מחפשים עורך דין הוצאה לפועל בנצרת ? קיבלת מכתב מלשכת ההוצאה לפועל בנצרת ?

זקוקים לעורך דין בענייני הוצאה לפועל בנצרת ? מומלץ לקבל ייעוץ משפטי באמצעות עורכי דין מומחים בהוצאה לפועל בהקדם האפשרי. באמצעות ייצוג ע"י עורך דין הוצאה לפועל, ניתן להגיע לתוצאות מהירות הפוטרות את הבעיה עמה מתמודדים תושבי נצרת, כחייבים או כנושים על ידי ניהול נכון של התיק ולאפשר להם לחזור לשגרת חיים כלכלית נורמלית. באילו מקרים פונים ללשכת הוצאה לפועל הוצאה לפועל בנצרת ?

##(1) סיוע לחייבים בתיק הוצאה לפועל בנצרת ##נעשה ע"י עורך דין הוצאה לפועל בנצרת תוך שימוש בהגנות הקבועות בחוק ההוצאה לפועל, המאפשרות במקרים מסוימים, ביטול עיקולים, ביטול עיכוב יציאה מהארץ, איחוד תיקים, ביטול הגבלת רישיון נהיגה וכן הפטר ומחיקת חובות. ##(2) סיוע לנושים בתיק הוצאה לפועל בנצרת##, לצורך ביצוע יעיל של חקירה כלכליות במטרה לבצע עיקול על חשבונות בנק ואיתור נכסים בנצרת, נעשה באמצעות עורכי דין לענייני הוצאה לפועל הנעזרים בחוקרים פרטיים ובקבלני הוצאה לפועל מוסמכים על מנת להחזיר ללקוח את כספו האבוד.

 

איך לבחור עורך דין הוצאה לפועל מומלץ ?

אנו מאמינים כי לקוח שיש לו הכרות מעמיקה עם רזי עולם ההוצאה לפועל, יגיע מוכן יותר לפגישה עם עורך דין, תוך התנהלות נכונה ויצירתית בהליך ויגדיל, לא רק את הסיכוי לבחור בעורך דין הנכון עבורו, אלא אף את סיכויי ההצלחה בתיק. לשם כך, העמדנו לרשותכם ##פלטפורמה משפטית ייחודית## בנושא הוצאה לפועל בנצרת, שבאמצעותה תוכלו לאתר (בקלות) מידע רב, באמצעות מערכת חיפוש פנימית מהמתקדמות בעולם, שתיתן לכם ראיה רחבה יותר שתאפשר לכם לסיים את תיק ההוצאה לפועל במקצועיות, ביעילות ותוך חסכון ניכר בהוצאות. לרשימת הפוסטים המלאה - 🔍 עורך דין הוצאה לפועל נצרת הליך הוצאה לפועל הוא הליך מורכב הדורש ידע רב, עיון בשלל בסוגיות בתחום הוצאה לפועל בנצרת הרלוונטיות עבורכם במדריך משפטי זה, תאפשר לכם לקטלג ולסווג את הסוגיה עמה אתם מתמודדים ובכך להתאים לכם את הטיפול המשפטי הנדרש ואף אל פי שהמידע אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי, אין ספק כי תפיקו ממנו תועלת רבה, שתאפשר לכם לפתוח דף חדש בחייכם.

 

הוצאה לפועל בנצרת - סקירה משפטית:

##(1) הוצאה לפועל בנצרת - הארכת מועד לביצוע תשלום## בע.א 3058/03 הוגש ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בנצרת, הרשם בתיק הוצאה לפועל, בה הוארך המועד לביצוע תשלום על פי פסק דין נשוא תיק ההוצאה לפועל, וכן התקבלה טענת "פרעתי". בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת הוגש לביצוע פסק דין של בית משפט השלום בנצרת, אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים. התביעה הייתה בגין שטר חוב לפקודת המערער ואשר לא נפרע במועדו. השטר הוגש לביצוע, בשעתו, בלשכת ההוצאה לפועל ומשהוגשה התנגדות, היא הועברה לבית משפט השלום בנצרת. הבקשה התקבלה וההליך הוסב למסגרת של תביעה אזרחית. נקבע כי, אם לא יעמוד הנתבע בתשלום מן התשלומים האמורים במועדו, כי אז יוכל התובע להמשיך בהליכי הוצאה לפועל מן הנקודה שבה הופסקו בשל הגשת ההתנגדות. בשל מחלוקת זו הגיש עורך דין המשיב לבית משפט השלום בנצרת, בקשה להארכת מועד לשלם את שני השיעורים שטרם שולמו, לאפשר לו להפקידם בקופת בית המשפט ולקבוע כי קיים את פסק הדין. הוא ביקש להעביר את התיק ללשכת ההוצאה לפועל בנצרת בכדי להמשיך בהליכים לגביית החוב המקורי. לאור זאת, הגיש המשיב בשנית בקשה לבית-המשפט השלום בנצרת, להארכת מועד התשלום שנפסק בפסק-הדין, ולחילופין לקבוע כי האיחור לא מהווה הפרה יסודית שמזכה את המערער לנקוט בהליכי הוצאה לפועל. מכל האמור לעיל, בית המשפט פסק כי אין מנוס מלקבל את הערעור ולבטל החלטתו של ראש ההוצאה לפועל. ##(2) הוצאה לפועל בנצרת - החזר כספים ששולמו ביתר## בת.