ליקויי בדירת עמידר

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות עמידר על ליקויי בניה: התובע הוא אבי משפחה קשת יום המונה (בלי עין הרע) עשרה ילדים והתובעת 2 היא אחת מהם (להלן: "משפחת התובעים"). אין מחלוקת כי משפחת התובעים קיבלה עוד בשנת 1991 דירה בת ארבעה חדרים מידי חברת עמידר, הנתבעת 1, ונחתם הסכם בין הצדדים. הדירה היא בבעלות הנתבעת 2, משרד הבינוי והשיכון אשר נכסיו מנוהלים על ידי חברת פרזות. אין מחלוקת כי מיד בסמוך לקבלת הדירה פנתה משפחת התובעים והודיעה על ליקויי רטיבות בדירה. אין מחלוקת כי בכדי לבצע את התיקונים בדירה נדרשה משפחת התובעים לעבור לדירה חלופית למספר חודשים ואין מחלוקת כי אי אז הוצעה למשפחת התובעים דירה כאמור והם סירבו לעבור אליה. התביעה דנן הוגשה בשנת 2008 ורק במהלך הדיונים ובעקבות החלטותיי שופצה דירת התובעים. התובעים תבעו צו עשה לביצוע התיקונים וכן פיצויים ובבואי ליתן פסק דין עומדת בפניי להכרעה רק שאלת הפיצויים לנוכח התיקונים שבוצעו. התובעים ביקשו עוד פיצול סעדים בשל נזקים בריאותיים אשר נגרמו, לטענתם, לנתבעת 2 בשל השנים הרבות בהן התגוררה בדירה. ביום 14/09/2011 נעתרתי לבקשה. שתי שאלות אלה עומדות להכרעתי: ראשית, האם זכאים התובעים לפיצוי וכמה. שנית, ככל שהם זכאים לפיצוי מי מן הנתבעות אחראית לתשלום. בטרם אדון בטיעוני הצדדים, אינני יכולה שלא להיזכר בציטוט המוכר לי, של יוהאן פון גתה (סופר והוגה דעת גרמני בן סוף המאה ה-18), אשר אמר: "אני מדמה את הארץ לסדן את השליט לפטיש ואת העם שבינם נרקע, לפח." ציטוט נוסף שהעליתי מתוך האינטרנט, מיוחס לאדם בשם חבייר פסקל סלקדו, שלא הצלחתי לאתר מי הוא וגם אין זה מעלה ומוריד. יהא אשר יהא מי שאמר כך: "בירוקרטיה היא האומנות להפוך את האפשרי לבלתי אפשרי." בכאב לב אציין את העובדה כי אלה הציטוטים אשר נראים לי רלוונטיים לפסק דין זה. ומהקדמה פילוסופית זו לנימוקי פסק הדין. רקע עובדתי בקצרה הצדדים הגישו קובץ מסמכים מהם עולה השתלשלות העניינים הבאה, אשר אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת: עד להגשת התביעה בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת קיבלה משפחת התובעים את הדירה נשוא ההליך ומיד בסמוך לכך התגלו ליקויים ותקלות בדירה. מכתב של הנתבעת 1, מיום 27/06/2000 (נספח 6 לקובץ הנספחים שלה) מאשר זאת, כמו גם מכתב של הנתבעת 1 מיום 08/01/2001 (נספח 8 לקובץ הנ"ל). ביום 09/01/1991 נשלחה הודעה ממשרד המשפטים לחברת פרזות על המצב הקשה בדירה ועל הצורך הדחוף לבצע תיקונים ו"לשפץ כראוי" (נספח 13 לקובץ נספחי התביעה). הנתבעת 1 הסכימה לבצע את השיפוצים, כפי שעולה ממכתב מיום 23/01/1991 (נספח 5 לנספחי התביעה). הנתבעת 1 הבהירה כי יש צורך בפינוי המשפחה כדי לאפשר את ביצוע התיקונים והיא פונה לחברת פרזות כדי למצוא דיור חלופי. ביום 24/02/1991 