פסק דין 1. המערער, יליד 1938, הוכר כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ג-1959 בגין ליקויי שמיעה. 2. ערעור זה של המערער מתייחס להחלטת הוועדה העליונה מיום 7.1.07 אשר דחתה את ערעורו על החלטות הוועדה המחוזית שדנו בבקשתו להחמרת מצב בתאריכים 17.5.06, 12.7.06. 3. וזוהי בקצרה השתלשלות הענינים הקשורה למצב נכותו של המערער: א. ועדה רפואית מיום 15.7.90 קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 5% בגין ליקוי שמיעה. ועדה זו קבעה, כי אין כל שינוי במצב השמיעה לעומת שנת 1989. ב. המערער הגיש בקשה להערכה חוזרת עקב החמרה. ועדה רפואית מיום 23.7.96 קבעה למערער 1% נכות לצמיתות בשל טנטון לא קבוע ו-5% נכות בשל ליקוי שמיעה לפי ממוצע תדרי הדיבור. עוד קבעה ועדה זו, כי בהשוואה לבדיקת שמיעה משנת 1990 אין שינוי משמעותי בשמיעתו ואין מקום לשינוי אחוזי הנכות. ג. בשנת 1999 הגיש המערער בקשה להערכה חוזרת עקב החמרה במצבו. בתוצאות בדיקת ועדה זו צויין, בהחלטת הוועדה מיום 24.11.99, כי הנבדק היה אז בן 61 ושוחרר מהמשטרה בשנת 1989. הוועדה הכירה בהחמרה במצב השמיעה בתדירויות הדיבור בשתי האוזניים והשאירה בעינה את הקביעה לגבי הטנטון הלא קבוע. הוועדה קבעה למערער 10.9% נכות. ד. על קביעה זו ערער המערער בפני וועדה רפואית עליונה. בפני הוועדה טען לכאבים באוזניים, לכאבי ראש וסחרחורת, לכך שמתעורר בלילה והולך מתנדנד. הוועדה הרפואית העליונה בהחלטה מיום 16.3.00 הגבילה את עצמה לתלונות המערער כפי שהיו בפני הוועדה המחוזית וקבעה: "לאור העובדה שהתובע אינו בשירות מעל 10 שנים ולאור גילו של התובע, הוועדה בדעה שהחמרה זו בשמיעה אינה קשורה לשירות (יכולה להיות קשורה לגיל ולגורמים אחרים). מהספרות ידוע שליקוי שמיעה מחשיפה לרעש אינו מחמיר מעבר למועד גמר חשיפת הרעש ולכן כל החמרה בשמיעה מעבר למועד גמר חשיפה של הרעש המזיק, אינה קשורה לחשיפה שהסתיימה. לכן ההחמרה בשמיעה שנמצאה כאמור ב-7.11.99 אינה קשורה לשירות". לפיכך דחתה הוועדה את הערעור וקבעה למערער 5.95% נכות. ה. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, בהחלטה מיום 3.12.00, החזיר את הענין לוועדה הרפואית, אפשר לצדדים להמציא חומר נוסף, ביקש מהוועדה לפרט את ממצאיה ולנמק את מסקנותיה וכן הסב תשומת לב הוועדה שלא הפנתה תשומת לב המערער שהיא יכולה גם להפחית את אחוזי נכותו. ו. הוועדה העליונה התכנסה ביום 5.4.01 והוצגה בפניה חוות דעת מומחה א.א.ג מטעם המערער, היא חוות דעת ד"ר ברקו. הוועדה עיינה מסמכים שהוגשו בפניה וכן בחוות הדעת של ד"ר ברקו. הוועדה קבעה, כי איננה מקבלת את מסקנותיו אלא באופן חלקי. הוועדה הפנתה לתיעוד המלמד על כך שתלונות המערער לגבי תדירות הצילצולים באוזניים מלמדות על חוסר קביעות ואמירותיו שוללות טנטון קבוע, לפחות עד שנת 1996. מאחר והמערער לא היה חשוף לרעש צבאי החל משנת 1990 אין לדעתם לייחס החמרה במצבו מעבר לשנה זו, לשירות הצבאי. לגבי בדיקות השמיעה, הוועדה התייחסה לבדיקה מיום 7.7.96 לפיה הממצאים מתאימים לנכות שניתנה לתובע בוועדה המחוזית מיום 23.7.96. לטענתה, אם חלה החמרה בשמיעה אחרי תאריך זה אין היא קשורה לשירות שכן ליקוי השמיעה איננו מוחמר מעבר לחצי שנה לאחר גמר החשיפה לרעש. עוד ציינה הוועדה, כי הוועדה המחוזית משנת 1999 שגתה שהתייחסה לבדיקת שמיעה משנת 1999 שהיא 10 שנים אחרי גמר החשיפה לרעש צבאי. לפיכך, השאירה הוועדה הרפואית העליונה את נכות התובע בשיעור של 5.95%. ז. המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת הוועדה