א 4404/03‏ ‏ הוגשה תביעה שבמסגרתה עתרה התובעת להשבת כספים ששולמו על ידה ביתר במסגרת הליכי הוצאה לפועל שניהלו נגדה המשיבים. שתי מחלוקות משפטיות נתגלעו בין הצדדים בגינן הוגשה התביעה: האחת: מה כלל החיוב שהוטל על התובעת לאחר שערעורה לבית המשפט המחוזי בנצרת ? השניה: מהו שכר הטרחה המגיע לנתבעים במסגרת תיק ההוצאה לפועל אליו צורפה חברת סכס כחייבת נוספת? האם מגיע שכר טרחה ע"פ מהותו המקורית של תיק ההוצאה לפועל אשר נפתח בעילה שטרית כנגד החייב העיקרי או האם מגיע שכר טחה הנפסק בגין הליכים לגבית חוב ע"פ פסק הדין ? עורך דין הנתבע פתח עבור הזוכה, תיק הוצאה לפועל לגבית כספים על סך המחאות שחוללו נגד חייב, וזאת בתיק הוצאה לפועל, זו הודיעה כי אין בידה כספים ובעקבות כך נתבקש חיובה של החברה בחוב על פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל והבקשה נתקבלה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל. נטען כי, אין הדבר נובע מהחלטת יו"ר ההוצאה לפועל בנצרת, שהרי זה, הותיר הענין להחלטת הנתבעים וקבע כי הנתבע יהיה רשאי לצרף החברה כחייבת נוספת. בית המשפט לא מצא ממש באופן חשוב התובעת את הסכומים המגיעים לה וקבע כי יש לקבל חשובי שכר הטרחה המגיעים לזוכה על פי חישובי נציגת לשכת ההוצאה לפועל בנצרת בהודעתה לתיק בית המשפט. כמו כן, בית המשפט פסק כי תיק ההוצאה לפועל אשר צורף כמוצג, יושב ללשכת ההוצאה לפועל בנצרת. ##(3) ביטול הגבלות במסגרת תיק הוצאה לפועל בנצרת## עש"א 64294-09-16 עסק בהליך אשר הוכתר בכותרת "כתב ערעור בזכות ובקשה לביטול הגבלות". עיון בכתב הערעור העלה כי אין אפשרות לדון בו כפי שהוגש. עורך דין המבקשת ציין כי הערעור מוגש בזכות, בהתאם לסעיף 7ו לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. סעיף זה קובע כך: "החלטות הרשם לענייני המרכז ניתנות לערעור לפני בית משפט השלום, ברשות הרשם או שופט בית משפט שלום; ואולם החלטות שניתנו לפי סעיף 7 לעניין כינוס נכסים של דירת מגורים, לפי סעיף 7א(ג)(1) או (2) או לפי סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל, כפי שהוחל בסעיף 7(ה), ניתנות לערעור בזכות". בהגיעה ללשכת ההוצאה לפועל בנצרת, לא התקיים למעשה דיון ואף נמנע ממנה להעלות טענותיה בפני הרשם. כתב הערעור הוגש ולכאורה טרם ניתנה החלטת הרשם לענייני המרכז, כאשר הבקשה אשר הוגשה לרשם התקבלה בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת. לטענת עורך דין המבקשת, יצרו עמה קשר טלפוני מלשכת ההוצאה לפועל בנצרת, ונאמר לה כי הרשם לא יכול לדון בבקשתה, וכי עליה לפנות למרכז לגביית קנסות. בת המשפט ציין כי, יש להניח, כי בקשת המבקשת אשר התקבלה אך לאחרונה בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת תידון ותוכרע לגופה. לאור האמור בית המשפט קבע כי דין ההליך להתבטל, ודין הערעור להימחק. ##(4) פתיחת תיק איחור בהליכי הוצאה לפועל בנצרת## בתיק 10-05762-02-5 הוגשה בקשה מטעם החייבת, מועצה מקומית, לפתיחת תיק איחוד יזום חדש בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת. בקשת החייבת הוגשה בעקבות החלטת בית המשפט שבה נדחתה בקשה קודמת של החייבת לחידוש או החייאת תיק איחוד שהתנהל בנצרת שפוזר בשל אי עמידתה של החייבת בצו התשלומים. נטען כי לפי נתוני המערכת, מתנהלים כנגד החייבת תיקי הוצאה לפועל וסכום החוב הכולל בהם עומד על כעשרים ושלושה מיליון שקלים. בעניין זה בית המשפט ציין כי ככל שיפתח לחייבת תיק איחוד חדש ובשל תיקון 35 לחוק ההוצאה לפועל, אמור הוא לכלול כלל התיקים המתנהלים נגדה בהוצאה לפועל, אלא אם מי מהזוכים יבקש הוצאת תיקו הפרטני מתיק האיחוד ככל שיש בידיו טענות המצדיקות אי הכללת התיק הפרטני בתיק האיחוד. החייבת הוזהרה כי בהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל, רשם ההוצאה לפועל מוסמך לבטל צו איחוד, בין היתר, מן הטעם כי החייב לא מילא תנאי מתנאי הצו, לרבות לעניין תשלום בסדר, בשיעור ובמועד שנקבעו, או פעל בדרך אחרת שלא על פי תנאי הצו או אם אין החייב עומד בדרישות ההתנהגותיות הקבועות בחוק ביחס לאיחוד תיקים. בית המשפט הורה לחייבת להמציא עותק של בקשתה לאיחוד תיקים לכל זוכה המבקש קבלת עותק מבקשתה. ##(5) ערעור על החלטת לשכת ההוצאה לפועל בנצרת## ברע"א 922/06‏ עסקה בפרשה, שתחילתה לפני כמעט עשרים שנה, עת נטלה המבקשת שתי הלוואות מן המשיב. הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בגדרה נדחו ערעורי המבקשת והמשיב על החלטת לשכת ההוצאה לפועל בנצרת שניתנה במסגרת תיק הוצאה לפועל. לצורך קבלת ההלוואה שיעבדה המבקשת לטובת המשיב חנות ורכב שהיו בבעלותה. פסק הדין האמור הוגש על ידי המשיב לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. תיק זה הועבר מאוחר יותר ללשכת ההוצאה לפועל בנצרת ובגדרו נדונה בקשת המבקשת בטענת 'פרעתי'. טרם פתיחתו של תיק ההוצאה לפועל האמור פתח עורך דין המשיב בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה תיק למימוש הבטוחות שנרשמו לטובתו. בית המשפט לא קיבל את טענתה של המבקשת, כי אין זה בית משפט הנכון לדון בטענותיה.

