האם עובד מסגרייה יכול לקבל פיצויים בגלל ירידה בשמיעה ?

פסק דין בפני תביעה לפיצויים על נזקי גוף שנגרמו לתובע, על פי הטענה, במהלך עבודתו כשכיר אצל הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת). הנתבעת 2 הינה חברת ביטוח שביטחה את הנתבעת, ולפיכך מחוייבת ישירות כלפי התובע על פי חוק חוזה הביטוח. התובע, יליד 63', עבד כמחסנאי אצל הנתבעת, החל ממאי 89' עד אוקטובר 96'. הנתבעת היתה, במועדים הרלוונטיים לתביעה, חברה אשר בבעלותה מסגרייה גדולה, הבונה ארגזים על שילדת משאיות של חברת "קוקה-קולה". במסגרייה, שהינה מבנה גדול עם גג וקירות, נמצאו מכונות כגליוטינות, משחזות, פטישים, מכונה לכיפוף ברזל וכד', אשר השמיעו רעש רב. המחסן בו עבד התובע היה במרכז המפעל, צמוד לאגף המסגרות הכבדה, ולפיכך היה התובע חשוף לרעש מתמיד מבחוץ. במהלך קורס למפעילי עגורנים, שעבר התובע בשנת 94', נדרש לערוך בדיקות שמיעה, ואז התגלה הליקוי בשמיעתו. לדבריו, החל לחוש בליקוי בשמיעה כבר מס' שנים קודם לכן, שהחמיר במהלך הזמן. עם זאת, גם לאחר שהתגלה הליקוי בבדיקות השמיעה שעבר בשנת 94', המשיך לעבוד באותו תפקיד עד לפיטוריו בשנת 96' (ללא קשר לליקוי דנן). בשנת 98' חזר לעבוד אצל הנתבעת באותו תפקיד, עד לפיטוריו בשנת 2000 עקב סגירת המפעל. לטענת התובע, העסיקה אותו הנתבעת בניגוד לפקודת הבטיחות בעבודה ובניגוד לתקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות הבטיחות ברעש). הנתבעת לא נהגה בשיטת עבודה בטוחה, לא סיפקה אמצעי עבודה בטוחים למניעת הפגיעה, התרשלה בפיקוח על ביצוע העבודה, נמנעה מלבנות קיר הפרדה בין המחלקות השונות על מנת להקטין את עוצמת הרעש במחסן, ידעה שאין אפשרות ליישם שימוש באטמי אזניים, וכל פעולותיה בנושא הבטיחות היו למראית עין. המחלוקות בין הצדדים הינן בדבר קיומו של רעש מזיק, כהגדרתו בתקנות, בסביבת עבודתו של התובע, התרשלות הנתבעת ו/או הפרת חובה חקוקה בהנהגת שיטת עבודה בטוחה, הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה במפעל לבין נזקי התובע, אשם תורם וכמובן גובה הנזק. תנאי העבודה של התובע וחשיפתו לרעש מזיק אין חולק, כי עיקר עבודתו של התובע בוצע במחסן שהיה ממוקם באמצע המסגריה, אך במהלך שעות עבודתו היומיות (שהיו לעתים קרובות יותר משמונה שעות) יצא מהמחסן אל המסגריה לצורך ביצוע תפקידו. קירות המחסן לא היו ממוגנים כנגד רעש אלא חלקם בלוקים וחלקם פחים בעובי 2 מ"מ (הוצגו תצלומים). בין המסגריה למחסן היה דלפק שירות פתוח, בכדי לאפשר לתובע לתת שירות לעובדים המקבלים סחורה. הקיר שמול המסגריה היה עשוי חלקו בלוקים וחלקו מפח, כאשר המטר העליון של הקיר עשוי מרשת. לטענת התובע, הנתבעת לא התקינה קירות מגן למחסן, האטומים כנגד רעש, כך שהתובע היה חשוף לרעש בעבודתו משלושה מקורות רעש עיקריים: בחזית היתה המסגרייה, מצד שמאל למחסן היו מכונות החיתוך (גיליוטינות) והכיפוף, וצמוד לקיר האחורי של המחסן היה קומפרסור, וכולם עבדו באופן מתמיד ברעש חזק. בנוסף, המקום שימש כמוסך לטריילרים של המשאיות, ולעיתים נעשו בו תיקונים בפטישי אויר. העד מטעם התובע, יורם עטייה, עבד עם התובע בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, משנת 88' ואילך. הוא עבד במסגריה ובמוסך, בהידראוליקה ופנאומטיקה. עטיה העיד כי התובע, כמחסנאי, נתן שירות לעובדים מהדלפק הפתוח במחסן. הדלפק היה מול המסגריה, כחלק אינטגרלי ממנה, כך שלעתים לא יכול היה התובע לשמוע את העובדים הקוראים בשמו, כשהיה במחסן, בשל הרעש החזק ששרר בו. גם עטיה העיד כי המחסן היה מוקף בשלושה מוקדי רעש חזקים. הוא צרף שרטוט שערך, לפיו המחסן בנוי משני קירות בלוקים ושתי מחיצות פח, כאשר בצמוד למחיצות הפח, מבחוץ, עמדו הקומפרסור, מסור סרט, אבן השחזה ומכונות חיתוך וכיפוף. גם אזור הדלפק היה בחלקו העליון מפח ורשת. גם העד עצמו שהה מתוקף תפקידו במחסן לעתים במשך שעות. הוא הגדיר את הרעש במחסן כרעש חזק, ומחוץ לו - "רעש אימים". העדים מטעם הנתבעת לא חלקו על תיאור המחסן ומיקומו, הגם שטענו כי הרעש בו לא היה חזק במיוחד. יודגש, כי איש מעדי הנתבעת לא היה איש שטח אלא כולם אנשי ניהול. לדברי העד עטיה, היה המחסן ממוקם בעבר במבנה בלוקים המרוחק יותר מהמכונות המרעישות, אך מבנה זה הוסב לחדר הידראוליקה, שכן ההנהלה רצתה שהמחסן יהיה בלב המסגריה כדי ליעל את העבודה והנגישות של העובדים לחלפים הנחוצים להם. מנהל המפעל, מר זרחוביץ, אישר בחקירתו הנגדית, כי בעבר היה המחסן במקום מרוחק יותר ממקום המכונות המרעישות, ובנוי כולו מבלוקים. לא היה לו הסבר לכך שהמחסן בו עבד התובע, הממוקם בלב אזור הרעש, היה בנוי באופן