לטענת התובע, היתה בתנאי עבודתו תשתית עובדתית לבחינה רפואית של השאלה אם מחלתו התפתחה בדרך של מיקרוטראומה: 1. התובע הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, בגין טענתו על כך שעקב תנאי עבודתו - הוא לקה בכיב בתריסריון. 2. הנתבע, במכתבו לתובע מיום 22/11/05, הודיע לו כי הוא דוחה את תביעתו לתשלום דמי פגיעה בגין הפגיעה הנטענת וזאת - בטענה שלא הוכח קיומם של ארוע תאונתי או ארועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתו של התובע וכי לפיכך, לא ניתן לראות במחלתו כתאונת עבודה. לטענת הנתבע, מחלתו של התובע התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור לעבודה. 3. כנגד דחיית תביעתו, הגיש התובע את התובענה שבפנינו. 4. בתחילת ההתדיינות בתובענה, התבקשו ב"כ הצדדים, בהחלטה שניתנה על ידי מחלקת המנ"ת של בית הדין, לנסות להגיע להסכמה על העובדות. הם לא הצליחו בכך, ועל כן - בהתאם לאותה החלטה - הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, והתיק נקבע להוכחות. אולם, אותה ישיבה לא קויימה, שכן סמוך לפני המועד שנקבע להוכחות, הודיעו באות כחם של הצדדים שהן הגיעו להסכמה שאין צורך בקיום הישיבה, מאחר שהמחלוקת בין הצדדים היא "משפטית בעיקרה". על כן, סוכם בין באותם כחם של הצדדים שהעובדות תיקבענה על סמך תצהיר התובע ומסמכים נוספים, וכי ההכרעה תהיה לאחר הגשת סיכומים. אלה העובדות (כפי שנקבעו בהחלטה מיום 7/8/08): 5. התובע, יליד שנת 1954, תושב העיר טבריה, הוא בעל השליטה בחברת "חדשות כוכב הצפון בע"מ" המוציאה לאור של המקומון "כוכב הצפון". התובע גם עורך את המקומון, החל משנת 1978. 6. במהלך שנות עבודתו, נתקל התובע במקרים רבים של איומים לפגיעה באלימות נגדו ונגד בני משפחתו, על ידי גורמים שונים שראו עצמם כמי שנפגעו מפרסום הכתבות השונות במקומון "כוכב הצפון". כמו כן, נפל התובע קרבן למספר מקרים בהם הושחת רכושו וניזוק במזיד, במהלך שנות עבודתו. כך למשל, רוססו כתובות נאצה על מכוניתו, ונחתכו צמיגיה. כן הוצתו במזיד משרדי מערכת העיתון. נביא כאן פירוט של המקרים שבגינם הגיש התובע תלונות במשטרת ישראל. א. ביום 20/8/90 - התלונן התובע על גניבה והיזק לרכוש במזיד. ב. ביום 2/9/95 - התלונן התובע על חבלה במזיד ברכב. ג. ביום 26/9/95 - שוב התלונן התובע על חבלה במזיד ברכב. ד. גם ביום 25/11/95 התלונן התובע על חבלה במזיד ברכב. ה. ביום 23/12/95, התלונן התובע הן על חבלה במזיד ברכב והן על הטרדה טלפונית. ו. ביום 2/3/96 - שב התובע והתלונן על חבלה במזיד ברכב. ז. ביום 6/4/97 - התלונן התובע על פריצה לרכב בכוונה לגנוב. ח. ביום 26/9/97 - התלונן התובע על היזק במזיד לרכוש. ט. ביום 24/12/97 - התלונן התובע על איומים. י. ביום 2/11/98 - התלונן התובע על השמדת מודעת בחירות. יא. ביום 12/7/00 - התלונן התובע על איומים. יב. ביום 29/8/01 - התלונן התובע על השחתת פני מקרקעין (כתיבה על קיר). יג. ביום 29/8/92 - התלונן התובע על איומים. יד. ביום 4/12/02 - התלונן התובע על זיוף. טו. ביום 15/8/05 - התלונן התובע על הצתת מבנה במזיד. 