 

ביצוע פקודת מאסר נגד חייב הליכי הוצאה לפועל בנצרת

פסק דין א. התובע הגיש תביעתו לפיצויי נזיקין באמצעות אחיו ואפוטרופסו ג'בר, עקב אירוע שהתרחש ביום 4.5.93 בסמוך לשעה 02.30 לפנות בוקר. בכתב התביעה נטען שאחיו של התובע, דהיינו, ג'בר (המשמש כיום כאפוטרופסו של התובע) היה ערב בחתימתו לטובת צדדים שלישיים, משלא עמדו אותם חייבים בהתחייבויותיהם, נקטו הנושים בהליכי הוצל"פ כנגד החייבים העיקריים, וגם כנגד אחיו של התובע, ג'בר, לרבות בהליכים של פקודות מאסר. שוטרי תחנת המשטרה בנצרת, פנו לג'בר, מידי פעם, והציגו בפניו פקודות מאסר, ופעולות אלה נמשכו תקופה של כשנתיים. בטרם התרחש האירוע נשוא הדיון כאן, נהגו השוטרים להופיע הן במען מקום מגוריו של ג'בר, והן במתפרה שבניהולו ביפיע. ב. ביום האירוע נשוא תובענה זו, הגיעו הנתבעים מס' 1 ומס' 2 (שהינם שוטרים) לבית הוריו של ג'בר ביפיע, והכוונה היא לנתבע מס' 1 ששירת במועד הרלוונטי לתביעה בדרגת סמ"ש בתחנת המשטרה בנצרת, והנתבע מס' 2 רס"ר שוקי פיל. השניים נקשו בסמוך לשעה 02.30 לפנות בוקר בדלת ביתו של סעיד (אביהם של התובע ג'אודאת ואחיו ג'בר). האב פתח את דלת ביתו, ושני הנתבעים הסבירו לו שהם הגיעו כדי לבצע פקודת מאסר שהוצאה בלשכת ההוצאה לפועל כנגד הבן ג'בר לגביית החוב. לאחר ויכוח, היפנה האב את שני הנתבעים לביתו של ג'בר בקומת הקרקע, הנתבעים אכן פנו לדירתו של ג'בר שבקומת הקרקע. ג'בר פתח את דלת הכניסה, טען שקיים צו ביטול לפקודת המאסר שהם באו לבצע, שהביטול נמצא בידי עורך הדין שלו, וביקש מן השניים להמתין עד הבוקר לביצוע הצו, והבטיח שעד הבוקר ימציא את צו הביטול לתחנת המשטרה של נצרת, וכן שימסור להם כסף במזומן לפי הסכום הנקוב בפקודת המאסר, ואולם הנתבעים התעקשו ועמדו על דרישתם לביצוע צו המאסר. למשמע הויכוח, התעורר התובע משנתו (התובע התגורר בבית הוריו, דהיינו, מעל האח ג'בר), וירד לפתח ביתו של ג'בר, שם היו הנתבעים. התובע הבטיח שהוא אישית ידאג להמציא למחרת היום את צו ביטול פקודת המאסר, אך לפי הנטען בתביעה, השיב לו הנתבע מס' 1 בלשון גסה, ציווה עליו לא להתערב, וביצע תנועת יד מאיימת לעבר התובע, שכתוצאה ממנה נבהל התובע, נפל לאחור, ראשו נחבל במדרגות, הוא החל להקיא ואיבד הכרתו. התובע, כך נטען, הועבר ללא הכרה לבית חולים "העמק" בעפולה, ואובחן כסובל בין היתר משבר טמפורלי בצד ימין של הגולגולת, המטומה מוחית אפידורלית מימין, איזורים של קונטוזיה מוחית טמפורלית משמאל, וכן בצקת מוחית עם דימום תת-עכבישי. בגלל חומרת מצבו הועבר התובע למחלקה הנוירו-כירורגית בבית החולים "רמב"ם", שם עבר ניתוח קרניאקטומיה טמפורלית, ובוצע ניקוזה המטומה. בתאריך 29.6.93 הועבר התובע מבית החולים "רמב"ם" לבית החולים "לוינשטיין" לצורך אישפוז וטיפול שיקומי. בבית החולים "לוינשטיין" שהה התובע עד לתאריך 30.9.94, ואזי שוחרר לביתו כשהוא מרותק לכסא גלגלים. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של המומחה השיקומי פרופ' זאב גרוסווסר מיום 11.10.94 (ת1/), שקבע כי נכותו הרפואית של התובע היא בשעור של 95.9 אחוז, אך נכותו התיפקודית הכוללת היא בשיעור של 100 אחוז. ג. בכתב התביעה נטען, שהאירוע התרחש בגין רשלנותם של שני הנתבעים, כולל הנתבעת מס' 3 (מדינת ישראל, על ידי משטרת ישראל באמצעות המשרד לבטחון פנים). בנימוקי התביעה נטען, שהנתבעים מס' 1 ומס' 2 הפרו נוהלים והנחיות שהיו נהוגים אצל הנתבעת מס' 3, בדבר ביצוע פקודות מאסר והפרו נוהלים והנחיות, שהם אמורים היו לנהוג לפיהם ובמיוחד הפרו את הנוהלים וההנחיות בדבר ביצוע צווי מאסר בשעות לילה. הנתבעים מס' 1 ומס' 2 הכירו היטב את מיקום ביתו של אחיו של התובע (ג'בר ), אך בחרו בדרך לא נאותה, לפנות תחילה לבית הוריו, שם התגורר גם התובע, במגמה ליצור אוירה של מתח, פחד ובהלה ועל ידי כך להשיג תוצאות לא רצויות שניתן היה למנוע אותן, אלמלא פנו הנתבעים לבית הוריו של ג'בר. נטען בתביעה, שהנתבעים נהגו בדרך שאיננה תואמת נורמות התנהגות של משטרה במדינה מתוקנת, ולא נקטו באמצעים הדרושים למניעת התרחשותו של האירוע, ובחרו, ברשלנות ובחוסר זהירות, שעה שאיננה נוחה ואיננה מתאימה