פחות מבודד ואטום לרעש מאשר המחסן המרוחק. הוא נשאל, מדוע לא הועבר המחסן לשטח מרוחק יותר מהמסגריה, בהתחשב בכך ששטח המפעל היה 5 דונם, והשיב כי לא היתה כל מניעה לכך, אך הדבר לא נעשה כי לא היה צורך בכך. הוא הודה, כי ניתנה עדיפות לשיקול של זמינות גבוהה של המחסן לעובדי המסגריה. גם המנכ"ל מר גולדנברג, שנכנס לתפקידו בשנת 96', נשאל מדוע לא דאג כי המחסן ימוקם באזור מרוחק ממרכז הרעש, והשיב כי לא היתה כל מניעה לעשות זאת, אך אף אחד לא בא והתלונן על הרעש. יחד עם זאת, היו שיקולים שונים שניתן היה לשקול אילו היתה בקשה כזו ולא בהכרח היה נענה לה. מר כהנא, ששימש במהלך תקופה מסויימת כממונה בטיחות במפעל (כתפקיד צדדי בצד תפקידו כקניין) הודה כי היה מבנה מרוחק יחסית ששימש כחדר הידראוליקה ושימש בעבר כמחסן, לפני תחילת עבודתו (שנת 81'), ולא ידוע לו מדוע הועבר המחסן לתוככי המסגריה. עדויות התובע ומר עטיה, בדבר הרעש החזק ששרר במחסן, היו מהימנות עלי, והן עולות בקנה אחד עם תנאי השטח כפי שתוארו בעדויות ובצילומים שהוגשו. סקרי הרעש מטעם המוסד לבטיחות וגהות מטעם הנתבעת הוצגו שלושה דו"חות סקרי רעש של המוסד לבטיחות וגהות: משנת 93', 96' ו-97'. רק בבדיקה האחרונה נעשתה מדידה של הרעש במחסן עצמו ובדלפק השירות שלו. בבדיקה מיום 11.9.97 נמצא כי מפלס הרעש בחלון הניפוק במחסן (במדידה אישית של הרעש באזנו של העובד) היה בין 77.4 עד 83.9 דציבל. בשטח המחסן (בבדיקת שטח) נמדד מפלס רעש שבין 64.7 ועד 74.4 דציבל. באולם העבודה נמצאו רמות רעש בין 75 ל- 103 דציבל. המקומות הרועשים יותר היו סמוך למשחזת היד, דפיקות פטיש ליישור פח, חיתוך בדיסק ידני חשמלי, משחזת יד חשמלית גדולה, מסור פנדל גדול, פטיש חשמלי. רעש הרקע באולם המסגריה, בבדיקת שטח, היה בין 77.4 ל- 88.9 דציבל. תוצאות הבדיקה שנערכה במאי 96' הראו בין 75 ל-100 דציבל באולם העבודה, כשהמקומות הרועשים יותר הם חולץ ניטים פנאומטי ומסור ברזל. תוצאות הבדיקה שנערכה בשנת 93' הראו בין 77 ל-105 דציבל באולם העבודה, כשהמקומות הרועשים יותר הם משחזת היד, מסור ברזל, גיליוטינה, חיתוך בלהבה. מר גולדנברג העיד כי לא טיפל ברישום מפלסי הרעש במפעל ובניהול יומן בנושא. בחקירתו הנגדית עלה כי לא ידוע לו היכן כל סקרי הרעש שנערכו ע"י המוסד לבטיחות וגהות משנת 96' ואילך, למעט אלה שהוגשו, שכן המפעל נסגר. מר זרחוביץ העיד כי לא ידוע לו מדוע הוצגו מטעם הנתבעת סקרי שלוש בדיקות בלבד, לתקופה של יותר מעשור, שעה שלטענתו היו בדיקות כאלה כל שנה. משעומת עם גרסת מר כהנא, כי כל שנתיים-שלוש היו בדיקות רעש במפעל, השיב כי יכול להיות שהבדיקות נעשו כל שנתיים-שלוש, ויכול להיות גם שלא הצליחו למצוא את התוצאות של הבדיקות האחרות שנערכו, שכן המפעל נסגר והניירת נגנזה אי שם בארכיב. טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן התביעה הוגשה בשנת 99' כאשר המפעל היה עדיין פעיל וקיים ולא היתה כל מניעה לאתר את כל הדו"חות שנערכו. הצגה חלקית של הדו"חות אומרת דרשני - או שלא נערכו בדיקות אחת לשנתיים, כדרישת התקנות, או שהנתבעת בחרה והציגה רק את הדו"חות הנוחים לה יותר. יצויין כי בשלושת הדו"חות שהוגשו, נקבע ע"י המוסד לבטיחות וגהות כי המפעל הינו מקום עבודה ברעש מזיק ועל כן נדרש בהם מהנתבעת להקפיד על שימוש בציוד מגן אישי נגד רעש ע"י העובדים וכן לבצע להם בדיקות לתקינות שמיעה אחת לשנה. בכל אחד מהדו"חות שנשלחו לנתבעת פורטו החובות שקובע החוק, וביניהם: להפחית את מפלסי הרעש הגבוהים במקום העבודה באמצעים טכניים-הנדסיים כדי שיגיעו לרמה הנמוכה מהחשיפה המירבית המותרת; לבודד כל מקום עבודה שבו מפלסי הרעש גבוהים מהחשיפה המירבית המותרת באופן שרק העובדים החיוניים לתהליך העבודה יימצאו באותו מקום; הדרכה מדי שנה לפחות. שלושת העדים מטעם הנתבעת העידו כי לא התייחסו להנחיות שהופנו אליהם בדו"חות כאל הוראות אלא כאל המלצות גרידא, שלא יושמו כלל, בין משום שאיש מהעדים לא ראה עצמו כאחראי לנושא הבטיחות ובין משום שסברו כי ממצאי הבדיקות "תקינים". לא היתה בפי העדים תשובה כלשהי משנשאלו על נקיטת אמצעים מצידם, נוכח הקביעה כי המפעל נמצא כמקום עבודה ברעש מזיק. לטענת התובע, תוצאות הבדיקות אינן משקפות את הרעש האמיתי ששרר במסגריה, שכן לפי הוראת הפקידה פרח סלומון, והמנהל דוד זרחוביץ, בזמן הבדיקות לא הופעלו המכונות המרעישות ביותר, כך שתוצאות הבדיקות אינן משקפות את המציאות. טענה זו אינה ברורה לי, שכן מבצעי הבדיקות מדדו במדידות אישיות את העובדים שעבדו ליד כל מכונה ומכונה המוזכרת בדו"חות שהוגשו, לשנים 93', 96' ו-97', ולא יעלה על הדעת שהמפקחים מטעם המוסד לבטיחות