פציעה תוך כדי משחק כדורגל בצבא

להלן פסק דין בנושא תביעה על פציעה בצבא: 1. המערער יליד 1977, ביום 8/7/99 הגיש תביעה למשיב להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), תשי"ט- 1959, בגין פגיעה בברך ובקרסול ימין תוך כדי משחק כדור רגל (להלן: "האירוע"), שהתקיים במהלך שירותו הצבאי. 2. המשיב בהחלטתו מיום 18/5/00 דחה את התביעה בקובעו כי: "הריני להודיעך בזה כי תביעתך הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוות הדעת הרפואית מ- 12/3/00 ו- 13/4/00 המצ"ב הגעתי למסקנה כי לא אירעה לך נכות עקב תנאי שירותך הצבאי, כמשמעותו בס' 1 לחוק. 1. הבדיקה גילתה כי לא אירעה לך נכות בקרסול ימין כתוצאה מהחבלה מ- 8/9/97. 2. אין קשר בין הממצא בחלק האחורי של הברך הירך הרחיקני ובין החבלה הנדונה." על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו. טענות המערער 3. המערער גוייס לשירות סדיר ביום 10/10/96 עם פרופיל 72, בגין שבר ישן ביד ימין. ביום 24/11/96 שובץ כלוחם במג"ב ושירת בחברון. לטענתו ביום 8/9/97 במהלך יום ספורט בבית אל, בעת משחק כדורגל מעד וסובב את קרסול ימין, ובמקביל שחקן מהקבוצה הנגדית בעט בו בטעות עם נעל צבאית בברכו הימנית.המערער טוען כי סבל מכאבים חזקים ועוד באותו היום הוא הובהל לבי"ח הדסה עין כרם, שם עבר סידרת צילומים ברך ימין נחבשה וקרסול ימין הושמה בגבס. למחרת פונה לר"מ 2 שם עבר סידרת טיפולים במשך 3 חודשים בקרסול ובברך ימין. לאחר מכן הוחלט לאשפזו למשך 3 חודשים בבית הבראה 3 לטיפולים פיזיוטרפיים, כאשר בבית הבראה 3 נתגלתה בעיה בכיפוף הברך והמערער נשלח לבי"ח הדסה עין כרם לבדיקות וצילומים. ביום 1/3/98 המערער עבר ארטרוסקופיה ברך ימין וביום 26/5/98 עבר ניתוח בברך, לאחריו הופנה המערער ל- 3 חודשים נוספים לבית הבראה 3 לטיפולים. ביום 7/11/99 שבוע לאחר שיחרורו עבר ניתוח נוסף וטופל בפיזיוטרפיה. המערער טוען כי כיום הוא מוגבל בתפקודו וסובל מהגבלה בתנועות הברך וקרסול ימין וכן מכאבים חזקים, מנפיחויות בקרסול, בהליכה ממושכת ונקעים חוזרים. בנוסף הוא טוען כי כיום הוא במעקב רפואי ואף נוטל כדורים נוגדי כאבים. המערער טוען בנוסף כי הפגימות בקרסול ובברך ימין, בהם הוא לוקה, הופיעו אצלו לראשונה, בעת שירותו וכי בשירותו היו אירועים חריגים ו/או תנאים, שהיה בכוחם לגרום להופעת הפגימות הנ"ל לראשונה. המערער טוען כי פרופ' ביאליק בחוות דעתו מיום 12/3/00 מסתמך על עובדות שגויות, והוא מתעלם מממצאי מיפוי העצם נספח ח' לערעור המתוקן, כשהוא קובע שאין ממצאים חולניים בקרסול ועל כן אין לטענתו קשר בין החבלה לבעיית הקרסול. ובחוות דעתו המשלימה מיום 19/3/01 מסכים פרופ' ביאליק עם הבחנתו של ד"ר ברנפלד, כי הגידול יכול להתגלות בעקבות החבלה, אך הוא טוען כי השבר בעשור פטישון חיצוני לא הוכח וגם זאת מבלי ליתן הסבר למיפוי העצם מיום 16/12/97 (נספח ח' לערר המתוקן) בו הודגם איזור קליטה מוגבר בקרסול ימין. המערער טוען כי אף ד"ר ברנפלד קבע בחוו"ד מיום 24/9/00 כי למרות שסביר שהגידול בברך היה קיים זמן רב