העליונה. הערעור נדחה במסגרת ע"ש 672/01 ביום 9.12.01. ח. בקשת רשות ערעור שהגיש המערער לבית המשפט העליון במסגרת רע"א 261/02 נדחתה ביום 28.5.02 ע"י בית המשפט העליון. ט. בשנת 2005 פנה המערער בבקשה חוזרת להערכת החמרה במצב נכותו. י. ועדה רפואית מחוזית מתאריכים 17.5.06 ומיום 12.7.06 אשר דנה בבקשתו קבעה למערער 5.95% נכות וקבעה כי אין שינוי במצבו. הוועדה ציינה, כי מאז שנת 1990 המערער איננו חשוף לרעש. בפני הוועדה הוצגה חוות דעת ברקו מיום 17.8.00 והוועדה ציינה שאיננה מקבלת את מסקנותיו בענין הטנטון. עוד הציג המערער ממצאי בדיקת שמיעה ללא שם הנבדק וללא תאריך ולכן ביקשה ממנו הוועדה לחזור על בדיקת השמיעה. יא. נערכה בדיקת שמיעה חוזרת ביום 13.6.06. ביום 12.7.06 קבעה הוועדה בהמשך למצויין קודם, כי לפי ממצאיה אין שינוי במצבו של המערער ולפיכך נכותו נותרה בשיעור של 5.95%. יב. לפיכך הגיש המערער ערעור לוועדה הרפואית העליונה אשר דנה בענינו ביום 7.1.07 וקביעתה היא הבסיס לערעור שבפניי. וכך קבעה הוועדה הרפואית העליונה: "לפי האודיוגרם מיום 13.6.06 מגיע לנכה 5% נכות אותם קיבל. מבחינת הטנטון הוועדה מיום 5.4.01 בדיונה צטטה שורה של מסמכים בהם רשום בפירוש שהטנטון אינו תמידי ואין צורך לחזור על הרשימה הזאת. מכיוון שלדברי הנפגע הטנטון ממנו סובל הוא תמידי מזה לפחות 20 שנה ברור שקיימת כאן סתירה ברורה בין דבריו ובין התיעוד הרפואי ועל כן לא ניתן להעניק לו נכות בעבור טנטון תמידי". שוב עיינה הוועדה בחוות הדעת של ד"ר ברקו מיום 17.8.00 אך אינה מסכימה עם מסקנותיו לגבי הטנטון וגם לא עם מסקנותיו לגבי ליקוי שמיעה. 4. כאמור, ערעורו של המערער מתייחס להחלטת הוועדה העליונה מיום 7.1.07. הוועדה רשמה את תלונות הנכה, התייחסה לבדיקות שהיו בפניה, התייחסה בפירוש להחלטות ועדות קודמות, התייחסה לחוות דעתו של ד"ר ברקו משנת 2000, והגיעה למסקנה הרפואית, כי לענין ליקוי השמיעה נכותו מתאימה ל-5% ולענין הטנטון קבעה, כי המערער סותר את עצמו וכי קיים תיעוד המלמד על כך שתלונותיו של המערער עד שנת 1996 היו על טנטון שאיננו קבוע. לפיכך אמירת המערער, כי 20 שנה הוא סובל מטנטון תמידי נשמעת כמגמתית. 5. ערעורו של המערער לענין זה הינו ערעור על קביעה רפואית גרידא שאינני מוצאת מקום להתערב בה. שיקולי הוועדה הם שיקולים רפואיים מקצועיים ואין בית משפט זה שם עצמו בנעלי הוועדה ואיננו נוקט עמדה בענינים שבמקצוע הרפואה. וראו לענין זה האמור ברע"א 4652/04 "החוק קבע מנגנון מקצועי מבוקר לצורך מתן ההחלטות המקצועיות בנושא זה ומעורבותו של בית המשפט מוגבלת לבחינת תקינותם של ההליכים בפני הוועדה הרפואית ולשאלות בעלות גוון משפטי העשויות לעלות אגב הליכים אלה...". 6. ב"כ המערער טוענת, כי החלטות הוועדה הרפואית נגועות במשוא פנים ובניגוד ענינים בשל כך שבפניהם היה מונח כל תיקו הרפואי של המערער. מטבע הדברים, הוועדה הרפואית העליונה אמורה להתייחס לטענות שנטענו ולממצאים שנמצאו בשלבים קודמים. ברור שעיון בחומר המהווה את מכלול התיק הרפואי של המערער לגבי הענין הנדון, הינו צורך בסיסי לקבלת התמונה המלאה ולצורך הגעה למסקנה הנכונה. אינני רואה בחשיפת הוועדה לחומר הרפואי הרלוונטי משום פגם כלשהו. נהפוך הוא. אם לא היתה חשופה למכלול החומר הרפואי הרלוונטי להחלטתה, היה בכך משום פגם. 7. הערעור נדחה. 8. בנסיבות הענין, מצאתי לנכון לחייב את המערער בתשלום הוצאות ב"כ המשיב בסכום של 1,500 ₪ + מע"מ שישולמו בתוך 30 יום מהיום. 9. המזכירות תחזיר את התיקים הרפואיים של המערער לידי ב"כ המשיב. שמיעההחמרת מצב