תאונת דרכים - אחריות סוכן ביטוח על פוליסת ביטוח שלא שולמה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת דרכים - פוליסת ביטוח שלא שולמה: מבוא התובע, יליד 31.8.80, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 17.5.06 בשעה שנהג באופנוע והתנגש חזיתית ברכב אחר. בעקבות ההתנגשות הועף מהאופנוע ונחבט בקרקע. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת החבות ובשאלת הנזק כאחד. המחלוקת המרכזית בין התובע לבין הנתבעות, הינה בשאלת תוקפו של הביטוח נוכח העובדה שפוליסת הביטוח שהוצגה מטעם התובע לא שולמה. התובע הציג תעודת חובה לתקופה שבין 29.3.06 לבין 28.5.06. מעיון בתעודה עולה שנכתב עליה שהיא תיכנס לתוקף רק לאחר חתימתה בחותמת הדואר או הבנק ולאחר תשלום הפרמיה. עוד ניתן ללמוד מעיון בתעודה שלא מופיעה על גביה חתימה כאמור. לטענת התובע, בעת התאונה החזיק ברישיון נהיגה בר תוקף והאופנוע היה מבוטח בביטוח חובה על ידי נתבעת 1, באמצעות נתבע 3, אשר מסר לתובע את פוליסת ביטוח החובה שהודפסה ביום 29.3.06 על ידי נתבעת 2, סוכנות הביטוח. התובע הוסיף וטען כי לאחר שהעביר את הפרמיה לנתבע 3 סבר שהפוליסה שולמה ועל כן נהג ברכב. לפיכך, לטענתו, אחראיות הנתבעות 1 ו-2 לנזקיו, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן- "חוק הפיצויים"), כמבטחות הרכב, ולחילופין, בהתאם לפקודת הנזיקין, בגין רשלנותן, בין באחריות ישירה בשל מכירת תעודות ביטוח באמצעות סוכן בלתי מורשה, הוא הנתבע 3, ובין באחריות שילוחית, למעשיו ולמחדליו של נתבע 3. לטענת הנתבעות, כפי שכתוב על הפוליסה, היא נכנסת לתוקפה רק לאחר חתימתה בחותמת הבנק המעידה על תשלום הפרמיה. הפוליסה מעולם לא נכנסה לתוקף, ובוודאי שלא הייתה בתוקף במועד התאונה, שכן לא הוחתמה בחותמת הבנק, הפרמיה בגין הפוליסה מעולם לא הועברה אליהן. הנתבעות טענו שנתבע 3 אינו מוכר להן ואינו משמש סוכן מטעמן. עוד טענו שלא הובאה כל הוכחה לכך שנתבע 3 קיים, שתיפקד כסוכן ביטוח במזרח ירושלים, או שהתובע שילם לא את דמי הביטוח או שרכש באמצעותו פוליסת ביטוח בעבר. הנתבע 3, שלטענת התובע היה הסוכן שממנו נרכשה הפוליסה ושלו שולמו דמי הביטוח, לא הגיש כתב הגנה, אף לא התייצב לדיונים שהתקיימו בפני, אף שכתב התביעה הומצא לו כדין. מומחית בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר מ' עמית- כהן , קבעה כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה: בשיעור של 10%, בשל הגבלה קלה בסופינאציה של יד שמאל, בהתחשב בפגיעה באמה ובשורש כף היד, בהגבלת התנועה בשורש כף היד בניתוחים שעבר ובנוכחות מתכות, לפי פרט 41(10)ז לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן- התקנות), ובשיעור של 5% בשל הגבלת תנועה קלה מאוד בשורש כף יד ימין, בהתאם לפרט 41(10)ה' לתקנות, סה"כ 14.5% נכות משוקללת. אקדים ואציין כבר בשלב זה, שלאחר עיון בראיות הצדדים ובטענותיהם, מצאתי שיש לדחות את התביעה נגד הנתבעות 1 ו-2 ולקבל את התביעה נגד נתבע 3, בהעדר הגנה. גרסת התובע על פי עדותו של התובע, הוא הגיע למשרדו של נתבע 3, שהיה ממוקם בבית חנינה, קיבל ממנו פוליסת ביטוח חובה לאופנוע שרכש, שהודפסה ביום 29.3.06 אצל נתבעת 2, ושילם לו את דמי הביטוח בסכום של 900 ₪, הכולל את סכום הפרמיה (בסך של 779 ₪) וכן את עמלת הסוכן של נתבע 3. באותו מעמד קיבל מנתבע 3 קבלה עבור הסכום ששילם. התובע העיד שהוא אינו קורא עברית, ועל כן לא הבין את הכיתוב על גבי הפוליסה שלפיו הפוליסה בתוקף רק לאחר התשלום ולאחר חתימת הפוליסה בחותמת הבנק או הדואר. על פי תיאורו של התובע, לנתבע 3 היה משרד הנושא את שמו ואת