לפני השרות הרי שהוא לא הגביל את כושר תפקודו והוא אינו סבל מנכות בגלל הגידול, ד"ר ברנפלד פירט כי גידול זה יכול להישאר שקט לאורך כל החיים וכי טראומה ישירה עשוייה להאיר את קיומו של הגידול, ככלל הוא קובע כי גידולים רבים מסוג זה מתעוררים לאחר טראומה וללא הטראומה הגידול יכול להישאר כבוי לאורך שנים. לעניין הקרסול הוא קובע כי מדובר בחבלה קשה של קרסול ימין שהצריכה גיבוס לתקופה ארוכה וכי מאז סובל המערער מנקעים חוזרים המעידים על חוסר יציבות של הקרסול. על כן ד"ר ברנפלד קבע כי הפתולוגיה של הקרסול נגרמה בעקבות הטראומה שעבר העורר היינו האירוע מיום 8/9/97. לסיכום טענותיו של המערער, יש לקבל את חוות דעתו של ד"ר ברנפלד כי הינה מתבססת על עובדות כפי שהן וקובעת קשר ישיר בין הפגימות להן טוען המערער לבין התאונה מיום 8/9/97. טענות המשיב 4. המשיב סומך טענותיו על חוות דעתו של פרופ' ביאליק מיום 12/3/00 ומיום 13/4/00 לפיהן למערער לא גרמה החבלה הנטענת לפגיעה בברך ימין, אף לא לבליטה הגרמית- סחוסית שנמצאה באקראי בחלקה האחורי של ברך ימין, וכן קבע כי אין ממצאים חולניים בקרסול ימין. המשיב טוען כי החלטתו ניתנה כדין, וכי בעיית הקרסול וברך ימין עליה מלין המערער לא נגרמה ולא הוחמרה עקב תנאי השרות, אלא נתגלתה באקראי במהלך שירותו. המשיב טוען כי לא נגרמה למערער כל פגיעה בברך ימין ומפנה לתיקו הרפואי של המערער: 1. בגליון חדר המיון מיום האירוע (סומן במס' 3), לא נאמר דבר על פגיעה בברך, אלא נרשם כי המערער סובב את הקרסול. 2. בהפניה לרופא מיום 11/9/97 (סומן במס' 4) נכתב כי המערער נחבל בקרסול, ולא נכתב דבר על פגיעה בברך. 3. בהפניה לרופא מיום 25/9/97 (סומן במס' 5) מתייחסים לחבלה בקרסול. 4. בהפניה מיום 2/11/97 (סומן במס' 6) המערער מתלונן על כאבים באזור הקרסול. 5. בהפניה מיום 12/11/97 (סומן במס' 7) נאמר כי החייל נחבל בקרסול בלבד. בנוסף המשיב טוען כי דו"ח הפציעה של המערער אינו אמין כי מולא רק 4 חודשים לאחר הפציעה, קרי ביום 5/1/98, והוגש לביהמ"ש רק במהלך החקירה ולא צורף לכתב הערר המתוקן. זאת ועוד טוען המשיב כי עולה ספק לעניין אמינותו של המסמך באשר למילים "ברך ימין", שלטענתו הוספו מאוחר יותר. כמו כן ממכל המסמכים הרפואיים לא הוצג מסמך שיכול להעיד כי המערער אכן נחבל בברך בספטמבר 1997, ורק כעבור חודשיים מהמשחק מוזכרת הברך. עוד טוען המשיב כי חקירת המערער מעוררת תמיהות. בתחילה הצביע במהלך עדותו באופן אינטואיטיבי על ברך שמאל כברך שנפגע בה במשחק רק לאחר שהתעשת חזר בו. המשיב מתבסס בטענותיו על חוות דעתו של פרופ' ביאליק אשר קבע כי בהתייחס לקרסול הבדיקה גילתה כי לא אירעה למערער נכות. ומסקנתו היא כי נקעים חוזרים לאחר חבלה, מדובר בחוסר יציבות של הקרסול הימני עומדת בסתירה בבדיקת המערער שאין סימני חוסר היציבות של הקרסול. המשיב טוען כי, בהתייחס לברך משלא הוכיח המערער כל קשר בין הפגיעה בברך למשחק הכדורגל צריכה תביעתו להידחות. ובנוסף לטענתו התזה שמוצגת ע"י ד"ר ברנפלד אינה מגובה באסמכתאות מהספרות המקצועית המוכרת. המשיב