תאונת טיפוס צוקים

דוגמא לפסק דין בנושא תאונה במהלך טיפוס צוקים: זוהי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונה מיום 23.10.02, שהתרחשה במהלך פעילות של טיפוס צוקים. העובדות התובע יליד 28/10/66. בגיל 15 לערך החל התובע לצרוך סמים, תחילה סמים קלים ובהמשך גם סמים קשים, כגון - הרואין וקוקאין. כדרכם של מכורים לסמים ביצע התובע במהלך חייו עבירות שונות, בגינן הוא ריצה שלוש תקופות מאסר, שמסתכמות יחד בחמש שנות מאסר. במהלך השנים עשה התובע ניסיונות להיגמל מהתמכרותו לסמים. במסגרת ניסיונות אלו החל התובע, בחודש פברואר 2001, תהליך גמילה בעמותת משמר לחיים. (כיום שמה של העמותה הינו "הדרך"). תהליך הגמילה בעמותה כלל ארבעה שלבים (ראו - עדות מדריך הגמילה אילן המאירי - עמ' 8 ש' 32-26). עובר לאירוע היה התובע לקראת סוף השלב השלישי של תהליך הגמילה, שלאחריו מתחיל השלב הרביעי, אשר במסגרתו גרים הנגמלים בהוסטל ומשתלבים בהדרגה בקהילה ויוצאים לעבודה (עמ' 8 ש' 31-39). במסגרת תהליך הגמילה ארגן מוסד הגמילה טיול לנגמלים. במסגרת הטיול היו אמורים הנגמלים לגלוש מצוקים ("סנפלינג"), בהדרכת הנתבע 3 (להלן - "הנתבע"). בטיול השתתפו כמה עשרות נגמלים, וכן מספר מדריכים ממוסד הגמילה. בתחילה גלשו הנגמלים מטה, מראש הצוק עד לבסיסו, ללא כל תקלה מיוחדת. לאחר מכן החלו הנגמלים, בהנחיית הנתבע, לטפס על המצוק. הטיפוס נעשה בשיטת "טופרופ" (TOP ROPE). בשיטה זו המטפס מטפס על הצוק בעזרת ידיו ורגליו, כאשר במהלך הטיפוס הוא קשור לחבל אבטחה העובר בנקודת עיגון שמקובעת בראש הצוק, ומוחזק בקצהו השני על ידי מאבטח, אשר עומד למרגלות הצוק. תפקידו של המאבטח למשוך ("לצמצם") את החבל בהתאם להתקדמות המטפס במעלה הצוק, ולאחוז בחבל במקרה שהמטפס שומט את אחיזתו בצוק. ודוק, המטפס איננו מטפס בעזרת החבל, אלא בעזרת ידיו ובעיקר רגליו. החבל נועד אך ורק כדי לבלום את נפילתו של המטפס אם אבדה לו האחיזה בצוק, ולסייע לו לגלוש למרגלות הצוק לאט ובבטחה. התובע השתתף בפעילות הטיפוס. במהלך הטיפוס אבדה לתובע אחיזתו בצוק. הוא הטלטל ימינה ושמאלה על חבל האבטחה, ואגב כך נתפסה רגלו בחגווי הסלע. התובע הורד מיד מהצוק ופונה לבית חולים, שם התברר כי קרסולו נשבר. לאחר שהתובע שוחרר מבית החולים הוא שב למוסד הגמילה, ושהה שם חצי שנה עד שהצליח להתקדם שוב לשלב האחרון של הגמילה. במסגרת השלב האחרון של הגמילה החל התובע לעבוד כקצב בסופרמרקט זול פה, ואחר כך כמשווק מוצרי בשר ועוף בחברת עוף ירושלים, עד שהתפטר מעבודתו בחודש אוקטובר 2005. מאז ועד היום התובע איננו עובד לאחר שהחל שוב להשתמש בסמים. האחריות 3. התובע טוען כי הנתבע התרשל בכך שביצע את פעילות הטיפוס למרות שלא הייתה לו תעודת הסמכה לעיסוק בטיפוס, אלא בגלישת צוקים בלבד. התובע טוען כי הנתבע לא הדריך כיאות את הנגמלים עובר לתחילת הפעילות, ובמיוחד לא הזהיר אותם שאסור לטפס על הצוק באלכסון, ושאסור להניח את הרגליים והידיים בחגווי הסלע. התובע מוסיף וטוען כי הנתבע לא פיקח כראוי על פעולות הטיפוס, שכן אילו הוא היה מפקח כראוי הוא היה מונע מהתובע לטפס על הצוק באלכסון, ואז כאשר התובע היה מאבד את אחיזתו בצוק הוא לא היה מטלטל מצד לצד בחזקה עד שרגלו נתפסה בחגווי הסלע ונשברה. בהקשר זה טוען התובע כי הנתבע גם התרשל בכך שהתיר לשלושה מטפסים לטפס על הצוק בעת ובעונה אחת, זה לצד זה. 4. הנתבע טוען כי בתקופה הרלבנטית לא הייתה חובה להצטייד בתעודת הסמכה לטיפוס צוקים ודי היה בתעודת ההסמכה שהייתה ברשותו, לפיה הוא הוסמך מטעם מכון וינגייט להדריך "גלישה מצוקים" (נספח א' לתצהיר הנתבע). הנתבע מוסיף וטוען כי עובר לתחילת הפעילות הוא מסר למשתתפי הטיול תדריך מפורט לגבי הפעילות המתוכננת, הן בהיבט המקצועי והן בהיבט הבטיחותי. הנתבע מסכים עם הטענה שמבחינה מקצועית אין להתיר טיפוס על צוק באלכסון, למעט סטיות קלות, ברם לטענתו התובע לא טיפס על הצוק באלכסון. הנתבע טוען כי התובע נפצע כתוצאה מכך שהפר את הוראתו המפורשת שלא להניח את הרגליים בחגווי הסלע מחשש לפציעה. 