נשיכה על ידי כלב

פסק דין 1. התובע טוען כי ננשך ביום 7.11.01 (להלן: "יום הנשיכה") ע"י כלב אשר בבעלות ו/או בחזקת הנתבעים, ועקב כך נגרמו לו נזקי גוף, בגינם תובע פיצוי במסגרת תובענה זו. 2. הנתבעים טוענים כי לא היו דברים מעולם, אלא פציעתו של התובע לא נגרמה ע"י נשיכת כלב, אלא בדרך אחרת, או שננשך ע"י כלב אחר, אשר אינו בבעלותם ו/או בחזקתם דרך קבע. 3. משכך היא המחלוקת בין הצדדים, שלוש שאלות יש לברר בתובענה זו: א. האם הפציעה של התובע אופיינית לפציעה הנגרמת ע"י נשיכת כלב? ב. בהנחה שהתשובה לשאלה א' חיובית - האם התובע הוכיח כי ננשך ע"י כלבם של הנתבעים? ג. בהנחה שהתשובה לשאלה ב' חיובית - מהו סכום הפיצוי לו זכאי התובע. גירסת התובע. 4. גירסת התובע באה לידי ביטוי בתצהיר עדותו הראשית (ת/2), בו תיאר את ארוע הנשיכה נשוא התובענה כדלקמן: א. ביום הנשיכה עבד התובע כשליח בחברת שליחויות. במסגרת עבודתו הוא היה צריך לבצע עבודת שליחות לנמען באזור רח' הפלמ"ח בעכו. ב. הנתבעים גרים ברח' הפלמ"ח 4 בעכו (להלן: "הבית"). ג. במסגרת ביצוע השליחות ביום הנשיכה, בהיותו בסמוך לבית, הגיח לפתע כלבם של הנתבעים מתוך חצר הבית ונשך אותו ברגל תוך קריעת מכנסיו. הנשיכה גרמה לתובע ליפול, ועקב כך נגרם לו נקע ברגל שמאל. ד. למשמע צעקותיו יצאה הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") מהבית, והוא אמר לה כי כלבם נשך אותו. ה. הנתבעת ציינה באוזניו של התובע כי לאחרונה עבר הכלב ניתוח, והוא עצבני מאד בתקופה זו. אולם, הנתבעת סירבה למסור לו פרטים נוספים אודות הכלב, וסילקה אותו בגסות רוח מהמקום. ו. לאחר ארוע הנשיכה, פנה התובע ללשכת הבריאות הנפתית במשרד הבריאות, נפת עכו, לקבלת טיפול רפואי ראשוני. שם טופל ונבדק ע"י ד"ר נוטנקו קלרה, ושוחרר לביתו עם המלצה לקבלת חיסונים וטיפולים רפואיים. 5. התובע חזר על גירסתו בחקירתו הנגדית, והשלים אותה בפרטים כדלקמן: א. הנמען לו היה צריך לבצע את המסירה ביום הנשיכה, לא גר ברח' הפלמ"ח אלא ברח' קרוב שאינו זוכר את שמו (עמ' 11 לפרו' ש' 17). ב. כתוצאה מנשיכת הכלב הוא נפל על צד ימין, אך גם נגרם לו נקע ברגל שמאל (עמ' 13 לפרו' ש' 9-10). התובע גם פירט כי הכלב נשך אותו ברגל שמאל, נעץ בה את שיניו והתחיל לגרור אותו בחוזקה, והוא נפל על צד ימין (עמ' 13 לפרו' ש' 24-26). ג. לשאלה מדוע במסמכים הרפואיים סמוך לאחר יום הנשיכה לא מוזכר הנקע ברגל שמאל הסביר התובע כי אמר לרופאים שגם נפגע ברגל שמאל, אך "הם התמקדו בעצם הנשיכה ממנה ירד דם וחשש לסכנה של חיים ומחלה" (עמ' 13 לפרו' ש' 11-14). ציין גם התובע כי הנקע ממנו סבל לא היה קשה, ואחרי זמן מה הוא עבר (עמ' 13 לפרו' ש' 15-16). ד. התובע קיבל זריקת טטנוס במרפאה במקום מגוריו (עמ' 17 לפרו' ש' 5-9). 