תביעת נזיקין בגין טנטון

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת נזיקין בגין טנטון: א. רקע כללי: בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. לטענת התובע, נגרמה לו פגיעה של ירידה בשמיעה וטנטון, בעת שהוא נחשף לרעש מרובה בתקופת עבודתו עבור הנתבע 1, קיבוץ בית אלפא (להלן: הנתבע ו/או הקיבוץ). הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת 1 (ביטוח צד ג'/חבות מעבידים), בתקופה הרלבנטית לתביעה. התובע, יליד 1954, עבד אצל הנתבע בין השנים 2006-1971, כמסגר בבית מלאכה (להלן: המסגרייה). המסגרייה התנהלה בסככת עבודה, אשר שימשה הן לניהול המסגרייה, והן לניהול מוסך, ללא הפרדה אקוסטית ביניהם. חלק מעבודתו של התובע בוצעה במסגרייה וחלק בוצע באתרים שונים, ברחבי הקיבוץ. המל"ל הכיר בנזק ירידת השמיעה של התובע כפגיעה בעבודה, ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין כך. לכתב תביעתו של התובע צורפה חוות דעתו של ד"ר גבריאל רוזן (להלן: מומחה התובע) אשר קבע לתובע 5% נכות בגין ליקוי שמיעה. כן, קבע המומחה כי התובע סובל בנוסף מ-10% נכות בגין טנטון תמידי. חוות דעת מטעם התובע נערכה ביום 22/12/08, כשנתיים לאחר שהתובע סיים את עבודתו בקיבוץ. התובע נבדק גם על ידי מומחה מטעם הנתבע, פרופ' אבישי גולץ (להלן: מומחה הנתבע), אשר קבע לתובע 10% בגין "חבלה אקוסטית מלווה בטינטון קבוע". הצדדים הסכימו כי חוות הדעת מטעם מומחיהם יוגשו כחלק מראיות הצדדים, ללא חקירת המומחים (ר' עמ' 22 שו' 15-17 לפרו'). התובע העיד מטעם התביעה. מטעם הקיבוץ, העיד מר דוד ארבל (ע.ה. 1), אשר שימש בתור נאמן בטיחות של הקיבוץ בזמנים הרלבנטיים לתביעה. ב. טענת התיישנות התביעה: הנתבעים חזרו בסיכומיהם על טענתם המקדמית (שבכתב הגנתה), כי יש להורות על דחיית התביעה, מפאת התיישנותה, ככל שהוכח שהתובע היה מודע לירידה בשמיעה, עוד בבדיקות שנערכו לו, באמצע שנות ה-90. התובע טען מנגד כי, יש לראות את נזקיו כמיקרוטראומה, בעלת התפתחות איטית, היוצרת נזק מחמיר ומתמשך. ההחמרה אינה אירוע חד פעמי, ועילת התביעה נולדת ומצטברת "בכל יום". כן, נטען כי ניתן היה ללמוד על גרימת הנזק ו/או היקפו, ממסמכים רפואיים של בדיקות תקופתיות, אולם המעביד נמנע מלהציג בדיקות תקופתיות אלה, וטען כי הם "נעלמו" (ר' עדותו בעמ' 19 שו' 10-12 לפרו'). מאחר ומדובר במסמכים שהיו בשליטת הנתבעים ולא הוצגו על ידם, הרי שנגרם נזק ראייתי לתובע על ידי הנתבעים, ויש באמור כדי להעביר את נטל הוכחת טענות הנתבעים לשכמם. בנסיבות אלה, שעה שהנתבע בחר שלא להציג את מלוא בדיקות השמיעה התקופתיות, אותן היה מוטל עליו לערוך על פי הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), תשמ"ד-1984 (להלן: לתקנות הבטיחות - רעש), הרי שלא הוכחה טענת ההתיישנות. כנגד טענות אלה, אין מחלוקת כי בפועל הוצג תיעוד אודות שתי בדיקות שנערכו לתובע על ידי המחלקה לרפואה תעסוקתית של קופת חולים "כללית" (ר' נספח ב' לתצהירו של עד הנתבעת). בבדיקת השמיעה