וגהות מדדו את הרעש בעת שהמכונה אינה עובדת (שהרי נמדדו ליד כל מכונה ערכי רעש גבוהים). התובע בתצהירו לא הצביע על מכונה מסויימת אשר כובתה במתכוון ולכן אינה מוזכרת בדו"חות, ובחקירתו הדגיש את פטישי האוויר. יצוין כי בשניים מהדו"חות מוזכרים פטישים, ובכולם מפורטות מכונות מרעישות רבות. יצויין כי העד מטעם התובע, מר עטיה, לא התייחס בתצהירו לטענה זו, והמנהלים שהעידו מטעם הנתבעת, לרבות מר זרחוביץ, לא נחקרו עליה. לפיכך אין הטענה מבוססת במידת הצורך. יחד עם זאת, הוכח על סמך הדו"חות שהוגשו כי במסגריה שרר במקומות רבים רעש מזיק, כהגדרתו בתקנות, וכי בעמדת דלפק הניפוק שרר רעש המתקרב לרמה זו. על מידת הרעש בדלפק ובמחסן קשה ללמוד קונקלוסיבית ממדידה יחידה שנערכה בשנת 97', אך ניתן להסיק מסקנות ממיקומו ביחס למכונות המרעישות במסגריה, ממבנהו הפתוח, מהחומרים הלא מבודדים מהם נבנה, ומעדויות התובע ועטיה. אמצעי מיגון לטענת התובע, כשנה-שנתיים לאחר תחילת עבודתו, סופקו לעובדים אטמי אזניים. ברם, האטמים לא היו יעילים בשבילו, שכן מתוקף תפקידו במחסן היה בקשר מילולי רצוף עם העובדים, ענה לטלפונים, וטיפל בספקים ולקוחות שהגיעו למפעל לקחת פריטים; לא ניתן היה לבצע כל זאת עם אטמי האזניים. רק כאשר יצא מהמחסן היה משתמש באטמים. מנהלי הנתבעת היו מודעים לכך, ולא הביעו כל הסתייגות, שכן היה ברור להם שלא ניתן לעבוד עם אטמים במחסן. העד עטיה העיד כי בשלב מסויים חולקו לעובדים פקקי אוזניים, אולם לא נעשה בפועל כל פיקוח ע"י המעביד לאכיפת השימוש בהם. בנוסף, השימוש לא היה מעשי מבחינת התובע שכן לא היה ניתן לשמוע צלצולי טלפונים, לתת שירות לעובדים הנמצאים במקום וזקוקים לעזרת המחסנאי. במהלך כל שנות עבודתו, לא היתה כל אכיפה של השימוש באטמי אזניים מצד המעביד. עטיה העיד כי בשנים האחרונות הוגשו תביעות בגין נזקי רעש ע"י שני עובדים נוספים במפעל, אברבנאל ופאריד. טענה זו לא הוכחשה. המנכ"ל גולדנברג העיד כי לא ידוע לו אם התובע השתמש באמצעי מיגון כאטמי אזניים ופקקים, אשר עמדו לרשותו. ההנהלה (והוא בכללה) לא בדקה אם העובדים משתמשים באטמים או אזניות. המנהל זרחוביץ העיד כי בתוך המחסן לא היה ניתן וצריך לעבוד עם האזניות או האטמים, אלא רק מחוץ למחסן. הוא לא נהג לעקוב אחר התובע או עובדים אחרים, כדי לראות אם הם משתמשים בפועל באטמי אזניים. גם מר כהנא, הממונה-הזמני על הבטיחות, הודה כי הוא אישית לא הורה לתובע או לעובדים אחרים להשתמש באזניות או באטמי אזניים ולא פיקח על כך. אין לו הכשרה בתחום הבטיחות, אלא היה מתלווה למבקר מטעם המוסד לבטיחות וגהות בביקוריו במפעל. אינו מכיר את הוראות החוק בנושא בטיחות מרעש. הדרכות בנושא בטיחות בעבודה מטעם הנתבעת הוצגה הדרכה אחת בלבד שעבר התובע בשנת 93'. לאיש מעדי הנתבעת לא היה מידע בדבר השתתפותו של התובע בהדרכות נוספות. התובע העיד כי לא זכור לו שהשתתף בהדרכות בנושא בטיחות בעבודה. לא היו מדי שנה הדרכות כאלה. בשילוט שנתלה במפעל הוצגו אזניות, אך לא היו כאלה במפעל. המנהל מר זרחוביץ העיד כי הוא לא היה אחראי לנושא הבטיחות במפעל, ולמיטב זכרונו היה מר כהנא האחראי על כך בשנים הרלוונטיות. העד כהנא מסר כי לגבי כל התקופה (89' - 00') זכור לו שהיתה הדרכה בנושאי בטיחות פעם או פעמיים. באופן אישי הוא לא נתן כל הדרכות לעובדים, שכן אין לו כל הכשרה בתחום הבטיחות, ולא ידוע לו באלו הדרכות השתתף התובע, שכן כל הרישומים אינם בנמצא. לדבריו, היו במפעל שלטים עם ציור של אזניות, אך הנוסח הלשוני של השלט לא זכור לו. גם המנכ"ל מר גולדנברג נשאל לגבי קיום הדרכות בנושאי בטיחות בתקופת עבודתו (96' ואילך), אך לא היה בידו לזכור כמה הדרכות התקיימו והאם התובע נכח בהן. סוף דבר, הנתבעת לא הוכיחה אלא השתתפות התובע בהדרכה אחת בשנת 93' (שתוכנה לא הובהר) בניגוד לתקנות הבטיחות ברעש, המחייבות עריכת הדרכה אחת לשנה לפחות (תקנה 5). בדיקות שמיעה שנתיות התובע העיד, כי הגיעה מדי שנה ניידת לביצוע בדיקות שמיעה, לכל העובדים, אך לא קיבל תוצאות בכתב. לא זכור לו, מה היו תוצאות בדיקות השמיעה שנערכו לו בשנים לפני 94' בבדיקות שבוצעו ע"י הניידת. ב-94' - 95', בעקבות הבדיקה בה הודע לו הליקוי בשמיעתו, פנה למנהל זרחוביץ ואמר לו שסובל מהרעש, ונגרמים לו נזקי שמיעה, אך לא נעשה דבר. המנהל זרחוביץ לא שיפר את תנאי עבודתו של התובע, חרף בקשתו, ולא בנה למחסן קירות בטון אלא פחים. מר זרחוביץ העיד, כי לכל עובד היה תיק אישי והיה מעקב אחר בדיקות השמיעה של העובד אך לא הוא טיפל בזה אלא מישהו מקוקה-קולה, ישראל סלומון ולאחריו (מ-96') מר גולדנברג. זכור לו כי התובע הופנה לקורס עגורנים