5. הצדדים לא חלקו על קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית במקרה דנא, ולכן לא ארחיב בעניין. ואולם, אציין כי בנסיבות המקרה היו מוטלות על הנתבע חובות זהירות מוגברות, וזאת משלושה טעמים: ראשית, מדובר בפעילות של ספורט אתגרי אשר מעצם טיבה כרוכה בסיכונים. שנית, למשתתפים בפעילות לא היה שום ניסיון קודם בפעילות מסוג זה. ושלישית, המשתתפים בפעילות היו מכורים לסמים בתהליך גמילה, ומטבע הדברים המצב הפיזי של חלקם היה ירוד משל אדם שאיננו צורך סמים. ויודגש, אין להבין מדברים אלו כי אני סבור שפעילות מן הסוג המדובר אינה מתאימה כלל לנגמלים מסמים, ברם אני סבור כי על מי שעורך פעילות כזו מוטלת חובת זהירות משמעותית. 6. לאחר ששמעתי את העדים אני סבור כי הנתבע התרשל בשניים; בכך שלא נתן לתובע הדרכה מתאימה לפני תחילת הטיפוס, ובכך שלא פיקח כיאות על התובע במהלך הטיפוס. את קביעותיי אלו אני מבסס בעיקר על עדויותיהם של מדריכי הנגמלים - אילן המאירי והגר צמח בר - משום ששניהם עדים אובייקטיביים שאין להם ענין, לכאן או לכאן, בתוצאות הדיון. אני ער לכך שיש להביא בחשבון כי עדותם ניתנה כעשר שנים לאחר האירוע, ברם חרף זאת שוכנעתי שניתן לקבוע ממצאים על יסוד עדותם, כפי שיפורט להלן. 7. לעניין ההדרכה, התובע טען בתצהירו כי הנתבע לא נתן לנגמלים הוראות בטיחות והוראות מקצועיות כיצד לבצע את הטיפוס. המאירי העיד כי הוא זוכר שלפניי הגלישה מהצוק הנתבע מסר למשתתפי הטיול הדרכה "מאוד מאוד מפורטת" (עמ' 13 ש' 15-11). ברם, כאשר המאירי נשאל האם הנתבע הדריך את המשתתפים גם לפני פעולת הטיפוס הוא השיב כי אינו יודע, משום שבשעה שהקבוצה התכוננה לטיפוס הוא הלך להכין את ארוחת הצהריים (עמ' 13 ש' 18-17). מעדות זו ניתן להסיק כי אם ניתנו הנחיות בטיחות בנוגע לפעולת הטיפוס הרי שהן לא ניתנו לפני הגלישה מהמצוק, שכן אז המאירי היה שומע אותן. הגב' צמח בר העידה כי בתחילת הפעילות נתן הנתבע "הדרכה כללית", וכי מי שהתקרב למצוק ועמד להתחיל בגלישה קיבל הדרכה נוספת (עמ' 16 ש' 22-21). גב' צמח בר נשאלה האם דבריה אלו מתייחסים הן לפעילות הגלישה והן לפעילות הטיפוס, ולכך היא השיבה: "אני זוכרת לגבי הסנפלינג. אני לא זוכרת לגבי הטיפוס. אני זוכרת שהיה טיפוס אבל אני לא זוכרת שהייתה ... לא השתתפתי בהדרכה או הנחיה". (עמ' 16 ש' 25-24). דברים אלו תומכים בטענת התובע שלא ניתנה הדרכה לפני הטיפוס. ואולם, תיתכן גם אפשרות שגב' צמח בר לא זוכרת את ההדרכה מפני שכמו המאירי היא לא הייתה באותה עת בקרבת קבוצת המטפסים, אלא שהיא שללה אפשרות זו: "ש. יכול להיות שחלק מהקבוצה עשתה טיפוס כשאתם כבר הייתם במקום אחר? ת. היינו באותו מקום" (עמ' 16 ש' 27-26). עדותה של גב' צמח בר תומכת, אפוא, בעדותו של התובע לפיה לא ניתנה לנגמלים הדרכה לפני פעילות הטיפוס, וזוהי כמובן התרשלות מצד הנתבע. 