תיאורו כסוכן ביטוח העובד עם מספר חברות ביטוח, לנתבע 3 הייתה חותמת, ומספר אנשים עבדו עמו במשרדו. נתבע 3 עבד עם מספר חברות ביטוח, ביניהן נתבעת 1. התובע העיד כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה רכש את פוליסת הביטוח באמצעות נתבע 3. על פי עדותו, בשל טעמים כלכליים נהג לרכוש פוליסות ביטוח לחודשיים בכל פעם, באמצעות נתבע 3, ונהג לשלם לו את דמי הפוליסה. התובע הודה בחקירתו הנגדית שהבין שאין די בתשלום לנתבע 3, וכי על נתבע 3 להעביר את התשלום לנתבעת (עמ' 19 לפרוטוקול הדיון, שורות 4 עד 7). לאחר התאונה, ולאחר שהתבררה טענת הנתבעת 1 לפיה הפוליסה לא שולמה, ניסה התובע לאתר את נתבע 3, ואולם הדבר לא עלה בידו, שכן התברר שבעקבות התאונה סגר הנתבע את משרדו ועזב את הארץ. גרסת הנתבעות מטעם הנתבעות העידו שני עדים: גב' טובה סמנה, מנהלת מחלקת פוליסות של נתבעת 1, ומר ניר גרין, מנהל תפעול בנתבעת 2, סוכנות ביטוח שהינה זכיינית של נתבעת 1. גב' טובה סמנה ציינה במהלך עדותה שבכל הבדיקות שערכה, הן לפי מספר הפוליסה והן לפי מספר הזהות של המבוטח, נמצא שהפוליסה "פתוחה", היינו שתמורתה לא שולמה (כפי שניתן ללמוד מהמוצגים נ/2 ונ/4 שבהם נכתב שהפוליסה עדיין פתוחה). על פי עדותה של גב' סמנה, נתבעת 1 משמשת התחנה האחרונה והיא מחויבת לבטח כל דורש. אליה מגיעים נהגים שנדחו על ידי חברות הביטוח האחרות, ועליה לנפק את פוליסות הביטוח ללא תנאי. גב' סמנה העידה על כך שעל פי נהליה, מונפקת תעודת ביטוח לכל דורש, לא רק לבעל הרכב, כל עוד הוא מציג תעודת זהות. מר גרין העיד שתעודות החובה מעולם לא שולמו בסניפי המבטחת, כיון שאין בהם מערכת סליקה. המבוטח מקבל תעודה ונשלח לשלמה בסניף הדואר או בסניף הבנק. הנתבעות הבהירו שהן אינן חברות חקירה, והן יוצאות מתוך הנחה שמבוטח הניגש למשרדיהן ומבקש לבטח את רכבו מעוניין בביטוח, וכיון שהן מחויבות להנפיק את הפוליסה, התעודה מונפקת לכל דורש, ולא נערכת על ידן חקירה ודרישה. אין באפשרותן לבדוק האם החתימה המוצגת בפניהן הינה חתימתו של המבוטח. יחד עם זאת, הטעימו הנתבעות, כי אף שהן מנפיקות תעודת ביטוח חובה לכל דורש, גם למי שאינו בעל הרכב, הכיסוי הביטוחי קיים רק מרגע שתעודת החובה מוחתמת בחותמת הבנק או הדואר והפרמיה שולמה. הנתבעות הגישו את תיק החיתום של הפוליסה נושא התביעה, הכולל את תעודת החובה, אשר לא שולמה, את טופס ההצעה לביטוח רכב חובה, שעליה שמו של התובע, מספר הזהות שלו וחתימתו, צילום רישיון הרכב, על שם כרד אשרף ודוק, וצילום תעודת הזהות של התובע. הנתבעות פירטו בעדויותיהן באריכות שאין כל מניעה מבחינתן להוציא תעודת חובה על שם מבוטח שאינו בעל הרכב, ובלבד שתוצג להן תעודת הזהות של המבוטח. דיון והכרעה אחריות נתבעות 1 ו-2 לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיותיהם מצאתי שטענותיו של התובע באשר לאחריותן של נתבעות 1 ו-2 לא הוכחו, ועל כן יש לדחות את התביעה נגדן. השאלה הראשונה שיש לדון בה הינה האם הפוליסה שהגיש התובע הייתה בתוקף במועד התאונה, כפי שטען, או שמא לא נכנסה מעולם לתוקף, כפי שטענו הנתבעות, מהטעם שהפרמיה לא שולמה. עיון בפוליסה נושא התביעה מעיד על כך שהפוליסה הודפסה במשרדה של נתבעת 2. נכתב בפוליסה במפורש שהיא תיכנס לתוקפה רק ככל שתשולם, ואולם עיון בה מגלה שלא קיימת חותמת בנק או דואר המעידה על ביצוע תשלום. לא רק שהפוליסה אינה מוחתמת בחותמת הבנק, כפי שהוכח בפני סכום הפרמיה מעולם לא הועבר לנתבעות. הנתבעות הפנו בסיכומיהן לכך שלא הייתה מחלוקת של ממש על כך שסכום הפרמיה לא הועבר לנתבעות. הן בסעיף 11 של כתב התביעה, והן בסעיף 5 לתצהיר עדות