מחפשים עורך דין הוצאה לפועל בלוד ? קיבלת מכתב מלשכת ההוצאה לפועל בלוד ?

זקוקים לעורך דין בענייני הוצאה לפועל בלוד ? מומלץ לקבל ייעוץ משפטי באמצעות עורכי דין מומחים בהוצאה לפועל בהקדם האפשרי. באמצעות ייצוג ע"י עורך דין הוצאה לפועל, ניתן להגיע לתוצאות מהירות הפוטרות את הבעיה עמה מתמודדים תושבי לוד, כחייבים או כנושים על ידי ניהול נכון של התיק ולאפשר להם לחזור לשגרת חיים כלכלית נורמלית. באילו מקרים פונים ללשכת הוצאה לפועל הוצאה לפועל בלוד ?

##(1) סיוע לחייבים בתיק הוצאה לפועל בלוד ##נעשה ע"י עורך דין הוצאה לפועל בלוד תוך שימוש בהגנות הקבועות בחוק ההוצאה לפועל, המאפשרות במקרים מסוימים, ביטול עיקולים, ביטול עיכוב יציאה מהארץ, איחוד תיקים, ביטול הגבלת רישיון נהיגה וכן הפטר ומחיקת חובות. ##(2) סיוע לנושים בתיק הוצאה לפועל בלוד##, לצורך ביצוע יעיל של חקירה כלכליות במטרה לבצע עיקול על חשבונות בנק ואיתור נכסים בלוד, נעשה באמצעות עורכי דין לענייני הוצאה לפועל הנעזרים בחוקרים פרטיים ובקבלני הוצאה לפועל מוסמכים על מנת להחזיר ללקוח את כספו האבוד.

 

איך לבחור עורך דין הוצאה לפועל מומלץ ?

אנו מאמינים כי לקוח שיש לו הכרות מעמיקה עם רזי עולם ההוצאה לפועל, יגיע מוכן יותר לפגישה עם עורך דין, תוך התנהלות נכונה ויצירתית בהליך ויגדיל, לא רק את הסיכוי לבחור בעורך דין הנכון עבורו, אלא אף את סיכויי ההצלחה בתיק. לשם כך, העמדנו לרשותכם ##פלטפורמה משפטית ייחודית## בנושא הוצאה לפועל בלוד, שבאמצעותה תוכלו לאתר (בקלות) מידע רב, באמצעות מערכת חיפוש פנימית מהמתקדמות בעולם, שתיתן לכם ראיה רחבה יותר שתאפשר לכם לסיים את תיק ההוצאה לפועל במקצועיות, ביעילות ותוך חסכון ניכר בהוצאות. לרשימת הפוסטים המלאה - 🔍 עורך דין הוצאה לפועל לוד הליך הוצאה לפועל הוא הליך מורכב הדורש ידע רב, עיון בשלל בסוגיות בתחום הוצאה לפועל בלוד הרלוונטיות עבורכם במדריך משפטי זה, תאפשר לכם לקטלג ולסווג את הסוגיה עמה אתם מתמודדים ובכך להתאים לכם את הטיפול המשפטי הנדרש ואף אל פי שהמידע אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי, אין ספק כי תפיקו ממנו תועלת רבה, שתאפשר לכם לפתוח דף חדש בחייכם.

 

הוצאה לפועל בלוד - סקירה משפטית:

##(1) פינוי נכס בלוד במסגרת תיק הוצאה לפועל## בה.פ 45160-03-11‏ ‏ עורך דין המבקשת הגיש כנגד הטוען ואביו תביעה לבית משפט השלום לפינוי נכס מקרקעין הנמצא ברחוב בלוד ותשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש. בית משפט השלום נתן פסק דין המורה לטוען ולאביו לפנות את הנכס בבלוד, ולשלם למבקשת דמי שימוש ראויים בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום במלא בפועל. הטוען ואביו לא שילמו את הסכומים שנפסקו כנגדם בתביעת הפינוי ולא פינו את הנכס, והמבקשת פתחה כנגדם תיק הוצאה לפועל. בית המשפט ציין כי, בהתאם להוראות סעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל, תוקפו של צו עיקול הוא לשלושה חודשים מיום המצאת הצו לצד השלישי אליו מופנה הצו. מאחר ובהסכמי הפינוי הסכימו הצדדים כי דמי הפינוי ישולמו לאחר תשלום כל חובות הטוען למבקשים, בית המשפט הורה בפסק הדין שהמבקשים זכאים לקזז את חובות הטוען למבקשים שבתיק ההוצאה לפועל ושני הצדדים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין. ##(2) תביעה לפי חוק ההוצאה לפועל על חובות ביחס לנכס בלוד## בתא"מ 5048-04-12‏ עניינה של התביעה היה בתשלומים שונים, בהם ארנונה ומים, שצברו הנתבעים בגין נכס בלוד בו הם החזיקו. עורך דין התובעת טען כי הנתבעים, כמחזיקים בנכס, צברו חובות בגובה סכום התביעה. התביעה הכספית הוגשה עפ"י סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל. לעניין חיוב בגין מים נטען כי בעיר לוד פועל תאגיד מים, ולכן אין התובעת רשאית לפעול לגביית חוב מים מאת הנתבעים. בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובעת את מלוא החוב המופיע בתיק ההוצאה לפועל. נפתחו תיקי הוצאה לפועל אשר הובילו לגביית החובות, ולא היתה מחלוקת כי שולמו במסגרת תיק הוצאה לפועל, לאחר הגשת התביעה. ##(3) בקשה לביצוע שטר שנחתם בלוד בהוצאה לפועל## ברע"א 8331-12-17‏ המבקשת הגישה ללשכת הוצאה לפועל בראשון לציון בקשה לביצוע שטר החוב. המשיבה חתמה על שטר חוב לפיו היא מתחייבת לשלם למבקשתבתנאים שפורטו בשטר - שטר החוב צורף לבקשת רשות הערעור. עורכי הדין מטעם הצדדים הסכימו באופן מפורש, כמצויין