8. אשר לטיפוס באלכסון; הנתבע העיד כי: "ההנחיה היא לטפס ישר" (עמ' 24 ש' 13), וכי אם מישהו מגזים בסטייה ימינה או שמאלה הוא מעיר לו על כך. הנחיה זו נועדה למנוע הטלטלות מסוכנת של המטפס מצד לצד במקרה שהוא שומט את אחיזתו בצוק, הטלטלות אשר עלולה לגרום לפציעה (עמ' 24 ש' 32-31, עמ' 25 ש' 9-8). הנתבע נשאל האם הוא ראה שהתובע הגזים בסטייה הצידה והעיר לו על כך, ותשובתו הייתה שהוא איננו זוכר שהתובע הגזים, ושהוא איננו זוכר כי העיר לו (עמ' 24 ש' 22-15). בהמשך העיד הנתבע כי כאשר התובע התנתק מהצוק הוא לא הטלטל מצד לצד, אלא: "הוא בא לקו האמצע, לא כמו סרגל, אלא הגיוני, זה לא משהו מטוטלת 180 מעלות" (עמ' 25 ש' 5). דהיינו, לגרסת הנתבע התובע טיפס ישר באופן יחסי, ולכן אין לייחס את פגיעתו לטלטול שנגרם לו כשהוא התנתק מן הקיר, שכן טלטול כזה פשוט לא היה. גרסה זו של הנתבע עומדת בסתירה לעדותם של המאירי ושל צמח בר. המאירי העיד כי: "מה שראיתי זה את התובע תלוי על חבל ומתנדנד מצד לצד בצורה שנראתה לי מאוד לא מבוקרת" (עמ' 8 ש' 5-4). ואילו צמח בר העידה כי: "מה שאני ראיתי זה את הטלטלה הזו, יש תמונה של הרגל כאילו בנקיק" מעדויות אלה עולה כי התובע כן טיפס על הצוק באלכסון, ולכן כאשר הוא התנתק מהצוק הוא הטלטל בחוזקה מצד לצד ונפצע. המסקנה המתבקשת מקביעה זו היא אחת משתיים: או שהנתבע ראה שהתובע מטפס באלכסון בניגוד להוראות ולא העיר לו על כך, או שהנתבע לא שם לב לכך שהתובע מטפס באלכסון. כך או כך, מדובר בהתרשלות מצד הנתבע, אשר היה חייב, לפי עדותו שלו, לפקח כל העת על התובע ולהעיר לו במקרה של טיפוס באלכסון. להשלמת התמונה אציין, כי לטעמי האפשרות השנייה היא הסבירה יותר, שכן הנתבע אישר בעדותו שייתכן כי הופעלו מספר עמדות טיפוס במקביל (עמ' 24 ש' 8-7), ולכן, אני סבור שייתכן כי בשעה שהנתבע שת את ליבו לעמדה אחרת, בשים לב לעובדה שהוא היה המדריך המקצועי היחיד בשטח, הוא לא ראה שהתובע מטפס באלכסון. אפשרות זו מתיישבת גם עם עדותו של המאירי לפיה לאחר שהתובע התנתק מהקיר והורד ארצה אזי הוא - המאירי - חלץ לו את הנעל ורץ לנתבע. עדות זו סותרת את טענת הנתבע לפיה הוא עצמו אבטח את התובע בזמן הטיפוס, שאם כך היה הדבר מדוע המאירי "רץ" אליו? אשר על כן, שוכנעתי כי הנתבע הפר את חובתו להדריך כיאות את התובע לפני הטיפוס, וכן את חובתו לפקח עליו בעת הטיפוס. 9. לנוכח מסקנותיי לעיל אינני נדרש להכריע בטענותיו הנוספות של התובע בנוגע לרשלנותו של הנתבע. ואולם, להשלמת התמונה אוסיף כי בכל הנוגע לטענה לפיה הנתבע ביצע את פעילות הטיפוס ללא תעודת הסמכה מתאימה, אינני רואה עין בעין עם התובע. הטעם לכך פשוט, התובע לא הפנה לשום דין המסדיר את סוגיית הרישוי וההסמכה לעסוק בהדרכת טיפוס על צוקים, וכאשר הנתבע נשאל על כך הוא השיב שבשעתו מי שהחזיק כמוהו בתעודת הסמכה להדרכת גלישת צוקים, היה מוסמך להדריך גם טיפוס צוקים. 10. הנתבע טען שיש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור ניכר, מפני שבניגוד להנחיותיו הוא הניח את רגלו בתוך חגווי הסלע. טענה זו נדחית משעה שקבעתי כי הנתבע לא הדריך את התובע כיאות לפני הטיפוס. יתר על כן, גם אם הייתי משתכנע שהנתבע הדריך את התובע לא הייתי משנה את מסקנתי, מפני שיש להביא בחשבון כי מטבע הדברים אדם כדוגמת התובע, שאין לו ניסיון קודם בטיפוס על צוקים, פוחד ומתרגש בעת הטיפוס עד כדי כך שהוא עלול לסטות מן ההנחיות שניתנו לו. לשם כך בדיוק היה על הנתבע לפקח באופן צמוד על התובע בעת הטיפוס, ולהעיר לו מיד כאשר הוא החל לטפס הצידה או במקרה שהוא הניח את רגלו בחגווי הסלע. כזאת לא עשה הנתבע ולכן אין לייחס לתובע אשם תורם. הנזק 11. עקב התאונה סבל התובע משבר בקרסול. התובע הגיש חוות דעת של ד"ר בלאט, לפיה הוא סובל מנכות בשיעור של 30%, והנתבעת הגישה חוות דעת של ד"ר וייס לפיה התובע סובל מנכות בשיעור של 10%. לנוכח הפער בין חוות הדעת מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' ליברגל, אשר קבע בחוות דעתו כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור של 20% עקב כך ש: "השבר התחבר במעמד לקוי, וכן נגרם נזק משמעותי לסחוס המפרק, אשר גורם ל- post traumatic arthrosis" איש מן המומחים לא נחקר על חוות דעתו, ולפיכך אני מקבל את חוות דעתו של פרופ' ליברגל ככתבה וכלשונה. התובע הפנה למומחה שאלת הבהרה בנוגע לצורך של התובע לבצע ניתוח עתידי ברגלו, ולכך השיב המומחה כי: "יתכן ויזדקק בעתיד לניתוח לקיבוע הקרסול. לאחר ניתוח שכזה יישאר עם קשיון נוח של הקרסול, כלומר לא תהיה החמרה בנכות, וצפוי אולי שיפור תפקודי ואסתטי. תחלואה סביב ניתוח שכזה היא בין 3 ל-6 חודשים, והוא נמצא כמובן בסל הבריאות" על רקע תשובה זו טוענים הנתבעים כי על התובע לבצע את הניתוח במסגרת חובתו להקטין את נזק. טענה זו אינה משכנעת. הכלל הוא, שבמסגרת החובה להקטין את הנזק מוטל על הניזוק נטל להסכים לניתוח אשר יקטין את נזקו, ואולם סירוב סביר של הניזוק להסכים לניתוח לא יעמוד לא לרועץ. סבירות הסירוב נבחנת בהתחשב בסיכונים הכרוכים בניתוח, בכאב והסבל הכרוכים בו ובמידת ההצלחה שניתן לצפות לה (ראו-ע"א 252/85 גולדפרב נ. כלל פ"ד מה (4) 45, 53-54). במקרה דנא אין לדרוש מהתובע לבצע ניתוח וזאת מכמה טעמים; ראשית, הוא כבר נותח בעבר שלוש פעמים. שנית, הניתוח המוצע עלול לגרור תחלואה של 6-3 חודשים ואין לצפות מהתובע לעמוד בסבל הכרוך בכך לנוכח נטייתו להתמכר לסמים, לרבות משככי כאבים (ראו - עדות התובע בעמ' 11 ש' 19-13). ושלישית, המומחה לא קבע כי הניתוח יפחית בוודאות את שיעור הנכות, אלא הוא הסתפק, כמצוטט לעיל, בקביעה לפיה: "צפוי אולי שיפור תפקודי ואסטטי" (ההדגשה שלי - א.ר.). הנזק 12. הפסד שכר בעבר התובע נפגע בתאונה זמן קצר לפני שהיה אמור להתחיל לעבוד בסופרמרקט בתפקיד של קצב. העד קובי זערור הצהיר והעיד כי התובע היה אמור להרוויח כ-4,488 ₪ לחודש (סעיף 5 לתצהירו). בסופו של דבר בשל התאונה נדחתה תחילת העבודה בחצי שנה, עד חודש מאי 2003. עובדה זו מתיישבת עם קביעת המומחה מטעם בית המשפט לפיה יש לכבד את תעודות המחלה שהופקו לתובע. אמנם תעודות המחלה לא מתייחסות לכל תקופת הדחייה, ברם ניתן להניח כי התובע לא החליט סתם כך להאריך את שהותו במוסד הגמילה, על כל הקשיים הכרוכים בכך. על כן, בגין התקופה שמיום התאונה ועד ל- 01/05/03 אני פוסק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר מלא בסך של 46,000 ₪ נכון להיום (כולל הצמדה וכולל ריבית ממחצית התקופה). 13. התובע טוען כי בתקופה שמיום 01/05/03 ועד חודש דצמבר 2003 הוא עבד כקצב בזול פה, אלא שבגלל התאונה הוא עבד בהיקף של חצי משרה בלבד, והרוויח רק 2,630 ₪ לחודש. דהיינו, התובע טוען להפסד בתקופה זו בסכום של 1,858 ₪ לחודש (2,226 ₪ לאחר הצמדה). התובע אמנם לא הגיש כראיה תלושי שכר מאותה תקופה, ברם לא אזקוף מחדל זה לחובתו כיוון שהחברה שהעסיקה אותו באותה תקופה איננה קיימת עוד. לפיכך, בגין התקופה שמחודש מאי ועד חודש דצמבר 2003 אני פוסק לתובע סכום של 23,500 ש"ח נכון להיום (כולל הצמדה וכולל ריבית ממחצית התקופה). 14. בתקופה שמחודש ינואר 2004 ועד חודש מאי 2005 עבד התובע כקצב, בזול פה במשרה מלאה, ובגין תקופה זו לא טוען התובע להפסד שכר כלשהו. 