שלחה פרזות מכתב אל התובע בו תיעדה את סירובו לעבור לדירה חלופית ובשל כך היא הודיעה לו כי היא מפסיקה את הטיפול בעניינו (עמוד שני לנספח 7 בנספחי התביעה). ביום 24/03/1992 קיבלה הנתבעת 1 פניה נרגשת מן העובדת הסוציאלית המטפלת במשפחה כדי לטפל בעניין בהקדם, תוך שהיא מתארת את המצב הקשה בדירה (נספח 16 לנספחי התביעה). ביום 19/11/1992 קיימת פניה של הנתבעת 1 לתובע, עם הודעה נוספת על הצורך לעבור לדירה חלופית (נספח 3 לנספחי הנתבעת 1). משלב זה ואילך אין תיעוד על פניות של התובעים, או על טיפול של הנתבעים, עד לתחילת שנת 1999. במכתב של הנתבעת 2, מיום 10/01/1999, מודיעה הנתבעת 2 לתובע כי פנייתו הועברה לחברת פרזות (נספח 8 לנספחי התביעה). במכתב מיום 21/09/2000, של הנתבעת 1 אל התובע - חוזרת הנתבעת 1 ומציינת את הליקויים בדירה ומודיעה לתובע כי על המשפחה יהיה לפנות את הדירה ולתקופת השיפוצים (נספח 7 לנספחי הנתבעת). ביום 08/01/2001 הודיעה הנתבעת 1 לנציבות מבקר המדינה על כך שמתבצעים שיפוצים בדירה, והיא הוסיפה כי אלה שיפוצים חלקיים כיוון שיש צורך לפנות את המשפחה מן הדירה כדי לבצע שיפוצים נרחבים יותר. החתום על המכתב, מר יצחק פלד, מנהל מרחב ירושלים, מתחייב להתחיל בתהליך כדי להביא לפתרון מוחלט של הבעיה (נספח 8 לנספחי הנתבעת). במכתב זה מוסיף מר פלד ומציין כי בדירה ניתן לעשות הרחבה, אולם המשפחה אינה מעוניינת בכך אלא מבקשת לעבור לאיזור חרדי בירושלים. ביום 16/01/2001 פונה אותו מר פלד, מנהל מרחב ירושלים של הנתבעת 1 אל הנתבעת 2 עם דרישה תקציבית לביצוע השיפוצים. הוא גם מציין את אחריותו למציאת דירה חלופית לתקופת השיפוצים ומוסיף כי הליקויים בדירה אינם באשמת הדיירים וכי אין יכולת לחיות בדירה (נספח 9 לנספחי הנתבעת). לא ברור מה אירע לאחר מכן כיוון ששוב יש פער בתיעוד. ביום 29/08/2004 יש דו"ח של מהנדס, מר סולי מרקוביץ, מטעם הנתבעת 1, לאחר ביקור בדירה. בדוח נקבע כי בעיות הרטיבות נפתרו לאחר טיפול שנעשה בצנרת וכי הרטיבות הקיימת בחורף היא תוצאה של עיבוי עקב ריבוי הנפשות בדירה. אותו מהנדס מציין גם שהיתה זו טעות לבטל את ההסקה בדירה (נספח 10 לנספחי הנתבעת 1). בעקבות אותו דו"ח, מר זאב צל, שחתום כמנהל מרחב ירושלים אצל הנתבעת 1, הוציא מכתב מיום 05/09/2004 אל התובע, בו הוא מודיע לו כי אין כיום רטיבות וכי הבעיה היא רק בעיה של עיבוי. לעניין צפיפות המגורים, הוא מפנה את התובע לנתבעת 2 (נספח 11 לנספחי הנתבעת 1). בשנת 2005 יש תיעוד לעניין הרחבת הדירה, סירוב של הנתבעת 2 לאפשר את ההרחבה בהחלטה מיום 18/07/2005 (נספח 9 לנספחי התביעה) והודעה לתובע מיום 08/09/2005 (דף שלישי לנספח 7 בנספחי התביעה). כמו כן מופנה התובע אל הנתבעת 1 לעניין הרטיבות בדירה. בשנת 2007, ללא תאריך מדויק מציין התובע במכתב לחברת פרזות כי בקשתו לביצוע תיקונים בדירה נדחתה בעבר עד