6. בישיבת קדם המשפט שהיתה ביום 15.3.05 הוצגו בפני התובע 4 תמונות של כלבים, והוא נשאל האם הוא מזהה את הכלב שנשך אותו. התובע ציין כי "אני חושב שהכל שנשך אותי הוא הכלב המופיע בתמונה... המסומנת א" (עמ' 2 לפרו' ש' 15-16). בדיעבד הסתבר, וכפי שגם אתייחס לכך להלן, כי כלבם של הנתבעים, אשר לפי הנטען נשך את התובע, הוא המופיע בתמונה ב'. היינו - התובע טעה בזיהוי כלבם של הנתבעים לפי התמונות. 7. בחקירתו הנגדית הסביר התובע את טעותו בהסברים כדלקמן: א. "כשהתבקשתי בישיבה הקודמת הייתי בהיסוס גדול לפני שהשבתי. זה מהיר מאד מה שעשה הכלב" (עמ' 15 לפרו' ש' 8-9). ב. "אני לא רגיל לאווירת בימ"ש. אמרתי 'אני חושב'. הייתי צריך להגיד שאני לא בטוח או משהו כזה, כי אני באמת לא בטוח. הניסוח הזה לא יצא לי כי האווירה היתה קשה עליי" (עמ' 15 לפרו' ש' 13-15). ג. לשאלה למה סבר כי כלב א' הוא הכלב הרלבנטי לשאלה השיב: "אני התייחסתי לגודל. אז לא זכרתי בדיוק את הצבעים. אבל ניסיתי כל הזמן לחשוב בדיוק, להבין את התמונה, מה בדיוק היה הצבע של הכלב..." (עמ' 16 לפרו' ש' 1-5). גירסת ההגנה. 8. גירסת ההגנה באה לידי ביטוי בכתב ההגנה שהוגש ובתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת (נ/2). גם הנתבע 1 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אולם תצהירו היה זהה לתצהירה של הנתבעת, ועדותו, לו נשמעה, לא היתה תורמת דבר, כיוון שלא היתה מחלוקת בין הצדדים כי לא היה נוכח בבית בזמן ארוע הנשיכה. מכאן כי כל מידע או ידע שהיה תורם לנו היה בבחינת עדות שמיעה אסורה. בנסיבות אלה, ויתר ב"כ התובע על חקירתו של הנתבע 1, ולטעמי בצדק. 9. טענות ההגנה של הנתבעים, כפי שעולות מכתב ההגנה ומנ/2, הן כדלקמן: א. הם גרים ברח' הפלמ"ח 4 בעכו. ב. הכלב שנטען כי נשך את התובע הוא בבעלותם, אך אינו אלא כלב פודל קטן וזקן, חברותי, אשר מעולם לא נשך ולא שרט (להלן: "הכלב"). ג. אין סיכוי כי כלב זה נשך את התובע מחוץ לחצר הבית, שכן שער חצר הבית סגורה תמיד, ואף היתה סגורה בזמן ארוע הנשיכה הנטענת. ד. התובע בדה את גירסת נשיכת הכלב נשוא התובענה, על מנת להוציא מאיתם כסף במרמה. ה. ביום הנשיכה הנטענת הנתבעת היתה בבית. היא שמעה את בתה מתווכחת עם מישהו. כשיצאה החוצה, היא ראתה את הבת מתווכחת עם התובע, כאשר שניהם עמדו על המדרכה מחוץ לחצר הבית. באותה עת שער החצר היתה סגורה והכלב היה בתוך החצר. ו. בתה אמרה לה כי כשיצאה מהבית היא ראתה את התובע עומד ליד שער החצר