15. בחודש מאי 2005 נסגרה החברה שבה הועסק התובע כקצב, והוא החל לעבוד בחברת עוף ירושלים בתפקיד סוכן מכירות בשכר של 10,230 ₪ לחודש (ראו - טופס 106 שצורף כנספח א' לתצהיר זערור). שכר זה כולל הצמדה להיום עומד על סך של 12,222 ₪. התובע עבד בעוף ירושלים במשך ארבעה חודשים בלבד. התובע טוען כי בתחילה תפקידו כסוכן מכירות לא הצריך מאמץ פיסי, ברם בשלב מסוים החליטה מעבידתו כי במסגרת תפקידו הוא גם יחלק סחורה לחנויות. לדברי התובע הוא ניסה להתמודד עם המעמסה הפיסית הכרוכה במטלה החדשה, ברם הכאבים הכריעו אותו. הוא החל להשתמש במשככי כאבים ממכרים ולאחר מכן בסמים, ובסופו של דבר הוא התפטר מעבודתו בחודש אוקטובר 2005. מאז ועד חודש מאי 2009 התובע לא עבד כלל בשל התמכרותו המחודשת לסם. התובע טוען, כי אלמלא התאונה הוא היה ממשיך לעבוד בחברת עוף ירושלים עד עצם היום הזה בשכר של למעלה מ-10,000 ₪ לחודש. על כן, התובע דורש פיצוי שיבטא הפסד שכר מלא של כ- 10,000 ₪ לחודש עבור התקופה שחלפה מאוקטובר 2005 ועד היום. 16. כאמור, טענתו הבסיסית של התובע הינה שאלמלא התאונה הוא היה נגמל מסמים ועולה על מסלול חיובי של ניהול חיים נורמטיביים ויצרניים, ולכן את כל הפסדי השכר שנגרמו לו מאז שהפסיק לעבוד בעוף ירושלים, יש לחשב לפי השכר ששולם לו בעוף ירושלים. טענה זו איננה משכנעת. לא שוכנעתי כי התובע הפסיק לעבוד בעוף ירושלים בגלל התאונה, והטעם לעמדתי נעוץ במצבו הבסיסי של התובע עובר לתאונה. התובע היה בן שלושים ושש ביום התאונה. עד לאותו מועד התובע לא עבד כלל בכל שלושים ושש שנות חייו. במשך שנים ארוכות התובע היה מכור לסמים, לרבות סמים קשים, וניסיונות שעשה להיגמל מן הסם לא עלו יפה. התובע אף סבל מבעיות נפשיות, בגינן הוא לא שירת בצבא ואף קיבל טיפול תרופתי. אמנם, התובע היה בעיצומו של טיפול גמילה בעת התאונה, ועד אותו הרגע הטיפול היה מוצלח, ברם אין לפניי ראיה להוכחת הטענה לפיה אלמלא התאונה התובע היה נגמל, אחת ולתמיד, מהתמכרותו לסם. ידוע כי, למרבה הצער, גם מכורים לסם שמסיימים בהצלחה תהליך של גמילה חוזרים לא פעם להשתמש בסמים. כדי לשכנע בטענתו היה על התובע להציג נתונים מחקריים בדבר שיעורי הגמילה של מכורים לסמים. נתונים כאלה לא הוצגו, ואין טענה כי לא קיימים כלל מחקרים בנושא זה. העד היחיד שהתייחס לסיכויי גמילתו של התובע היה המאירי, אשר התקשה לתת בעניין זה תשובה החלטית, וחשוב מכך מבוססת. לדבריו: "זה מאוד תלוי, אם אתה רוצה תשובה פשטנית לדעתי. אני לא חוקר. יש עשרה פרופסורים שיגידו כן ועשרה שיגידו לא. אין מספיק מחקרים, זה מאוד תלוי בנסיבות, מה קורה אתו אח"כ, אם יש לו משפחה תומכת... אני לא רוצה לגזול זמן, אבל זו שאלה של הגדרה מה זה הצלחה. אם אדם היה נקי שבע שנים ואחר כך חזר להשתמש זו הצלחה, ויש אנשים שיגידו כישלון. כאלה שנשארים לעולם ועד 30-20 שנה... אני אומר שבסטטיסטיקות אין להן תוקף. זו שאלה מאוד בעייתית". (עמ' 13 ש' 10-3). אמנם מוקדם יותר בעדותו אמר המאירי כי: "עד התאונה הוא היה מטופל עם יכולות טיפוליות גבוהות, ואנחנו התרשמנו שהוא יכול ללכת להוסטל ואני התרשמתי שסיכויי הצלחתו בקהילה כאדם נקי די גבוהים למדי" (עמ' 9 ש' 10-9). ברם, הצהרה זו מסויגת ("התרשמתי", "די גבוהים למדי"), ולדעתי היא משקפת משאלת לב של המאירי, כמטפל אופטימי ששואף לראות ברכה בעמלו, יותר מאשר הערכה מפוקחת ומבוססת מחקרית, לגבי סיכויי הגמילה של מכורים לסמים הדומים במאפייניהם לתובע. אחרי ככלות הכול, כיום אנו יודעים כי התובע שב להשתמש בסמים והמאירי לא נשאל האם לדעתו יש לייחס את השימוש המחודש בסמים לתאונה או למצבו הבסיסי של התובע. הניסיון לטעון שהפסקת העבודה בעוף ירושלים נגרמה עקב הקושי הפיסי שחווה התובע, גם אינה מתיישבת עם העובדה שגם עבודתו כקצב, לפני עבודתו בעוף ירושלים, הייתה כרוכה, מן הסתם, בעמידה מרובה ואף במאמץ פיסי מסוים. הנכות שנקבעה לתובע, הגם שאיננה נמוכה, הינה בסופו של דבר נכות בינונית - נמוכה אשר לכשעצמה לא מובילה למסקנה כי התובע איננו יכול לבצע מאמץ פיסי כלשהו. על כן, אני