ראשית ציין התובע במפורש כי רק בדיעבד התברר לו כי הסכום לא הועבר לנתבעת 1. התובע לא הביא כל ראייה לכך שהסכום כן הועבר למבטחת, או לכך שיש לראותו כאילו שולם למבטחת. הנטל להוכחת עובדה זו מונח לפתחו של התובע, שכן כאמור הפוליסה אינה חתומה בחותמת הבנק, וככל שברצונו של התובע לסתור את החזקה הנובעת ממסמך הפוליסה, לפיה לא שולם הסכום, עליו להביא ראייה ברורה לכך. זאת ועוד. מעדות גב' סמנה עולה כי הפרמיה לא הועברה לנתבעות, וכפי שעולה מהמוצגים שהגישה, הפוליסה נותרה פתוחה, היינו, היא לא שולמה. במהלך חקירתה הנגדית השיבה גב' סמנה ששלושה גורמים בדקו ומצאו שהפוליסה לא שולמה: מחלקת תביעות, היא עצמה בדקה באופן אישי, ומחלקת הנהלת חשבונות. התובע הגיש את תעודת ביטוח החובה שהונפקה לו וטען כי מדובר בחוזה שנכרת בין הצדדים ועל כן הוא תקף. מצאתי שאין לקבל את טענתו של התובע לעניין תקיפות החוזה גם ללא ביצוע התשלום. נוסח תעודת ביטוח החובה, כפי שנקבע בתוספת לתקנות ביטוח רכב מנועי (תעודות ביטוח), התש"ל- 1970, קובע כי תעודת החובה נכנסת לתוקף רק לאחר תשלומה בבנק והחתמתה בחותמת הבנק. בהתאם להוראה האמורה, חוזה הביטוח נכנס לתוקפו לא בעת הדפסת הפוליסה, אלא רק בעת חתימת הבנק על הפוליסה, חתימה המעידה על ביצוע התשלום. התובע הפנה לפסק דינה של כב' השופטת ר' לב- הר בת"א (ת"א) 1238/02 מור דוד נ' הפול ואח' (מיום 12.1.04 ), שם נקבע כי הסייג שנקבע בפוליסה מכוח חקיקת המשנה אינו גובר על הוראה שנקבעה בחקיקה ראשית, בסעיף 14 (א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, הקובע "דמי הביטוח ישולמו עם כריתת החוזה או תוך זמן סביר לאחר מכן, ואם נקבעו לתקופות קצובות- בראשית כל תקופה". על פי טענה זו, אין כלל נפקות לסייג הקבוע בפוליסה וכן להוראת מחוקק המשנה. לא מצאתי שיש לקבל טענה זו. הנתבעות הפנו לפסיקה שקבעה אחרת, לרבות פסיקת בית המשפט העליון, ודומה כי מדובר בהוראה ספציפית לעניין ביטוח חובה, שנקבעה לצורך התכליות המיוחדות הנוגעות לביטוח חובה. בכל מקרה, התנאי האמור מופיע באופן מובלט על גבי הפוליסה, וכשם שיש תוקף לתנאי הקובע שהביטוח הינו לתובע בלבד ולא לנהג אחר, כך ישנה נפקות לתנאי הקובע שהפוליסה תיכנס לתוקפה רק לאחר החתמתה בחותמת הבנק. כפי שנפסק לא אחת, ככל שפרמיית החובה שולמה לאחר קרות האירוע הביטוחי, לא קיים כיסוי ביטוחי (ראו למשל ע"א 7003/99 מרינה ראמי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(1) 517). זאת ועוד, בענייננו לא מצאתי שיש לקבל את גרסתו העובדתית של התובע, לפיה שולמה הפרמיה לפני קרות האירוע הביטוחי, במועד הנקוב בקבלה שהגיש התובע, המעיד לטענתו על ביצוע התשלום לנתבע 3, שהיה סוכן של הנתבעות. למעשה, כלל לא הוכח בפי שהתובע שילם סכום כלשהו לנתבע 3, אף לא הוכח שקיימת זיקה כלשהי בין נתבע 3 לבין נתבעות 1 ו-2. עדותו של התובע באשר לתשלום עבור הפוליסה לנתבע 3 הינה עדות יחידה של בעל דין, ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, היא טעונה סיוע, לשם תמיכה חיצונית שיש בה כדי לחזק את עדותו של בעל הדין שהוא בעל עניין בתוצאות תביעתו. בענייננו לא מתקיים חריג לכלל האמור בדבר עדות יחידה של בעל דין, שכן קשה בענייננו לתת אימון מלא בעדותו של התובע. עדותו של התובע לא הייתה עדות אמינה ומהימנה, כך גם עדויות העדים מטעמו (ראו לעניין זה גם בדיון בשאלת הנזק). אף לא מצאתי שגרסת התובע סבירה. כזכור, פירט התובע שבשל טעמים כלכליים ובשל מחירה של הפוליסה, רכש מדי פעם פוליסה לתקופה של חודש עד חודשיים בלבד. על רקע קשייו ושיקוליו הכלכליים לא ברור מדוע בחר לשלם פרמיה דו - חודשית