מבחוץ, והוא טען באוזניה כי ננשך ע"י הכלב מחוץ לחצר, אשר אף גרם לקרע במכנסיו כתוצאה מהנשיכה. ז. הנתבעת ראתה קרקע קטן במכנסיו של התובע. ח. התובע דרש תשלום בסך של 1,000 ₪ כפיצוי, שאם לא כן יגיש תלונה כנגדה. ט. הנתבעת הסבירה לתובע שדבריו אינם הגיוניים, מאחר שהכלב שוהה כל הזמן בתוך חצר הבית ששערה סגור, ולכן לא היה יכול לצאת החוצה ולנשוך את התובע. מעבר לכך, מדובר בכלב חברותי אשר מעולם לא איים לנשוך, מה גם שבאותה עת הכלב בקושי זז בגלל ניתוח שעבר. י. משהתעקש התובע לקבל פיצוי בגין הנזק למכנסיו, וכשהבינה כי הוא מנסה לסחוט ממנה כספים, אמרה הנתבעת לתובע שיעשה כרצונו כי ממנה לא יקבל כסף. יא. עם סיום השיחה נכנסה לבית והתובע הלך לדרכו. 10. הנתבעת נחקרה חקירה נגדית על תצהירה, ממנה עולים הנתונים הבאים: א. בתה, אשר גרה עמה בבית, לא ראתה את ארוע הנשיכה (עמ' 20 לפרו' ש' 9-13). אולם, בתה היתה בחוץ כ- 5-10 דקות לפניה (עמ' 22 לפרו' ש' 6-7). ב. בתה לא באה להעיד כיוון שהיא מצויה בתקופת מבחנים באוניברסיטה (עמ' 20 לפרו' ש' 10-12). ג. הם מחזיקים שני כלבים. הכלבים רוב הזמן מצויים בחצר הבית כשאינם קשורים, אך גם בתוך הבית. חצר הבית מגודרת (עמ' 20 לפרו' ש' 23-25). ד. כששמעה את צעקות התובע ויצאה החוצה, הצביע התובע בפניה על כלב הפודל ככלב שנשך אותו (עמ' 21 לפרו' ש' 1-2). ה. לשאלה מדוע היא סבורה שאין סיכוי שהכלב יתקוף את התובע, השיבה: "זו כלבה שאני גידלתי... אם הכלב היה נשכן לא הייתי מחזיקה אותו בבית. זה כלב נשמה..." (עמ' 21 לפרו' ש' 17-19). אם כי הנתבעת גם הוסיפה ש"נכון שיש לכלב שיניים" (עמ' 21 לפרו' ש' 20). ו. הנתבעת מסבירה כי כשאומרת שחצר הבית סגור תמיד, היא מתכוונת שדלת גדר החצר סגורה, אך לא נעולה (עמ' 21 לפרו' ש' 24-25). ז. הנתבעת מסבירה כי שער החצר תמיד סגור "לא בגלל שאני פוחדת שמישהו ינשך או משהו. במשך היום יש לי ילדים שנכנסים הביתה. בלילה אני יכולה לנעול את השער. במשך היום באים שכנים וחברים חופשי, וגם אנשים זרים, ולא ננשכים ע"י הכלבה... נכנסים ויוצאים מהשער" (עמ' 21 לפרו' ש' 24-27). ח. לשאלה האם לא יתכן מצב כי מאן דהוא שנכנס לחצר או יצא ממנה, ישכח לסגור אחריו את השער, באופן שדלת חצר הבית תישאר פתוחה והכלב יצא, השיבה הנתבעת: "אני לא אומרת שזה לא יכול לקרות לעולם. אבל אצלי מי שנכנסים יודעים שכשנכנסים סוגרים את השער..." (עמ' 21 לפרו' ש' 28-29). יחד עם זאת הוסיפה הנתבעת ואמרה כי הכלב הנדון לא יוצא לבד, והוא גם לא היה יכול ביום הנשיכה הנטענת לזוז כיוון שהיה אחרי ניתוח (עמ' 21 לפרו' שורות 30-31). ט. הנתבעת מודה כי