מיום 4/2/1998, צוין כי התובע אובחן כסובל מירידה דו צדדית בשמיעה (בדרגה II). בבדיקת השמיעה מיום 17/06/1999, שוב צוין כי התובע אובחן כסובל מירידה דו צדדית בשמיעה (בדרגה I). בדיקות אלה מלמדות, על כך שהתובע ידע היטב על פגיעה וירידה בשמיעתו, עוד ב-4/2/1998. אין מחלוקת שתביעתו הוגשה כ-11 שנה לאחר מכן. אין גם מחלוקת שבביקורות שמיעה שנערכו עוד שנים קודם לכן, ב-1994 ו-1995 (קרי כ-15 שנה לפני הגשת התביעה), אובחנה כבר פגיעה של ירידת שמיעה אצל התובע והוטלה עליו חובה להרכיב מגיני אוזניים (ר' נ/1 ו-נ/2). בנסיבות אלה, אין כל מקום או דרך לקבל את טענת התובע בעדותו, ש-"נודע לו" על הירידה בשמיעה ב-"4-5" השנים האחרונות בלבד (ר' עמ' 10 שו' 3-4 לפרוטוקול). אין מחלוקת שתביעה נזיקית מתיישנת בחלוף 7 שנים. תביעה זו המתבססת על עילת הרשלנות והפרת חובה חקוקה, הינה נזיקית. סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מגדיר מהו "היום שבו נולדה עילת התביעה" בתובענות על עוולות כדקלמן: "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." משהוכח שהתובע ידע על הפגיעה אודות ירידה בשמיעתו, עוד בשנות ה-90 המוקדמות, של המאה שעברה, ובוודאי לא מאוחר מ-2/1998, הרי שעל פי הוראת סעיף 89 (2) האמור, אין מנוס מלקבוע כי התביעה אודות נזק גוף של ירידה בשמיעה, התיישנה. לא כך הם פני הדברים באשר לנזק הנטען על ידי התובע אודות הטנטון התמידי, אשר נקבע כי הוא סובל ממנו, בנוסף לירידה בשמיעה. מומחי שני הצדדים מצאו כי התובע סובל הן מירידת השמיעה והן מטנטון תמידי. המדובר בנזק המזכה אותו באחוזי נכות עצמאיים מטענותיו לירידה בשמיעה. אין בתיעוד הרפואי שהוצג משנות ה-90 התייחסות לטנטון, אלא לירידה בשמיעה, בלבד. הנני סבורה שככל שהנתבע לא הציג את הבדיקות הנוספות שנערכו לתובע במהלך השנים (על אף טענתה שהם אכן בוצעו), יש לפרש זאת לרעתו. בנסיבות אלה, בהעדר ראיה על גילוי הטנטון מעל 7 שנים לפני מועד הגשת התביעה, הנני דוחה את טענת ההתיישנות, באשר לנזק הטנטון. ג. המחלוקת על שאלת האחריות: התובע טוען כי הנתבע נהג ברשלנות רבתי כלפיו, וכן הפר כלפיו חובה חקוקה, שעה שלא הקפיד לקיים את האמור בתקנות הבטיחות-רעש. כך, הנתבע לא הגביל את זמן חשיפתו של התובע לרעש; לא ערך בדיקות סביבתיות-תקופתיות של מפלסי הרעש; לא הדריך את התובע לנזק הבריאותי לו הוא חשוף לאור עבודתו; לא הפנה את התובע לבדיקות תקופתיות; המשיך להעסיק את התובע גם לאחר שנגרם לו נזק שמיעתי ולא נקט בשום פעולה המנויה בתקנות לשם הקטנת הרעש. הקיבוץ טוען מנגד כי אין לייחס לו כל רשלנות, שכן הוא פעל כמעביד סביר בנסיבות העניין, ושהתובע אף לא עבד בסביבת רעש מזיק באופן קבוע. אין מחלוקת כי מהות עבודת התובע אצל הנתבע, הייתה בביצוע עבודות מסגרות אשר חשפו את התובע לרעשים במשך שנים, כתוצאה מפעולות ותנאי עבודתו שכללו, בין היתר, הפעלת דיסק לחיתוך, שימוש באבן משחזת לליטושים, הלמות פטישים ועוד. אין מחלוקת שהמעביד חב חובת זהירות כלפי עובדיו ומחויב