7. כנגד התובע והחברה שבשליטתו הוגשו גם תביעות המבוססות על טענות בענין ביצוע עוולות של לשון הרע, כמפורט להלן: א. ביום 31/1/00 - תביעה על סך של 200,000 ₪. ב. ביום 10/12/00 - תביעה על סך של 200,000 ₪. ג. ביום 12/10/03 - תביעה על סך של 2,900,000 ₪. ד. ביום 3/1/05 - תביעה על סך של 400,000 ₪. ה. ביום 18/5/05 - תביעה על סך של 180,000 ₪. 8. הן בשל ההתנכלויות לתובע ולרכושו, הן בשל התביעות שהוגשו נגדו והן בשל האיומים שהופנו כלפיו - היה התובע שרוי במצב של לחץ ומתח נפשי במשך מרבית שנות עבודתו. התובע חשש באופן קבוע לשלומו ולשלום בני ביתו כתוצאה מהאיומים שהופנו נגדו ומהשחתת רכושו. 9. התובע לא נהג לאכול באופן מסודר. 10. בשנת 1995 התובע לקה בהתקף לב. הוא עבד צנתור והיה בחופשת מחלה במשך חצי שנה. 11. בשנת 1996 החל התובע לסבול מתופעות של כאבים ברום הבטן וצרבות. התובע פנה לטיפול ואובחן כי הוא לקה בזיהום של הליקובקטר פילורי. התובע קיבל טיפול נגד אותו חיידק, והבדיקות הראו שהוא הוכחד. אולם, גם לאחר מכן, התובע סבל מהתקפים של כאבים, צרבות, בחילות והקאות. התובע המשיך להיות בטיפול גסטרואנטרולוגי. מיקרוטראומה 12. לטענת התובע, היתה בתנאי עבודתו תשתית עובדתית לבחינה רפואית של השאלה אם מחלתו התפתחה בדרך של מיקרוטראומה. לטענת הנתבע, המתח המתמשך שבו עבד התובע - אינו מניח תשתית עובדתית כזו, שכן אין מדובר בארועים תאונתיים חוזרים ונשנים, אלא בתהליך של מתח ולחץ מתמשכים. 13. בהחלטה מיום 7/8/08, נקבע שבשלב הטרום-רפואי של הדיון בתובענה, לא ניתן לדעת אם אכן היו ארועים תאונתיים זעירים שהצטברו אצל התובע, או אם לאו. הארוע התאונתי, אינו אמור להיבחן על פי הארועים החיצוניים לתובע, אלא על פי מה שתרחש אצלו - בגופו. אין מחלוקת, שהתובע עבד בתנאי לחץ ומתח נפשי. בכל פעם שהתובע קיבל איומים, בכל פעם שרכושו ניזוק במזיד, היה בכך כדי לגרום לתובע דאגה רבה לו ולסביבתו הקרובה לו. כמו כן, גם התביעות המשפטיות שהוגשו כנגד התובע, הסבו לו לחץ נפשי שנמשך אגב בירורן בבית המשפט. 14. הקביעה על כך שלשם בחינת קיומם של ארועים תאונתיים זעירים יש חשיבות דווקא למה שמתרחש בגופו של המבוטח ולא לשאלה אם יש ארוע תאונתי חיצוני, התבססה, בין השאר, על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק עב"ל 1376/02 בוסני - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, פס"ד מיום 8/6/03). בערעור האמור נדון עניינו של נהג אוטובוס שקריש דם התפתח בורידי רגליו. לטענתו של המבוטח, הקריש התפתח בגלל התנוחה של הרגל בעת הנהיגה. תחילה, נדחתה תביעתו של אותו מבוטח, בשל הקביעה שלפיה תנוחה מסויימת אינה יכולה להספיק לשם יצירת תשתית עובדתית המאפשרת את החלת תורת המיקרוטראומה, בהעדר ארועים תאונתיים במהלך התנוחה. אולם, בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, נקבע כי עניינו של המבוטח אמור להיות מוחזר לבית הדין