בסכום של 779 ₪, ולשלם עליה עמלה משמעותית בשיעור של 15% במקום לגשת ולשלם את הפרמיה ישירות בסניף הדואר וללא כל עלות. מהמוצגים נ/2 ונ/3 וכן מעדותו של התובע, עולה כי פוליסות אחרות שולמו על ידו בסניפי הדואר או הבנק, ולא ניתן כל הסבר מדוע הפוליסה הרלוונטית למועד התאונה לא שולמה על ידו במישרין, אלא דווקא באמצעות נתבע 3, ותמורת עמלה גבוהה. הקבלה כביכול שהגיש התובע, אשר רק העתק ממנה הוגש, ולא המקור, שלטענתו הינה הקבלה שקיבל מנתבע 3 עבור דמי הביטוח על סכום של 900 ₪, אינה נושאת את פרטי הזיהוי של נתבע 3, והיא אף אינה ממוספרת. לא ברור ממנה תמורת מה ניתנה הקבלה. גם טענתו של התובע לפיה שילם בעבר מספר פוליסות באמצעות נתבע 3 לא הוכחו, הוא לא הציג אף אחת מאותן פוליסות. לא רק שלא עלה בידי התובע להוכיח שהקבלה שהגיש ניתנה לו על ידי נתבע 3, עבור הפרמיה, הוא אף לא הוכיח שנתבע 3 שימש כסוכן ביטוח התובע לא הביא עדים לכך שלנתבע 3 היה משרד, שהיו לו לקוחות אשר רכשו ממנו פוליסות, הוא לא הציג כרטיסי ביקור, חותמות, שלטים, פרסומים או פוליסות קודמות המעידות על כך שקיים סוכן ביטוח שהוא נתבע 3. לפיכך, גם אילו הייתי מקבלת את טענתו של התובע לפיה אין כל נפקות לדרישת מחוקק המשנה לפיה תוקפה של הפוליסה מותנה בהחתמתה של הפוליסה בחותמת הבנק, לא הוכח בענייננו שדמי הביטוח שולמו סמוך לכריתת החוזה, ועל כן אין בטענתו זו של התובע כדי לקבוע שהפוליסה בתוקף במועד התאונה. אשר לטענה לפיה התובע אינו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית, לא מצאתי שיש בה כדי לבטל את הסייג או התנאי המתלה לפיו תיכנס הפוליסה לתוקף רק לאחר חתימתה. ראשית, אי ידיעת השפה אין בה כדי לשנות את תנאי ההתקשרות, במיוחד את אלו המוכתבים על פי נוסח חיקוק. שנית, אדם החותם על חוזה אינו יכול להישמע בטענה שלפיה הוא פטור מתניותיו בשל העובדה שלא קרא את נוסח החוזה, בין מחמת אי הבנת שפתו ובין בשל כל טעם אחר. ככל שהתובע לא הבין את השפה, צריך היה לבקש את תרגום התנאים ולא להתעלם מהם. שלישית, כפי שהשיב התובע במהלך חקירתו הנגדית, היה ידוע לו שהפוליסה נכנסת לתוקף לאחר העברת הפרמיה לנתבעת. ההכרעה בטענה לקיומה של אחריות שילוחית מחייבת התייחסות לשתי שאלות. ראשית, האם הוכח שנתבע 3 היה סוכן או שלוח של נתבעות 1 ו-2, והאם יש לראות בתשלום ששולם לנתבע 3, אם שולם, כתשלום ששולם לנתבעות 1 ו-2; והשנייה, האם בשל ליקויים כביכול בהתנהלות הנתבעות, שאודותם קבל התובע, יש לחייבן באחריות שילוחית, או לחילופין באחריות מכוח דיני הנזיקין. כאמור, לא מצאתי שהוכח בפני שהתובע שילם לנתבע תשלום עבור דמי ביטוח. כמו כן, לא הוכח כל קשר בין נתבע 3 לבין נתבעות 1 ו-2. התובע הפנה לכך שעל העתק תעודת הזהות של התובע המופיע בתיק החיתום, מצוין בערבית השם "נדאל". אינני סבורה שניתן להקיש משם זה שמדובר בסוכן ביטוח או שנוצרה שליחות בין הנתבעות לבין נתבע 3. זולת השם הפרטי לא מצוין דבר, ואין כל וודאות שהשם מתייחס לנתבע 3. מעבר לכך, גם אם הדבר מרמז לנתבע 3, אין הוא מופיע כסוכן ביטוח אלא לכל היותר כאדם שביקש את הנפקת הפוליסה. הן גב' סמנה והן מר גרין העידו על כך שנתבע 3 לא היה מוכר להם, הוא לא היה עובד של הזכיינית, במזרח ירושלים או במקום אחר, ומעולם לא ישב או עבד במשרדיה. התובע השיב בחקירתו הנגדית שידע שנתבע 3 הינו סוכן ביטוח על סמך השלט שהיה מוצב על משרדו, ואולם הוא לא ידע ספציפית שהנתבע הינו סוכן של הנתבעות (עמ 22 לפרוטוקול הדיון, שורה 1). כן השיב שהוא לא ראה את נייר המכתבים שלו, ושלא היה כתוב על השלט "סוכנות בראור" (שם, שורות 6 ו-7). כאמור, התובע לא הציג כל