לספק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה. שעה שנקבעו דרישות על פי דין, על המעביד לקיימן ולספק את אמצעי המיגון ומכלול התנאים המתאימים למניעה/צמצום של הסכנות הנובעות מביצוע פעולות העבודה, בסביבת רעשים חזקים. שאלת האחריות בענייננו נבחנת אף על רקע החובות המוטלות על הקיבוץ כמעביד על-פי הוראות תקנות הבטיחות-רעש. תקנות אלה מסדירות וקובעות את אמות המידה השונות באשר לעבודה, בסביבה רועשת. הפרת חובות חקוקות אלה, מצד המעביד, מקימות את עילת העוולה של הפרת חובה חקוקה והעוולה של הרשלנות (הפרת חובת הזהירות), שכן החובות הסטטוטורית האמורות, נקבעו על ידי המחוקק כאמצעי זהירות סבירים ומתבקשים, המוטלים על המעביד לבצע בפועל. המבנה הפיזי של המסגרייה אשר הייתה מצויה תחת קורת גג משותפת לה, ולמוסך של הנתבע, כשהפרדה חלקית בלבד התקיימה ביניהם, חשף את התובע לרעש ישיר ורעשי רקע בכל שעות עבודתו. כן, טען התובע כי ניתנה רשות לחברי הקיבוץ לעשות שימוש במסגרייה וכליה, ללא קבלת רשות/תיאום עם התובע, כך שגם בשעה שהוא לא הפעיל את הכלים, אחרים הגיעו והפעילו. התקנות הנ"ל מסדירות את סוגיית העבודה סביבה רועשת. הן מטילות על המעביד לנקוט בשורה של אמצעים סביבתיים ואישיים במקום העבודה או בתהליך עבודה שבו קיימים מפלסי רעש גבוהים. בטבלה בתוספת השנייה לתקנות נקבעה עוצמת מפלסי הרעש לשעות עבודה שונות. בין סוגי העבודה שפורטו בתוספת הראשונה לחוק כעבודות בהם נחשפים העובדים לרעש מזיק נכללו, בין היתר, עבודת פחחות וניסור וליטוש מכניים. בתקנה 3 לתקנות הבטיחות-רעש, מוטלת חובת עריכת בדיקות סביבתיות כדלקמן: "המעביד במפעל או מקום עבודה שבו עובדים ברעש מזיק או שיש יסוד סביר להניח שעובדים בו ברעש מזיק- 1.יערוך בדיקות סביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי, סמוך לאוזניים של העובדים, בכל מקומות העבודה ובתהליכי העבודה השונים, וכן מיפוי מפלסי הרעש, אחת לשנתיים לפחות, אלא אם כן הורה מפקח עבודה אזורי אחרת, את הבדיקות יבצע בודק מעבדתי מוסמך. 2.יפרסם בתחנות העבודה השונות את תוצאות הבדיקות הסביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי המתייחסים לאותו מקום עבודה, כדי שיובאו לידיעת העובדים. 3.ירשום את תוצאות הבדיקות הסביבתיות של מפלסי הרעש המתמשך וההתקפי ביומן מעקב, בציון התאריך, השעה ומקום הדגימה, וישלח מיד העתק מתוצאות אלה למפקח עבודה איזורי. על תוצאות הבדיקה כאמור ישמור המעביד במשך 20 שנה לפחות..."   התקנה הנ"ל מחייבת את המעביד במפעל או במקום עבודה שבו עובדים ברעש מזיק (רעש שמפלסו גבוה מהערכים המותרים בתקנות), לערוך בדיקות סביבתיות במקום עבודה בו מתבצעת עבודה ברעש מזיק או מתקיים יסוד סביר להניח שעובדים בו ברעש מזיק. חובה זו מתפרשת לא רק על עצם עריכתן של בדיקות תקופתיות אלא גם על פרסום תוצאותיהן, רישום התוצאות ביומן מעקב מפורט, דיווח על התוצאות למפקח עבודה אזורי ושמירתן למשך תקופה בת 20 שנה לפחות. באשר לבדיקות הסביבתיות הנדרשות, אין מחלוקת