ובמסגרתו נדרש לעבור בדיקת שמיעה, שנמצאה לקויה. משנשאל מה עשתה ההנהלה בעקבות תוצאות בדיקת השמיעה של התובע, השיב כי אין לו מושג. מר כהנא העיד, כי כל שנתיים שלוש היו בדיקות רעש במפעל וכן בדיקות שמיעה אישיות לעובדים. טוען כי הגיעו אליו במסגרת תפקידו טפסי תוצאות של בדיקות שמיעה אך לא ידוע לו היכן הם, ולמיטב זכרונו לא קיבל תוצאות של בדיקות תקינות אלא רק של לקויות, כדי שאותם עובדים יופנו לבדיקות נוספות ולטיפול. הוא לא זכר מאומה בקשר לבדיקות השמיעה של התובע משנת 94', שנמצאו לקויות. מר גולדנברג העיד, כי הוא לא ראה מעולם את תוצאות הבדיקות של העובדים, טפסי תוצאות הבדיקות הועברו למזכירה בלבד ולא למי מהנהלת המפעל. לא ידוע לו היכן תוצאות בדיקות השמיעה השנתיות שנערכו לעובדים. לא ידוע לו שנערכו כל שנה בדיקות, ולא ידועות לו דרישות החוק בעניין. כל המסמכים אינם בנמצא שכן המפעל נסגר. לא היה לו הסבר מדוע לא איתר את המסמכים לאחר הגשת התביעה בשנת 99', כשהמפעל היה עדיין פעיל וקיים. משמע, גם לאחר הבדיקות שהראו כי חלה ירידה בכושר השמיעה של התובע, לא נקטה הנהלת המפעל כל צעד כדי להרחיקו ממוקד הרעש או לבודד את מקום עבודתו מפני רעש. רשלנות והפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת לאור הממצאים העובדתיים דעיל, הנני קובעת כי רשלנותה והפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת הוכחו במספר היבטים, בכך שהפרה את החובות המוטלות עליה מכח תקנות הבטיחות ברעש לאחר שנקבע כי המפעל הינו מקום עבודה שבו עובדים ברעש מזיק, כהגדרתו בתקנות: א. החובה לעריכת בדיקות סביבתיות אחת לשנתיים במקום שיש יסוד סביר להניח שעובדים בו ברעש מזיק, והחובה לפרסם את תוצאות הבדיקות לעובדים ולשמור אותן במשך 20 שנה. הוכח כי הבדיקות שנערכו היו מעטות מכפי שקובעות התקנות (או שלא נשמרו, בניגוד לקבוע בתקנות). תוצאותיהן של הבדיקות שכן נערכו לא פורסמו לעובדים. בנוסף, לא נערכה בדיקה של מפלס הרעש בדלפק הניפוק אלא פעם אחת במשך יותר מעשר שנים, כך שתוצאות הבדיקה אינן משקפות בהכרח את עוצמת הרעש הממוצעת או השגרתית בנקודה זו. תקנה 3 לתקנות מחייבת עריכת הבדיקה האישית "בכל מקומות העבודה ובתהליכי העבודה השונים". ממחדל זה אין הנתבעת יכולה להבנות, בהטילה את נטל הראיה על שכם התובע תוך הפרת חובתה לערוך בדיקות אחת לשנתיים לפחות ולשמור את תוצאותיהן 20 שנה. הנתבעת הפרה חובה זו וגרמה לתובע נזק ראייתי, העומד לזכותו בעת שקלול הראיות. ב. החובה לנקוט אמצעי גהות סביבתיים ואישיים - סעיף 4 לתקנות מחייב את המעביד לגרום להפחתת מפלסי הרעש המזיק, להגביל את משך השהייה של העובד בסביבת הרעש, לבודד מקום עבודה שבו מפלסי הרעש גבוהים מהחשיפה המירבית המותרת באופן שרק העובדים החיוניים לתהליך העבודה יימצאו באותו מקום, לספק מגיני אזניים מתאימים ותקינים ולתלות שלט בנוסח המפורט בסעיף. הוכח, כי חרף הרמות הגבוהות של הרעש, שבחלקן הגיעו לגדר רעש מזיק, לא ננקטו על ידי הנתבעת אמצעים טכניים או הנדסיים להפחתת הרעשים, בין על ידי בידוד בין המכונות המרעישות רעש מזיק לבין המחסן, הקמת קירות סופגי רעש, הרחקת המחסן ממוקד הרעש וכו'. לא ננקטה כל פעולה להרחקת עובדים, דוגמת התובע, שאין הכרח כי ישהו בסביבה הרועשת, ממוקדי הרעש. זאת, בניגוד לתקנה 4(3) הקובעת כי המעביד "יבודד כל מקום עבודה שבו מפלסי הרעש גבוהים מהחשיפה המרבית המותרת באופן שרק העובדים החיוניים לתהליך העבודה יימצאו באותו מקום". גם הצבת שילוט אזהרה לא הוכחה כדבעי על ידי הנתבעת. התובע העיד כי היה שילוט עם אזניות אך אזניות לא סופקו. עדי הנתבעת העידו כי נתלו שלטים המזהירים מפני החשיפה לרעש בכל המקומות בהם היו מצויים כלים מרעישים, אך לא זכרו את תכנם ולא הציגו ולו צילום או דוגמא של שלט כזה. אשר לאמצעי מיגון, אמצעי ההגנה היחיד שסיפקה הנתבעת הוא אטמי אזניים. לא הוכחו על ידי הנתבעת טיבם ויעילותם של האטמים שסופקו על ידה, ומאידך גיסא הוכחו זלזול ואי הקפדה מוחלטים מצד הנהלת הנתבעת, על השימוש בהם בפועל. זאת ועוד, הוכח כי הנתבעת ידעה כי אין אפשרות להשתמש באטמים במהלך העבודה כמחסנאי, נוכח הצורך המתמיד לתקשר מילולית עם עובדים וספקים. בהעדר כל ראיה מטעם הנתבעות בדבר תקינותם והתאמתם של אטמי האזניים/האזניות שסופקו לתפקידם, לא הוכח כי הם בגדר "מגיני אזניים מתאימים ותקינים" (סעיף 4(4) לתקנות). לפיכך, לא הוכיחה הנתבעת כי סיפקה לעובדים אמצעי מיגון הולמים לאזניהם, והוכח כי התרשלה בהקפדה על השימוש בהם. יצויין כי ממילא, אמורים אמצעי מיגון אלה להיות בגדר אמצעים זמניים עד להפחתת מפלס הרעש באמצעים הנדסיים וטכניים. ג. חובת