ראייה לכך שנתבע 3 הציג את עצמו כסוכן ביטוח, על כי היו לו לקוחות אחרים, או שהיה לו משרד פעיל. התובע ביקש למעשה לבסס את טענותיו נגד נתבעות 1 ו-2 לא על הוכחת קיומו של נתבע 3 ועל הוכחת מערכת היחסים בינו לבין הנתבעות, אלא על אי סדרים כביכול באופן הנפקת הפוליסות על ידי הנתבעות, ובפערים הקיימים כביכול בין נהלים כתובים לנהלים בפועל. את טענותיו ביקש התובע לתמוך בהקלטות שביצע לאחר קרות האירוע הביטוחי המעידות לטעמו על ליקויים בעבודת הנתבעות. מעבר לכך שבקלטות ובתמלול נפלו פגמים שעליהם הצביעו הנתבעות בהרחבה (האיכות הייתה ירודה, קטעים רבים סומנו בסימן שאלה, לא ניתן היה לפענח את הנאמר בחלק הארי של ההקלטה, המתרגם לא תרגם מהקלטות אלא מתמליל שהוגש לו), לא מצאתי שיש בהקלטות כדי לתמוך בטענותיו של התובע לקיומם של אי סדרים או לקיום אחריות של הנתבעות למעשי הנתבע. העדים מטעם הנתבעות אישרו את טענתו של התובע שאין כל צורך בנוכחות של בעל הרכב, בעל הרישיון או המבוטח בסניפיהם לשם הנפקת הפוליסה. גב' סמנה השיבה במהלך חקירתה הנגדית שאדם רשאי לבקש פוליסה עבור מבוטח אחר, וכל שעליו לעשות הוא להציג תעודת זהות של המבוטח (עמ' 27 לפרוטוקול הדיון, שורות 27 ו-28). הטעם לכך הוא שהנתבעת היא התחנה האחרונה, והיא מחויבת לבטח את המבוטח שנדחה על ידי חברות הביטוח האחרות, ללא שיקול דעת. לטענתה ביקשה ליצור מנגנון שיקל עם המבוטחים ולא יערים קשיים בשל דרישות שאין בהן כדי לפטור אותה מהנפקת הביטוח. עוד השיבה שאם הפונה אינו מיידע את הפקידה שהמבוטח אינו הוא אלא אדם אחר, והוא חותם בשם המבוטח, אין לפקידה יכולת לבלוש אחר המבקש ולבדוק האם הוא מתחזה לאדם אחר. כאמור, נתבעת 1 הינה חברת הביטוח המבטחת את המבוטחים שאותם מסרבות חברות הביטוח האחרות לבטח. אין לה שיקול דעת, ולפיכך לא מצאתי שקיים ליקוי בהנפקת פוליסה לכל המבקש זאת, או בהתניה שהפוליסה תיכנס לתוקפה רק לאחר חתימת הבנק או הדואר המאשרת את ביצוע התשלום. אין מניעה שהנתבעות ימסרו את הפוליסה המודפסת לאדם שאינו המבוטח, למשל לאחיו או לחברו של המבוטח, או לכל אדם אחר המבקש את הנפקת הפוליסה במשרדן, ואין מניעה שהמבוטח בפוליסה יהיה אדם אחר מבעל הרכב. עצם העובדה שאדם אחר מהמבוטח הוא זה שקיבל את הפוליסה המודפסת במשרדי נתבעת 2 אינה מעידה על אחריות שילוחית מצד הנתבעות, אינה מעידה על כך שהפרמיה הועברה לנתבעות, או שנתבע 3 עבד כסוכן ביטוח מטעמן ושיש במעשיו כדי לחייבן. התובע טען שהנתבעות נמנעו מלהביא לעדות עובדת בסניף מזרח ירושלים, אף שהייתה עובדת נוספת זולת העובדת שנפטרה ושנזכרה בעדויות הצדדים, וכי אי הבאתה לעדות פועלת לחובת הנתבעות. לא מצאתי שיש לקבל טיעון זה. הנתבעות הביאו לעדות את העדים הרלוונטיים מבחינתן. התובע רשאי היה להביא כל עד הן לעצם קיומה של סוכנות ביטוח מטעם נתבע 3, שהרי הוא העיד שהיו במשרד עובדים אחדים, הן לקוחות אחרים של אותו סוכן, והן את עובדת הסוכנות של נתבעת 2 במזרח ירושלים אם אכן סבר שיש בכך כדי לסייע לו להוכיח את תביעתו. משלא עשה כן אינני סבורה שאי עדותה של העובדת פועלת לחובת הנתבעות, אלא דווקא לחובתו של התובע. גם הטענה לפיה הנהלים המקובלים שעליהם העידו עדי הנתבעת, השונים מהנהלים הכתובים, הדורשים הצגת הסמכה בכתב של בעל הרכב למבקש הפוליסה, אין בה לטעמי כדי להעיד על רשלנות מצד הנתבעות שיש בה כדי לחייבן בנזקי התובע. בראש ובראשונה, ניתן על ידי עדי הנתבעות הסבר סביר לנהלים שבפועל, לפיהם הונפקה פוליסה ללא הצגת הסמכה בכתב. גב' סמנה פירטה במהלך עדותה שבעבר הקפידו שבעל הפוליסה יהיה בעל הרכב, ואולם בעקבות התדיינות בתיק בבית המשפט הוחלט להקל