אינה יכולה לאשר שבעת שהבת שלה יצאה לעבר התובע השער היה סגור (עמ' 22 לפרו' ש' 1-2). י. הנתבעת מציינת כי הכלב היה אחרי ניתוח ובקושי היה יכול לזוז (עמ' 22 לפרו' ש' 3), ואין לה בעיה להמציא אישור שהכלב נותח, כיוון שיש לה אישור מהוטרינר שניתח והיא יכולה לשלוח אותו. אין לה הסבר מדוע היא לא הביאה איתה את האישור. גם לא היה לה אישור להציג במהלך עדותה כי הכלב בקושי זז בגלל הניתוח כטענתה (עמ' 22 לפרו' ש' 17-24). יא. הנתבעת מציינת כי חלק מהויכוח שבינה ובין התובע לאחר הנשיכה היה בתוך החצר. היא הכניסה אותו לחצר על מנת להגיע איתו להסדר דברים (עמ' 23 לפרו' ש' 10-15). בהמשך, הנתבעת חזרה בה מגירסה זו ואמרה כי כל הויכוח עם התובע התקיים מחוץ לחצר (עמ' 23 לפרו' ש' 18-19). 11. עד נוסף מטעם ההגנה היה מר עופר דניאלי, אחיין של הנתבעת, אשר תיאר את הכלב ככלב פודל מעורב, בגובה של כ- 30 ס"מ. עד זה גם ציין כי כלב זה נראה בתמונה ב' לסט התמונות שהוגשו לביהמ"ש (עמ' 17 לפרו' ש' 29; עמ' 18 לפרו' ש' 1-12). עד זה גם ציין כי הכלב הנדון איננו כלב נושך אם כי הוא איננו מומחה לכלבים. אולם, העד גם ציין כי איננו יכול לשלול את האפשרות שהכלב הנ"ל ינשוך (עמ' 18 לפרו' שורות 20-25). עד זה גם ציין כי הכלב מצוי רוב הזמן בחצר הבית כשהוא איננו קשור, ושער החצר איננו נעול (עמ' 19 לפרו' ש' 3-8). העד ציין כי לא ידוע לו שהכלב נשך בעבר (עמ' 19 לפרו' ש' 13). דיון והכרעה. 12. כאמור, שלוש שאלות יש לברר במסגרת תובענה זו, כמפורט בסעיף 3 לעיל. 13. שאלה א' - האם הפציעה של התובע אופיינית לפציעה הנגרמת ע"י נשיכת כלב? א. ציין התובע בתצהירו, כמפורט לעיל, כי זמן קצר לאחר הנשיכה, פנה ללשכת הבריאות - נפת עכו, לקבלת טיפול רפואי ראשוני. ב. התובע צירף תעודת עובד ציבור, אותה סימנו ת/1, של ד"ר קלרה נוטנקו, עובדת של משרד הבריאות - לשכת הבריאות המחוזית מחוז הצפון. ג. לת/1 צורפו שני נספחים א1-א2. בנספח א1 תיארה ד"ר נוטנקו את הפצע שנגרם ברגלו השמאלית של התובע, בה ננשך עפ"י הנטען ע"י הכלב, כך: "מספר שריטות שטחיות קצרות ושטף דם מסביב בשוק רגל שמאל". כן צויין בנספח א1 כי הפציעה נגרמה ע"י נשיכה של הכלב דרך הבגדים. ד. ד"ר נוטנקו נחקרה חקירה נגדית על תעודת עובד ציבור זו. במהלך חקירתה הנגדית נשאלה האם נכון יהיה לומר כי לא ניתן לקבוע כי אופי הפציעה יחודי דווקא לנשיכת כלב, ויתכן גם שזה נגרם מסיבה אחרת, למשל שריטה מגדר תיל. על כך השיבה העדה כי "יש פצעים שבוודאות נראים כמו נשיכה. יש פצעים שנראים דומים אבל אני לא יכולה לקבוע בוודאות. יש פצעים שלא נראה סביר כי נגרמו ע"י