ההדרכה - סעיף 5 לתקנות קובע כי אחת לשנה על המעביד להדריך בכתב ובעל פה את העובדים ברעש מזיק באשר לנזק בריאותי הנובע מרעש מזיק והאמצעים שיש לנקוט. התובע העיד כי לא קיבל הדרכה שנתית כזו, ועדותו לא נסתרה אלא התחזקה בעדויות מנהלי הנתבעת, שגילו חוסר ידע מוחלט בנושא. אי ההדרכה מוביל בהכרח להעדר מודעות העובד לנזקיו הצפויים, ומאפשר להנהלה לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות מאומה לשיפור תנאי הבטיחות ברעש של העובדים. ד. חובת ביצוע בדיקות רפואיות - תקנות 6 ו-7 מחייבות לערוך בדיקה רפואית עם כניסתו של העובד למפעל ובדיקה נוספת מדי שנה, לצורך קביעת התאמת העובד להמשך עבודה ברעש מזיק. כן מחוייב המעביד לשמור את התוצאות במקום העבודה כל זמן עבודתו של העובד. במקרה דנן, לא שמרה הנתבעת על תיעוד הבדיקות שנערכו לתובע במהלך שנות עבודתו, ובכך הפרה את חובתה כלפיו, חובה שנועדה בין היתר לאפשר בירור תביעות מסוג זה. לפיכך הנני קובעת כי הוכח במידה מספקת כי הנתבעת הפרה את החובות החקוקות הקבועות בתקנות הבטיחות ברעש אשר הותקנו להגנתם של עובדים מסוגו של התובע. הפרות אלו הן פרמטרים חשובים לקביעת חבות הנתבעת בעילת הרשלנות, בנוסף על היותן עילת תביעה עצמאית (ע"א 119/86 קני בתים נ' הועדה המקומית, פ"ד מו (5) 727). הנתבעת טוענת כי כדי לזכות בתביעתו, על התובע להוכיח את קיומו של "רעש מזיק", כהגדרתו בתקנות הבטיחות ברעש, שגרם לתובע פגיעה בשמיעה, בנקודת עבודתו של התובע. הנתבעת מסתמכת על פסק דינה של דעת הרוב (מפי כב' סה"נ י' יעקובי-שווילי) בע"א (חיפה) 4540/98 גיבור סברינה ירכא נ' דאוד (לא פורסם) בה נקבע כי כדי לזכות בתביעה נזיקית על נזק שנגרם לשמיעתו של התובע כתוצאה מרעש, עליו להוכיח שהיה במפעל הרלוונטי, בעמדת עבודתו של התובע, רעש מעבר למותר, קרי מעל 85 ד.ב., וכי הנזק לתובע נגרם עקב כך. לשיטתה של הנתבעת, הפרמטר המספרי ל"רעש מזיק", הקבוע בתקנות, מהווה אינדיקציה בלעדית לקיומה של רשלנות מצד הנתבעת, וכל עוד עמד הרעש בנקודת עבודתו של התובע מתחת לסף הקבוע בתקנות (או שלא הוכח אחרת) - אין להטיל אחריות על הנתבעת, גם אם לא נקטה באמצעי הבטיחות האחרים הקבועים בתקנות. עמדה זו איננה מקובלת עלי, בכל הכבוד. האם יעלה על הדעת, כי בעמדת עבודה בה נמדדו בבדיקה מסויימת ערכי רעש של 86 ד.ב. יהיה המעביד אחראי לנזקי שמיעה שנגרמו לעובד עקב כך, ואילו בנקודה סמוכה בה נמדדו בבדיקה 84 ד.ב. ונגרמו לעובד נזקי שמיעה, יהיה המעביד פטור מחבותו בנזיקין רק עקב כך שמפלס הרעש היה נמוך בדציבל אחד מהרף העליון המותר במקום עבודה?? גישה זו הינה טכנית ועקרה, מנוגדת למהותם של חיובי המעביד כפי שנקבעו בהלכות הפסוקות בדיני הנזיקין מימים ימימה ועושה את הדאגה לבטיחותו ובריאותו של העובד, העומדת כנר לרגלי חוק הבטיחות בעבודה ותקנותיו, פלסתר. בדיקת חבות המעביד בנזיקין צריכה להעשות תוך ראייה כוללת של תנאי העבודה במפעל, אמצעי הזהירות שנקט המעביד למניעת נזק מעובדיו וההנחיות שניתנו לעובדים (כמו גם הפיקוח על יישומן בפועל) - כדי לקבוע אם חרג המעביד מנורמת ההתנהגות הסבירה המצופה ממנו. ברוח זו נקבע בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פ"ד לח(1) 72, 76 מפי כב' השופט ד' לוין: "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיוחדות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט באמצעים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה...". על פי חוות דעת המיעוט של כב' השופטת חופרי-וינוגרדוב בענין גיבור סברינה, גם אם הרעש שנמדד אינו עולה על המותר בתקנות, די בכך שהוכח רעש נכבד הנובע מכמות המכונות, צפיפותן וטיבן, בנוסף לערכי המדידות הגבוהים, עידוד העובדים להשתמש בפקקי אזניים ובדיקות מפלס הרעש התקופתיות של המוסד לבטיחות וגיהות, כדי להסיק שהיה במפעל רעש כבד. ביהמ"ש רשאי לקבוע כי היה רעש חזק ובלתי סביר, גם אם אינו מגיע לרמת הרעש האסור על פי התקנות, וניתן לקבל ראיות אחרות לענין זה, כגון עדויות העדים המהימנים על בית המשפט. כפי שקבע בית המשפט העליון בע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' פרשט (פ"ד לט (3) 5-6), שדן בדרכי הוכחת רעש חזק/בלתי סביר על פי החוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961, מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן: "העולה מן המקובץ הוא, כי מכך שהחוק איננו מגדיר רעש חזק או בלתי סביר מהו ואיננו קובע כלים או אמצעים למדידת רעש כזה, ומכך שהתקנות עושות כן, אין מתבקשת המסקנה, שהתקנות ממלאות את הביטויים הנ"ל בתוכן שאין בלתו; אין לגרוס - כגירסת חברת החשמל - כי לא ניתן להוכיח את היות הרעש חזק או בלתי סביר, אלא באופן הקבוע בתקנות. ניתן לעשות זאת על-ידי הוכחת הקבוע בחוק בכל דרך הוכחה מקובלת בדין. "...