עם מסורבי הביטוח ולבטל את הדרישה האמורה. יש לזכור שהוצג בפני הנתבעות העתק תעודת הזהות של התובע, וגם אילו היה מוצג טופס הסמכה בכתב, לא היה בידי הנתבעות בהכרח לאמת את החתימה או את הטענה שאכן מדובר דווקא בהסמכה מצד בעל הרכב ולא בזיוף. לא התרשמתי שמדובר בחריגה מהנהלים, אלא בהגמשתם עם השנים. הן גב' סמנה והן מר גרין העידו על כך שבמהלך 2004 הוגמשו הדרישות. מר גרין העיד שהסמכה בכתב נדרשת רק כשמדובר בחברה בע"מ. ואולם גם אם מבחינת נהלי הנתבעת מדובר בחריגה, אינני סבורה שיש בכך כדי להקים חובות זהירות מושגית או קונקרטית, או כי מדובר בהפרה שבשלה נגרמו נזקיו של התובע. גם אילו היו הנתבעות פועלות על פי הנהלים ודורשות הסמכה בכתב, ניתן היה להציגה, כפי שהוצג גם צילום תעודת הזהות. כל אדם היה רשאי לגשת למשרדי הנתבעות עם המסמכים האמורים, גם חבר, גם אח, גם שליח, ולא היה בעצם קבלת הבקשה והנפקת הפוליסה על יסוד אותם מסמכים כדי ליצור שליחות המחייבת את הנתבעות ככל שלא שולמה הפוליסה. גב סמנה נשאלה האם היה ידוע לה על זיופים, וחזרה והשיבה כי הפקידה המקבלת את הבקשה ומנפיקה את הפוליסה אינה עוסקת בחקירת המבקשים או בזיהויים. על פי תשובתה, בעבר פנתה הנתבעת למשטרה לטפל בבעיית הזיופים , ואולם מזה שנים שהמשטרה אינה עוסקת בזיופי הביטוח בשל העדר כוח אדם. העדה השיבה שאין באפשרות הנתבעות להתמודד עם בעיית הזיוף במספרי הרישוי, במספרי השלדה, בסמ"ק, כל שהיה באפשרות הנתבעות לעשות היה ליידע את המשטרה, ואולם כל מי שביקש ביטוח קיבל את הביטוח. אינני מקבלת את הטענה שהתעלמות הנתבעות מכך שהפוליסה הונפקה למי שאינו בעל הרכב יוצרת שליחות נחזית לפיה מדובר בסוכן מטעמן. הסממנים שהוזכרו בפסיקה שאותה ציטט התובע לעניין שליחות נחזית היו עבודתו של הסוכן במשרדו של המבטח, טופסי קבלה הנושאים את שם המבטח, עיקר העבודה מתבצעת עבור אותו מבטח, העדר אבחנה בין הסוכן לבין עובדים אחרים. אף אחד מהסממנים האמורים אינם מתקיימים בענייננו. התובע העיד שהוא ניגש למשרדו של נתבע 3, ולא למשרדן של נתבעות 1 או 2. הקבלה שהציג התובע לא נשאה סמל של מי מהנתבעות. התובע העיד שנתבע 3 עבד עם חברות ביטוח נוספות והוא לא ידע ספציפית האם נתבע 3 הינו סוכן של נתבעת 1, לא היה במקום כל שלט שהודיע שמדובר בסוכנות של נתבעת 2 או שנתבע 3 הוא עובד שלה. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע במפורש שלאחר שהגיע למשרדו של נתבע 3 ושילם לו את הסכום, לא הודפסה לו פוליסה במשרד, ורק כעבור כ- 3 שעות, לאחר שהוא שב אל נתבע 3 הוא קיבל ממנו את הפוליסה. אחיו של התובע וחברו העידו מטעמו של התובע שהם קיבלו מאת נתבעת 2 פוליסות ביטוח חובה לאנשים שונים, אף שלא היו בעלי הרכב או המבוטחים, וכראיה הציגו תצלומים והקלטות. כשם שהעדים האמורים לא הפכו לסוכנים של נתבעות 1 ו-2, אף לא נוצרה לגביהם שליחות נחזית רק מעצם קבלת הפוליסה המודפסת, כך גם לעניין נתבע 3. גם אם אכן פנה נתבע 3 לנתבעת 2 וקיבל ממנה את הפוליסה נושא התביעה, עצם קבלת הפוליסה אינה יוצרת שליחות נחזית ואינה הופכת את נתבע 3 לסוכן של הנתבעות. כאמור לא הובאו בפני כל ראיות לכך שנתבע 3 היה סוכן ביטוח, שפעל מטעם הנתבעות או על דעתן, או שנוצרה שליחות נחזית. לא מצאתי שיש לקבל את הטענה לפיה אחריותן של הנתבעות היא בשל העדר פיקוח על פעולות סוכנים מתחזים. אין לדרוש מהנתבעות לבדוק לגבי כל שליח המגיע אליהן האם מדובר בבן משפחה או חבר, האם מדובר במתחזה או במי שמתחזה לסוכן ביטוח. לא הובאו כל ראיות לכך שנתבע 3 היה מעורב בבקשת הפוליסה וכי היו חשדות כלשהן לכך שהוא פעל כסוכן בלתי מורשה של הנתבעות, או שהייתה