נשיכה. במקרה הזה אני יכולה להגיד שרוב הפצעים, לפחות אחוז גדול מהפצעים, נראים ככה... הכוונה כמו שאני מתארת במסמך. איני יכולה לשלול שהשריטה יכולה להיגרם עקב שריטה שאינה כתוצאה מנשיכת כלב... חלק גדול מהפצעים שנגרמים ע"י כלב נראים ככה, אבל בוודאות איני יכולה לקבוע. הסתמכתי על דברי המתלונן..." (עמ' 6 לפרו' ש' 13-19). ה. בחקירה חוזרת גם ציינה הרופאה כי השריטות ברגלו של התובע היו שטחיות, וזה אופייני לנשיכת כלב דרך בגדים. שיני הכלב נסגרות דרך הבגד והפצע יותר שטחי מאשר אם השיניים היו באות במגע עם הבשר (עמ' 8 לפרו' ש' 16-17). הוסיפה הרופאה וציינה כי "אם צורת הפצע לא מסתדרת לי אני יכולה להמשיך לשאול את המתלונן, אבל בגדול אני מסתמכת על מה שהמתלונן אומר לי" (עמ' 8 לפרו' ש' 18-19). במקרה הנדון היא לא המשיכה לתחקר את המתלונן לאחר שמסר את גירסתו, כיוון ש"זה הסתדר לי" (עמ' 8 לפרו' ש' 20). ו. נשאלה הרופאה גם האם היתה מציינת בנספח א1 גם פגיעות נוספות, כמו נקע ברגל, לו היה הדבר נאמר לה ע"י התובע, והשיבה: "לא הייתי כותבת... כי תפקידי לא לטפל במכלול הבעיות, אלא רק במניעת כלבת" (עמ' 7 לפרו' שורות 18-19). ז. עדותה של ד"ר נוטנקו מהימנה בעיניי. היינו - הפצע שנוצר ברגלו השמאלית של התובע, אותו היא ראתה ותיעדה בנספח א1 לת/1, אופייני לנשיכות כלבים. ד"ר נוטנקו עוסקת בנשיכות כלבים בלשכת הבריאות מחודש ינואר 1999 (עדותה עמ' 8 לפרו' ש' 12), וככזאת היא בעלת נסיון וברת סמכא בנושא. ח. מעבר לעדותה של ד"ר נוטנקו, גם נתתי אמון בדברי התובע כי פציעתו ברגל שמאל נגרמה ע"י נשיכת כלב, ולא כתוצאה מכל סיבה אחרת. גירסתו זו נמסרה ביום הנשיכה, וזמן קצר לאחר ארועה הנטען, לד"ר נוטנקו, כמפורט בנספח א1 לת/1. עובדה זו יש בה כדי להוסיף למהימנות גירסתו בדבר נשיכתו ע"י כלב ולא מסיבה אחרת. ט. אמנם הנתבעים מעלים השערות כי פציעתו של התובע נגרמה שלא ע"י נשיכת כלב, אלא בדרך אחרת. אולם, גירסה זו נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס שהוא. מכאן גם כי טענה זו לא הוכחה בפניי. י. התובע צריך להוכיח כי ננשך ע"י כלב ברמת הוכחה של 51%, והוא עמד ברמת הוכחה זו, בהסתמך על ת/1 ועדותה של ד"ר נוטנקו, וגירסתו שלו עצמו. יא. לאור כל האמור לעיל אני קובע כי פציעתו של התובע ברגל שמאל ביום 7.11.01 נגרמה ע"י נשיכת כלב. 14. שאלה ב' - האם התובע הוכיח כי ננשך ע"י כלבם של הנתבעים? היות וקבענו לעיל כי פציעתו של התובע נגרמה ע"י נשיכת כלב, עולה השאלה האם הוכיח התובע כי פציעתו נגרמה ע"י נשיכת כלבם של הנתבעים. תשובתי לשאלה זו היא חיובית, ולהלן נימוקיי: א. האמנתי לעדותו