כי מלבד בדיקה בודדת שנערכה בשנת 2010 (בה תועדו מפלסי רעש לא מבוטלים), אין בידי הנתבע תיעוד אודות בדיקות סביבתיות נוספות שבוצעו על ידיו (ר' עמ' 1 שו' 15-16 לפרו'). בחקירתו הנגדית נשאל עד הנתבע אודות התיעוד בדבר בדיקות תקופתיות נוספות שנערכו במסגרייה, וטען כי אמנם בוצעו בדיקות, אולם מסמכי תוצאות הבדיקות, אינם בנמצא בשל "היעלמותם" (ר' ע' 19 שו' 10-11 לפרו'). בזמנו, בתצהיר התשובות לשאלון, נטען כי בדיקות כלל לא נערכו (ר' ת/1 ו-ת/2). מטרת עריכת הבדיקות הינה בראש ובראשונה כדי לקבוע באופן מדעי את מפלסי הרעש, ולמפות את מוקדיהם, על מנת ליישם את הוראות התקנות, ולהגן מפני נזקי רעש. מקום שהמעביד נמנע מלבצע את הבדיקות הנדרשות, לתעדם ולשמרם, אין כל אפשרות לדעת אילו הוראות נוספות של התקנות היה מוטל על המעביד לבצע, ככל שהמשך קו הפעולה נובע תחילה, מתוצאות הבדיקות גופן אודות מפלס ומיקום הרעש המזיק. הנזק הראייתי הינו חד משמעי ויש בו כדי להטות את הכף לקבלת טענות התובע כי במהלך השנים, תנאי עבודתו בקיבוץ בוצעו בתנאי רעש בלתי סבירים, וכי כתוצאה מכך לא רק שניזוקה שמיעתו (עילה שהתיישנה), אלא נגרם גם נזק הטנטון שלגביו מצאתי להמשיך לדון בתביעה זו. משלא עלה בידי הנתבע להוכיח שהוא קיים את החובה החוקית המוטלת עליו לבצע בדיקות לניטור מפלס הרעש, אין בידי לקבל טענת הנתבע כי חשיפתו של התובע לרעש, "לא הייתה משמעותית". הפרת החובה החקוקה של הנתבע מהווה עוולה וכן יצירת "נזק ראייתי", ככל שלא ניתן להוכיח את רמת הרעש שהיה במקום העבודה, בזמן אמת, וכי היא לא חרגה מהמותר. תקנה 4 לתקנות הבטיחות - רעש, מפרטת חובות המוטלות על המעביד לנקיטת אמצעים שונים לאזהרה והפחתה של מפלסי הרעש כדלקמן: "במקום העבודה או בתהליך עבודה, שבו נמצאו מפלסי רעש גבוהים מאשר החשיפה המירבית המותרת, ינקוט המחזיק אמצעים אלה: יפחית באמצעים טכניים- הנדסיים את מפלסי הרעש הגבוהים, הן במקום העבודה והן בחדרי עבודה, כדי שיגיעו לרמה הנמוכה מהחשיפה המירבית המותרת. יפחית את משך השהיה של עובד בסביבת רעש מזיק אל מתחת לזמן החשיפה המירבי המותר. יבדוק כל מקום עבודה שבו מפלסי הרעש גבוהים מהחשיפה המירבית המותרת באופן, שרק העובדים החיוניים לתהליך העבודה יימצאו באותו מקום. יספק לעובדים ברעש מזיק מגיני אוזניים מתאימים ותקינים, שהעובדים יהיו חייבים להשתמש בהם ולשמור על שלמותם ונקיונם, השימוש במגיני האוזניים יהיה עד לביצוע האמור בפסקה (1) ולא כתחליף לו, אלא אם כן קבע מפקד עבודה אזורי אחרת. יתלה שילוט קבוע ובולט לעין שבו נאמר: אזור רעש מזיק - חובה להשתמש במגיני אוזניים מתאימים, העובדים חייבים בבדיקות רפואיות תקופתיות על ידי שירות רפואי מוסמך".   