לביצוע פקודת המאסר. לגבי הנתבעת מס' 3, נטען שזו לא פירסמה הנחיות או הוראות מתאימות, לביצוע פקודות מאסר של חייבים בכלל ובשעת לילה בפרט, לא הבהירה את ההוראות וההנחיות לצורך ביצוע צווי המאסר בפני השוטרים בכלל, ובפני הנתבעים מס' 1 ומס' 2 בפרט, לא עשתה די להדרכת השוטרים, נקטה בשיטת עבודה פסולה ומסוכנת, ולא נקטה באמצעות הזהירות הדרושים. עוד נטען, כי הנתבעים חבים כלפי התובע בגין הפרת חובה חקוקה ו/או הפרת נוהלים והנחיות של המשטרה, לרבות נוהל מספר 02.229.01 המורה לבצע פקודות מאסר, בימי חול בלבד, משעה 05.00 ועד השעה 24.00 (מוצג ת15/). נטען בתביעה, כי הנתבעים חבים גם בגין עוולת התקיפה, בכך שהשתמשו כנגד גופו של התובע במתכוון, בכח, במישרין או בעקיפין, וכן איימו או ניסו לאיים עליו בין במעשה או על ידי תנועה, כאשר תוך כדי איום גרמו לתובע להניח בנסיבות המקרה, שהיתה לנתבעים באותה שעה כוונה ויכולת לפגוע בו, והנתבעת מס' 3, נושאת באחריות שלוחית, בגין רשלנות הנתבעים 1+2 או מחדליהם. ד. בכתב ההגנה מטעם שלושת הנתבעים, נטען שהנתבעים 1+2 פעלו בתחום סמכותם כדין ו/או בתום לב, מכח צו שניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל, ועומדות לנתבעים ההגנות לפי סעיף 7 לפקודת הנזיקין, סעיף 6 של פקודת המשטרה, וסעיף 3 של חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952. כנגד ג'בר (להלן: "ג'בר") עמדו פקודות מאסר שהוצאו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. ביום האירוע בסמוך לשעה 02.00 הגיעו הנתבעים מס' 1 ומס' 2 לבית משפחת, כדי לבצע פקודת מאסר כנגד ג'בר. אביו של ג'בר היפנה את הנתבעים 1+2 לדלת דירתו של ג'בר בקומת הקרקע של הבנין, ותוך כדי חילופי הדברים, בין ג'בר לבין הנתבעים 1+2, הגיע התובע למקום. פרט לכך, מוכחש בכתב ההגנה תיאור האירוע, וכן מוכחשות הטענות בדבר רשלנות. לטענת הנתבעים, אין הם חבים בנזיקין לא באחריות ישירה ולא באחריות שלוחית. לטענתם לא היה עליהם לצפות את האירוע, התנהגות התובע ניתקה כל קשר סיבתי בין מעשיהם או מחדליהם לבין האירוע, וכן מוכחשת טענת התקיפה והטענה בדבר הפרת חובה שבחוק, ונטען עוד שהנתבעים פעלו לביצוע צו מאסר שניתן על ידי רשות מוסמכת. נטען בכתב ההגנה, שהנוהל המשטרתי הפנימי, איננו בגדר חובה חקוקה ומוכחש כל קשר סיבתי בין הפרת הנוהל לבין האירוע. כמו כן מוכחש איום כלשהו מצד הנתבעים כלפי התובע. בנוסף נטען שפגיעת התובע ארעה מחמת ריצה, הליכה, עליה או ירידה במדרגות, בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב וללא השגחה, וכן נטען שמצבו של התובע נובע מבעיות שאינן קשורות לאירוע, לרבות מחלות או מומים וכי גם אלמלא האירוע, היה מצבו זהה או דומה למצבו כיום. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של הרופא הנוירולוג פרופ' בנימין שרף מתאריך 22.5.98 (מוצג נ1/), שקובע כי נכותו הנוירו-פסיכיאטרית של התובע היא בשעור של 100 אחוז. בהתייחס לשאלה האם מדובר היה בהתקף אפילפטי (סוגיה שאליה אתייחס בהמשך), מציין פרופ' ב. שרף שאין בידיו תיעוד המעיד על מחלה אפילפטית קודמת, למעט דברים שנרשמו בחדר המיון בעפולה ובביה"ח "רמב"ם". מוסיף ומציין פרופ' ב. שרף: "אם אכן יאומת שהאיש סבל ממחלה אפילפטית, אזי סביר מאוד להניח שמדובר בהתקף אפילפטי במקרה זה. אין כיום אפשרות לבדוק זאת בדיעבד, אלא על סמך תיעוד רפואי בלבד שכאמור לא היה בידי". ה. באי כח שני הצדדים, ביקשו במשותף (בש"א 795/98) למנות את פרופ' א. עורי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום השיקומי, לצורך הערכת צרכיו השיקומיים והסיעודיים של התובע, לרבות צרכיו בתחום הניידות, עזרת צד ג', וכן צרכיו הטיפוליים הנובעים ממצבו הבריאותי (החלטה מיום 11.5.98). חוות דעתו של המומחה השיקומי מטעם בית המשפט, פרופ' א. עורי מיום 18.5.98 הוגשה כמוצג ת2/. במסגרת חוות דעת זו, ציין הפרופ' א. עורי, שהתובע איבד כושרו לחיים עצמאיים, לנהיגה או להשתכרות והוא זקוק לעזרת הזולת, ליווי, השגחה והסעה לכל שעות היממה, הכנת אוכל, סידורים וכו' על ידי זולתו, כשהטיפול הישיר בתובע, רחצה והלבשה, הינו שעה עד שעתיים ביום. בהמשך