לקבלת אישור להרחבת הדירה כדי לבצע זאת יחדיו, והוא מוסיף ומציין כי השכנים בונים תוספות ומבקש כי התוספת תאושר גם בדירתו, כדי לאפשר ביצוע התיקונים (נספח 3 לנספחי התביעה). ביום 11/01/2007 שוב פנה התובע אל חברת פרזות (עמוד שני לנספח 3 בנספחי התביעה), שם הוא חוזר ומבקש כי תאושר לו ההרחבה והוא מציין כי השכנים האחרים בבניין הרחיבו. ביום 15/05/2007 שלחה הנתבעת 1 לתובע הודעה על פיה לא אושרה הבקשה להרחבת הדירה והוא מופנה להגשת ערר בפני פרזות. החתום על המכתב, מר יוסי אבוטבול, מנהל מרחב ירושלים, מבטיח לתובע כי לאחר תשובת הוועדה ייבדק שוב נושא השיפוצים (עמוד שני לנספח 5 בנספחי התביעה). בהמשך שנת 2007 אושר למשפחת התובעים להחליף דירה. כך עולה מן הטופס מיום 11/11/2007 (עמוד שני לנספח 9 בנספחי התביעה) וכן ממכתב של הנתבעת 2 מיום 11/11/2007 (עמוד שישי לנספח 7 בנספחי התביעה). ביום 06/02/2008 הוגשה התביעה דנן. בשולי חלק זה ראוי להדגיש כי לא הזכרתי לעיל את כל המכתבים אשר צורפו לתיק, אלא את העיקריים ביניהם. יתר על כן, מקריאת התכתובות ברור כי היו עוד פניות ועוד התכתבויות אשר מוזכרות במכתבים ולא צורפו לתיק. התפתחויות בהליך בכתב ההגנה (סעיף 8) חוזרת הנתבעת 1 על הטענה משנת 2004 כי בעיות הרטיבות נובעות מתהליך של עיבוי כתוצאה ממספר הנפשות המתגוררות בדירה. ביום 25/12/2008 הודיע מר גריגור ברג, מהנדס מטעם הנתבעת 1, בהודעת דוא"ל כתשובות לשאלות שהעליתי בדיון, כי אין טעם לבצע שיפוצים בדירה אלא שיש להמתין לאישור ההרחבה של הדירה כדי לבצע זאת יחדיו (עמוד שלישי לנספח 15 במסמכי התביעה). על עמדה זו הוא חזר בפרוטוקול הדיון מיום 31/10/2010 (עמוד 2). הנתבעת 2 הודיעה כי יש בידה את התקציב לשיפוץ, אולם היא לא תעבירו לנתבעת 1 אלא אם כן היא תמחק מן ההליך (הודעה מיום 09/05/2010). למרות עמדות אלה של הנתבעים, לאחר התערבותי ובהנחייתי, הואילו הנתבעים לדאוג לביצוע העבודות הנדרשות לשם מניעת הרטיבות ותיקון הליקויים בדירה, וב"כ התובעים הודיע כי התיקונים באו על מקומם בשלום (עמוד 6 לפרוטוקול שורה 10). מצב הדירה על מצב הדירה יש די והותר תיעוד בפניי. אביא להלן קטעים נבחרים כדי שהקורא יוכל להבין ולהתרשם בעצמו. ביום 11/03/1991 ביקר בדירה מפקח מטעם עיריית ירושלים (נספח 6 לנספחי התביעה) והוא כותב לתובע: "1. בביקור שערכתי בדירתם ביום גשום הבחנתי בנביעת מים ברח' (צ"ל: "ברוב" - מ' א') חלקי הדירה. משקופי דלתות הדירה רקובים כתוצאה מחדירת מי גשמים. בדירה שורר קור עז, טחב, עובש ורטיבות. 4. כל עוד לא יוסר המטרד, אין אפשרות מגורים בדירה הנ"ל."