בשטר החוב, כי המקום שנועד לקיום ההתחייבות- התשלום- הינו במשרדי המבקשת, היינו בלוד. עוד נקבע כי אין לקבל את עמדת המבקשת לפיה המועד שנועד לקיום ההתחייבות הינו בלוד שכן טענה זו לא נתמכה בתצהיר מאומת על ידי עורך דין ואין כל ראשית ראיה לכך. לטענת המבקשת שגה בית משפט קמא בהחלטתו, שכן הצדדים הסכימו בשטר החוב כי המקום שנועד לביצוע התשלום הוא בלוד, בהעדר הוראה אחרת המקום המיועד לקיום ההתחייבות הוא במקום מושבו של הנושה, תקנה 3 לתקסד"א קובעת מספר חלופות לקיום סמכות מקומית והבחירה מסורה לתובעת. בת המשפט ציין בפסיקתו כי, כאשר מוגשת התנגדות לביצוע שטר, הן הבקשה לביצוע שטר והן ההתנגדות לביצוע השטר מועברים לבית משפט, כאשר הבקשה לביצוע שטר דינה כתביעה בסדר דין מקוצר, לפי תקנה 108(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, ובמצב דברים זה, חלות ההוראות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי ולא תחולנה ההוראות של חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו. ##(4) סמכות מקומית בתיק הוצאה לפועל בגין חוב לעיריית לוד## בת.ת 35161-07-15 התביעה הוגשה על ידי עיריית לוד, כתביעה לסכום קצוב לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, בה ניתנה לחייב בתיק ההוצאה לפועל, זכות להגיש את ההתנגדות לביצוע תביעה ללשכה שלה הסמכות המקומית לדון בתביעה ובלבד שיפרט את הטעמים לכך. הוגשה בקשה להורות על העברת מקום הדיון לבית משפט אחר. בית המשפט הפנה לפסיקה אשר לפיה, כאשר הנתבע מעוניין לקיים את הדיון בבית המשפט, אשר לשיטתו אליו צריך היה להגיש נגדו תובענה על פי תקנות סדר הדין האזרחי, עליו להגיש את ההתנגדות ללשכה שליד בית משפט זה. לעומת זאת אם הנתבע יבחר להגיש את ההתנגדות ללשכה, שבה פתח התובע בהליך, אזי הוא יראה כמי שמחל על טענת חוסר הסמכות המקומית וכמי שהסכים לסמכותו המקומית של בית המשפט שליד לשכה זו. נפסק כי, נוכח הגשת ההתנגדות ללשכת ההוצאה לפועל הרי שטענת עורך דין המבקשת לחוסר סמכות מקומית, נדחית על הסף. סבורני, כי יש לדחות הבקשה אף נוכח עיתוי הגשתה בסמוך למועד הדיון ואף לא ב-"הזדמנות הראשונה" כמצוות התקנות. ##(5) תיק הוצאה לפועל למימוש השעבוד - ערעור על פסק דין של בית משפט בלוד## בע.א 7183/13 ‏‏המערערת לא עמדה בהתחייבותה, ובעקבות כך נפתח נגדה תיק הוצאה לפועל למימוש השעבוד. המערערת הגישה תביעה באמצעות עורך דין, בגדרה התבקשו סעדים הצהרתיים לפיהם הסכם ההלוואה בטל מחמת פגם בכריתה, ולפיכך יש למחוק את השעבודים ולסגור את תיק ההוצאה לפועל. לחילופין התבקשה הצהרה כי המערערת לא ויתרה על ההגנה העומדת לה מכוח חוק ההוצאה לפועל. התביעה נדחתה. המערערת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד שבגדרה התבקשו סעדים הצהרתיים שלפיהם הסכם ההלוואה בטל מחמת פגם בכריתה, ולפיכך יש למחוק את השעבודים ולסגור את תיק ההוצאה לפועל. במהלך הדיון שהתקיים בית המשפט הורה לכונס הנכסים להגיש לבית המשפט ולמערערת מסמך בכתב ובו פירוט עדכני ביחס לשאלה מה היא יתרת החוב של המערערת נכון להיום וכן פירוט של השתלשלות החוב, לרבות הסכומים שהועברו למשיבה במועד העברתם והנתונים בעניין הזה כפי שהם מופיעים גם בתיק ההוצאה לפועל שבו מתנהל מימוש הנכס ששועבד. ##(6) הוצאה לפועל בלוד לגבי דירת עמידר## בה.פ 8032-05-09 המשיב רכש את זכויות החכירה בדירה בלוד, משומות הנכס שצורפו לתיק בית המשפט עלה שמדובר בדירה צמודת קרקע. הלווים לא פרעו את תשלומי ההלוואות, ועל כן הגיש המשיב בקשה למימוש המשכונות ללשכת ההוצאה לפועל. הטגשה בקשה ליתן צו המורה על ביטול או עיכוב וצו מניעה כנגד כל הליכי הוצאה לפועל, וזאת עקב שהמשך הליכים אילו עלולים לפגוע בזכויותיה הקנייניות של המבקשת בביתה ובדירת המגורים בלוד. כמו כן, הוגשה בקשה ליתן צו המורה על ביטול הליכי כינוס הנכסים במסגרת תיק הוצאה לפועל. בהתאם לפסק הדין של בית הדין לחוזים אחידים, יכול ראש ההוצאה לפועל לבחון דיור חלוף למבקשת על פי הוראות 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל, בהתאם לסמכותו על פי סעיף זה, ולאור תוצאות פסק הדין של בית הדין לחוזים אחידים. לאור כל האמור לעיל, בית המשפט דחה את התביעה, והורה שהליכי מימוש המשכון בתיק הוצאה לפועל יימשכו כסדרם. ##(7) הוצאה לפועל בלוד - המצאת אזהרה## בבר"ע 2878/06‏ הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, אשר קבע כי לאחר עיון בבקשת החייב ובתגובת