גם פירט הפרופ' א. עורי, את המלצותיו באשר לטיפול בתובע וצרכיו, והוסיף שאין פגיעה בתוחלת החיים, במידה ויטופל היטב ויהיה מעקב נכון, ולא יעלו סיבוכים. ו. שמעתי בתיק זה את עדויותיהם של אמו של התובע, גב' יוסרה (עדת תביעה מס' 1, עמ' 9 עד עמ' 16 לפרוט'), אחיו של התובע, ג'בר (עד תביעה מס' 2, עמ' 16 עד עמ' 33 לפרוט'), העובדת הסוציאלית גב' רהיג'ה מוראני, מנהלת סניף מט"ב בנהריה (עדת תביעה מס' 3, עמ' 35 עד עמ' 38 לפרוט'), אביהם של התובע ושל ג'בר, מר סעיד (עד תביעה מס' 4, עמ' 39 עד עמ' 48 לפרוט'), בהמשך נשמעה גם עדותו של עבד אל ראזק שתיווי, מנהל החשבונות של "חב' ליליאן אריזות בע"מ" שמנהלה בפועל הוא ג'בר (עד תביעה מס' 5, עמ' 55 עד עמ' 56 לפרוט'), וכן נשמעה בשלב יותר מאוחר, עדותו של ד"ר עזיז סרוג'י (עד תביעה מס' 6, עמ' 71 עד עמ' 75 לפרוט'), שהוא רופא פנימי וטיפל באמו של התובע, בתובע עצמו, וכן הוא מכיר את משפחת התובע. מטעם ההגנה העיד מר גדעון האס (עד הגנה מס' 1 עמ' 50 עד 54 לפרוט'), שהגיש חוות דעת שיקומית בענינו של התובע (מוצג נ31/), ובהקשר זה יצויין, שעל פי ההסכמה שהושגה בעמ' 34 לפרוט', הוגשה חוות דעתו של מר משה קצין מיום 9.3.99 (מ1/) בכל הנוגע להוצאות הניידות של התובע. מטעם ההגנה העיד גם מר יוסי אלול (עד הגנה מס' 2 עמ' 57 עד עמ' 64 לפרוט'), שבמועד מתן עדותו היה המנהל האדמיניסטרטיבי של מינהלת עפולה והעמקים של קופת חולים הכללית, וקודם לכן היה עוזר המנהל האדמיניסטרטיבי המחוזי של קופת חולים כללית במחוז הצפון, וזאת בכל הנוגע לאיתור הרשומות הרפואיות של התובע בקופת חולים. הנתבע מס' 2 רס"מ שוקי פיל, העיד כעד הגנה מס' 3 (עמ' 65 עד עמ' 70 לפרוט'), בכל הנוגע לנסיבות התרחשות האירוע. כמו כן העיד כעד הגנה מס' 4 סנ"צ יורם דניאלי (עמ' 75 עד עמ' 79 לפרוט'), שבמועד התרחשות האירוע היה ראש משרד הסיור בתחנת המשטרה של נצרת, והנתבע מס' 1 מר אהרון העיד כעד הגנה מס' 5 (עמ' 87 עד עמ' 97 לפרוט'). הוגשו לתיק ביהמ"ש מסמכי הוצאה לפועל, בכל הנוגע להליכי הוצאה לפועל שננקטו במהלך השנים כנגד אחיו של התובע (ג'בר), כמו כן מסמכים בנוגע להליכי כינוס נכסים, ולאחר מכן הפטר, בכל הנוגע לתובע עצמו ואביו, הוגשו גם מסמכים בכל הנוגע לרשומות הרפואיות של התובע, לא רק בגין האירוע נשוא הדיון (בתי החולים עפולה, רמב"ם ולוינשטיין), אלא גם ביחס לתיקו הרפואי בקופת חולים הכללית ובית החולים האנגלי בנצרת, וכן הוגשו מסמכי הביטוח הלאומי, ולרבות מסמכים הנוגעים למצבה הבריאותי של אמו של התובע. עד כאן באשר לסקירת ההליכים בתיק זה. ז. מעדות אחיו של התובע, ג'בר, עולה שהוא חתם על ערובות למר ישראל אברמוב, הן כלפי בנקים והן כלפי ספקים בענף הטקסטיל. בתקופה מסויימת אותו ישראל אברמוב "נעלם", וננקטו הליכי הוצאה לפועל כנגד ג'בר, בגין אותן ערובות, ובנוסף הוא גם קיבל פקודות מאסר (עמ' 16 ועמ' 17 לפרוט'). כשהיו מתקבלות פקודות מאסר, היו השוטרים מגיעים אל ג'בר, במהלך יום העבודה למפעל שלו, מסרו לו את פקודת המאסר, ובתוך 24 עד 72 שעות, הוא היה דואג, לטענתו, או לבטל את הפקודה באמצעות החייב העיקרי אברמוב, או שג'בר אישית היה משלם את הפקודה, וכתוצאה מכך, זו בוטלה. הדרישה של השוטרים כלפי ג'בר היתה, להופיע בתוך יומיים בתחנת המשטרה. מצב דברים זה, נמשך לדברי ג'בר, שנה עד שנה ומחצה לפני האירוע נשוא הדיון, והשוטרים סמכו עליו ולעיתים גם היו משאירים את הפקודה, למישהו ממשפחת או למישהו מן השכנים, מבלי שהיה על השוטרים להגיע פעם נוספת (עמ' 17 לפרוט'). בשלב מסויים הכיר האח ג'בר גם את הנתבע מס' 1, אהרון וזאת כאשר באחת הפעמים סיור השוטרים עבר דרך המפעל (ללא קשר לפקודת מאסר, עמ' 18 לפרוט'). בערך כ - 3 עד 4 ימים לפני האירוע נשוא הדיון כאן, התקשרו אל ג'בר מבית הוריו והודיעו לו שהנתבע מס' 1 אהרון נמצא בביתם ויש לו פקודת מאסר עבור ג'בר, שסיכם עם הנתבע מס' 1, כי ישאיר את הפקודה אצל הוריו, וג'בר ידאג בתוך יום יומיים לבטלה או שג'בר יגיע לתחנה ויקח את הפקודה, אך בהמשך סיכם ג'בר עם רמ"ח סיור בתחנת נצרת, שהנתבע מס' 1 ישאיר את הפקודה אצל הוריו של ג'בר. (דירת ההורים, שבה