קיימת תופעה הידועה לנתבעות של סוכנים בלתי מורשים הפועלים בשמן. כפי שטענו הנתבעות, אין באפשרותן לבצע חקירה אודות כל בקשה המוגשת אליהן, ובהעדר מידע קונקרטי, תלונות או חשדות ספציפיים, לא מצאתי שמדובר בפיקוח בלתי נאות. לפיכך לא מצאתי שהוכחה התרשלות כלשהי של הנתבעות כלפי הנתבע. לסיכום, לא מצאתי שקיימת בענייננו רשלנות כלשהי מצד נתבעות 1 או 2 שיש בה כדי לחייבן בנזקיו של התובע. לאור האמור מצאתי שיש לדחות את התביעה ככל שהיא מופנית נגד נתבעות 1 ו-2. התביעה נגד נתבע 3 כפי שציינתי, לא עלה בידי התובע להוכיח שהוא שילם פרמיה ועמלה לנתבע 3. התובע כלל לא הוכיח שנתבע 3 שימש כסוכן ביטוח, הוא לא הביא עדים לכך, אף לא הציג כרטיסי ביקור, חותמות, שלטים, פרסומים או פוליסות קודמות המעידות על כך שקיים סוכן ביטוח שהוא נתבע 3. בקבלה שניתנה כביכול עבור הסכום ששולם נפלו פגמים, שפורטו לעיל, ולא הוכח ששולם לו סכום כלשהו. לפיכך לא מצאתי שיש לקבוע שהתביעה נגד נתבע 3 הוכחה. יחד עם זאת, בהעדר הגנה, זכאי התובע לפסק דין נגד נתבע 3. הנזקים אף שמצאתי שיש לדחות את התביעה נגד נתבעות 1 ו-2 ולקבל את התביעה נגד נתבע 3 בשל העדר הגנה בלבד, מצאתי לפרט בקצרה את הנזקים שהוכחו בפני. בשים לב לשיעור הנכות זכאי התובע לפיצוי בסכום של כ- 28,500 ₪ בשל כאב וסבל. אשר להפסד ההכנסות, לטענת התובע הוא לא חזר לעבודה לאחר התאונה, לא במקצועו כנגר, אף לא בכל עבודה אחרת. לטענתו של התובע, אין באפשרותו לעבוד בעבודות פיזיות כלשהן. במהלך חקירתו הנגדית, לא עלה בידי התובע לפרט מהן העבודות שבהן ניסה להשתלב. לטענתו הוא לא רצה לעבוד כנהג, הוא אף היה בשלילה. כן השיב שהוא לא נרשם כמחפש עבודה בשירות התעסוקה, אף לא בחברת כוח אדם (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון, שורה 1). התובע השיב שהוא לא ידע שקיים אגף שיקום במוסד לביטוח לאומי, אף לא אגף לנכות כללית. לא מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח שטיב הפגיעה שנגרמה לו בתאונת הדרכים גרמה לכך שמאז התאונה הוא מעולם לא עבד. לעניין זה אשוב ואזכיר את סוגיית האמינות. הנתבעות הגישו את חוות דעתה של מומחית בית המשפט, ד"ר מ' עמית- כהן אשר ניתנה בתיק תביעה אחר (ת"א (י-ם) 45999-07-10) שהגיש התובע בעקבות תאונה מאוחרת יותר. בחוות דעתה של המומחית נרשם, בתחילתו של סעיף תולדות המקרה "עובד בנגרות (בעת החבלה)", ובסופו של הסעיף נרשם "לדבריו כעת אינו עובד". כמו כן הגישו הנתבעות תעודות עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי. התעודה האחת הייתה דוח חוקר של המוסד לביטוח לאומי, מר רפאל אמסלם. על פי האמור בדוח פעולה וזכרון דברים מיום 27.1.11, ביום 18.1.11 ערך החוקר ביקור בית עם עובד נוסף בקשר לתיקו של התובע ולתיק אחר של אחיו. במהלך הביקור התברר לו שהתובע אינו מתגורר באותה כתובת, אלא בבית הוריו באלרם. ביום 27.1.11 הגיעו שני החוקרים לרחוב סאלח א-דין לסלון (המספרה) של אחיו, על מנת לחקור את האח אודות התובע. נכתב שהאח סירב למסור כל פרט לגבי התובע, זולת מספר הטלפון הנייד שלו. בתום גביית עדותו של האח התקשר החוקר לתובע, ובמהלך השיחה מסר לו התובע שהוא עובד בנגרייה המצויה בעטרות. החוקר הודיע לתובע שהוא בדרכו אליו, ואולם התובע השיב שהוא נמצא בהרכבה בכפר סבא. בשל כך זומן לחקירה במשרדי החוקר, שאליה הגיע עם עורך דינו. החוקר נחקר בפני אודות הדברים שנאמרו בדוח הפעולה והשיב כי שהדוח נרשם, כפי שכתוב בו, מיד לאחר השיחה עם התובע, בעודו מצוי במספרה של האח. לשאלה מה הכוונה "הרכבה", אשר נרשמה בדוח, השיב החוקר שהכוונה להרכבת ריהוט. התובע נחקר פעם