עורך דין הזוכה - האזהרה לחייב נמסרה. ראש ההוצאה לפועל החליטה לבטל את המסירה שנרשמה בתיק ההוצאה לפועל, לבקשת המערער, והורתה כי המצאת אזהרה תבוצע בכתובת בעיר לוד. לא היתה מחלוקת בין עורכי הדין מטען הצדדים כי הכתובת הרשומה של המערער בלשכת ההוצאה לפועל ביתה בלוד. עורך דין המשיב טען בלשכת ההוצאה לפועל כי בוצעה מסירה אישית לידי החייב, על ידי חוקר מטעמו, אשר מסר את האזהרה וכי המשיב סרב לחתום על אישור המסירה. בית המשפט ציין כי, בהליכי ההוצאה לפועל, דרך כלל, יש להדרש לכלל המצאה פורמאלית, מעבר לדרישת הידיעה אודות קיומו של תיק ההוצאה לפועל ואין חולק כי הכלל בהליכי הוצאה לפועל הוא המצאה בפועל, והסתפקות בידיעה היא בבחינת היוצא מן הכלל. בית המשפט הפנה לפסיקה לפיה בהליכי הוצאה לפועל הכלל הוא שהמצאת האזהרה בפועל ממש הוא תנאי מוקדם לקיום ההליכים, או לתחילת מנינם של מועדים, ואילו הידיעה על דבר האזהרה, כ"כתחליף להמצאה היא היוצא מן הכלל. ##(8) הפטר בהוצאה לפועל בלוד לגבי דירת עמידר## בתיק 01-49050-33-5 נדונה השאלה האם הצעת הסדר נושים מטעם החייב למימוש כספים חלקיים מתוך קרן השתלמות, עומדת בקנה אחד עם הוראות סעיף 69י23 לחוק ההוצאה לפועל. החייב הצהיר על סכום הרכישה של הדירה וצירף נסח רישום מקרקעין, ממנו עלה שמדובר בדירה בעיר לוד, הרשומה בלשכת רישום המקרקעין. החייב גם הצהיר שהוא מחזיר בכל חודש תשלומים לנושים חיצוניים לרבות, מכולת, חומרי בניין ומיזוג, עיריית לוד, עורך דין מטעם העירייה. החייב הגיש תגובתו להחלטה בה ניתנה לחייב זכות טיעון לגבי שאלת עמידתו בתנאי הסף הקבועים בחוק ההוצאה לפועל לצורך קבלת הפטר, וכן ניתנה לחייב שהות להגיש הצעת הסדר לנושים לפי סעיף 69י23 לחוק ההוצאה לפועל. נטען כי החייב אינו עומד בתנאי הסף הקבוע בסעיף 69י3(א)(4) לחוק ההוצאה לפועל, הקובע תנאי שלפיו על החייב לעמוד בצו תשלומים בשלוש השנים שקדמו למועד הגשת בקשת ההפטר. צוין כי, סעיף 69י3 לחוק ההוצאה לפועל קבע רשימה של שישה תנאי סף שרק בהתקיים כל ששת התנאים, רשם ההוצאה לפועל יהיה רשאי לתת צו הפטר לחייב. ##(9) קבלת האזהרה מההוצאה לפועל בלוד## בבש"א 181939/07 עורך דין המבקש טען בבקשתו לביטול פסק הדין כי כתב התביעה לא נמסר לו מעולם וכי אינו מתגורר בלוד מזה שלושים שנים. המשיבה לא הגישה תגובה לבקשה והיום התקיים בפני דיון בו נחקר המבקש. נטען כי, לפי סעיף 7(א) לחוק ההוצאה לפועל, קבלת האזהרה מההוצאה לפועל כמוה כהמצאת פסק הדין. בענין זה צוין כי במהלך החקירה התברר שנודע למבקש על ההליך במסגרת עיקול מיטלטלין מההוצאה לפועל שבוצע ככל הנראה בביתו. בית המשפט לא קיבל את הטענה כי ראשית לא הוצג אישור מסירה תקין לכתובת המבקש בלוד. מועד הדיון שנקבע בבקשה ניתן לעקב באמצעים אחרים, כגון באמצעות האינטרנט או בטלפון והמבקש לא נשאל בנושא ולא ניתן לבסס כל ממצא לפיו המבקש או מי מטעמו מתגורר בכתובת בה נמסר כתב התביעה בלוד. נוכח כל האמור לעיל, בית המשפט החליט כי לא נסתרה טענת המבקש כי לא התגורר במועדים הרלבנטיים בלוד ועל כן לא קבל את כתב התביעה ויש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. ##(10) בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל - סילוק יד מדירה בלוד## בבש"א 2144/07 הוגשה תביעה למתן צו לסילוק ידה של המבקשת מדירה בלוד וזאת לאחר שמביקור שנערך התברר כי מצויים במקום ליקויים בטיחותיים חמורים ונשקפת סכנת התמוטטות. לבקשה לביטול פסק דין צורפו בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל ובקשה להאריך למבקשת את המועד להגשת בקשתה לביטול פסק דין עד למועד הגשת הבקשה בפועל. ביתה של המבקשת ציינה בתצהיר שאומת בפני עורך דין כי המשיבה פתחה אמנם תיק בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים למימושו של פסק הדין שניתן, אולם למבקשת נאמר כי ההליכים בתיק לא בוצעו ביוזמת המשיבה או מי מטעמה. לאור האמור נטען כי אי הגשת כתב הגנה לא נבעה מזלזול אלא מטעות בתום לב שזכתה לעידוד פקידי עיריית לוד והמשיבה וכן בשל מצבה הבריאותי של המבקשת. זאת ועוד, המשיבה טענה בתגובתה כי כתב האזהרה – המכיל העתק הפסיקתה שדינה כדין פסק הדין לפי סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל, הומצא כדין למבקשת, כך שלמבקשת עמדו שלושים יום מאותו מועד להגיש את בקשתה לביטול פסק דין. בית המשפט קבע כי כתב התביעה הומצא כדין למבקשת והאזהרה בתיק ההוצאה לפועל נמסרה לידי בן משפחתה.