ישב הנתבע מס' 1 באותו זמן, היתה בקומה העליונה של הבית, בעוד שהנתבע מס' 1 התגורר בקומת הקרקע). ח. הפעם הבאה שנוצר מפגש בין ג'בר לבין הנתבע מס' 1, היה כאשר התרחש האירוע נשוא הדיון כאן. הנתבעים מס' 1 ומס' 2 הופיעו בשעה 02.00 או 02.30 לפנות בוקר ונקשו על דלת ביתם של ההורים, שהיה אז כאמור בקומה העליונה. האב (העד סעיד ), אמר לשוטרים שהבית איננו בית ג'בר (שנמצא אז כזכור בקומת הקרקע), וכן שניתן למצוא את ג'בר במפעל במשך היום. השוטרים ירדו לביתו של ג'בר, שממוקם בכניסה נפרדת מצד ימין, לפי עמ' 68 לפרוט'. האב הצטרף לשוטרים, ובינתיים התעורר התובע והגיע גם הוא לקומת הקרקע לביתו של ג'בר. ג'בר התעורר מן הדפיקות שבדלת, וראה את אביו, את הנתבע מס' 1, וכן את הנתבע מס' 2, שבאותו זמן טרם הכיר אותו, ואחריהם הגיע גם התובע עצמו (עמ' 19 לפרוט'). ג'בר מציין בעדותו שכאשר פתח את הדלת ואביו סיפר לו במה המדובר, הגיע אחיו - התובע, ועמד מאחורי הנתבע מס' 1. רחבת הכניסה, שלפני דלת ביתו של ג'בר, היא 1.5/1.5 מטר, וג'בר הבחין באביו שעומד כשפניו מופנים אל ג'בר. מאחורי האב עמד הנתבע מס' 1, משמאלו של הנתבע מס' 1 עמד הנתבע מס' 2, ומאחורי הנתבע מס' 1 התובע, שעמד על המדרגה האחרונה מתוך 3 המדרגות המוליכות לדירת ג'בר (עמ' 20 לפרוט'). האב פנה לנתבע מס' 1, וביקש שיגיע למפעל למחרת בבוקר, כדי לקבל את ביטול הפקודה, וכאשר התערב התובע בשיחה, ואמר לנתבע מס' 1 שאם הוא אינו מעוניין להגיע כי אז מוכן התובע להגיע למחרת בבוקר למשטרה ולהביא את הביטול, אמר הנתבע מס' 1, לטענת ג'בר בשפה גסה: "אתה אל תתערב", והניף את ידו בתנועה מאיימת לכיוון אחור (העד ג'בר הניף להדגמה את ידו הימנית לאחור), ואזי נבהל התובע הזיז את ראשו לאחור, החליק מן המדרגה ונפל (עמ' 20 לפרוט'). ג'בר ציין שהנתבע מס' 1 לא נגע באחיו-התובע, שכן האח הזיז את הראש אחורנית, ואזי החליק במדרגות, נפל והתחיל להקיא. ג'בר ניסה להרים את התובע לבדו ולהכניסו לבית, וכאשר ראה הנתבע מס' 1 שג'בר איננו מצליח בכך, ניגש הנתבע מס' 1 וסייע לג'בר להכניס את אחיו לדירה. הנתבע מס' 2 הזמין אמבולנס נט"ן, שהעביר את התובע לבית החולים בעפולה, ומשם הועבר לבית החולים רמב"ם, כשהתובע הינו מחוסר הכרה (עמ' 21 לפרוט'). ביום 9.3.94 פנה ג'בר במכתב תלונה על האירוע למפקד תחנת המשטרה בנצרת (ת9/א), שבו תיאר את התרחשות האירועים כמפורט לעיל. ג'בר גם מסר הודעה למשטרה ביום 14.5.95 (מוצג ת9/). ג'בר הוזמן לתחנת המשטרה עקב מכתב התלונה מיום 9.3.94 (ת9/א) וחזר על דבריו, דהיינו, שאחיו-התובע פנה לנתבע מס' 1, ציין שאין המדובר בחמקנים ושהשוטר מכיר אותם. התובע הבטיח שהוא אישית ידאג להביא את הביטול למחרת, ואזי הנתבע מס' 1 הניף את ידו לאחור, אמר "אל תתערב" ולדברי ג'בר, בעמ' 2 של הודעתו ת9/: "בנסיבות הנ"ל ולאור גסות דבריו והתנהגותו של השוטר והמתח שהיה באוירה תנועת ידו של השוטר היתה מבהילה כל אדם במקום. אחי אף הוא נבהל מאוד ובפרט שהיה צמוד לשוטר, באופן ספונטני הזיז את חלק גופו העליון לאחור כדי להתחמק מיד השוטר ואז נפל לאחור, וההמשך מתואר במכתבי". בתרשים ת17/ תיאר ג'בר את אופן עמידתו בדלת הכניסה של דירתו כשמולו אביו, כשפני האב מופנים אליו, ומאחורי האב הנתבע מס' 1, בצד שמאל של הנתבע מס' 1 עמד הנתבע מס' 2, ומאחורי הנתבע מס' 1, התובע, וזאת במדרגה האחרונה מ - 3 המדרגות המובילות לרחבת הכניסה של בית ג'בר. ט. האב סעיד סיפר בעדותו שארבעה עד חמישה ימים לפני המקרה, היה אצלו שוטר בביתו. האב נתן לו קפה, ושוחח עם ג'בר בטלפון שאמר כי יסדיר את הענין, והפקודה הושארה עבור ג'בר. כעבור יומיים-שלושה הגיעו שני השוטרים בסמוך לשעה 02.30 בלילה, ודפקו בקומה העליונה אצל האב. האב שאל את השוטרים מדוע הם באים בשעות כאלה, בשעה שכל בוקר הם הולכים למתפרה של ג'בר, אך השוטרים אמרו שאלה ההוראות והאב אמר להם שג'בר נמצא בביתו והם ירדו לביתו של ג'בר. האב דפק בדלת ביתו של ג'בר, שאמר לאב לתת את הכסף לשוטרים, אך הם סירבו, ודרשו לקחת איתם את ג'בר. מאחור הגיע התובע. האב שמע את התובע אומר לשוטרים שבבוקר הוא יביא את הכסף, אך השוטרים השיבו שהם רוצים