סבור שלא הוכחה הטענה לפיה אלמלא התאונה היה התובע נגמל לצמיתות מן הסם ומשתלב בשוק העבודה עד תום תוחלת חייו המקצועיים, ואפילו התובע הודה בהגינותו כי "זה הכול מקשה אחת. אני לא יכול להפריד מה הרגל ומה ההתמכרות" (עמ' 13 ש' 5). עם זאת, וחרף האמור לעיל, לנוכח הנכות האורתופדית שאיננה זניחה, לנוכח הכאבים שמהם סבל התובע, ועל מנת שלא לקפח את התובע, אני מוכן להניח לטובתו שאלמלא התאונה הוא היה ממשיך לעבוד בעוף ירושלים במשך שישה חודשים נוספים. על כן, בגין התקופה מתחילת חודש נובמבר 2005 ועד לתחילת חודש מאי 2006 יש לפסוק לתובע פיצוי בסך של 88,000 ₪ נכון להיום (כולל הצמדה וכולל ריבית ממחצית התקופה). ואולם, מסכום זה יש להפחית את השכר שהיה התובע יכול להרוויח בעבודה אחרת, קלה יותר, וזאת בהתאם לכושר השתכרותו. כפי שיוסבר בהמשך, אני סבור כי כושר ההשתכרות של התובע עומד על סך של 3,000 ₪ לחודש (נכון להיום), וכי התאונה גרעה 30% מכושר ההשתכרות. לכן, יש להפחית מהפיצוי בגין התקופה האמורה סך של 2,100 ₪ לחודש בצירוף ריבית ממחצית התקופה, ובסך הכול סכום של 15,000 ₪. אשר על כן, בגין התקופה שמתחילת חודש נובמבר 2005 ועד תחילת חודש מאי 2006 אני פוסק לתובע סך של 73,000 ש"ח. 17. התובע לא עבד מראשית חודש מאי 2006 ועד חודש מאי 2009. מחודש מאי 2009 ועד חודש נובמבר 2009 עבד התובע כקצב במחסני ממן בשכר של 2,244 ₪, עד שהתפטר בשל מגבלותיו. לאחר מכן התובע לא עבד במשך שלושה עשר חודשים, ומחודש ספטמבר 2010 ועד חודש נובמבר 2010 הוא עבד במסעדה בשכר של 2,200 ₪. גם מעבודה זו התפטר התובע, ולאחר מכן הוא שוב אושפז במוסד גמילה מינואר 2011 ועד אפריל 2011. מאז ועד היום התובע איננו עובד, וכיום הוא שוב מאושפז במוסד גמילה (עמ' 13 ש' 5-1). בגין תקופות אלה דורש התובע פיצוי בגובה ההפרש בין שכרו בעוף ירושלים לבין השכר שאותו הרוויח בפועל בתקופות שעבד, ועבור התקופות בהן לא עבד דורש התובע פיצוי בגובה מלוא שכרו בעוף ירושלים. טענה זו איננה משכנעת. כאמור לעיל, לא השתכנעתי כי אלמלא התאונה היה התובע ממשיך לעבוד בעוף ירושלים או במקום אחר בשכר של למעלה מעשרת אלפים שקל לחודש, מפני שבסופו של דבר בכל חייו הרוויח התובע שכר בשיעור שכזה במשך ארבעה חודשים בלבד. פשיטא, שעל יסוד תקופה כה קצרה לא ניתן לקבוע כי כושר השתכרותו של התובע עומד על כעשרת אלפים ₪ לחודש. לפיכך , בגין התקופה הנדונה בסעיף זה של פסק הדין יש לפסוק לתובע פיצוי בהתאם לגריעה שלה גרמה התאונה מכושר השתכרותו. בקביעת כושר השתכרותו של התובע אלמלא התאונה יש להביא בחשבון שני עניינים אלו; ראשית, יש להניח שגם אלמלא התאונה בתקופות שבהן התובע היה עובד הוא היה מוצא את פרנסתו בעבודות כפיים בשכר מינימום. הנחה זו מבוססת על כך שלתובע אין השכלה פורמאלית ואין לו ניסיון תעסוקתי של ממש. ושנית, לנוכח העדר עבר תעסוקתי יציב ,ועל רקע השימוש האינטנסיבי בסמים, יש להניח שגם אלמלא התאונה התובע לא היה מצליח לעבוד באופן רצוף עד גיל 67. כמו כן, נציין כי התובע סובל מ-10% נכות בגב בלי קשר לתאונה (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 18-9). לפיכך, אני מעריך את כושר ההשתכרות של התובע אלמלא התאונה בסכום של 3,000 ₪ לחודש נכון להיום. אני מעריך כי התאונה גרעה 30% מכושר ההשתכרות של התובע, למרות שנכותו הרפואית עומדת על 20% בלבד. הטעם לעמדתי זו נעוץ בעובדה שמדובר בנכות אורתופדית לא זניחה, אצל תובע לא משכיל, אשר צפוי למצוא את פרנסתו בעבודות הדורשות מאמצים פיסיים כאלו ואחרים. כן נזכיר, כי עסקינן בתובע בעל "גולגולת דקה", בשל נטייתו להתמכר לסמים, ולכן כל נכות רפואית