האזורי, לשם מינויו של מומחה על מנת שיחווה דעתו - בין השאר - בענין מיקרוטראומה. ואכן, בסופו של דבר, לאחר מינויו של המומחה, התקבלה תביעתו של המבוטח. על סמך חוות דעתו של המומחה נקבע באותו פסק דין כי הדרישה לסדרת ארועים תאונתיים, מתייחסת - למעשה - לארועים בגופו של המבוטח, וסדרה כזו יכולה להתקיים גם במקרה של תנוחה מסויימת (תיק ב"ל (נצ') 1611/00 בוסני - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, פס"ד מיום 13/4/05)). 15. נזכיר עוד כי בית הדין הארצי לעבודה יישם את תורת המיקרוטראומה גם במקרה של מבוטח שנחשף בעבודתו - מעת לעת - לאור השמש. גם חשיפה לשמש אינה "תנועה" ולא ניתן לראות בה ארועים שנחשבים "תאונתיים" מבלי להיזקק לבחינה רפואית. אלא שבית הדין הארצי לעבודה לא נמנע מלבחון את ההיבט הרפואי של הענין על פי תורת המיקרוטראומה ואף מלקבוע כי אכן מדובר במיקרוטראומה (תיק דב"ע נה/185-0 המוסד לביטוח לאומי - חליפה (פד"ע לג 25). כך אמר שם בית הדין הארצי לעבודה: "בענייננו, אין המדובר בפגיעה פתאומית - טראומה, היינו: אירוע שניתן לאתר במישור הזמן ... ובמישור השטח ... מכאן, כי לא ארעה 'תאונת עבודה' במובן המקובל של המלה. כאשר המבוטח סובל ממחלה, אשר אינה מופיעה ברשימת מחלות המקצוע ואין תאונה פתאומית, ניתן במקרים המתאימים לבחון אם ניתן ליישם את תורת המיקרוטראומה ...". באותו מקרה, כאמור לעיל, אכן יישם בית הדין הארצי את תורת המיקרוטראומה, אף שקבע שאין ארוע פתאומי הניתן לאיתור בזמן ובמקום. מכאן שאין לקבל את טענת הנתבע על הצורך בהוכחת "ארועים" שכל אחד מהם ניתן לאיתור מבחינת הזמן והמקום. בדחותו את טענת בא כחו של המוסד לביטוח לאומי על העדרן של פגיעות זעירות מצטברות, אמר בית הדין הארצי לעבודה, כך: "אמנם נכון כי על מנת ליישם את תורת המיקרוטראומה חייב המומחה הרפואי להצביע על פגיעות זעירות [חוזרות] ונשנות. כמו כן, הוכחת פגיעות זעירות כרוכה בעיקר בראיות בתחום הרפואה ... לדעתו של המומחה כל חשיפה של המשיב לקרני השמש תרמה נזק זעיר משלה להתפתחות המחלה". מהחלק האחרון שצוטט לעיל מפסק הדין בדב"ע נה/185-0 הנ"ל, ניתן ללמוד כי מן הדין למנות את המומחה הרפואי עוד בטרם הוכיח המבוטח את קיומן של הפגיעות הזעירות, פגיעות שהוכחתן טעונה ראיות רפואיות. 16. האמור לעיל לגבי מיקרוטראומה, הוחל על ידי בית הדין הארצי לעבודה, לפחות במשתמע, גם על פגיעות עקב ארועים חוזרים ונשנים של מתח נפשי. כוונתנו לפסק הדין בתיק עב"ל 1409/02 בן-שושן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, פס"ד מיום 27/2/03). בתיק זה נדון עניינו של מבוטח שבמשך תקופה ממושכת שהה במתח בשל עבודתו, ולאחר מכן התפתחה אצלו מחלת הסכרת. תביעתו של המבוטח נדחתה בבית הדין האזורי, תוך קביעה שמתח מתמשך אינו יוצר תשתית עובדתית מספקת לשם בחינת אפשרות קיומה של מיקרוטראומה, אך בית הדין הארצי לעבודה (בתיק עב"ל 1409/02 הנ"ל), קיבל את ערעורו של המבוטח והורה על השבת הענין לבית הדין