את ג'בר, ולפתע נפל התובע על המדרגות, ומובהר שהאב לא ראה את הנפילה עצמה אלא את המצב לאחר הנפילה (עמ' 40 לפרוט'). על תיאור זה חזר האב גם בחקירה הנגדית (עמ' 45 לפרוט' - עמ' 47 לפרוט'). האב ציין בעמ' 46 לפרוט', שפניו היו לעבר ג'בר, אך כשנפל התובע הסתובב האב. האב שמע את השיחה בין התובע לבין השוטרים, דהיינו, כשהתובע אמר להם שהוא למחרת יביא את הכסף. אמו של התובע הגב' יוסרה, העידה שבני הבית היו ישנים כשהיה צלצול בדלת, בעלה פתח את הדלת ושוחח עם השוטרים שדרשו את ג'בר, ובעלה אמר לשוטרים שג'בר גר בקומה למטה, וירד עם השוטרים. לאחר כמה דקות קם גם התובע (שהתגורר עם הוריו בקומה העליונה), וכאשר אמרה לו האם שהמשטרה אצל ג'בר, ירד התובע לדירה למטה. בהמשך שמעה האם צעקות ואזי ירדה לראות במה המדובר, וראתה שהתובע נפל על הרצפה ומקיא (עמ' 9-10 לפרוט'). י. הנתבע מס' 1, מסר הודעה למשטרה ביום 27.4.94 (ת10/) שם ציין כי עבד ביום האירוע, במשמרת לילה, עם הנתבע מס' 2 רס"ר שוקי פיל, שהיה באותו יום ראש משמרת. השניים היו באזור יפיע, וברשותם קלסר פקודות מאסר של הוצאה לפועל. הנתבע מס' 2 שאל אותו האם הוא מכיר בתים של אנשים שיש נגדם פקודות מאסר בקלסר והינם מתחמקים, הנתבע מס' 1 אמר לו כי הוא זוכר היכן גר ג'בר. לאחר מספר נקישות יצא אביו של ג'בר שאמר כי ג'בר ישן, ונמצא בביתו בצד שמאל של הבנין (למעשה אין מחלוקת שבאותו זמן דירתו של ג'בר היתה מתחת לבית הוריו ולא באותו מישור). האב הצטרף לשוטרים שנקשו על דלת ביתו של ג'בר שעמד בפתח הבית, כשברשות השוטרים פקודת מאסר נגדו בגין אי תשלום חוב. ג'בר אמר שאין ברשותו מסמך ביטול של הפקודה. בעוד השוטרים והאב עומדים בפתח הכניסה לבית כשהדלת פתוחה, נשמע רעש של צעדים, ומישהו מכיוון בית ההורים הגיע בהליכה מהירה, ונעמד מצד שמאל של הנתבע מס' 1, ושאל מה קרה? אך השוטרים לא התייחסו אליו. לדברי הנתבע מס' 1, הוא ונתבע מס' 2 המשיכו לשוחח עם ג'בר ולאחר מספר שניות הם שמעו רעש חבטה, והבחינו שהבחור שהגיע נפל אחורנית ונחבט בראשו. משהבינו בהמשך שסבל מחבלה קשה בראשו, הזמינו אמבולנס והנתבע מס' 2, אחז את לשונו של התובע כדי שלא ייחנק. הנתבע מס' 1 טען בהודעתו שאיש לא דחף את התובע והם גם לא דיברו איתו. בעדותו בבית המשפט טען הנתבע מס' 1 שהתובע אכן נעמד לידם וניסה כל פעם להתפרץ לשיחה ולהגיד שהם ידחו את הביצוע למחרת בבוקר, כדי שאחיו יביא ביטול ואזי אמר לו הנתבע מס' 2, "אל תתערב", אך ללא כל תנועת יד ואז נסתיימה השיחה עם התובע והם המשיכו לשוחח עם ג'בר (עמ' 89 לפרוט'). מכאן שבעוד שבהודעתו מיום 27.4.94 (ת10/) טען הנתבע מס' 1 שהשוטרים כלל לא דיברו עם התובע (עמ' 2 של ת10/ שורה 28), הרי לפי עדותו בביהמ"ש בעמ' 89 לפרוט', ניסה התובע להתפרץ לשיחה וביקש שידחו את הביצוע למחרת, כדי שהאח יוכל להביא ביטול והנתבע מס' 2 אמר לו "אל תתערב". יא. במהלך העדות בביהמ"ש הכין הנתבע מס' 1 תרשים של המיקום ברחבת הכניסה (ת27/), כשלפי אותו מיקום, עמד האב מאחורי השוטרים או בזוית מסויימת מאחור, מימין לכניסה עמד הנתבע מס' 2, משמאל הנתבע מס' 1, והתובע במדרגה או שתיים שבכניסה לבית. תיאור זה נוגד את תיאורו של הנתבע מס' 2 בהודעתו למשטרה מיום 25.4.94 (ת12/), שתיאר בעמ' 3 של ת12/ שורה 13: "אני עמדתי בצד ימין של הדלת, לידי מצד שמאל האבא, וליד האבא בצד שמאל וצמוד לקיר עמד השוטר, ואילו ג'אודאת הוא נעמד מאחורי אביו וק' ביניהם מאחור". בחקירתו הנגדית בעמ' 69 לפרוט', חזר ואישר הנתבע מס' 2, שהאב עמד בין הנתבע מס' 1 לבין הנתבע מס' 2, וזאת ברחבת הכניסה לדירתו של ג'בר. אציין כי אין זה סביר שהאב עמד מאחורי השוטרים, שהרי האב הוא אשר דפק בדלת הכניסה לביתו של ג'בר, כעולה מהודעתו של הנתבע מס' 2, ת12/ עמ' 1, שורות 22-23. יצויין, שהנתבע מס' 1 עבר תאונת דרכים בדצמבר 1996 בה נחבל בראשו ונגרמו לו, בין היתר, הפרעות בזכרון ובעיות בריכוז (כעולה גם מן המסמכים הרפואיים של ד"ר שבח וד"ר י. אהרון, נ49/). אוסיף שבחקירתו הנגדית ציין הנתבע מס' 1, שהתובע ביקש ממנו לדחות את הביצוע למחרת היום (עמ' 91 סיפא - 92 רישא לפרוט'). הנתבע מס' 1 עצמו לא ראה את