(הדגשים שלי - מ' א') ביום 16/12/1991 כותב נציג עמידר לחברת פרזות (נספח 4 לנספחי הנתבעת): "בבדיקה שנערכה ע"י מהנדס המחוז שלנו נמצא כי כל החול מתחת לריצוף רטוב לחלוטין ומחדיר רטיבות לכל הדירה... כן יש לתקן את צנרת המים, בדלוחין וההסקה שניזוקה בעקבות הרטיבות. יש להחליף משקופים רקובים וכלים סניטריים לא תקינים..." (הדגשים שלי - מ' א'). דומני כי איש לא יחלוק על כך שבנוסף על האמור במכתב זה יש גם לאטום את המקום ממנו נובעים המים המרטיבים את החול מתחת לריצוף. בדו"ח עובדת סוציאלית מיום 24/03/1992 (נספח 16 לנספחי התביעה) מתואר כלהלן: "... הדירה שקיבלו אינה יאה למגורים... בדירה יש רטיבות רבה, פטריות על הקירות וריקבון... המשפחה הגיעה למצב שא"א ("אי אפשר" - מ' א') להצמיד ארונות ומיטות לקירות מרוב עובש וריקבון... ב-3 חדרים מתוך ה-4 יש מים על הרצפה סמוך לקירות, כל המשקופים רקובים ומתפוררים. במטבח השיש אינו קבוע... הכיור אינו אטום... החרסינה סדוקה ושבורה... מצב דומה קיים בשירותים ובאמבטיה. הביובים בדירה פתוחים ומהווים סכנה בריאותית." (הדגשים שלי מ' א') מכתב הנתבעת 1, מיום 08/1/2001 (נספח 8 לנספחי הנתבעת 1), מתאר את מצב הדברים כך: "המשפחה נמצאת תקופה ארוכה בהמתנה להקצאת דירה גדולה יותר באמצעות חברת פרזות בירושלים. הדירה בה מתגוררת המשפחה היום היתה בעבר מחסן שהוסב למגורים. מלכתחילה אובחנו בדירה בעיות אחזקה קשות ביותר הבולטת בהן: חדירת לחות מהרצפה ומהיסודות לתוך החדרים, בעיקר עקב צנרת ישנה או כאשר מגיע החורף..." (ההדגשים שלי - מ' א'). ביום 24/05/2009 בדק מומחה מטעם התובעים את הדירה. המומחה אישר את הממצאים כי באותו המועד קיימת רטיבות גבוהה מאוד בדירה, שקיעת ריצוף כתוצאה מן הרטיבות, בלאי גבוה בקירות המבנה, רטיבות במשקופים לגובה חצי מטר, ועוד. על חומרת הליקויים בדירה ניתן גם ללמוד מהיקף השיפוצים שנעשו בה על פי הוראותי, כאמור בדו"ח המפורט שהגישה הנתבעת (הודעת הנתבעת 1 מיום 04/07/2011). דומני כי די בכך כדי להבהיר את התמונה העגומה של הדירה. האם התובעים זכאים לפיצוי נראה כי כל מי שעיניו בראשו וקרא את השתלשלות הדברים ואת חומרת הליקויים, יכול להגיע יחד אתי למסקנה כי לתובעים מגיעים פיצויים. כאן המקום להזכיר כי התיקונים נעשו 20 שנים בדיוק לאחר שמשפחת התובעים נכנסה לדירה. ההתנהלות ביחס לתובעים מאז 1991 ועד לתיקון הליקויים, ובכלל זאת במהלך התנהלות התיק בפני - היא התנהגות בלתי ראויה. בראש וראשונה עצם העובדה כי הנתבעת 1 שיכנה את התובעים בדירה, שהיתה מחסן, מבלי לבדוק את הדירה ולבצע בה שיפוץ מקיף מראש כדי שתתאים למגורי אנשים. הנתבעת 1 מודה כי הבעיות החלו "מלכתחילה", קרי בסמוך לאיכלוס הדירה על ידי התובעים ומשפחתם (נספח 8 לנספחי הנתבעת 1). הכיצד ייתכן כי הליקויים טופלו רק כעבור 20 שנים ורק לאחר שאני כפיתי על הצדדים לבצעם?! הכיצד אותם פקידים אצל הנתבעת 1, אשר ידעו על המצב דירה, יכלו לסיים את יום עבודתם וללכת לביתם ולמשפחתם מבלי שמצבם של התובעים הטריד את מנוחתם ושנתם?! הכיצד אותה אדישות של הפקידים, על כל דרגותיהם, עבר "בירושה" מפקיד