 

פינוי דירה בלוד

פסק-דין מבוא ורקע 1. התובעת, רשות הפיתוח, הינה הבעלים הרשום של חלקה 35 בגוש 3948, המצויה ברחוב מורדי הגטאות 35 בלוד (להלן:"החלקה"), עליה בנויה, בין היתר, דירת מגורים בת 2 חדרים מטבח ונוחיות (להלן:"הדירה" או "המושכר"). התובעת מיוצגת בהליך דנן על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י") באמצעות סוכנו עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר"). 2. בתאריך 31.10.74 נחתם חוזה שכירות בין עמידר לבין המנוח מוחמד אשעל (להלן: "המנוח") ורעייתו אינתיצאר, לפיו הושכרה הדירה לאחרונים, בשכירות מוגנת (להלן: "חוזה השכירות" או "החוזה"). 3. הנתבעת הינה אשתו השנייה של המנוח לו נישאה בשנת 1994, ומנישואים אלה נולדו להם שני ילדים והינם כיום בגילאים 5 ו- 3.5 (להלן: "הקטינים"). המנוח הלך לבית עולמו ביום 6.9.01 ומִני אז ממשיכה הנתבעת להתגורר בדירה עם שני ילדיה הקטינים. 4. אין ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי עם פטירת המנוח רכשה הנתבעת מעמד של דיירת מוגנת בדירה, זאת מכוח הוראת סעיף 20 (א) לחוק הגנת הדייר {נוסח משולב}, תשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק"). העתירה וההליכים עד הנה 5. בתביעה שבכאן, טענה התובעת כי הנתבעת הפרה ומפרה את חוזה השכירות עת נמנעה מלשלם את דמי השכירות על פיו, משך שנים רבות. לטענת התובעת, דמי השכירות שבפיגור עומדים על סך של 16,251 ₪, בערכי יום הגשת התביעה (להלן: "חוב דמי השכירות"). לשיטת התובעת, אי תשלום דמי השכירות עת כה רבה, מהווה הפרה בוטה של החוזה, מחדל המקים לה עילה לפינויה של הנתבעת מהדירה מכוח הוראות סעיפים 131 (1) - 131 (2) לחוק. התובעת עתרה, אפוא, בתביעתה להורות על פינוי הנתבעת מהדירה ולחייבה בתשלום חוב דמי השכירות. 6. בהעדר התגוננות מטעם הנתבעת, ניתן ביום 11.9.02 פסק דין, על ידי כב' השופטת מ. הניג (להלן: "פסק הדין") לפיו צוותה הנתבעת לפנות הדירה לאלתר ולשלם את סכום התביעה בסך 16,251 ₪, בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה ועד לתשלומו המלא. 7. בהחלטה מיום 1.5.05 (להלן: "החלטת הביטול") - אשר ניתנה במסגרתה של בקשה לביטולו של פסק הדין (בש"א 168181/04) - ביטלה כב' הרשמת מ. דהן את פסק הדין ככל שהוא נוגע לסעד הפינוי, והותירה את פסק הדין בעינו ככל שהוא נוגע לסעד הכספי (להלן: "הפסק הכספי"). 8. משלא הגישה הנתבעת כתב הגנה בעקבות החלטת הביטול, ניתן לבקשת הנתבעת פסק דין מיום 26.6.05 לפיו צוותה הנתבעת, בשנית, לפנות את הדירה. בדיון אשר נתקיים ביום 1.2.06, בפני כב' הרשם צ'כנוביץ, במסגרתה של בקשה לביטול פסק הפינוי (בש"א 178975/05), הגיעו הצדדים להסדר לפיו פסק הדין יבוטל בכפוף לכך שהפיקדון ע"ס 3,000 ₪ שהופקד על ידי הנתבעת יחולט לטובת ההוצאות שנפסקו בהחלטת הביטול (2,000 ₪ + מע"מ), והיתרה שתיוותר תיזקף על חשבון החוב הכספי (להלן: "יתרת הפיקדון"). כתב הגנה מטעם הנתבעת הוגש במועד הדיון הנ"ל, קרי, ביום 1.2.06. טענות הצדדים וגדר המחלוקת 9. כאמור, טענה התובעת, כי אי תשלום דמי שכירות משך תקופה כה ארוכה מקימה לה עילות (שתיים במספר) לפינויה של הנתבעת מהדירה, מכוח הוראת סעיף 131 לחוק הגנת הדייר. לשיטת התובעת, הפסק הכספי הינו פסק דין חלוט המהווה "מעשה בית דין" (בעניינינו "השתק פלוגתא"), לפיו הנתבעת הפרה את הוראות חוזה השכירות בכך שלא שילמה דמי השכירות תקופה ארוכה. הפסק הכספי - כך לתובעת - אושר ע"י כב' הרשמת דהן בהחלטת הביטול, עת קבעה כי הנתבעת הודתה באי תשלום דמי השכירות. לטענת התובעת, הנתבעת מנועה מלהעלות טענות כלשהן כנגד פסק הפינוי וקביעותיו, כך שאין מנוס מלקבוע כי זו האחרונה הפרה את חוזה השכירות, באופן המקים לתובעת עילת פינוי. 