האזורי. בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה באותו מקרה נאמר: "אנו מחזירים את העניין לבית הדין האזורי על מנת למנות מומחה יועץ רפואי. בית הדין האזורי יכתוב בהחלטתו את כל העובדות שנקבעו על ידו. הוא ישאל את המומחה האם לאור עובדות אלו ארעה למערער תאונת עבודה או האם היתה תופעה של מיקרו-טראומה.". פסק דין זה (עב"ל 1409/02) ניתן לאחר פסק הדין שב"כ הנתבע הפנתה אליו בסעיף 18 לסיכומיה - דב"ע נג/228-0 אלזם - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 25, ונראה שהיה בו משום שינוי ההלכה שנקבעה בדב"ע נג/228-0 הננ"ל. כלומר - לפי ההלכה, כפי שהיתה בתוקף בעת מתן ההחלטה מיום 7/8/08, גם מצב שבו יש ארועים של מתח נפשי בעבודה, אשר נמשכים לאורך זמן, עשוי להצדיק מינוי מומחה רפואי לשם בחינת השאלות הרפואיות של תורת המיקרוטראומה, בדיקה של השכלת מצב זה על ארועים תאונתיים בגופו של המבוטח. לאחרונה, נראה ששוב חל שינוי בהלכה הפסוקה. לאחרונה, ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה פסק דין נוסף בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין מתחים נפשיים לבין התפרצות של מחלת הסכרת. כוונתנו לפסק הדין בתיק עב"ל 528/09 קבדה - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, פס"ד מיום 8/4/10). בפסק דין זה, לא אזכר בית הדין הארצי לעבודה את פסק דינו בתיק עב"ל 1409/02 הנ"ל, אלא קבע נחרצות, כך: "...בהתאם להלכת בית דין זה, לא תיתכן מיקרוטראומה נפשית, וממילא לא ניתן להכיר במחלת הסוכרת כנובעת מהמיקרוטראומה הנפשית.". אמנם, בית הדין הארצי לעבודה לא קבע כי פסק הדין בתיק עב"ל 528/09 משנה את ההלכה הפסוקה, אך השוואה בין פסק הדין בתיק עב"ל 528/09 לבין פסק הדין בתיק עב"ל 1409/02, מעלה ברורות כי ההלכה אכן השתנתה, והמצב חזר להיות כפי שנפסק בדב"ע נג/228-0 הנ"ל, כך שכיום - אין מקום לבירור השאלה אם מחלה פיזיולוגית (כגון סכרת כפי שנדונה שם או כיב בתריסריון, כבעניינו של התובע), אכן עלולה להיות תוצאה של "מיקרוטראומה נפשית". מכל מקום, בעניינו של התובע, ניתנה החלטה ביום 7/8/08, כלומר - עוד בטרם מתן פסק הדין בתיק עב"ל 528/09 הנ"ל, ובהתאם לפסק הדין בתיק עב"ל 1409/02 הנ"ל - אכן מונה מומחה-יועץ רפואי. הליכי מינוי המומחים 17. בהחלטה מיום 7/8/08 מונה ד"ר אליהו גילון, לשמש מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (הוא ייקרא להלן: "המומחה הראשון"). 18. המומחה הראשון נתן את חוות דעתו. בחוות דעתו נרשם כי המומחה הראשון הוא, בין השאר, "רופא מוסמך" של הנתבע. לפיכך, עתר התובע (בבש"א 4625/08) למנות במקומו מומחה אחר. הנתבע לא התנגד לבקשה, אף שטען שהמומחה הראשון כבר אינו "רופא מוסמך" מטעמו. לשם מניעת לזות שפתיים - התקבלה, בהחלטה מיום 25/12/08, בקשתו של התובע, בהסתמך - בין השאר - על דב"ע מא/41-0 כרמי - המוסד לביטוח לאומי פד"ע יב 162 וכן על בג"צ 2874/93 קופטי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מח(2) 673). במקומו של המומחה הראשון, מונה מומחה אחר, ד"ר דן פייגל (שייקרא להלן: "המומחה"). 