של התובע כי ננשך ביום הנשיכה ע"י כלבם של הנתבעים מחוץ לחצר הבית, כפי שמתואר בסעיף 4(ג) לעיל. לא התרשמתי כי התובע המציא את כל סיפור הנשיכה, אלא כי כך היה באמת. ב. חיזוק לגירסתו של התובע מצאתי בתיאור שמסר לנסיבות ארוע הנשיכה ותאור הכלב לד"ר נוטנקו ביום הנשיכה, זמן קצר לאחר הארוע (כפי שעולה מנספח א1 לת/1), כדלקמן: "תאור נסיבות הארוע - לדבריו עבר ברחוב והכלב יצא מחצר הבית ונשך אותו". "תאור מדויק (של הכלב - ח.ש.) - בינוני מעורב אפור לבן". תאור זה תואם את גירסתו של התובע כי הכלב נשך אותו מחוץ לחצר הבית. תאור הכלב כפי שנרשם ע"י ד"ר נוטנקו מפיו של התובע גם דומה מאד לתמונה ב' מתוך 4 התמונות שהוגשו לביהמ"ש (ואין מחלוקת כי תמונה ב' היא תמונתו של כלבם של הנתבעים אשר נטען כי נשך את התובע) אשר מלמדת על כלב בינוני בצבע אפור לבן. כאן המקום להעיר כי טעותו של התובע בזיהוי הכלב, כמפורט בסעיף 6 לעיל, לא פוגם להערכתי במהימנות גירסתו. זיהויו של התובע את הכלב בטעות בתמונה א' לא היה ודאי, ולקחתי בחישוב, כגירסתו, כי היה נרגש, ולכן לא היה יכול לזהות בוודאות ובמדויק את הכלב הנכון. חיזוק לגירסתו זו מצאתי בעובדה שהכלב שבתמונה א' דומה פחות מהכלב שבתמונה ב', לתאור שנתן התובע לד"ר נוטנקו זמן קצר לאחר ארוע הנשיכה, כפי שפירטתי לעיל. ג. הנתבעת והעד עופר דניאלי מטעמה, כאמור לעיל, לא שללו את האפשרות כי הכלב הנדון מסוגל לנשוך, ואת האפשרות כי יצא מחוץ לחצר הבית, שהרי שער החצר ברגיל לא נעול אלא רק סגור. הנתבעת עצמה העידה כי במשך היום כולו יוצאים ונכנסים לחצר הבית בני אדם שונים, בין אם הם בני הבית או שכנים או קרובים או אנשים זרים. ישנה סבירות כי מאן דהוא מהאנשים הנ"ל נכנס לחצר הבית, ולא סגר כלל או היטב את השער כשיצא מחצר הבית. ד. בתה של הנתבעת היא שיצרה את הקשר הראשוני עם התובע, כ- 5 דקות טרם הגיעה של הנתבעת, כמפורט לעיל. בת זו היתה יכולה להעיד על יצירת הקשר הראשוני בינה ובין התובע. בת זו גם היתה יכולה להעיד על כי בפרק הזמן שהיא שהתה לבד בחצר (טרם שאמה יצאה לחצר), השער היה סגור (או פתוח). דא עקא - שהנתבעים בחרו שלא להביא את הבת לעדות, מהסיבה שהיו לה בחינות באוניברסיטה. סיבה זו לא נראית לי סבירה משני טעמים: הבת היתה יכולה להגיש תצהיר עדות מטעמה, בלי קשר למועד שמיעת ההוכחות, ובו תעלה את גירסתה - ולא עשתה כן. הנתבעים היו יכולים לבקש להעיד את הבת במועד אחר שיהיה לה נוח. בנדון יש להפעיל את הכלל שבפסיקה הקובע לאמור כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגירסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד. לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649. במקרה