10. הנתבעת מצידה, כפרה בכתב הגנתה בהיקף חוב דמי השכירות, הגם שלא הכחישה כי לא העלתה סכום כלשהו לתובעת בגין דמי השכירות, למצער עד למועד הגשת התביעה. לשיטת הנתבעת, חוב דמי השכירות אשר נדרש על ידי התובעת בתביעתה, נקבע באופן שרירותי בניגוד להוראות החוזה והחוק, שכן דמי השכירות המוגנים נקבעו בחוזה לסך 71.82 ₪ לחודש בלבד. התובעת, כך לנתבעת, לא טרחה לפרט החישוב הכספי שעל בסיסו נערך חוב דמי השכירות, ולשיטתה היקפו של החוב קטן באופן משמעותי מזה שנדרש בכתב התביעה. עוד טענה הנתבעת בתצהירה, כי היא ועמידר הגיעו להסדר עקרוני לפיו הדירה תפונה תמורת תשלום דמי פינוי, מהם יקוזזו דמי השכירות שבפיגור. הנתבעת טענה עוד, כי עם מתן פסק הדין, היא בקשה להסדיר את חובה לתובעת כמתחייב מהחוזה והחוק, ברם, האחרונה נמנעה מלהנפיק לה שוברים מתאימים לתשלומם. לטענת הנתבעת, התובעת מבקשת לבצע מחטף ולנשלה מהמושכר על מנת להימנע מלשלם לה דמי פינוי, שהיקפם הוסכם על דעת שני הצדדים. הנתבעת הכחישה קיומו של מעשה בית דין, חרף היות הפסק הכספי חלוט. הנתבעת עותרת, איפוא, לדחות את התביעה כנגדה (ככל שהוא מתייחס לסעד הפינוי) ולחילופין להעניק לה סעד מן הצדק. 11. נמצא מהאמור לעיל, כי שלוש הן השאלות שבמחלוקת הצריכות הכרעה בתיק זה ואלו הן- א. האם - אם לאו - הפסק הכספי מהווה "מעשה בית דין", באשר להיקף חוב דמי השכירות והפרתו של חוזה השכירות. ב. הקמה לתובעת עילה לפינויה של הנתבעת מהמושכר? ג. היה והתשובה לשאלה בסעיף ב' לעיל חיובית - היש להעניק לנתבעת, בנסיבות, סעד מן הצדק ואם כן מה הם תנאיו. דיון ומסקנות 12. טרם נדון בשאלות שבמחלוקת לגופן, מן הראוי להקדים ולהבהיר כי נטל ההוכחה להשתכללותן של עילות פינוי כנגד הנתבעת מוטלת על כתפי בעל הבית (התובעת), שכן הטענות בדבר אי תשלום דמי השכירות מהווה חלק מעילת הפינוי על פי סעיף 131 לחוק (ראו: ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, עמ' 4). משהכחישה הנתבעת היקפו של חוב דמי השכירות, על התובעת מוטל הנטל להוכיחו, ובמקרה של ספק בסופו של הדיון "...פוסקים נגד בעל הדין שעליו מוטל נטל ההוכחה ..." (שם, עמ' 5). משהבהרנו את שטעון הבהרה, נדון בשאלות שבמחלוקת כסדרן. מעשה בית דין 13. ייאמר מיד, כי יש לדחות על הסף את טענת ב"כ התובעת בסיכומי טענותיו כי הפסק הכספי הקים "מעשה בית דין" בכל הקשר להפרתו של חוזה השכירות עקב אי תשלום דמי השכירות. הלכה נודעת היא מימים ימימה כי "מעשה בית דין" מתקיים כל אימת שהועמדה במשפט מחלוקת עובדתית החיונית לתוצאה הסופית וזו הוכרעה פוזיטיבית על ידי ביהמ"ש [ראו: ע"א 246/66 קלובנר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב (2) 561]. "אם במשפט הראשון ניטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות" (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 90). בענייננו אנו, פסק הדין (ובכלל זה הפסק הכספי שנותר על כנו) ניתן בהעדר הגנה מטעם הנתבעת, מבלי שהוכרעה בו איזו מן השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים קרי: שאלת הפרתו של חוזה השכירות, קיומו של חוב דמי השכירות, ובמיוחד היקפו של החוב. פסק הדין ניתן, כאמור, לבקשת בא כוח התובעת בהעדר הגנה, ובית המשפט לא נזקק כלל ועיקר לבחינת היקפו של חוב דמי השכירות, ואין צריך לומר שלא קבע מימצא כלשהו באשר להפרתו של חוזה השכירות על ידי הנתבעת. בנסיבות אלו, נפלא ממני הכיצד זה טוען ב"כ התובעת בסיכומיו, כי הפסק הכספי הקים מעשה בית דין באשר להפרת הנתבעת את הוראות חוזה השכירות. קביעה כזו, לא בא זכרה בפסק הדין, לא במשתמע ואין צריך לומר שלא נקבע כזאת במפורש. בהעדר הכרעה בשאלת היקף חוב דמי השכירות ובמחלוקת בדבר הפרתו של חוזה השכירות - השתק פלוגתא בשאלות האמורות מניין? 