לפקיד, ממנהל מרחב או מחוז או איזור, למנהל שבא אחריו להחליפו, ממהנדס למהנדס וכדו' כל אותם אנשים אשר פניות כאלה ואחרות עברו תחת ידיהם, במהלך שני עשורים של שנים, ונשארו כנייר ללא מענה. אכן התובעים ובני משפחתם היו כאותו פח הנלחץ ונאנק בין המציאות - הסדן לבין נציגי השלטון - הפטיש. אכן הבירוקרטיה מציגה כאן את משמעותה הכואבת של האומנות להפוך את מה שאפשרי לבלתי אפשרי. צר לי כי כך קורה, כאן, אצלנו בבית, במדינת ישראל. טיעוני הנתבעת 1 בפי הנתבעת 1 מספר טענות כדי לגלגל האחריות ממנה והלאה. הטענה כי הנתבעים סירבו לעבור לדירה חלופית טוב היתה עושה הנתבעת 1 אם היתה שוקלת שוב אם יש מקום להעלות טענה זו. אכן, בתחילה, אי אז בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, סירבה משפחת התובעים לעבור לדיור חלופי. התובעים מסבירים מדוע סירבו והסברם הגיוני ומוצדק - הדירה אשר הוצעה לתובעים היתה בת 3 חדרים (מכתב הנתבעת 1, נספח 2 לנספחיה), מרוחקת ממקום מגוריהם ומוסדות הלימוד של הילדים. כאשר מדובר במשפחה המטופלת בעשרה ילדים קטנים יש לנימוקים אלה משקל רב, כפי שעולה גם ממכתב העובדת הסוציאלית (נספח 16 לנספחי התביעה). והנה, סירובה של משפחת התובעים לעבור לדירה המוצעת אי אז בתחילת שנות ה-90 עמדה להם לרועץ מאז ועד היום, במשך 20 שנים ביום 27/06/2000 נכתב בשם הנתבעת 1, כי למשפחה "אין לה מה להלין", כיוון שהיא סירבה לעבור לאותה דירה עשר שנים קודם לכן... (נספח 6 לנספחי הנתבעת 1). עצם העבדה שאני נדרשת לדון בטענה זו שבכתב ההגנה 20 שנים לאחר הסירוב, היא הנותנת. ודוק, לא ראיתי תיעוד ואף לא נטען כי הנתבעת 1 ניסתה להציע למשפחת התובעים דירה אחרת, סמוכה יותר למוסדות הלימוד, או נוחה יותר וכיוצ"ב. מחדל זה של הנתבעת 1 ממיר עוד יותר לאור האמור במכתב הנתבעת 1 אל התובעים, מיום 21/09/2000 (נספח 7 לנספחי הנתבעת 1), שם היא מתחייבת לבדוק מדי שבוע אם ניתן למצוא דירה חלופית בשכונת נווה יעקב, בסמוך לסביבתה הרגילה של המשפחה. האפשרות כי במשך כל אותם עשרים שנים לא יכלה הנתבעת 1 למצוא דירה חלופית אחרת - היא אפשרות שאינה יכולה לבוא בחשבון. יתר על כן, איש מטעם הנתבעת 1 לא מצא לנכון להביא לידיעת התובע את האפשרות כי הוא יחפש דירה בשכירות והנתבעת 1 תממן את דמי השכירות, כפי שהתבצע בפועל בסופו של דבר. דומני כי טענות הנתבעת 1 כי התובעים סרבו לדירה המוצעת ולכן לא ניתן היה לשפץ את דירתם, אינה אלא טענה שנועדה להמציא תירוץ קלוש לרשלנות הרבתית של הנתבעת 1 בכך שלא טיפלה בעניינים של משפחת התובעים. אני מציינת את הנתבעת 1 כאחראית למחדל כיוון שהיא זו אשר היתה אחראית לדאוג לדיור חלופי למשפחת התובעים, כפי שנציגה מבהיר במכתב מיום 21/09/2000 (נספח 7 לנספחי הנתבעת 1) וכן במכתב מיום 16/01/2001 (נספח 9 לנספחי הנתבעת 1). אני דוחה נימוק זה של הנתבעת 1. הטענה כי בוצעו תיקונים