נוספת בעקבות חקירת החוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי, והודה כי אכן שוחח עם החוקר, ואולם לטענתו מעולם לא אמר לחוקר שהוא עובד בנגרות או כי הוא עסוק בהרכבה בכפר סבא. באותו היום אכן שהה בכפר סבא עם חברו, לא במסגרת עבודה, ולטענתו החוקר לא הבין אותו. תעודת עובד ציבור נוספת הרלוונטית לענייננו הינה תעודת רציפות העבודה שממנה עולה כי התובע עבד לכאורה במשך שנים רבות אצל מעביד אחר, ששמו יוסקוביץ'. אותו מעביד הוזמן לחקירה, והעיד שבמשך כ- 7 שנים העסיק עובד ששמו כשם התובע במפעל שקיות הניילון שלו ושילם עבורו דמי ביטוח לאומי. במהלך החקירה הציג המעביד את צילום תעודת הזהות של אותו העובד, ממנו התברר כי אדם אחר השתמש בתעודת זהותו של התובע, תוך ששילב בה תמונה שונה. העד אישר שהוא אינו מזהה את התובע, וכי לא התובע הוא שהיה עובדו, אלא אדם אחר המצולם בהעתק תעודת הזהות שהגיש. יצוין שנסיבות השימוש בתעודה לא הובררו בפני, האם היה ידוע לתובע על כך שאדם אחר עושה שימוש בתעודת הזהות שלו, אם לאו. בסיכומיו טען התובע כי מדובר בתעודת זהות מזויפת, וכי אין כל רלוונטיות לתעודת רציפות הביטוח לפיה עבד התובע אצל אותו מעביד, 3 שנים לפני התאונה, ולאחריה, גם בתקופת אי הכושר, וגם בתקופה שבה שהה במאסר בחודשים פברואר ומרץ 2010, ומצאתי שיש לקבל טענה זו. לסיכום נקודה זו אציין שאף שתעודת רציפות הביטוח אינה רלוונטית לענייננו, לא הוכח בפני שמאז התאונה נושא התביעה לא שב התובע לעבודה. הנכות הרפואית אמנם מצטרפת לכדי 14.5%, ואולם משמעותה של הנכות אינה פגיעה מלאה בכושר העבודה או גריעה מלאה של כושר ההשתכרות. כפי שציינתי, קיימת בענייננו בעיית אמינות. התרשמתי שהדברים שנכתבו על ידי המומחית בחוות דעתה מיום 12.6.11 מעידים נאמנה על הדברים שנמסרו לה על ידי התובע, לפיהם בעת התאונה השנייה שאירעה לתובע בשנת 2009, הוא עבד בנגרות. לא זו אף זו. ניתן ללמוד שהתובע עבד בנגרות גם בעת ביצוע החקירה של החוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי. דוח הפעולה של החוקר נראה אמין ומפורט, לא התרשמתי שמדובר באי הבנה, אלא בתיעוד ניטראלי של הדברים שנאמרו לחוקר, תיעוד שנערך בזמן אמת, מיד בתום השיחה עם התובע. עולה מהתיעוד שחרף הכחשותיו של התובע עבד התובע בעת השיחה כנגר, וכי בשעת השיחה עם החוקר עבד בהרכבת ריהוט בכפר סבא. בנסיבות האמורות, בהעדר מידע אמין בדבר הפסד ההכנסות בעבר, לא מצאתי שיש לפסוק פיצוי בגין הפסד הכנסות בעבר. אשר לגריעה מכושר ההשתכרות, מצאתי שיש לקבוע ששיעור הגריעה מכושר ההשתכרות עומד על שיעור הנכות האורתופדית, היינו, על 14.5%, וזאת בשל עיסוקו של התובע כנגר. אשר לבסיס השכר, מצאתי שיש לקבוע על יסוד שכר העבר, בשים לב להפרשי הצמדה ולניכוי המס, סכום מעוגל של 6,400 ₪. מצאתי אם כן שיש לפסוק פיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות בסכום של 120,000 ₪, המקביל במקורב ובמעוגל למחצית תחשיב אקטוארי. אשר לעזרת הזולת בעבר ובעתיד מצאתי שיש לפסוק סכום של 10,000 ₪, וכן 5,000 ₪ הוצאות, בערכי יום מתן פסק הדין. סיכום התביעה נגד נתבעות 1 ו-2 נדחית. התובע ישלם לנתבעות את הסכום ששולם לו כתשלום תכוף, כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום ששולם. כן ישלם התובע לנתבעות שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, בסכום כולל של 10,000 ₪. נתבע 3 ישלם לתובע סכום של 163,500 ₪, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עו"ד תאונות דרכים בסכום כולל של 15,000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. תאונת דרכיםפוליסהסוכן ביטוח