14. לא קיבלתי את טענת ב"כ התובעת בסיכומי טענותיו כי יש בהחלטת הביטול כדי להקים "מעשה בית דין חלוט בין הצדדים באשר להפרתו של חוזה השכירות". סבורני כי ב"כ התובעת גילה פנים שלא כהלכה לעניין זה. ראשית דבר, כב' הרשמת דהן לא קבעה ולא התיימרה לקבוע בהחלטת הביטול מימצא כלשהו באשר להפרתו או אי הפרתו של חוזה השכירות, ואין צריך לומר באשר להיקפו של חוב דמי השכירות. כל שקבעה הרשמת הנכבדה הוא כי יש להותיר את פסק הדין הכספי על כנו "... משלא נשמעה כל גרסת הגנה באשר לחיוב זה" (עמ' 10 להחלטת הביטול). דא עקא, שבתצהיר הנלווה לבקשה נשוא החלטת הביטול (בש"א 168181/04) הכחישה הנתבעת את גובה חוב דמי השכירות עת טענה כי "... דמי השכירות החודשיים עומדים על סך 71.82 ₪ ל"י לכל חודש". בנסיבות אלו, שומה היה על התובעת להוכיח היקפו של החוב והאם יש באי תשלום דמי השכירות, בנסיבות המקרה, כדי להקים עילה לפינויה של הנתבעת מהדירה. הרשמת הנכבדה לא התייחסה כלל ועיקר לטענה זו של הנתבעת ואין צריך לומר שלא הכריעה במחלוקת האמורה לגופה. ברי, איפוא, כי לא ניתן להשתית ממצא עובדתי כלשהו על החלטת הביטול, בהעדר הכרעה פוזיטיבית במחלוקת האמורה. שנית וזה העיקר, החלטת כב' הרשמת, באשר לשאלת הפרתו או אי הפרתו של חוזה השכירות, כמו גם אי תשלום חוב דמי השכירות והיקפו, מהווה החלטת ביניים וככזו אינה יוצרת מעשה בית דין "... ולפיכך רשאית הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה לשוב ולדון בה, ואף לשנותה" (ראו: א. גורן, שם, עמ' 264). נמצא, כי אף אם יונח שהרשמת הנכבדה קבעה בהחלטת הביטול ממצא עובדתי כלשהו באשר להיקפו של החוב כמו גם ממצא באשר להפרתו של חוזה השכירות, אין כל מניעה כי שאלות אלו תתבררנה לגופן במסגרת הליך דנן, הדן בשאלת זכותה של התובעת לסעד הפינוי לו היא עותרת בתביעתה. במיוחד אמורים הדברים נוכח העובדה כי חלק פסק הדין המתייחס לפינוי הנתבעת מהמושכר בוטל, כך ששומה עלינו לבחון האם השכילה התובעת להוכיח קיומה של עילת פינוי מכוח החוק. עילות פינוי - קיומן 15. בכתב תביעתה טענה התובעת כי הנתבעת הפרה את החוזה עת נמנעה מלשלם את דמי השכירות שנים הרבה, וכי חובה של התובעת בגין דמי השכירות עומד על סך 16,251 ₪, בערכי יום התביעה. דא עקא, כי לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת לא הציגה התובעת פירוט כלשהו של החוב, על פי איזה בסיס הוא מושתת, מה הם דמי השכירות החודשיים ולאיזו תקופה מתייחס החוב. אין ולא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי החיוב הבסיסי של דמי השכירות, הינו זה המופיע בחוזה השכירות, קרי, 71.82 ל"י לחודש נכון ליום חתימת החוזה (31/10/74). בנסיבות אלו, שומה היה עלי התובעת להציג בפני ביהמ"ש חישוב מדויק של דמי השכירות החודשיים, וההעלאות שנתוֹספו להם מכוח התקנות המשנות (סעיף 45 לחוק). למרבה הפליאה, התובעת לא הציגה אף לא שמץ של הוכחה באשר לגובהם של דמי השכירות, לא אלה אשר השתלמו משך 7 השנים שקדמו להגשת התביעה ואף לא אלה שהשתלמו עובר להגשתה. משהכחישה הנתבעת בכתב הגנתה את גובה החוב ובהעדר הוכחה בדבר הקיפו של זה, אין מנוס מלקבוע כי התובעת לא הוכיחה את היקפו של חוב דמי השכירות, חרף הפסק הכספי אשר נותר בעינו. במיוחד אמורים הדברים נוכח הוראת סעיף 154 לחוק הגנת הדייר הקובע כי "דמי השכירות המגיעים מכוח סעיף 42, או מכוח התקנות המשנות, יחולו מהיום שדרש בעל הבית, בכתב, את תשלומם, אולם רשאי בית הדין להחילם למפרע ממועד מוקדם יותר... ובלבד שלא יקדים מועד זה ליותר משנה לפני יום הדרישה כאמור...". הנה כי כן, בעל הבית אשר לא דרש מהדייר העלאת דמי השכירות בהתאם לתקנות המשנות, אין הוא זכאי כלל ועיקר להעלאה כלשהי אלא באישור בית הדין לשכירות וגם אז אך לשנה אחת למפרע. התובעת לא המציאה מסמך כלשהו ואף לא טענה לקיומו של מסמך כאמור המעיד על דרישה להעלאת דמי השכירות למן המועד בו נחתם חוזה השכירות, ואף לא טרחה לגלות את אוזננו מה הם דמי השכירות החודשיים שהשתלמו לאחרונה ע"י הנתבעת או ע"י בעלה המנוח. עד התביעה מר מריוס לזרוביץ הודה בחקירתו הנגדית, כי אין בנמצא בתיק עמידר הודעה לתשלום דמי שכירות או דרישה להעלאתם באומרו "... אם אין הודעה או דרישה על תשלום ו/או העלאת דמי השכירות, אז אין" (עמ' 5 לפרוטוקול). התובעת הסתפקה באמירה בעלמא, כי חוב דמי השכירות נכון למועד הגשת התביעה הינו בסך 16,217 ₪ - כזה ראה וקדש! בכל הכבוד, הוכחת קיומו של חוב דמי שכירות והיקפו, מוטלת על כתפו בעל הבית הטוען כזאת, ובנדון דידן על התובעת. בהעדר הוכחה כלשהי בדבר גובה החוב אין כל אפשרות לקבוע היקפו, ובהחלט ייתכן כי עסקינן בסכומים מזעריים נוכח דמי השכירות הבסיסיים שנקבעו בחוזה השכירות (71.82 ל"י). 