דנן אני יכול להסיק מאי הבאת הבת לעדות כי בידיעתה היו נתונים, שלא היו נוחים לנתבעים. סביר להניח כי נתונים אלה היו תומכים בגירסת התובע בכל הקשור לגירסתו אודות נשיכתו ע"י כלבם של הנתבעים. ה. הנתבעים טענו כי הכלב עבר ניתוח ולכן היה קשה לו לזוז. מכאן כי לא היה יכול לצאת מחוץ לחצר. עם כל הכבוד הנתבעים לא סמכו טענתם זו במסמך וטרינרי כלשהו, הגם שהיה מצוי בידם לפי טענתה של הנתבעת בחקירתה הנגדית (ראה לעיל). ו. הנתבעת בעצמה מציינת כי כשיצאה לחצר הבית היא ראתה את התובע עם קרע במכנסיים, והיא אף ניהלה עמו דין ודברים על מנת להגיע איתו להסדר כלשהו (ראה לעיל). תאור דברים זה, כפי שמתואר ע"י הנתבעת בעצמה, מלמד דווקא כי הנתבעת הבינה שיש ממש בדבריו של התובע, אלא שלא הגיעה עמו כנראה להבנה כספית. במידה והנתבעת היתה סבורה כי אין כל בסיס או ממש לטענתו של התובע, לא היתה מנהלת איתו כל דין ודברים, וגם לא היתה מכניסה אותו לתוך חצר ביתה, כפי שציינה לעיל (אם כי חזרה בה מאמירתה זו בהמשך, כמפורט בסעיף 10(יא) לעיל). 15. כאמור, הגעתי למסקנה כי התובע הוכיח שננשך ביום הנשיכה ע"י כלבם של הנתבעים. הנתבעים ניסו להטיל דופי במהימנות התובע בשתי נקודות עיקריות, כדלקמן: א. במכתב דרישה ששלח ב"כ התובע אל הנתבעים ביום 8.1.02, צויין כי התובע היה אמור למסור מכתב במסירה אישית לנתבעים (המכתב צורף כנספח לנ/2, והסעיף המדובר הוא סעיף 1 למכתב). בכתב התביעה ובתצהירו שינה התובע גירסה זו וטוען כי התובע היה צריך לבצע מסירה אישית לנמען אחר באזור מגוריהם של הנתבעים, ולא לנתבעים עצמם (להלן: "סתירה א"). ב. בכתב התביעה ציין התובע כי לאחר ארוע הנשיכה הנתבעים יצאו מביתם למשמע צעקותיו (סעיף 6 לכתב התביעה). בתצהירו שינה גירסה זו וציין כי רק הנתבעת יצאה למשמע צעקותיו (להלן: "סתירה ב"). 16. התובע נשאל בחקירתו הנגדית אודות סתירות אלה ותירץ כדלקמן: א. אודות סתירה א' הוא חוזר על עמדתו כי המסירה ביום הארוע לא היתה מיועדת לנתבעים אלא לנמען אחר באותו אזור. הוא לא ראה את מכתבו של עוה"ד שנשלח לנתבעים, שם נאמר אחרת, לפני שנשלח (עמ' 10 לפרו' ש' 30-31; עמ' 11 לפרו' ש' 1-3). ב. אודות סתירה ב' ציין התובע כי הוא חוזר על עמדתו כי רק הנתבעת יצאה אליו ולא שני הנתבעים. כשכתב בכתב התביעה שהנתבעים יצאו הוא התכוון לבעלי הכלב (עמ' 10 לפרו' ש' 6-7). 