טוען כי יש לקבל את חוות דעתו של פרופ' ביאליק כי הבעיה בחלק האחורי של הברך נתגלתה באקראי היא לא נגרמה ע"י חבלה ולא יכלה להיגרם או להיות מוחמרת. המשיב טוען כי קיימת הסכמה בין המומחים כי מדובר בגידול שפיר שנמצא זמן רב לפני שרותו הצבאי של המערער ולא שינה את אופיו השפיר מבנהו וצורתו. ולא הוכח כי חל שינוי במצב הנגע שהיה קיים. היבט רפואי- חוות דעת מומחים 5. מטעם המערער הוגשו חוות דעת ע"י ד"ר ברנפלד מיום 24/9/00 בה הוא קבע כי: "בהתייחסותי לסוגיית הקשר של החבלה שנגרמה במהלך השרות לנכותו יש לחלק את בעיותיו לשתיים: הגידול בעצם הירך - אכן מדובר בגידול שפיר שנמצא זמן רב לפני שרותו הצבאי, אולם לא היה בו כדי להגביל את כושר תיפקודו והוא לא סבל מנכות כל שהיא כתוצאה מגידול זה. התהליך החריף החל באופן ברור לאחר החבלה. גידול מסוג זה יכול להישאר "שקט" לכל אורך החיים. "טראומה ישירה" באזור בהחלט עשוייה להעיר את קיומו של הגידול, באופן שהגידול לאחר הטראומה, גרם לנכות משמעותית בתיפקודו…. טראומת הקרסול הימני- מדובר בחבלה קשה של קרסול ימין….טרם החבלה לא סבל מבעיות כלשהן בקרסול, אולם לאחר התאונה הופיעו מס' נקעים חוזרים על קרסול זה, כלומר מדובר גם בחוסר יציבות של הקרסול הימני.גם כאן איני יכול שלא לשייך את הפתולוגיה הזו לטראומה במהלך שירותו הצבאי." 6. מטעם המשיב הוגשו חוות דעת רפואיות ע"י פרופ' ביאליק מיום 12/3/00, וחוות דעת מיום 13/4/00 וחוות דעת נוספת מיום 19/3/01 בחוות דעתו מיום 12/3/00, בפרק הדיון כותב פרופ' ביאליק: "נחבל חבלה סיבובית בברך ימין. החבלה לא גרמה לפגיעה בברך ימין. במקביל ובמקרה נמצאה בליטה גרמית- סחוסית, בחלק האחורי של הברך- הירך הרחוקני, שלא נגרמה ומצבה לא הוחמר ולא יכלה להיגרם על ידי החבלה. אין ממצאים חולניים בקרסול. לפיכך אין קשר בין החבלה ביום 8/9/97 ובין בעיית קרסול וברך ימין." ההתייחסות של פרופ' ביאליק, בחוות דעתו מיום 13/4/00, ניתנה כתשובה לשאלתה של הגב' שרה משעל: "האם הגוש בירך ימין קשור לחבלה הנדונה?". בה הוא כותב כי: " בחוו"ד מיום 12/3/00, ישנה התייחסות ברורה וחד משמעית לגוש (בליטה גרמית- סחוסית) כממצא מקרי לחבלה. לפי המסמכים מדובר בגידול שפיר...ובחוות דעתי הוסבר חד משמעית שלא נגרם ולא יכול היה להיגרם ע"י החבלה ונמצא באקראי בזמן הברור שלאחר החבלה." בחוות דעתו מיום 19/3/01 פרופ' ביאליק כותב כי: "קיימת הסכמה מלאה בין הכתוב בחוו"ד של ד"ר ברנפלד ובחוות דעתי, באשר לאבחנה של ממצא באזור ברך ימין. כאמור, מדובר בגידול שפיר, בנוי ריקמה סחוסית, המופיעה במקום אופייני לו, דבר שמוכר ומוסכם על פי הכל, בספרות ולפי נסיוני הרב שנתי באורתופדיה. ד"ר ברנפלד טוען נכון, שגידולים מסוג זה יכולים להתגלות באקראי בעקבות החבלה....גם ד"ר ברנפלד מסכים, שהגידול לא שינה את צורתו, את מבנהו, או את אופיו השפיר בעקבות החבלה, אלא, החבלה "העירה" את תשומת לב הרופאים לקיומו. לפיכך, אין כל ראיה או הוכחה בחוות דעתו של ד"ר ברנפלד, שחל שינוי כלשהו במצב הנגע שהיה קיים ולא השתנה בעקבות החבלה הנידונה. לא נגרמה כל פגיעה לברך עצמה בעקבות החבלה ביום 8/9/99. ולמטה מזה הוא מוסיף: בקשר לקרסול ימין, טוען נכון ד"ר ברנפלד, שהתעורר חשש לשבר באסור פטישון חיצוני. שבר זה לא הוכח כנכון בהמשך הברור...