16. חרף האמור, ולמרות שהתובעת לא השכילה להוכיח היקפו של חוב דמי השכירות כאמור, מצאתי כי קמה לתובעת עילה לפינויה של הנתבעת מהדירה, נוכח הודאתה בקיומו של חוב דמי שכירות. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כך "הנתבעת תטען כי העילה הכספית נמוכה פי כמה ולא יאה לרשות שלטונית לקבוע באופן שרירותי סכומים - רק מתוך לחץ וניסיון לכפות את רצונה של הנתבעת..." (סעיף 5 לכתב ההגנה). הנה כי כן, הנתבעת לא הכחישה כי היא חבה בדמי שכירות, הגם שהכחישה היקפם של אלה. הנתבעת אף הודתה בתצהירה, כי לא שילמה מעולם דמי שכירות לתובעת בהצהירה כי "בעלי ז"ל טיפל בתשלומים ולי לא הייתה כל ידיעה לגבי אופן טיפולו ומאז מותו - אני לא קיבלתי כל דרישה לתשלום (סעיף 5 לנ/1) (ההדגשה לא במקור - ח.ט). נמצא, כי הגם שהתובעת לא השכילה להוכיח היקפו של החוב הרי שהוכח, מכוח הודאת הנתבעת, כי היא לא שילמה סכום כלשהו ע"ח דמי השכירות למן פטירת בעלה (משנת 2001) ועד למועד הגשת התביעה. בנסיבות אלו - קמה לתובעת עילה לפינויה של הנתבעת מהדירה עקב אי תשלום דמי השכירות מכוח הוראת סעיפים 131 (1) ו- 131 (2) לחוק הגנת הדייר. ויודגש, היקפו של חוב דמי השכירות אינו רלוונטי כלל ועיקר להשתכללותן של עילות פינוי מכוח סעיף 131 לחוק, ודי שיוכח כי הדייר חדל (כליל) מלשלם את דמי השכירות. בהעדר צידוק לאי תשלום כאמור, אין כל רלוונטיות לשאלת היקפו של החוב, הגם שיש בשאלה זו כדי להוות שיקול בשאלת הסעד מן הצדק. 17. אני קובע איפוא, כי עקב אי תשלום דמי השכירות המוגנים (יהא גובהו אשר יהא) קמה לתובעת עילה לפינויה של הנתבעת מהדירה. סעד מן הצדק 18. סעיף 132 (א) לחוק מאפשר לבית המשפט להימנע מלהורות על פינויו של דייר, משיקולים של צדק, הגם שהוכחה לגביו עילת פינוי. ההכרעה בשאלה האם יש ליתן סעד מן הצדק לדייר כאמור, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בית המשפט יטה להעניקו כאשר שוכנע כי בנסיבות העניין לא יהא זה לצודק להורות על פינוי [ראו: ע"א 88/81 אלסחורי נ' מזרחי, פ"ד ל"ז (3) 309, 314 ; ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום, פ"ד ל"ד (2) 208, 213-212 (1979)]. על בית המשפט ליתן דעתו לכלל הנסיבות הקשורות בשני הצדדים ועליו להימנע ממתן צו פינוי, אם שוכנע כי הפינוי מהווה סנקציה חמורה מידי ובלתי צודקת, ביחס להפרה הקונקרטית. יודגש, כי הסעד האמור איננו סעד של רחמים, אלא שהוא בא לאזן בין הפרותיו של השוכר מחד, לבין תוצאות הפינוי מאידך - כשבתווך מצויות זכויותיו של בעל הבית, אשר עלו לרמה של זכות יסוד, לאחר חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אחר שבחנתי ושקלתי, שקול היטב, את מהותה של ההפרה, התנהגות הצדדים טרם הגשת התביעה ולאחריה, כמו גם את האינטרסים של שני בעלי הדין והפגיעה בכל אחד מהם - באתי לכלל מסקנה כי יש להעניק לנתבעת סעד מן הצדק. להלן נימוקיי. 