במהלך השנים גם טענה זו אין בה כל ממש. הנתבעת 1 ביצעה אילו שהם תיקונים בתחילת שנת 2001, כפי שמפורט במכתבה מיום 08/01/2001 (נספח 8 לנספחי הנתבעת 1). ראשית, נשאלת השאלה - אם היה בתיקונים אלה תועלת, כפי שהיא טוענת (סעיף 14 לכתב ההגנה), מדוע המתינה הנתבעת עשר שנים (!!!) מאז נודע לה על הליקויים ועד אשר ביצעה תיקונים אלה? שנית, כפי שעולה מן המכתב מיום 08/01/2001 (נספח 8 לנספחי הנתבעת 1), הנתבעת 1 ידעה היטב כי תיקונים אלה אינם יכולים להביא לפתרון הבעיה והחתום על המכתב, מר יצחק פלד, אף מתחייב לפעול למציאת פתרון. למרות זאת חלפו עשר שנים נוספות עד אשר בא הפתרון. ראוי לציין כי, בניגוד לאמור בסעיף 14 לכתב ההגנה כאילו הנתבעת 1 תיקנה בדרך שגרה את הליקויים ובניגוד לאמור בסעיף 14 לסיכומים כאילו היא עזרה למשפחת התובעים - מלבד התיקונים האמורים בינואר 2001, אין כל תיעוד ואין כל טענה כאילו בוצעו תיקונים נוספים. לפיכך, אני דוחה גם טענה זו של הנתבעת 1 כאילו היא ביצעה תיקונים בדירה ונתנה פתרון לבעיה. הטענה בדבר עיבוי הנתבעת 1 טוענת כי הרטיבות בדירה נובעת כתוצאה מעיבוי וריבוי הנפשות בדירה (סעיף 8 לכתב ההגנה). טענה זו מקוממת. הטענה נשענת על דו"ח אחד של מהנדס, מיום 29/08/2004 (נספח 10 לנספחי הנתבעת 1), דו"ח אשר עומד בניגוד גמור ובצורה זועקת, לכל הדו"חות והתיעודים האחרים המצביעים על ליקויים חמורים ביותר בדירה, כפי שפירטתי לעיל. אינני יכולה להשתחרר מן ההרגשה כי דו"ח זה הוא דו"ח "מוזמן", כדי לתת "כיסוי" למחדליה של הנתבעת 1. אחרת, כיצד ניתן להסביר שהמהנדס האמור לא ראה את שראו אחרים בדירה - לרבות הרקבון במשקופים, שקיעת הרצפה וכדו'?! הדו"ח של הנתבעת 1 על העבודות שבוצעו בעת השיפוץ, הוא המעיד כאלף עדים על ערכו האפסי של דו"ח המהנדס מיום 29/08/2004, עליו מצאה הנתבעת 1 לנכון להשתית את הגנתה. אני דוחה את הטענה בשתי ידיים. הטענה כי יש להמתין להרחבה לטענת הנתבעת 1, כיוון שהתובע ביקש להרחיב את דירתו, ראוי להמתין ולא לבצע את תיקון הליקויים עד לאישור ההרחבה, כדי לבצע אותם יחדיו. גם טענה זו מקוממת ביותר והיא מקוממת פי כמה כאשר היא נטענת בפניי, במהלך הדיונים (פרוטוקול מיום 31/10/2010 שולי עמוד 2). התובע ביקש להרחיב את דירתו בשנת 2005, אם לא קודם לכן. בקשתו נדחתה כאמור במכתב מיום 08/09/2005 (עמוד שלישי לנספח 7 לנספחי התביעה). מאז לא קיבל התובע את האפשרות להרחיב את דירתו. אומנם תהיתי מדוע סורב התובע, בעיקר לנוכח העובדה כי השכנים האחרים באותו בניין ביצעו את ההרחבה כאמור במכתב התובע מיום 08/02/2011 (מסמך רביעי לנספח 2 לנספחי התביעה), אולם עניין זה חורג מפסק דין זה, ולא אתן עליו דעתי. כך או אחרת, פעם אחר פעם הנתבעת 1 מפנה את התובע לנסות ולהשיג את האישור להרחבה בטרם היא תטפל בליקויים שבדירה. ראה מכתב הנתבעת 1 מיום 15/05/2007 (עמוד