בגוף חוות דעתו של ד"ר ברנפלד ..כתוב במפורש: "אין סימני חוסר יציבות" (קרסול ימין). בניגוד לכך, כותב ד"ר ברנפלד, שהנקעים החוזרים...מעידים על חוסר יציבות הקרסול. אין כל צילום רנטגן המעיד על קרע, אף לא חלקי, ברצועה צידית חיצונית או פנימית, או שינויים לאחר חבלה בקרסול. כמו כן בבדיקה שערכתי למר גולן ביום 12/3/00, לא מצאתי כלל הגבלת תנועות בקרסול (מזערית, לפי בדיקת ד"ר ברנפלד). לפיכך, בסיכום, אין כל הוכחה קלינית, או באמצעי הדמיה, לנכות בקרסול, כפי שהבעתי בחוות דעתי הקודמת." ההיבט המשפטי 7. הגדרת המונח "נכות" בחוק הנכים מהווה נקודה מרכזית בדיון בהכרה על פי חוק הנכים. הגורםהמרכזי הגלום בהגדרה זו הוא הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין השירות הצבאי. סעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט1959- מציב שתי דרישות מהותיות לצורך קביעת קיומו של קשר סיבתי: 1. על הפגימה / מחלה להיווצר תוך כדי השירות כלומר, במסגרת השרות הצבאי. 2. הפגימה / מחלה צריכה להיות עקב השירות הצבאי (קשר תוצאתי). השאלה אם פגיעה נגרמה "תוך" שירותו הצבאי של התובע אם לאו, הינה שאלה עובדתית של נקודת מקום וזמן במהלכה אירע האירוע אשר גרם לנכות. המרכיב השני בשאלת הקשר הסיבתי בהגדרת הנכות היא כי האירוע אירע עקב השירות הצבאי, כלומר, דרישה לקשר תוצאתי בין השירות הצבאי לפגיעה קשר תוצאתי של סיבה ומסובב נבחן בכל תביעה המוגשת לקצין התגמולים. בית המשפט העליון פסק כי המבחן לקביעת הקשר הסיבתי שבין השירות בצה"ל לבין הפגיעה אינו "הקשר הסיבתי הטיפוסי" אלא "הקשר הסיבתי הקונקרטי". השאלה היא, אם הפגיעה הקונקרטית הייתה מתרחשת - באותה שעה ובאותה צורה אילו החייל לא היה אותה שעה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי השירות הצבאי ולנסיבותיו. בע"א 681/82 אריה מישורי נגד קצין התגמולים פ"ד מ(1)470, ציטט כב' השופט ג. בך את דברי כב' השופט זילברג בפסק הדין המנחה ע"א 137/64 גיורא וינשטיין נ' ק. התגמולים פ"ד יח(2) 510: "אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אלמלא שירותו, האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג, בחיים האזרחיים או לא? עליו לרכז מעייניו לפגיעה הקונקרטית ולשאול את עצמו האם היא הייתה מתרחשת באותה שעה ובאותה צורה - אילו החייל אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות הצבאי. זהו המבחן ואין בלתו" (שם, בעמ' 473). ובהמשך מוסיף כב' השופט בך מדברי כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) זוסמן בעניין וינשטיין הנ"ל: "הנטייה הקונסטיטוציונאלית למחלה מסוימת אינה היא גופה אתחלתה דמחלה, היא מהווה רק תנאי קודם להתעוררות המחלה, אך משנתקיים התנאי היא מתהווה או נוצרת על ידי האירוע שפגע". באשר לנטל ההוכחה שעל המערער להוכיח כי המחלה