19. המומחה נתן את חוות דעתו. 20. בהחלטה מיום 3/9/09, התקבלו - באופן חלקי - בקשותיהם של שני הצדדים בדבר הפניית שאלות הבהרה למומחה, ונשלחו למומחה שאלות הבהרה. המומחה השיב אף על שאלות ההבהרה. 21. לאחר שתשובות המומחה לשאלות ההבהרה הועברו אל הצדדים, ביקש הנתבע (בש"א 4178/09), לפסול את חוות דעתו של המומחה, וזאת - מבלי למנות תחתיו מומחה אחר, אלא בשל טענת הנתבע שלא היה מקום למינוי מומחה כלל. בקשה זו, התעלמה לחלוטין מהמצב בתיק מאז ההחלטה מיום 7/8/08, ועל כן - נדחתה, בהחלטה מיום 28/2/10. 22. לאחר מכן, השלימו שני הצדדים את טיעוניהם בכתב, וכעת ניתן פסק דין זה. עמדת המומחה כפי שהיא עולה מחוות דעתו ומתשובותיו לשאלות ההבהרה 23. לדעת המומחה, התובע סבל לאורך שנים מכאבים ברום הבטן ומצרבות, כתוצאה של דלקת קלה של הקיבה. בחלק מהזמן, לווו תסמינים אלה בהתכייבויות שטחיות הן בקיבה והן בתריסריון. לתובע יש בקע בסרעפת, וזיהומים חוזרים על ידי חידק ההליקובקטר פילורי, שנוטה לחזור אצל התובע לאחר סילוקו על ידי טיפול מקובל. הגורמים הידועים למצב כגון זה של התובע, כוללים את אלה: עודף יצירת של חומצת קיבה, גירוי ריריות על ידי חידק ההליקובקטר פילורי, שינויים אנטומיים בגוף הקיבה - בעיקר בקע בדיאפרגמה, גורמים גנטיים, שימוש באלכוהול, בקפה ובניקוטין, שימוש בתרופות שונות וכן - מתח נפשי, אך על חשיבות הגורם הנפשי כתורם למצב, קיימת מחלוקת בין אסכולות שונות. המומחה עצמו, על סמך נסיונו, סבור שיש החמרה בתסמינים בזמנים של מתח נפשי. מבין הגורמים למצב, היו חלק קיימים אצל התובע; כך לגבי הזיהומים החוזרים על ידי חידק ההליקובקטר פילורי, כך לגבי שימוש בתרופות שונות (תרופות הרגעה ושינה, נוגדי דלקות), כך לגבי הבקע הסרעפתי, וכך לגבי המתחים הנפשיים. לא ידוע על קיומם של גורמים אחרים אצל התובע. לפיכך, בהעדר אפשרות לדעת בבירור את משקלו של כל אחד מהגורמים על התרומה למצבו של התובע, סבר המומחה שנכון לייחס לכל גורם חלק זהה בגרימה, ולפיכך הגיע המומחה למסקנה ששיעור התרומה של המתחים הנפשיים למצבו של התובע, מבין כלל הגורמים - היה 30%-25%. המומחה היה מודע לכך שהיו תקופות שבהן התובע לא השתמש בתרופות שעלולות לתרום להופעת מחלתו של התובע, והיו תקופות שבהן לא היה אצל התובע זיהום בחידק ההליקובקטר פילורי, ויחד עם זאת ארועי המתח הנפשי נמשכו, אך הוא הביא בחשבון מנגד, כי מצב הב3קע בסרעפת היה קבוע וכך גם הגורמים הגנטיים. התייחסות לחלק מטענות הצדדים בהשלמת הטיעונים מטעמם 24. באת כחו של הנתבע (שהגישה את השלמת טיעוניה ביום 22/3/10, כלומר - עוד לפני מתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק עב"ל 528/09 הנ"ל (שכזכור - ניתן ביום 8/4/10), הפנתה אותנו לפסק דין אחר של בית הדין הארצי לעבודה, שניתן לאחר פסק הדין בעב"ל 1409/02 הנ"ל, וגם לאחר מתן ההחלטה על מינוי המומחה הראשון (7/8/08), ואשר גם בו נקבע שלא