התובע מודה כי סופקו לו מגני אוזניים מתאימים ותקינים בשנות עבודתו (ר' עדותו בעמ' 11 שו' 15-16 לפרו'), כפי שנטען אף על ידי עד הנתבע (ר' עדותו בעמ' 37-46 לפרו'). באשר לחובת תליית השילוט במקום קבוע ובולט לעין בדבר אזור רעש מזיק ועל החובה להשתמש במגני אוזניים מתאימים, פרץ ויכוח בין התובע לבין עד הנתבע באשר למועד התקנת השילוט. עד הנתבע טען כי השילוט נמצא במקום כבר כ-15 שנה, בעוד שהתובע טען כי היה שילוט בדבר השימוש בכפפות ומשקפי מגן, אולם השילוט אודות האוזניות נתלה רק בשנת 2010 (בסמוך לביצוע בדיקת הרעש היחידה שהוצגה). תקנה 5 מתייחסת לחובת המעביד להדריך את העובדים כדלקמן: "המעביד ידריך את העובדים ברעש מזיק, הן בכתב והן בע"פ, אחת לשנה לפחות, לגבי הנזק הבריאותי מרעש מזיק והאמצעים שיש לנקוט להשגת גיהות תעסוקתית מתאימה להגנה מפני רעש מזיק". עד הנתבע טען בחקירתו הנגדית, כי הוא ביצע הדרכות בנושא של רעש לתובע, ובהמשך דבריו ציין כי לא היה מדובר בהדרכות, כי אם במתן בהנחיות. בנוסף, הוא טען כי הוא משמש כ"נאמן בטיחות", בעוד שישנו אדם אחר, המשמש בתור "ממונה על הבטיחות" ואשר עבר הכשרה מתאימה בעניין, והוא זה אשר אמון על ההדרכות. אין מחלוקת שלא הוצגו כל הדרכות/הנחיות שניתנו לעובדים מדי שנה בכתב, מעבר להדרכות הנטענות בעל פה. אותו "ממונה הבטיחות" שעל קיומו למדנו בעת מתן העדות של עד הנתבע, שמוּנה , על פי הנטען, עוד בשנת 2000, לא הגיש תצהיר ולא העיד מטעם הנתבע. המסקנה הכללית הינה שאף אם הנתבע קיים חלק מהוראות התקנות (באספקת מגני אוזניים תקינים, ודרישה כללית להשתמש בהם, התקנת שילוט כזה או אחר וכד'), הרי שהוא לא הקפיד לקיים את הוראות התקנות באופן מלא, תוך כדי הקפדה עליהן כלשונן. על כן, הוא הפר את חובותיו החקוקות בנדון ואת חובת הזהירות שלו כלפי התובע בנדון, ונושא באחריות נזקית בנדון. ד. טענת האשם תורם: לטענת הנתבע, אף אם יימצא כי הופרה חובת הזהירות כלפי התובע, הרי שיש לייחס לו הסתכנות מרצון ואשם תורם באופן משמעותי, עד כדי 100%. התובע היה עובד ותיק בבית המלאכה של הנתבע ושימש בעצם בתור מנהל המסגרייה. הוא בעצמו היה אחראי על הפיקוח על עובד נוסף ועל עצמו. התובע קיבל הנחיות בטיחות ואמצעי מיגון לאוזניים, ונדרש להשתמש בהם. התובע אף מודה שהוא בחר שלא להשתמש במגני האוזניים, אלא שימוש חלקי בלבד. בנסיבות אלה, הרי שאין לתובע להלין בעניין זה אלא על עצמו (בנוסף,נטען כי עולה מהמספר הרב של תביעות בגין נזקי גוף שהוגשו על ידי התובע למל"ל בעבר, כי המדובר בעובד לא זהיר אשר לא נוקט באמצעי הבטיחות שהועמדו לרשותו). גישת התובע כפי שנלמדה מעדותו, בכל הקשור לשימוש באמצעי המיגון העיקרי לאוזניים, לפיה הוא לא תמיד בחר לייחס להגנה זו את החשיבות הראויה, גם לאחר שזיהה מקור רעש כלשהו. כך לדוגמא נלמד מדבריו: "אנחנו עבדנו על שולחן במסגרייה והיינו צמודים למוסך וגם כשלא עובדים במסגרייה יש רעשים מהמוסך. הייתי מוריד אותם [מגני האוזניים] כדי לעשות משהו ונכנסים אנשים מהקיבוץ ועובדים, אז מה אני עושים עוד פעם אוזניות" (ר' עדותו בעמ' 11 שו' 17-19 לפרו'). במקרה אחר אישר כי על אף שידע שיש ליקוי באוזניו הוא שם את האוזניות "ככל שיכל" (ר' עמ' 10 שו' 34-35 לפרו'). התובע הודה כי על אף שסופקו לו מגני אוזניים ונדרש לחבשם, הוא לא הקפיד כלל ועיקר להשתמש בהם, גם בשעות