נגרמה או הוחמרה עקב השירות, יש לפנות להלכת רוט (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מ"ה(5)203), הדנה בנטל ההוכחה ואף מאבחנת בין שירות קצר כגון סדיר, מילואים, לבין שרות ארוך כגון קבע בצה"ל או שירות במשטרה. נטל ההוכחה בשאלה הקשר הסיבתי מוטל על התובע, כפי שנקבע בפרשת רוט הנ"ל: "נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מהנדבכים הדרושים להקמת עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע (ביהעדר הוראה אחרת בחוק, כאמור לעיל). אולם, בעוד שנטל השיכנוע, היא "החובה מס' 1" כהגדרת השופט אגרנט (בתוארו אז) בע"פ 28/49 (זרקא נ' היועץ המשפטי וערעור שכנגד, פד"י ד', 504) רובץ של התובע מתחילתו של ההליך ועד סופו (לעניין מידת ההוכחה ראה בהמשך), הרי שנטל הבאת הראיות, היא "החובה מס' 2" יכול ויעבור מצד אחד למשנהו במהלך ההליך. כך גם כאן, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי לשירות, אולם משהוכיח קיומן של נסיבות מסויימות במהלך השירות, על קצין התגמולים הנטל לסתור קיומו של קשר סיבתי כזה. הנסיבות המסויימות אותן על התובע להוכיח על מנת להעביר את הנטל המשני אל שכמו של קצין התגמולים , נעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי, אותו ניתן לקשור מבחינת סמיכות הזמנים, אל פרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים) ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה. כאשר מדובר בשירות ארוך וממושך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברתו של נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע התובע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בהיעדר נסיבות מיוחדות שכאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, שוב אין הצדקה לחזקה הראייתית האמורה". דברים דומים נאמרו בפס"ד ע"א 612/74 סעדי נ' קצין התגמולים, פ"ד כט (2) 794: "אין הוא חייב להוכיח אירוע יוצא דופן דווקא בעת השירות הצבאי, אבל הוא חייב להוכיח שבעת שירותו הצבאי היה נתון עקב השירות במצבים קשיים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחיים האזרחיים, ולשם כך צריך לבדוק מה היו נסיבות השירות בעת הופעת המחלה או לפני הופעתה". לעניין מידת ההוכחה נאמר בפרשת רוט (ע"א 472/89, קצין התגמולים נגד רוט פ"דמה(5) 203) נאמר: "לעניין מידת ההוכחה נראית לי דעתו של השופט בך בע"א 187/83..., לפיה אין די בהצבעה על אפשרות תאורטית גרידא לקיומו של קש"ס. כדבריו (בעמ' 366)"... מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה, אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". לעניין הטענה להחלת חזקת הפגימה אמר ביהמ"ש בפרשת רוט, כי: "בית המשפט זה קבע בשורת החלטות כי מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידו...טעמה והגיונה של ההנחה המשפטית בדבר הקשר הסיבתי המלא לשירות, היו נעוצות בהוכחתם של אירועים מיוחדים במהלך השירות אשר אותם ניתן היה לקשור למחלה. כאשר מדובר היה בשירות צבאי קצר כגון שירות חובה סדיר או שירות מילואים שנתי או מיוחד, היה בית המשפט נכון במידה רבה יותר להחיל את החזקה האמורה על סמך "התנאים הכללים של השירות הצבאי הפעיל בזמננו המלווה בדרך כלל במאמץ גופני ובמתח נפשי..." אם כן, נטל הראיה על פי חוק הנכים הוא על התובע, כאשר הרמה הנדרשת ממנו להוכחת תביעתו הינה ברמה של תביעה אזרחית רגילה, דהיינו הטיית הכף במאזן ההסתברויות. וכך נאמר בע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד(3) 646, 654: "המוציא מחברו עליו הראיה" הינו כלל בסיסי בדין האזרחי, ובאופן רגיל מוטל על התובע בתביעה אזרחית גם נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות, אלא אם כן נקבעת בחוק חזקה הפוכה (ראה: א. הרנון דיני ראיות, חלק ראשון (הוצאת דפוס אקדמי, תש"ל), עמ'189 ). על התובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו, להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%. כלל זה חל גם על מה שקרוי "חוקים סוציאליים", לרבות חוקים על פיהם רשאים נכים ונפגעים אחרים לתבוע פיצויים ותגמולים...". בפרשת רע"א 5499/92 קצין התגמולים נגד דפנה בן עד פ"ד מז(2) 471 נקבע כי נטל הראיה אינו גבוה במיוחד. אין התובע תגמולים חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של קרוב לוודאי ודי אם עולה מהוכחות בשלמותן לרבות החומר הראוי כי מתקבל מאד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות לפרוץ המחלה, אך מצד שני אין די בכך שיעלה בידו לשכנע כי קיימת אפשרות תיאורית כלשהי בדבר קיום הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין התהוות המחלה. השאלה במקרה שלפנינו הינה האם האירוע כפי שתואר ע"י המערער גרם לפגימות, נשוא הדיון, או רק החמירו את מצבו הרפואי. בעניין ע"א 519/71 מוסקוביץ נ' קצין התגמולים פ"ד כו (2) 612 נקבע, כי אם לקה חייל בנכות שעליה נתבע תגמול עקב אירוע הקשור בשירותו כי אז קיים קשר סיבתי בין הנכות לבין השירות על אף המגמה למחלה שהיתה כבר סמויה בגופו. (כמו כן ראה ע.א. 137/64 גיורא וינשטיין נ' קצין התגמולים פ"ד יח (2) 510 וכן ההלכה בעניין ע"א 681/82 אריה מישורי נ' קצין התגמולים פ"ד מ (1) 470). ישנם מקרים בהם יבחן בית המשפט האם הנכות נגרמה או הוחמרה עקב השירות, כך בע"א 4094/96 מירב מיידלר נ' קצין התגמולים (לא פורסם) בו מצוין מקרה של מצב רדום של פיקה חופשית בברך שנתעורר עקב מאמצים בשירות ונקבע כי קיים קשר סיבתי בין הפגימה לבין השירות. במקרה זה המערערת טענה כי תוך כדי ועקב השירות לקתה בהפרעות בברכיה, שם קבע ביהמ"ש: "נראה לי, על סמך הראיות שהיה בפני ביה"מ קמא, שאין בסיס למסקנה שפגיעה זו אינה קשורה בשירותה הצבאי. אין לומר כי למאמץ היתר הכרוך בשירות לא היתה השפעה על התפתחות הפגיעה... מה שמקשר את השירות לנכות הוא שבפועל ממש נגרמה הפגיעה, אפילו על יסוד המצב בברכה, עקב מאמץ היתר שהיה כרוך בשירותה הצבאי, ואין ספק שמאמץ יתר זה נעשה לצורך השירות" (סעיף 4 לפסק הדין). כמו כן השווה לע"נ 188/92 ד"ר בוקאי נ' קצין התגמולים (לא פורסם) שניתן ע"י ועדה