שני לנספח 5 בנספחי הנתבעת 1), שם נאמר: "לאור האמור לעיל, הנך מתבקש להגיש ערעור במחלקת אכלוס בפרזות... ולאחר קבלת תשובת הוועדה נשוב ונבדוק את נושא השיפוצים." והיה זה כ-17 שנים לאחר שהתובעים פנו לראשונה לתיקון הליקויים. כאמור לעיל, טענה זו הועלתה גם לאחר פתיחת ההליכים דנן, בדוא"ל מטעם הנתבעת 1 מיום 25/12/2008 (עמוד שלישי לנספח 15 במסמכי התביעה) ואף הועלתה בפניי בדיון (פרוטוקול מיום 31/10/2010). ואני תוהה, עד מתי אמורים היו התובעים להמתין? האם 20 שנים אינם תקופת המתנה מספקת? ומדוע לכפות עליהם את אותה הרחבה ממנה התייאשו? בין לבין עם חלוף השנים, והתבגרותם של הילדים, אולי התובעים כלל אינם זכאים להרחבה שנמנעה מהם בעת שהיו זכאים לה? האם בכך נשללת גם זכותם לשיפוצ?! גם אם יש הגיון כלכלי לבצע את השיפוצים בדירה ביחד עם הרחבתה, הגיון זה אינו יכול לבסס הגנה המצדיקה למנוע מן התובעים, במשך 20 שנים, לחיות חיים ראויים בדירה ראויה למגורי אדם. הערה לטיעוני הנתבעת 1 על כל טיעוני הנתבעת 1 והתנהלותה מרחפת מילה אחת חמורה - אטימות. אטימות זו חמורה פי כמה לנוכח מהותה של משפחת התובעים. מדובר, כאמור, במשפחה קשת יום מטופלת בילדים רבים, כאשר התובע עצמו הוא בעל עבר קשה ביותר ממנו הצליח להחלץ. אין ספק כי לו היה מדובר במשפחה אחרת, בעלת יכולות כלכליות ונפשיות גבוהות, הדברים לא היו מגיעים כדי כך. משפחה כזו היתה עומדת על זכויותיה הן להרחבה, הן לשיפוצים, הן לפיצויים ועוד כהנה וכהנה. אולם, אפשרות זו היא בבחינת תרתי-דסתרי, שהרי משפחה אחרת לא היתה נזקקת לדיור של הנתבעת 1. במילים אחרות - האוכלוסיה בה הנתבעת 1 מטפלת ואיתה היא מתמודדת ולה היא נותנת את הדיור הציבורי, היא, בהגדרה, אוכלוסיה קשת יום שאינה יודעת לעמוד על זכויותיה. על אחת כמה וכמה צריכה הנתבעת להזהר מבירוקרטיה במובנה השלילי ולהיזהר מאטימות בבואה אל אוכלוסיה זו. על אחת כמה וכמה צריכה הנתבעת 1 להגן, באופן מעשי, על האינטרסים המוצדקים של לקוחותיה. במקרה דנן נכשלה הנתבעת 1 כשלון חרוץ ועצוב. לא היה נגרע דבר מן הנתבעת 1 לו היתה היא מנחה את התובע ומגנה על זכויותיו ומסייעת לו לפתור את בעיותיו במקום להשאיר אותו ואת משפחתו להנמק בדירה שאינה ראויה. סיכום לעניין הנתבעת 1 הנתבעת 1 ידעה על מצב הדירה של התובעים ומשפחתם, מאז שאלה נכנסו לדירה והיא לא עשתה די כדי לפתור את הבעיה. כך, במהלך 20 שנים סבלו התובעים ומשפחתם במגוריהם בדירה שאינה ראויה למגורי אדם. גם לאחר שהתובע נחלץ והגיש תביעה זו, התגוננה הנתבעת 1 בטענות הגנה שאינן ראויות, מתוך נסיון לחמוק מאחריות. הנתבע 2 מעמדו וטיעוניו הנתבע 2 צורף להליך והנתבעת 1 טוענת כי יש להשית עליו את הנזקים של התובעים (סעיף 23 לסיכומי נתבעת 1). יחד עם זאת, לא ראיתי כל טיעוני הנתבעת 1, כמו גם לא בטיעוני התביעה, מה המחדל אשר יש ליחס לנתבע 2. הנתבע 2 