העובדה שמלאכת השפיטה, ללא מידות ושיעורים קבועים מראש, עשויה להיות קשה וסבוכה יותר, אינה אומרת שהיא בלתי אפשרית" (כב' השופט ח' כהן (כתוארו אז) בבג"צ 295/65, בעמ' 322). כך לדוגמא, נפסקו פיצויים לתובע שנפגע בשמיעתו וסבל מטינטון עקב חשיפה ממושכת לרעש מזיק בבסיס של חיל האויר, מבלי שהובא כלל מומחה לעדות בדבר רמת הרעש במקום העבודה (ת"א (חיפה) 3129/93 כדורג'י נ' מדינת ישראל, תקדין שלום, כרך 97 (2), עמ' 3652 (מפי כב' השופט גלובינסקי). כב' השופטת חופרי-וינוגרדוב קבעה, בענין גיבור סברינה דלעיל, כי הוכחת הרמה הגבוהה של הרעש, בצירוף מחדלי הנתבעת בדבר אי קיום בדיקות שמיעה תקופתיות לעובדים, אי הקפדה על השימוש באטמי אזניים ואי הוכחת עריכת בדיקות שנתיות לגבי מפלס הרעש במשך 8 השנים הראשונות לעבודת התובעת במפעל - מוכיחים את רשלנות הנתבעת: "גם אם לא הוכח שהתובעת עבדה ברעש מזיק בלשון תקנות הבטיחות, הרי על מעביד מוטלת חובה כללית וגורפת לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. אמצעי הזהירות תלויים באופיו ומידתו של הסיכון ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד היה ויתממש... מקום שמדובר במפעל ביחס אליו קיים יסוד סביר להניח כי התקיים בו מפלס רעש אסור או קרוב לאסור או אף רעש כבד שהתובעת חשופה לו בתוקף עבודתה שנים רבות, חובה על המעביד לבצע בדיקות סדירות ושגרתיות הן של רעש והן של העובדים ולדאוג לפרסם את תוצאותיהן ישירות לעובדים ולנקיטת אמצעי הזהירות המתבקשים כתוצאה מכך". כך קבע גם כב' השופט אריאל בת"א (חי') 1790/89 לגאני נ' מ"י (דינים עליון כו(2) 448): "חלק הארי של החובות שהוטלו על המעבידה בתקנות הבטיחות האמורות לא מילאה הנתבעת ועל כן יש להטיל עליה אחריות לנזקי התובע בעקבות כך. יתר על כן, גם אם לא הפרה הנתבעת, בנסיבות העניין את חובותיה החקוקות, היינו - אם יקבע כי התובע לא הביא די ראיות שבכוחן להוכיח את אחריות הנתבעת בעוולה זו, גם אז יש לקבוע את אחריות הנתבעת בעוולת הרשלנות, שהרי חובתו של מעביד אינה מסתיימת באספקה פיזית של אמצעי מיגון לעובדים מפני נזקים, אפשריים מאופי העבודה. המעביד חייב להדריך באופן סדיר ויעיל לעניין זה, לפקח במישרין על אופן בצוע העבודה הלכה למעשה, ולוודא כי העובדים נוקטים, למעשה, באמצעי הבטיחות המסופקים על ידו. הלכה זו נפסקה בעניין 707/79 וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם פ"ד לה' (2) 209, 212-211: "הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו, הוא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל; חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה, עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע". הנני מצטרפת, בכל הכבוד, לעמדה זו, וקובעת כי התקנות נועדו לתת כלי בידי הגורמים האחראיים על בטיחות העובדים - בין אם המוסד לבטיחות וגהות ובין אם המעביד - לאמוד את חשיפת העובדים לרעש בכלים אובייקטיביים וקובעות רף עליון לחשיפה המותרת, אולם אין בהן כדי לשלול את חבותו הכללית של המעביד, על פי דיני הנזיקין, לתת לעובדיו סביבת עבודה בטוחה ממפגעים ולנקוט כל האמצעים הסבירים לצורך כך. הוכח בפני בראיות מהימנות כי הרעש במקום עבודתו של התובע היה רעש חזק מאד. העובדה כי הרעש בדלפק העבודה נפל מעט מהרף העליון הקבוע בתקנות, איננה פוטרת את המעביד מלנקוט את כל האמצעים המתחייבים להגנה על שלומם ובריאותם של העובדים. משהוכח כי לא נקטה באמצעים אלה, תוטל עליה אחריות בעוולת הרשלנות (בנוסף להפרת חובה חקוקה, כפי שפורט לעיל). על יסוד מכלול הראיות הנני קובעת כי הוכח שהתובע נחשף במשך שנות עבודתו לרעש מתמיד ברמה גבוהה וחריגה, שבפעמים רבות היה בגדר רעש מזיק כהגדרתו בתקנות, וכי הנתבעת לא פעלה כנדרש ממעביד סביר להקטנת הסיכון לעובדים ולהגנה עליהם מנזקי הרעש. בכך הפרה חובות חקוקות שנקבעו להגנת התובע ועובדים מסוגו, ואף התרשלה כלפיו. החובות החקוקות שהופרו נועדו למנוע נזק מסוג הנזק שנגרם לתובע, קרי: פגיעה בבריאותו. הקשר הסיבתי הנתבעת טענה כי לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק לתובע לבין הרעש במפעל, כשלטענתה התובע לא נחשף לרעש מזיק ברוב שעות עבודתו. לשיטתה, הגורם לנזקו של התובע הינו שירותו הצבאי בבית ספר לחי"ר בו נחשף לרעשי ירי. התובע העיד, כי חש לראשונה בפגיעה בשמיעתו כשנתיים לאחר תחילת עבודתו, הגם שאינו זוכר מועד מדוייק. עם זאת, עד לבדיקה שעבר מטעם הנתבעת בשנת 94' לא היה מודע לכך שיש לו ליקוי שמיעה משמעותי. בחקירתו הנגדית העיד, כי בכל שירותו הצבאי עשה רק שני מטווחים, כי עשה טירונות כללית של שלושה שבועות (לא קרבית) וכי כל התקופה של שלוש שנות שירותו בצה"ל, עבד בנשקיה שהיא מחסן לכל דבר, ללא שנחשף כלל לרעשי ירי. התובע צירף צילום מפנקס המילואים שלו בו לא מצויין כי יש לו סעיף ליקוי שמיעה. (נספח ז'). עדותו זו לא הופרכה, ומשכך לא הוקמה תשתית עובדתית לטענה כי התובע נחשף בעברו לרעשי ירי שיכלו לגרום לו לנזקי שמיעה. זאת, חרף השערות שהעלה בעניין זה ד"ר אטיאס שבדק אותו בשנת 98'. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר דני מילט, הסביר כי התובע שרת בצבא בנשקיה שהיא בד"כ סביבת עבודה שקטה, ונחשף לרעש ירי בעיקר בטירונות. במהלך עבודתו במפעל הנתבעת, נחשף לרעש חזק, בעיקר בשעות בהן היה מחוץ למחסן, ובאותה תקופה החלו הירידה בשמיעה וה"צפצופים" באזניים. הבדיקות שנערכו לתובע בשנת 98' ובשנת 01' מראות ירידה קלה בשמיעה, שיכולה להיות מוסברת רק על רקע החשיפה לרעש בשנים האחרונות, וללא קשר לשירות הצבאי. הירידה בשמיעה בשתי האזניים (שהיא משמעותית יותר באוזן שמאל), והטינטון מתיישבים עם החשיפה הממושכת לרעש בשנות עבודתו במפעל. המומחה הסביר כי נפגעי רעש בתקופה ממושכת אינם חייבים להפגע באופן שווה בשתי האזניים. לפיכך קבע המומחה כי קיים קשר סיבתי בין נזקי התובע ונכותו לבין עבודתו במפעל הנתבעת. המומחה הסביר כי השפעת הרעש במפעל אינה זהה על כל העובדים, וסביר מאד כי לחלק מהם יימצא נזק לאחר תקופת עבודה מסויימת ולחלק אחר - לא. לעומת זאת, נזק ירי הוא בד"כ חד צדדי (באוזן אחת) ואילו אצל התובע אין אסימטריה מהותית בבדיקות האזניים. בהתייחס לאמירתו של ד"ר אטיאס בבדיקה שערך לתובע בשנת 98', לפיה יש הבדל מהותי בחבלה האקוסטית בין שתי האזניים, שלל המומחה את ההגדרה "חמורה הרבה יותר", וקבע כי הסיכום של ד"ר אטיאס מבדיקה שערך בשנת 2001 משקף את הממצאים ביתר דיוק. המומחה הסביר, כי הוא אינו רואה בחשיפה לרעשי ירי בצבא משום תרומה לחבלה האקוסטית, עקב המועד המאוחר של התלונות הראשונות על ירידה בשמיעה, שכן תוצאות החבלה הן מיידיות ולא יכולות להופיע לאחר פער זמן של חודשים. לא יתכן, איפוא, כי הירידה בשמיעה או הטינטון יופיעו חודשים או שנים לאחר החשיפה לרעש. במקרה דנן, העדר תלונות בשנה שלאחר השירות הצבאי מלמדת על העדר קשר סיבתי בין הנזק לשירות הצבאי. מסקנת המומחה מקובלת עלי, לנוכח התרשמותי החיובית מעדות התובע והעד עטיה בדבר רמת הרעש בדלפק הניפוק ובאולם העבודה, וכן במחסן עצמו. מארג הראיות המצביע על עבודתו הממושכת של התובע אצל הנתבעת תוך חשיפה מתמדת ויומיומית לרעש חזק ביותר (לכל הפחות במשך 9 שנים, 8 שעות ביום לפחות), יחד עם העיתוי של הופעת והחמרת ליקויי השמיעה והעדר בעיות קודמות, מחלות או פגמים מולדים שהיו יכולים לגרום לאותן תופעות - די בהם, ובשפע, כדי להוכיח את הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש לבין נזקי השמיעה. מה עוד, לאור העדר ראיות ממשיות אודות חשיפת התובע לרעשי ירי חזקים בעת שירותו הצבאי. לפיכך הנני מאמצת את מסקנת ד"ר מילט, לפיה קיים קשר סיבתי בין שנות העבודה במפעל הנתבעת לבין נזקי השמיעה והטינטון של התובע. מסקנה זו מתחזקת ע"י מחדלה של הנתבעת להמציא מסמכים שהיו אמורים ע"פ החוק להימצא ברשותה, אודות תוצאות בדיקות השמיעה שנערכו לתובע החל מתחילת עבודתו אצלה, ומדי שנה ברציפות. במסגרת ההליכים המקדמיים חויבה הנתבעת לגלות את תוצאות בדיקות השמיעה שנעשו מטעמה לתובע, ע"י ניידת של המרפאה התעסוקתית של קופ"ח. הנתבעת נמנעה מכך בטענה שהתוצאות אינן ברשותה, שכן הבדיקות יצאו ככל הנראה תקינות, ורק בדיקות בלתי תקינות הוחזרו לידיה (תצהיר יואל כחול מטעם הנתבעת - נספח ו'). עוד יצויין, כי איש מעדי הנתבעת לא טען כי קיבל תוצאות בדיקות בלתי תקינות של התובע לפני שנת 94'. קיימת חובה על המעביד לשמור ולתעד את תוצאות הבדיקות בפנקס הרפואי של העובד, ללא קשר להיותן תקינות או בלתי תקינות (סעיף 9 לתקנות הבטיחות ברעש); מחדלה של הנתבעת מלעשות כן מקים כלפיה את דוקטרינת הנזק הראייתי, לפיה היא מנועה מלטעון כי התובע סבל מליקויים קודמים, שהרי הבדיקות שהיו אמורות להישמר בידיה היו יכולות להפריך חד משמעית טענה כזו. בנוסף, קיים קשר סיבתי גם בין יתר מחדלי הנתבעת באשר להפרת תקנות הבטיחות, לבין נזקי השמיעה של התובע. קרוב לוודאי שאילו ננקטו אמצעי המיגון, האזהרה, ההדרכה והבדיקות הרפואיות הסדירות מדי שנה במשך שנות עבודתו של התובע, האמורים בתקנות, היה הנזק נמנע. אשם תורם הנתבעת