זו. בע"נ 188/92 יקותיאלי נ' קצין התגמולים טען המערער כי הפגימה נגרמה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי וזאת בניגוד לדעתו של קצין התגמולים שהכיר בפגימה בברכו שהוחמרה בתקופת השירות בשיעור המגיע למחצית הנכות הכללית. באותו מקרה שירותו הצבאי תואר בתנאי מאמץ ניכרים: "האימונים נמשכו כ- 10 שבועות כללו אימוני חי"ר מפרכים, סדרות שדאות, מסעות ארוכים עם חגור ונשק, אימוני כושר גופני וריצות ממושכות. כל זאת בתנאי מאמץ גופני ניכר תוך ביצוע תנועות מרובות חוזרות ונשנות של כפוף ויישור הברך לאחר הטירונות נשלח העורר לקורס תצפיתנים במסגרת המודיעין הצבאי. הקורס נמשך 12 שבועות, כלל אף הוא אימונים פיסיים מפרכים...". דיון ומסקנות 8. ומן הכלל אל הפרט, לאור הפסיקה העניפה שהוצגה לעיל, ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו במסמכים שצורפו, לרבות תיקו הרפואי של המערער וחוו"ד המומחים הנ"ל סבורים אנו כי במקרה שלפנינו הונחה התשתית העובדתית בנוגע לאירוע נשוא הדיון, משהוכיח המערער כי הוא נפגע במשחק הכדורגל. לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים אנו סבורים כי יש להכיר בחבלה בקרסול בקשר של גרימה עם השירות. הקשר נלמד מהמסמכים הרפואיים שצורפו, לפיהם החל מיום התאונה, כבר בגיליון חדר המיון המערער התלונן על כאבים בקרסול ואף קרסולו גובס ובהמשך כל ההפניות, שהוזכרו לעיל ומצורפות אף הן לתיקו הרפואי של המערער, מוכיחות כי המערער אכן התלונן על כאבי הקרסול ואף טופל בהתאם. לעומת זאת בעניין הברך דין הערעור להדחות. כעולה מחומר הראיות מתעודת חדר המיון מיום האירוע נרשם: "היום סובב את קרסול ימין". אין שום התייחסות לברך פגועה. (תעודת חדר המיון סומנה 3 בתיק הרפואי). שלושה ימים לאחר האירוע, ב- 11/9/97, ד"ר בצלאל כותב כי המערער: "נחבל בקרסול ימין לפני 3 ימים". (מסמך 4 בתיק הרפואי) ואף בטופס הפניה נוסף מיום 25/9/97 יש התייחסות של הרופא המטפל רק לעניין הקרסול (מסמך 5 בתיק הרפואי), ואף בטופס ההפניה מיום 9/11/97, נכתב במפורש כי המערער "מתלונן על כאבים ונפיחות באזור קרסול של רגל ימין" (מסמך 6 בתיק הרפואי), ועדות נוספת הינה הפניה מיום 12/11/97 (מסמך 7 בתיק הרפואי) שגם לפיה ניתן לראות בברור כי חבלת המערער הינה בקרסול ימין. רק בהפניה מחודש נובמבר 1997, קרי חודשיים מיום האירוע, מוזכרת לראשונה חבלה בברך, (מסמך 8 בתיק הרפואי). לפיכך, בעניין הרפואי אנו מעדיפים את חוות דעתו של פרופ' ביאליק על פני חוו"ד של ד"ר ברנפלד. נראה כי קיימת הסכמה אליבא דשני המומחים כי מדובר בגידול שפיר שנמצא אצל המערער זמן רב טרם גיוסו, כמו כן לא הוכח כי חל שינוי במצב הנגע שהיה קיים לפני האירוע. אשר על כן אנו קובעים כי קיים קשר של גרימה בין הארוע שארע ביום 8/9/97 במהלך השירות לבין הקרסול. באשר לברך לא מצאנו מקום להתערב בהח' המשיב ואנו דוחים את הערעור. המשיב ישלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ש"ח וכן מחצית מהוצאות חוות הדעת על פי קבלה שתומצא. שירות צבאיצבאדיני ספורטכדורגל