הציג בפני נוהלים והחלטות והראה כי הנתבעת 1 היא זו אשר אחראית על תחזוקת הדירות והשירות לדיירים. עוד הוסיף הנתבע 2 וטען כי מלבד בשנת 1991 לא היתה פניה אליו בקשר עם התובעים. באותה שנה נענה הנתבע 2 לבקשת הנתבעת 1 ואישר דירה חלופית לתובעים. הנתבע 2 עוד מוסיף כי מעולם, עד להליכים אלה, הוא לא נתבקש על ידי הנתבעת 1 לאשר תקציב לשיפוץ. יוער כי עוד ביום 16.3.10 ציינתי כי ראוי היה שלא לצרף את הנתבע 2 לתיק. אולם הוריתי על צירופו משתי סיבות כאמור שם: "ראשית, כיוון שהוא הגורם אשר בסופו של יום צריך לאשר את התיקונים ועלותם. שנית, על פי עדכון התובעים מיום 23.2.10, מתברר כי עוד בשנת 1991 פנתה חברת פרזות אל משרד הבינוי כדי לבצע תיקונים אצל התובעים. לא ברור מה עלה בגורלה של פניה זו." בדיעבד, לאחר שהסתיים ההליך, ברור כי שני נימוקים אלה אינם תקפים. ראשית, כיוון שהנתבעת 1 היתה אמורה לפנות אל הנתבע 2 כדי שיאשר את התיקונים, והיא לא עשתה כן. שנית, כיוון שהנתבעת 1 היא זו שהיתה אמורה לבצע את התיקונים ולא הנתבע 2 או חברת פרזות. המסקנה הברורה היא כי לנתבע 2 אין כל אחריות על נזקיהם של התובעים ויש לדחות את התביעה כנגדו. יתר על כן, העובדות העולות מגירסת הנתבע 2 צובעות בהחמרה את התנהלות הנתבעת 1, אשר אכן לא פנתה אליו ולא ניסתה לקדם את הטיפול בתובעים. ביצוע שיפוצים על ידי התובעים התובעים טוענים כי הם ביצעו שיפוצים בעלות של כ-20,000 ₪ במהלך השנים והם תובעים החזר על כך. אומנם התובעים לא הגישו קבלות או חשבוניות על כך אולם, בהתחשב בעובדה שמדובר בשנים רבות כל כך, אינני סבורה כי יש להחמיר עם התובעים. העובדה שהתובעים ביצעו שיפוצים כאלה ואחרים מתועדת במסמך של המהנדס מטעם הנתבעת 1, מיום 29.8.04 (נספח 10 לנספחי הנתבעת 1). לאור התיאור העגום של מצב הדירה, הסבירות היא גבוהה כי תיקונים שכאלה אכן בוצעו. לסיכום אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2. אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעת 1 וקובעת כי על הנתבעת 1 לפצות את התובעים בסך של 20,000 ₪ בעבור שיפוצים שהם ביצעו בדירה. בנוסף תשלם הנתבעת 1 לתובעים סך של 100,000 ₪ כפיצוי עבור עוגמת הנפש אשר היתה מנת חלקם של התובעים ובני משפחתם במשך 20 שנים. לסיום תשלם הנתבעת 1 לתובעים סך של 10,000 ₪ הוצאות ההליך דנן. כל הסכומים ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעת 1 תוסיף ותשלם לנתבע 2 סך של 5,000 ₪ הוצאות ההליך, כיוון שלא הודיעה לי על כך שלנתבע 2 אין כל אחריות וכי האחריות היא כולה שלה. הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. למען הסר ספק, אני מבהירה כי פסק דין זה אינו חל על נזקים רפואיים אשר נגרמו, ככל שנגרמו, למי מן התובעים או משפחתם. הצו לפיצול סעדים ניתן ביום 14.9.11. דירות עמידר / עמיגור / חלמישדייר מוגן (הגנת הדייר)מקרקעין