17. כשבחנתי סתירות אלה לא מצאתי כי יש בהן בכדי לפגום במהימנות גירסתו של התובע, בכל הקשור לתאור ארוע הנשיכה. באשר לסתירה א' - אני מאמין לגירסתו של התובע כי לא ראה את המכתב שנשלח לנתבעים טרם שליחתו אליהם. משכך, סביר להניח כי עוה"ד טעה כשרשם שהמסירה היתה מיועדת לנתבעים. בכל אופן, בכתב התביעה ובתצהירו, תיקן התובע טעות זאת. באשר לסתירה ב' - ראוי היה כי התובע ידייק יותר בכתב התביעה, אולם אין בטעות זו בכדי לפגום במהימנות גירסתו לעניין הנשיכה. להזכיר, גם הנתבעת סתרה את עצמה בכל הקשור לתאור הדברים לאחר ארוע הנשיכה הנטענת, כמפורט בסעיף 10(יא) לעיל. 18. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התובע ננשך ביום הנשיכה ע"י כלב שנמצא בבעלותם או בחזקתם דרך קבע של הנתבעים. הנתבעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כל טענת הגנה רלבנטית בגין הנשיכה האמורה (לעניין טענות ההגנה ראה סעיף 41ב לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשל"א-1971). משכך קמה ועולה חבותם בנזיקין כלפי התובע, מכח סעיף 41א לפקודת הנזיקין האמורה, והם אמורים לפצותו על נזקיו הנובעים מהנשיכה. 19. שאלה ג' - מהו סכום הפיצוי לו זכאי התובע. א. בכתב תביעתו טען התובע לפיצוי בגין ראשי הנזק של כאב וסבל, הפסד השתכרות, הוצאות רפואיות, עזרת הזולת, אובדן מכנסיים, נסיעות וטלפונים. ב. התובע לא הוכיח כל נזק מיוחד, לרבות הפסד שכר לעבר. ההיפך הוא הנכון - התובע בעדותו הודה כי לא נוכה משכרו כל שכר עקב העדרותו 9 ימים מהעבודה. כטענתו (ראה עמ' 12 לפרו' ש' 14). ג. התובע אמנם ניסה לטעון כי מעבידו פגע לו בדברים אחרים, כמו חופשה וכד', אולם טענותיו אלה נטענו בעלמא ללא כל אסמכתא, וללא כל ביסוס בכתב. ד. התובע גם לא הוכיח כל הוצאה אחרת שהיתה לו בקבלות. ה. משכך ראש הנזק הרלבנטי במקרה דנן הוא "כאב וסבל". התובע ננשך ע"י כלב, פצעים שטחיים, שהצריכו גם קבלת זריקת טטנוס. אינני שולל את האפשרות כי כתוצאה מהתאונה גם נגרם נקע ברגל שמאל לתובע עקב נפילתו, כתוצאה מהנשיכה, אולם התובע בעצמו ציין כי מדובר בנקע לא קשה שאחרי זמן מה הוא חלף (ראה סעיף 5(ג) לעיל). ו. במצב דברים זה סבורני כי סכום כאב וסבל בשיעור של 4,000 ₪ מהווה פיצוי הולם בנסיבות המקרה דנן. סוף דבר. 20. לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי הנתבעים, יחד ולחוד, יפצו את התובע בגין הנשיכה האמורה, בסך של 4,000 ₪ (להלן: "סכום הפיצוי"). סכום הפיצוי ישולם לתובע תוך 21 ימים מיום מתן פסה"ד, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל. 21. הנתבעים, יחד ולחוד, גם ישאו בהוצאות המשפט של התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל, בתוספת שכ"ט עו"ד, בשיעור של 1,200 ש"ח ומע"מ כדין. נשיכת כלב / תקיפת כלבכלבבעלי חיים