טוענת כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 50% נוכח אי השימוש מצידו באטמי אזניים. הנני דוחה טענה זו. הוכח כי עבודתו של התובע במחסן ובדלפק הניפוק לא היתה יכולה להתבצע לו השתמש באטמי האזניים, והמנהל מר זרחוביץ אף לא ציפה ממנו להשתמש בהם בעבודה במחסן אלא רק ביציאה ממנו, כפי שעשה התובע. בנוסף, אי ההקפדה ואי האכפתיות של הנהלת הנתבע ביחס לשימוש באטמי אזניים מצד העובדים, שוללת את זכותה לטעון לאשם תורם של העובדים ש"הפנימו" רוח זו של זלזול בבטיחות. כפי שנפסק ע"י כב' השופט אריאל בעניין לגאני דלעיל: "אכן, חובתו של העובד היא להשתמש באותם אמצעי מיגון שנופקו לו על ידי המעביד (תקנה 4 לתקנות הבטיחות, סעיף 204 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל-1970). אולם במקרה שלפנינו לא שוכנעתי כי ניתנה הדרכה מתאימה באופן יעיל, לא היה פיקוח מתאים ולא נעשה וידוא כי העובדים אכן משתמשים באמצעי המיגון באופן שוטף. עקב כך ובין השאר כתוצאה מהעדר כמות מספיקה של אטמי אזניים ואזניות והצורך להסירם לצורך ביצוע העבודה עצמה, נעשה שימוש חלקי בלבד ולעיתים רחוקות, באמצעי המיגון, ללא מחאה או התרעה מצד הנתבעת - המעבידה. (...) בנסיבות אלה, אין מנוס מן המסקנה כי הנתבעת התרשלה, ואין מקום להטיל על העובד תרומת רשלנות". הנכות הרפואית על פי קביעת המל"ל, הוכרה הפגיעה כתאונת עבודה מיום 9.8.94, ונקבעה לתובע ע"י המל"ל נכות צמיתה בסך 10% בגין הטינטון. הוצגו בדיקות שמיעה שנעשו לתובע ביום 24.3.98, 17.3.00 (נספחים ח, ט) אשר הצביעו על הירידה בשמיעה. המומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר דני מילט, בדק את התובע ביום 21.11.00 וקבע לתובע נכות צמיתה של 10% עקב הרעש הקבוע באזניים (טינטון), וכן 1% בשל הירידה בשמיעה, תוך הפעלה חלקית -יחסית של התקנה המתייחסת לכך. הפגיעה התפקודית והשלכתה על השתכרות התובע בעתיד לדברי התובע, הפגיעה בשמיעה מתבטאת בהפרעות וזמזומים/צפצופים חזקים באזניים, הגורמים לו לקשיי ריכוז, אי שקט, נדודי שינה, כאבי ראש וסחרחורות הפוגעות בתפקודו היומיומי במשך כל היממה. מתקשה להתרכז בקריאה בגלל הצפצופים, בעיקר במקום שקט. לפגיעה יש השלכה משמעותית לירידה בכושר השתכרות התובע, שכן הינו חסר סבלנות וכושר תפקודו נפגע. לדבריו, גם ניהול אורח חייו נפגע והדבר גורם לו לחוסר סבלנות ומתיחות בביתו. עדות התובע היתה מהימנה עלי. אשר לתפקודיות הנכות, אמר המומחה ד"ר מילט כי הפרעת השמיעה של התובע מוחמרת כאשר יש רעש סביבתי ונאמרים דברים בנוכחות רעש רקע, אותם הוא מתקשה להבין. הטינטון עצמו ממוסך כאשר יש רעש סביבתי ומפריע כאשר יש שקט, כגון בלילה, וגורם לקושי בהרדמות ולעייפות כרונית. אשת התובע הגישה תצהיר לעניין השפעת נזקי השמיעה של התובע על חיי המשפחה, על עצבנותו ועל חוסר שינה. הוסכם דיונית כי תצהירה יימשך, אך לא ייטען ע"י הנתבעת כי לא הובאה עדותה כחיזוק לעדות התובע בנקודות הרלוונטיות. התובע העיד כי לאחר פיטוריו, עבד בין 96' ל-98' בעבודות אחרות, כמחסנאי ונהג. חזר לעבוד במפעל הנתבעת באוקטובר 98' משום שקיבל פניה מהמנכ"ל החדש, מר גולדנברג, ממנו הבין כי התחלפה ההנהלה והובטחו לו תנאי שכר טובים יותר. כיום עובד במוסך מרכזי של איסוזו כמחסנאי, בשכר של כ-5,000 ₪. לאחר ששקלתי את משמעותה התפקודית של הנכות, בהתחשב בעדות המומחה ובהשלכות בפועל על תפקודו ותעסוקתו של התובע, הנני מעמידה אותה על 5%. עם זאת, לנוכח טיב הפגיעה והעדר הוכחה מוחשית לירידה בשכר או אי מציאת תעסוקה הולמת עד היום, הנני רואה לנכון לקבוע את הפיצוי על דרך של סכום גלובלי, בסך 40,000 ש"ח. כאב וסבל שוכנעתי, הן מעדות התובע והן מעדות המומחה ומהידע השיפוטי המצטבר בנושא נזקי השמיעה והטינטון, כי פגיעתו של התובע אכן גרמה ותגרום לירידה משמעותית באיכות חייו, ברווחתו האישית ובחיי המשפחה שלו. מדובר במטרד תמידי ומציק, הן בשעות הערות (צפצוף מטריד, קשיי שמיעה בסביבה רועשת) והן בשעות הלילה (נדודי שינה, עייפות מצטברת). התובע לקה בנזקיו אלה בגיל צעיר יחסית וימשיך לסבול מהם עוד שנים ארוכות. לפיכך, הנני פוסקת לו סך של 50,000 ש"ח בגין כאב וסבל. ניכוי תקבולי מל"ל התובע קיבל מהמל"ל סך של 35,350 ש"ח, אותם יש לנכות, בצירוף הצמדה וריבית, מסכום הפיצויים שנפסקו לו. סיכום הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 90,000 ש"ח בניכוי תקבולי המל"ל דלעיל. כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע (אגרות, תשלום למומחה/עד - כנגד קבלה) וכן בשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח + מע"מ. שאלות משפטיותשמיעהפיצויים