משפיעה לרעה על כושר ההשתכרות שלו מעבר להשפעה של נכות מקבילה אצל אדם שלפני התאונה היה בריא בגופו ובנפשו. התוצאה הינה, שבגין התקופה שמחודש מאי 2006 ועד עצם היום הזה יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד חודשי בסך של 900 ₪ בצירוף ריבית ממחצית התקופה. עם זאת, במהלך תקופה זו היו, כאמור לעיל, תקופות שבהן השתכר התובע מעל 2,000 ₪ לחודש, ועל כן באותן תקופות ההפסד בעין היה נמוך מ-900 ₪ לחודש. מדובר בתקופות שמסתכמות יחד בעשרה חודשים שבהם הרוויח התובע בממוצע כ-2,350 ₪ לחודש נכון להיום, כך שההפסד באותם חודשים הסתכם ב-650 ₪ לחודש. לפיכך, מן החישוב המבוסס על הפסד בסך של 900 ₪ לכל אורך התקופה אפחית סך 6,500 ₪, המבטא את ההפסד הנמוך יותר בעשרת החודשים הנ"ל. אשר על כן, בגין התקופה שמחודש מאי 2006 ועד היום יש לפסוק לתובע סך של 76,000 ₪ נכון להיום, בניכוי סך של 6,500 ₪, ובסך הכול סכום של 69,500 ₪ נכון להיום (כולל הצמדה וכולל ריבית ממחצית התקופה). התוצאה היא שבגין כל הפסדי השכר בעבר אני פוסק לתובע סך של 212,000 ₪ נכון להיום. 18. הוצאות רפואיות ואביזרים לעבר התובע טוען בתצהירו, כי הוא הוציא עד היום בגין השתתפות בטיפולים רפואיים, תרופות ונעליים מותאמות סך של 4,850 ₪. סכום זה נראה סביר לנוכח נכותו של התובע והניתוחים שעבר, ולפיכך אני פוסק לתובע בראש נזק זה סך של 4,850 ₪ נכון להיום. 19. הוצאות נסיעה לעבר בגיבוש סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה יש להביא בחשבון כי התובע סובל מנכות אורתופדית, ברם יש להביא בחשבון כי בהיותו מכור לסמים בחלק ניכר מהתקופה אסור היה לתובע לנהוג ברכב, כך שממילא הוא נזקק לאמצעי תחבורה בשכר. כמו כן, יש להביא בחשבון כי בתקופות שבהן שהה התובע במוסדות גמילה סגורים הוצאות הנסיעה שלו היו מינימאליות אם בכלל (ראו - עמ' 14 ש' 10-5). אשר על כן אני פוסק לתובע בראש נזק זה סך של 8,000 ₪ נכון להיום. 20. עזרת הזולת בעבר התובע פירט בהרחבה בתצהירו (סעיף 26), את העזרה הרבה שקיבל מאחיו ומאחותו מאז התאונה ועד היום. התרשמתי כי התובע הגזים והאדיר את נזקיו בגין ראש נזק זה. בעקבות התאונה התובע גובס לתקופה של שלושה חודשים ואין ספק כי בתקופה זו הוא נזקק לעזרה. ברם, יש לזכור שהתובע חזר למוסד הגמילה שם הוא לא נעזר באחיו ובאחותו מעבר לעזרה הרגילה שהם הושיטו לו ממילא בתקופות שבהן הוא שהה במוסדות לגמילה מסמים. התובע טען כי בתקופת שהותו במוסד הגמילה הוא נעזר בחבריו הנגמלים, ברם טענה זו לא הוכחה, שכן למרות ששניים מהעדים שהעידו (המאירי וצמח בר), היו בצוות מוסד הגמילה שבו שהה התובע לאחר התאונה, הם כלל לא נשאלו על העזרה שקיבל התובע מעמיתיו. כאמור לעיל, לאחר סיום הגמילה החל התובע לעבוד בעבודה פיסית, ולכן יש להניח שבתקופה זו הוא לא נזקק לעזרה משמעותית אם בכלל. לאור כל האמור אני פוסק לתובע בראש נזק זה סך של 45,000 ₪ נכון להיום. סכום זה משקף, בקירוב, עזרה של שעה וחצי ביום בשלושת החודשים הראשוניים ועזרה של שעתיים בשבוע בתקופה שלאחר מכן. 21. הוצאות בגין הגשת התביעה בראש נזק זה אני פוסק לתובע סך של 4,620 ₪ בגין תשלום לד"ר בלאט עבור חוות דעתו, סך של 600 ₪ בגין אגרת המשפט, סך של 2,310 ₪ בגין חלקו של התובע בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט, הכול בהתאם לקבלות שצורפו כנספח י"ג לתצהיר התובע. לסכומים אלה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום כל הוצאה והוצאה ועד ליום התשלום בפועל. 