר השימוש ברכב, אולם אין זו זכות מוחלטת. הזכות מותנית בכך שהתנהגותו של מתיר השימוש - כאן המשכירה - הייתה נגועה באשם. מסקנה זו מתחייבת מן ההלכה שפסק בית משפט זה ברע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נג(1) 680. באותה פרשה טבע בית המשפט בסעיף 7(6) האמור - העוסק בשלילת זכות התביעה של מתיר השימוש ברכב עצמו - יסוד של אשם. נקבע, כי מתיר השימוש ברכב, כתובע בגין פגיעתו-שלו בתאונה, זכאי לפיצויים מקרנית מקום בו הוא לא ידע, ולא סביר היה שידע, על היעדרו של הכיסוי הביטוחי. בהתייחסו למשמעותו של האשם, שרק בהתקיימו נשללת הזכאות לפיצוי לפי סעיף 7(6), קבע בית המשפט כי: "גם אם לא ידע ראובן הבעלים כי אין ביטוח לנהיגתו של שמעון - למשל, בשל כך ששמעון אינו מחזיק ברישיון נהיגה תקף - אך אדם סביר היה יודע זאת, יתפוש סעיף 7(6) וראובן לא יזכה בפיצויים". כך נפסק בעניין פרח, ולא ניתן - גם לא ראוי - להתעלם מהלכה זו בבואנו לבחון את זכות החזרה של קרנית כלפי מתיר השימוש ברכב. אמנם, בעניין פרח, נדונה תביעתו של מתיר השימוש ברכב עצמו, שנפגע בתאונה. לא התעוררה שם שאלה הנוגעת לזכות החזרה. אולם לאור הגיון הדברים ולאור הזיקה הסטטוטורית בין הסעיפים 7 ו- 9, מתבקשת המסקנה כי יש ללמוד גזירה שווה משם לכאן. לשון אחרת: יסוד האשם, שמצדיק את הפקעת זכותו לפיצויים של מתיר השימוש ברכב שלא דאג לביטוח, הוא אשר מצדיק גם את קיומה של זכות החזרה כלפיו. בהישמט אותו יסוד, שבה הזכות לפיצוי על כנה, וכתמונת ראי, נשללת זכות החזרה של קרנית. כל תוצאה אחרת, לא זו בלבד שיהא בה כדי לסתור, באורח חזיתי, פסיקה קודמת אלא שאין היא מתיישבת עם שיקולי המדיניות הראויים." [ראה: ע"א 7580/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יהושע צורדקר , פורסם באתר נבו]. 22.כאן, לנתבע 2 לא הייתה כל זיקה לרכב. הוא לא יכול היה להתיר את השימוש ברכב לנהג ולבטח לא יכול היה לדעת כי הינו משתמש ברכב ללא ביטוח ולא הייתה לו אפשרות מעשית או משפטית לסרב לשימושו של הנהג ברכב או למנוע אותו. לפיכך לא מתקיים במקרה שלפנינו יסוד "האשם" הנדרש כתנאי להטלת החבות על בעל הרכב. התוצאה הינה, כי אין לראות בנתבע 2 - אבי בוכניק ז"ל, כמי שהיה הבעלים של הרכב המעורב בתאונה, במועד אירועה. גם לא מתקיים יסוד האשם, הנדרש כדי להקים את זכות החזרה של קרנית כלפיו. 23.לאור האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבע 2 בסך 7,500 ₪ בצרוף מע"מ. רכבבעלותמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםביטוח רכבמקרי מוותהעברת בעלות