19. ראשית לכל, יש לזכור, כי עסקינן במקרה דנן בדירת מגורים - אשר ההלכה הפסוקה קבעה כי בית המשפט מקל יותר עם דייר של דירת מגורים מזה של בית עסק (ע"א 88/81 אלסחורי הנ"ל, שם). בענייננו, עסקינן באשה אלמנה המטופלת בילדיה הקטינים, כך שאין ספק כי פינויה יותיר אותה ואת ילדיה בלא קורת גג לראשם. זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי התובעת לא פנתה אל הנתבעת, בשום שלב, והתריעה בפניה על קיומו של חוב דמי השכירות. הנתבעת סמכה כל השנים, למן נישואיה, על המנוח בכל הקשור לתשלום דמי השכירות, ולא נתנה דעתה על החובה בתשלום דמי השכירות כתנאי להמשך מגוריה בדירה, במעמד של דיירת מוגנת. הואיל והנתבעת לא קיבלה כל דרישת תשלום ו/או התראה כלשהי על קיומו של חוב דמי שכירות, היא לא שילמה את דמי השכירות (ראה סעיף 5 לתצהיר נ/1). סבור אני, כי בנסיבות האמורות, אין לראות במחדלה של הנתבעת זלזול בבעל הבית שכן אי תשלום דמי השכירות נבע מחוסר ידיעה ואי התמצאות מוחלטת בנושאים אלו. לעניין זה העידה הנתבעת בפני הרשמת כי "אני לא משלמת לעמידר, אני לא מבינה בחוקים" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 12.1.05 בבש"א 168181/04). הגם שההלכה הפסוקה קבעה כי בעל הבית (ובמקרה דנן התובעת) איננו חייב לפנות אל הדייר באזהרה מוקדמת טרם הגשת התביעה "אולם ניתן לראות במשלוח אזהרה מוקדמת מעין מצוות אנשים מלומדה, טבעית ואוטומטית, אפילו איננה מוטלת כחובה על פי הדין" (ע"א 51/76 קוגן נ' כץ פ"ד ל"א (1) 493, 497). כאשר עסקינן בגוף ציבורי המתנהל על פי דין, כבענייננו, ניתן היה לצפות כי התובעת תפנה לנתבעת באזהרה מוקדמת ובדרישה לתשלום החוב הנטען, זאת על מנת ליידעה מבעוד מועד, כי מחדלה יכול ויביא לפינויה מהדירה. 20. יתר על כן, כפי שהבהרנו לעיל התובעת לא השכילה להוכיח, כלל ועיקר, את היקפו של חוב דמי השכירות ואלמלא הודאת הנתבעת כי היא לא שילמה כלל דמי שכירות למן מועד פטירת בעלה - דין התביעה היה להידחות. בנסיבות אלו, פינוי הנתבעת וילדיה הקטינים מהדירה, מהווה סנקציה חמורה ובלתי צודקת, ואינה עומדת בשום יחס לטיב ההפרה. זאת ועוד זאת, שמיעתו של התיק נדחה, פעם אחר פעם, לבקשת הצדדים או מי מהם, בשל מו"מ שהתנהל בינותם לפינויה של הנתבעת מהמושכר, תמורת תשלום דמי פינוי. המו"מ הבשיל עקרונית לידי הסדר (כולל קביעת גובה הפיצוי), אלא שבשל מחלוקת אשר ניטשה בין ממ"י למשרד השיכון - מי הוא זה אשר אמור לשלם את דמי הפינוי - ההסדר העקרוני לא התגבש לכדי הסכם מחייב. סבור אני כי בנסיבות האמורות, רשאית הייתה הנתבעת להניח, כי דמי השכירות שבפיגור (לאחר שהיקפם יוכח) יקוזזו מדמי הפינוי שישתלמו לידיה, כך שאין באי תשלום דמי השכירות שבפיגור, עד הנה, זלזול בוטה מצד הנתבעת - כנטען על ידי ב"כ התובעת בסיכומיו. משכשל המשא ומתן והצדדים לא הגיעו לכלל הסדר, שומה היה על התובעת להמציא לב"כ הנתבעת את חישוב דמי השכירות שבפיגור, ולדרוש תשלומו לאלתר. משלא עשתה כן התובעת אין לתלות הקולר על צווארה של הנתבעת, בכך שנמנעה מלשלם סכומי עתק שנפסקו בפסק הכספי, אשר אינם מצביעים על היקף חוב דמי השכירות - לאשורו. אוסיף עוד ואומר, כי מסופקני אם אכן קיים חוב כלשהו של דמי שכירות (לפי חישובו הנכון) נוכח העובדה, כי יתרת הפיקדון נזקפת על חשבון דמי השכירות. 21. כך או כך, בשוקלי את הנזק אשר ייגרם לנתבעת ולילדיה הקטינים בעקבות פינויים מהדירה, לעומת זה אשר נגרם לתובעת עקב אי תשלום דמי השכירות (שהיקפו אינו ידוע), מאזן הצדק מוביל למסקנה, כי יש להימנע מפינויה של הנתבעת מהדירה, זאת בכפוף לתשלום פיצוי כספי מתאים, אותו אני מעמיד על סך 3,000 ₪ בלבד. התוצאה 22. סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל הנני קובע כזאת - א. אני מורה לנתבעת לפנות את הדירה כמתואר בסעיף 1 לעיל, ולהחזירה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ מטעמה. ב. צו הפינוי לא ייכנס לתוקפו, באם תשלם הנתבעת לתובעת, תוך 90 יום מהיום, סך של 3,000 ₪. ג. נוכח התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב במצבה הסוציו-אקונומי של הנתבעת ובמצב בריאותה, הנני מחייבה בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, ובצירוף הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.הוצאה לפועל