ניתן לקבוע שהתרחשה תאונת עבודה בדרך של מיקרוטראומה נפשית. פסק הדין שאליו הפנתה ב"כ הנתבע, הוא עב"ל 407/07 בן דוד - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 30/12/08). אכן, פסק הדין בעב"ל 407/07 הנ"ל קבע את אי-ההכרה במיקרוטראומה נפשית, אך לדעתנו אין ללמוד ממנו על מצבו של התובע, שכן באותו פסק דין מה שהתבקש לקבוע היה קיומה של פגיעה נפשית שהתפתחה בדרך של מיקרוטראומה. בענין פגיעה נפשית, ההלכה הפסוקה היא - לדעתנו - אכן עקבית; בית הדין הארצי לעבודה באופן עקבי אינו מכיר בפגיעות נפשיות שהתפתחו בדרך של מיקרוטראומה. לעומת זאת, בעניינו של התובע, מדובר בפגיעה פיזיולוגית שהבקשה היא להכיר כי היא התפתחה על רקע מתחים נפשיים חוזרים ונשנים. כלומר - מנגנון המיקרוטראומה שיש לבחון בעניינו של התובע, הוא המנגנון של הפגיעה הפיזיולוגית בגופו, והקשר הסיבתי בינו לבין המתחים הנפשיים. בענין זה, כפי שפרטנו כבר בסעיפים 16-14 לעיל, היו התפתחויות שונות בפסיקה, ובתקופה שמאז פסק הדין בעב"ל 1409/02 הנ"ל ועד פסק הדין הטרי בעב"ל 528/09 הנ"ל - לא היה ברור שאין מקום לבחון את קיומה של מיקרוטראומה נפשית, כשהפגיעה היא פגיעה פיזיולוגית. 25. באות כחו של התובע הגישו את השלמת טיעוניהן ביום 13/4/10, כלומר - 5 ימים בלבד לאחר מתן פסק הדין בעב"ל 528/09 הנ"ל, כך שכנראה הן לא היו מודעות לאותו פסק דין בעת השלמת הטיעונים ולא היו יכולות להתייחס אליו. על כן, פירטו באות כחו של התובע - באופן ממצה - את טענותיהן על האופן שבו יש להתייחס לחוות דעתו של המומחה, ולהערכת המשקל שהוא ייחס למתחים הנפשיים בין הגורמים להיווצרות מחלת התובע. טיעונים אלה, הוצגו באופן משכנע, ואנו סבורים שקיים סיכוי ממשי שהם היו מתקבלים על ידינו, אלמלא פסק בית הדין הארצי לעבודה את אשר פסק בעב"ל 528/09 הנ"ל. גורל התביעה 26. כאמור בסעיף 16 לעיל, ההלכה הפסוקה כפי שהיא היום - אינה מאפשרת, לדעתנו, את קבלת התביעה. משבית הדין הארצי לעבודה קבע, לאחרונה, נחרצות, כי כלל "לא תיתכן" מיקרוטראומה נפשית, כשקביעה זו התייחסה לא רק למצב שבו יש טענה על פגיעה נפשית אלא במפורש למצב שבו הפגיעה היא פיזיולוגית, אין אנו סבורים שניתן כיום לראות את התובע כמי שהמחלה הפפטית שהוא לקה בה - נובעת מפגיעה בעבודה שנוצרה בדרך של מיקרוטראומה נפשית. על כן, אין כבר רלוונטיות לשאלת האופן שבו היינו מפרשים את חוות דעתו של המומחה ואת המונח "פחותה הרבה" שבסיפא לסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (ובענין זה כבר הערנו כי נראה שהיינו מאמצים את הפרשנות שהעלו באות כחו של התובע בטיעוניהן המשלימים). 27. משנחסמה האפשרות המשפטית לקשור קשר של מיקרוטראומה בין מתחים נפשיים לבין התפתחות מחלה פיזיולוגית, אין אפשרות לראות את מחלתו של התובע כנובעת מפגיעה בעבודה, ואין לנו אלא לדחות את התביעה. 28. אשר על כן, אנו דוחים את התביעה. 29. אין צו להוצאות. 30. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. הכרה בתאונת עבודה