22. כאב וסבל לתובע נגרמה נכות לא זניחה. אני מקבל את הטענה כי בגין נכותו הוא סובל מכאבים. בעקבות התאונה נזקק התובע לשלושה ניתוחים. הגם ששללתי את טענת התובע לפיה התאונה הכשילה את תהליך הגמילה, אין ספק שבשל מצבו המיוחד סבל וסובל התובע מנכותו יותר מאשר היה סובל ממנה אדם רגיל בריא בגופו ובנפשו. יוער, כי בחישוב סכום הפיצוי יש משקל משמעותי למרכיב השערוך בשים לב לכך שעברו כעשר שנים מיום התאונה. לאור כל זאת, אני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה סך של 120,000 ₪ נכון להיום. 23. הפסד כושר השתכרות כאמור לעיל בסעיף 19 לפסק הדין, אני מעריך את כושר השתכרותו של התובע אלמלא התאונה בסכום של 3,000 ₪, ואת השפעת התאונה על כושר ההשתכרות הערכתי ב-30%. לפיכך אני פוסק לתובע בראש נזק זה סך של 167,000 ₪ נכון להיום (מקדם היוון 185.19). 24. הפסד פנסיה על פי צו ההרחבה בנוגע לפנסיה חובה (י"פ 6302 התשע"א עמ' 6938 ), העובד חייב להפריש 5.5% ממשכורתו ואילו המעביד מפריש 12%. על כן, את הפסד הפנסיה יש לחשב לפי 6.5% מהפסדי השכר לעתיד, שכן התובע יפסיד את הפרשת המעביד אך יחסוך את ההפרשה שלו בגין השכר שיפסיד. על כן, אני פוסק לתובע בראש נזק זה סך של 11,000 ₪ נכון להיום. 25. עזרת הזולת בעתיד ציינתי לעיל כי התובע הגזים בתיאור מגבלותיו ובתיאור העזרה שלה הוא נזקק ויזדקק בהווה בעתיד, ולא אחזור על נימוקי שוב. לאור הנימוקים הנ"ל ובשים לב לנכותו האורתופדית של התובע, אני פוסק לתובע בראש הנזק של עזרת הזולת לעתיד סך של 86,000 ₪, המבטא בקירוב עזרה בהיקף של שעתיים בשבוע עד תום תוחלת חיי התובע (לפי שכר עזרה בסך של 40 ₪ לשעה ומקדם היוון 248.93). 26. הוצאות לעתיד נכותו של התובע היא נכות אורתופדית לא זניחה. יש להניח שהתובע יאלץ לקנות משככי כאבים מדי פעם, וכן יש לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות נסיעה שיגרמו לו עקב הקושי המסוים בהליכה. המומחה מטעם בית המשפט אמנם חיווה דעתו כי התובע יזדקק לנעליים אורתופדיות אותן יש להחליף פעם בשנתיים, ברם מחירן של נעליים כאלו לא הוכח, ובכל מקרה יש לנכות מעלותן את עלות הנעליים הרגילות שהיה על התובע לרכוש מפעם לפעם. יש לציין כי התובע לא הציג כל קבלה שתלמד כי מאז התאונה הוא רכש נעליים אורתופדיות. לפיכך, בראש הנזק של הוצאות לעתיד אני פוסק לתובע סך של 8,000 ₪ נכון להיום. 27. ניכויי מל"ל התובע קיבל בתקופות שונות קצבת הבטחת הכנסה. יש לנכות קצבאות אלו במלואן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מסכום הפיצויים שנפסקו בגין התקופה שמיום התאונה ועד ליום 01/05/03, לגביה קבעתי שהתובע זכאי לפיצויים בגין הפסד הכנסה מלא (ראו - סעיף 12 לפסק הדין). על פי פירוט התשלומים שהוגש כראיה מדובר בסך של 2,674 ₪ בגין נובמבר - דצמבר 2002, ובסך של 6,685 ₪ בגין החודשים ינואר - מאי 2003. מיתר הקצבאות ששולמו לתובע בשנים 2009-2008 ו-2011 יש להפחית 30% בלבד, כשיעור הפסד השכר שנגרם לתובע בתקופות אלה, ובסך הכול סך של 7,700 ₪ לפני שיערוך. 28. אשר על כן אני פוסק כי על הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים שלהלן: הפסד שכר בעבר - 212,000 ₪ הוצאות בעבר - 4,850 ₪ הוצאות נסיעה בעבר - 8,000 ₪ עזרת הזולת בעבר - 45,000 ₪ כאב וסבל - 120,000 ₪ הפסד כושר השתכרות - 167,000 ₪ הפסד פנסיה - 11,000 ₪ עזרת הזולת בעתיד - 86,000 ₪ הוצאות לעתיד - 8,000 ₪ סך הכול 661,850 ₪ מן הסכום האמור יש להפחית את קצבאות המל"ל בסך של 14,385 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלת הקצבאות. לסכום שיתקבל לאחר ההפחתה יש להוסיף הוצאות משפט כמפורט בסעיף 21 לפסק הדין, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 150,000 ₪. תאונות ספורט