שהוא ידע שהוא נמצא בסביבת מקור רעש חזק. כבר ציינתי לעיל שהצדדים ידעו אודות פגיעה בשמיעתו של התובע עוד משנות ה-90. שני הצדדים ידעו היטב שתנאי עבודתו מחייבים חבישת מגני אוזניים, על מנת להגן מפני נזקי שמיעה נוספים. עדותו מלמדת שעל אף האמור, הוא לא מצא לנכון להקפיד אחר השימוש במגנים. אמנם לטענתו, גם בשעות שהוא בעצמו לא עבד, הוא נחשף לרעש מהמוסך או לרעש שנבע מהפעלת מכונות המסגרייה על ידי אנשי הקיבוץ, אולם התמונה הכללית הינה, כי העדר הנוחות שבחבישת האוזניות גרמה לו לזלזל בחובה לחובשם במודעות מלאה. דברים אלה מתעצמים עוד יותר, שעה שהוכח בפניי כי התובע נשא בסמכויות ניהול במסגרייה (אותם הוא ניסה להצניע) , במסגרתן הודה כי היה כפוף לו עובד אחר שלגביו ציין כי הוא דווקא הקפיד להנחות אותו לעשות שימוש במגני האוזניים (ר' עדותו בעמ' 17 שו' 34-36 לפרו'). אין ספק שהתובע תרם את תרומתו לנזק, בהעדר הקפדה על שימוש במגנים ותרומה זו נעשתה מדעת. לא ייתכן שהמעביד לא היה מודע להתנהותו זו, רבת השנים, על אף אספקת האוזניות בפועל. הנני בדעה שמעבידים הינם מודעים לכך שעובדיהם אינם מקפידים תמיד על שימוש באביזרי עזר בטיחותיים, ובמיוחד כאשר המדובר באביזרים נדורשים חבישה למשך שעות ארוכות והכרוכים באי נוחות כזו או אחרת. מוטל על מעביד לעשות מאמצים יזומים מצידו לאתר בעיות שכאלו, ולהקפיד עליהם ולשננם, שוב ושוב. במקרה של עבודה בסביבת רעש, מתקין התקנות היה מודע היטב לכל האמור, על כן, מצא להדגיש על התקנת שילוט מאיר עיניים; הדרכה חוזרת ונשנית מדי שנה בעל-פה ובכתב וכדו'. יחד עם זאת, בנסיבות שתוארו לעיל, אין להטיל את מלוא האחריות על המעביד, תוך שחרור העובד מכך, בהעדר כל אינטרס לעודד עובדים לזלזול בחובה לדאוג לעצמם ולבצע את פעולות הבטיחות הבסיסיות המוטלות עליו והינן בשליטתו. בהתחשב בכל האמור, הנני סבורה שיש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 20%. באשר לשאלת הקשר הסיבתי, הרי ששתי חוות הדעת, הן של התובע והן של הנתבע, מצביעים על הקשר הסיבתי שבין הטנטון ממנו סובל התובע לבין סביבת עבודתו בזמנים הרלבנטיים. אמנם המומחה מטעם התובע ציין כי התובע לא נמצא זכאי לאחוזי נכות מטעם המל"ל בגין הטנטון עקב הוראות מגבילות של תקנות המל"ל בנדון, אולם אין באמור כדי להעלות או להוריד מהקשר הסיבתי המוסכם על דעת מומחי הצדדים, שבין החשיפה לרעש במקום העבודה בפועל , לבין נזק הטנטון. ה. גובה הנזק הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד התובע מבקש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור של 20%, וטוען כי נזקיו לעניין הפסדי השכר ועבר ולעתיד מסתכמים בלמעלה מ-280,000 ₪. עם כל הכבוד, טענה זו אינני יכולה להתקבל כלל ועיקרוהינה תלושה מהמציאות. מהמסכת הראייתית שנפרשה בפניי, עולה כי התובע הפסיק לעבוד בשנת 2006. פרישתו הייתה על רקע הצטברותם של בעיות בריאותיות, שעה שליקויי השמיעה דווקא לא נמנים ביניהם. התובע אישר, בין היתר, כי הינו סובל מבעיות ברכיים קשות (עם המלצה רפואית לניתוח להחלפת מפרק); הינו סובל מכאבים בצוואר ובכתף השמאלית; שבר באחת מחוליות הגב התחתון; ירידה בצפיפות עצם ובעיות אורולוגיות; בעיות בקיבה; בעיות נפשיות (ר' ע' 13 שו' 26-37 לפרו'; ע' 14 שן' 1-4 לפרו'). נתונים אלה אף עולים מחוות הדעת של מומחי הצדדים. לאחר הפרישה הגיש התובע תביעה לקבלת פנסיית נכות מ"מבטחים". הקרן קבעה לתובע נכות של 50%, בגינה מקבל התובע קצבה חודשית של למעלה מ-2,000 ₪ לחודש. אותה הנכות שנקבעה לו הייתה על רקע אורטופדי ונפשי, כשלא נטענו טענות מצידו על נזקי שמיעה ובתוך כך גם לא נקבעה נכות, בגין נזקי שמיעה. באשר להפסדי השתכרות בעתיד; מלבד טענות כלליות לפיהן "התפקוד של התובע נפגע בצורה חמורה", התובע לא הסביר בתצהירו או בחקירתו מה הן ההשלכות המעשיות בין נכותו ליכולת השתכרותו. אדרבא, הוכח כי נזקי ירידת השמיעה שהתגלו לא הפריעו לו להמשיך ולעבוד אצל הנתבעת, במשך שנים רבות. טענותיו בתחום הנכות התפקודית כפי שנטענו, אין להן על מה להסתמך. בחירתו לצאת לפנסיה לא הייתה קשורה לנזקי תיק זה. נזק הטנטון שהתגלו, בנסיבותיו של התובע בתיק זה, לא גרם לתובע הפסדי השתכרות בעבר ואף לא בעתיד. כאב וסבל : על פי עדות התובע וכן כמפורט חוות דעת המומחים, הטנטון ממנו סובל התובע מסב לו טרדה רבה, הבאה לידי ביטוי בשמיעת צפצופים בסביבה שקטה. ההפרעה מתבטאת לפני השינה (ר' ע' 2 לחוות דעתו של מומחה התובע), והינה הפרעה המלווה את חיי היום יום של התובע. הנני מעמידה את סכום הפיצוי בגין כאב וסבל על-סך של 35,000 ₪. הוצאות רפואיות, נסיעות, עזרת צד ג' ועזרי שמיעה : טענות התובע בנושא זה נטענו באופן כללי, מבלי שפורטו נתונים כלשהם באשר לראשי הנזק האמורים. לא צורפו אסמכתאות כלשהן לעניין ההוצאות והנסיעות הנטענות. התובע אינו זקוק למכשיר שמיעה , וממילא מכשיר שכזה אינו מיועד לבעיות טנטון. הפיצוי בגין טענות אלה יועמד באופן גלובאלי , לעבר ועתיד (כולל ההוצאה הנטענת עבור חוות הדעת מטעמו), על סך כולל של 4,000 ₪. המל"ל אכן שילם לתובע סך של 18,963 ₪ (נומינאלי), בגין הכרה ירידה בשמיעתו והצדדים הסכימו שככל שייפסק פיצוי בגין ירידה בשמיעתו, יש לנכות סכום זה, אולם, התביעה שבפני בגין הנזק לירידה בשמיעה נדחתה , עקב טענת ההתיישנות. אין מחלוקת שבגין כללים מגבילים של המל"ל, נזקי הטנטון (שהכרתי בהם דלעיל), לא הוכרו על-ידי המל"ל כמזכות בפיצוי מטעם המ"לל. בנסיבות אלה, אין מקום לניכוי תגמולי המל"ל ששולמו עבור הירידה בשמיעה, בלבד. סיכום נזקי התובע: סך הנזקים כמפורט לעיל מגיעים לכדי סכום של 39,000 ₪, ולאחר ניכוי אשם תורם בשיעור של 20% , לסך של 31,200 ₪. ו. סוף - דבר: אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעות לשלם לידי התובע סך של 31,200 ₪, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 5,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן, זכאי התובע להחזר הוצאות אגרה, מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל. נזיקיןטינטוןשמיעה