הנפילה שכן הוא שוחח אותה עת עם ג'בר, אלא רק שמע את החבטה. יב. הנתבע מס' 2 שוקי פיל, מסר בהודעתו למשטרה (ת12/), שיום האירוע היה יומו הראשון בתפקיד ראש משמרת סיור בתחנת נצרת, והמשמרת היתה משמרת לילה בה עבד עם סמ"ש אהרון בביצוע פקודות הוצל"פ של מתחמקים ביפיע. הנתבע מס' 2 שאל את נתבע מס' 1, מי המתחמקים שהוא מכיר ביפיע? ונתבע מס' 1 אמר לו "בוא נלך לג'בר ". נתבע מס' 1 זיהה את הבית. הם עלו במדרגות לקומה השניה, דפקו בדלת, מי שפתח היה אביו של ג'בר שציין כי ג'בר גר בצד השני של הבית למטה, והאב ירד איתם, הצביע על הדלת ודפק בדלתו של ג'בר. כאשר אמר ג'בר לשוטרים שאין ברשותו ביטול של הפקודה, אמר הנתבע מס' 2 שעליהם לעצור אותו. במהלך השיחה הגיע, כאמור כבר לעיל, התובע שנעמד, לפי דברי הנתבע מס' 2 בהודעתו ת12/, בין האב לבין הנתבע מס' 1 מאחור. השוטרים המשיכו לשוחח עם ג'בר, ותוך כדי שיחה, הם שמעו חבטה מאחור וכאשר הסתובבו הם ראו שהתובע שוכב על הגב, על הרצפה ומחרחר. לטענת הנתבע מס' 2 בהודעתו ת12/ עמ' 3, השיחה היתה ללא צעקות או ויכוח קולני, ואין הוא יודע מדוע נפל התובע ומכל מקום, הוא שלל בוודאות שהתובע נדחף. גם בעדותו (עמ' 65-70 לפרוט') מסר הנתבע מס' 2 את תיאור האירוע, וטען שהתובע לא אמר דבר כלשהו במהלך השיחה. כבר הצבעתי על כך שדברים אלה נוגדים את האמור בעדותו של הנתבע מס' 1, בעמ' 89 לפרוט' שהתובע ניסה להתפרץ לשיחה ולבקש דחיית הביצוע למחרת בבוקר, כדי שאחיו יביא ביטול, ואזי הנתבע מס' 1 אמר לו "אל תתערב". הנתבע מס' 2 טען שלא היתה הנפת יד, וכי תוך כדי השיחה עם ג'בר, הם שמעו חבטה מאחור וראו את התובע שוכב על הרצפה. לדבריו בעמ' 69 לפרוט', אילו היה נתבע מס' 1 מניף את ידו, הוא (הנתבע מס' 2) היה מבחין בכך. יג. פירטתי עד כה את ההתרחשות באותו לילה של ה - 4.5.93, ברחבת הכניסה (1.5/1.5 מטר) של דירת ג'בר. גירסת התביעה היא, שהתובע ירד מבית הוריו, עמד מאחורי הנתבע מס' 1 במהלך השיחה שהתנהלה בין השוטרים לבין אחיו של התובע (ג'בר). ג'בר עמד בפתח הכניסה לדירתו, ומולו עומדים שני השוטרים עם פקודת המאסר, ואביו. התובע שהגיע מאחור נעמד על המדרגה השלישית, משלוש המדרגות המובילות לרחבת הכניסה, ניסה לשכנע את השוטרים לדחות את הביצוע של הפקודה למחרת, ואף הציע כי הוא בעצמו ידאג להביא את ביטול הפקודה, ואזי, כך גירסת התביעה, אמר הנתבע מס' 1 לתובע שלא יתערב (לטענת ג'בר, בלשון גסה), הנתבע מס' 1 גם הניף את ידו לאחור, התובע נרתע לאחור, נפל על המדרגות ונחבל קשות. לעומת גירסה זו של התביעה, נטען על ידי ההגנה, שהשיחה התנהלה באופן עניני, ושהתובע כלל לא נטל חלק בשיחה, אם כי הנתבע מס' 1 אומר בעדותו, שהתובע ניסה להתפרץ לשיחה, והנתבע מס' 1 אמר לו לבל יתערב, אך שני הנתבעים שוללים באופן נחרץ, שהיתה הנפת יד של מי מהם, ולפתע נשמעה חבטת הנפילה של התובע. יד. בטרם אמשיך את הדיון, עלי ליתן את הדעת על טענתם של הנתבעים הטוענים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעמ' 1 לסיכומיהם: "התקף אפילפסיה - כהסבר לנפילתו של התובע בליל האירוע". הנתבעים מתבססים על מסמך חדר המיון של ביה"ח עפולה מיום הארוע (ת4/), שם נכתב על ידי הרופא "לדברי המלווים במשפחה סיפור של אפילפסיה אולם לא ידוע על טיפול אנטי-אפילפטי. לדברי המלווים "התעלף" ובעת הנפילה נחבל בראשו מימין על גבי מדרגה. בעת הנפילה נשך את הלשון ואיבד שליטה על סוגרים...". כמו כן מפנה בא כח הנתבעים לסיכום מחלה מביה"ח רמב"ם (ת5/) שם צויין: "לפי הסיפור נפל ממדרגות מסיבה לא ברורה (פירכוס?)". כמו כן במסמך "גליון קבלת חולה" של המח' הנוירו-כירורגית ברמב"ם, נכתב כי ידוע על "non treated epilepsy", ולכך יש גם התייחסות בהמשך בשורה המתייחסת למחלות בעבר. במסמך שלאחר מכן, בהמשך ת5/, במסגרת בדיקת הגוף ומהלך המחלה, נכתב ביום הארוע בשעה 17.45 שלפי משפחת החולה לא ידוע על אפילפסיה אם כי בלילה היה "GM TONIC SEIZURE" (כשהכוונה היא ל"גרנד מאל"). במסמך נוסף במסגרת ת5/, רישום בגליון חדר המיון, צויין שהחולה הגיע מעפולה ולפי הסיפור נפל ממדרגות בזמן התקף אפילפטי. בדף יועצים נכתב שמדובר בסיפור על חולה אפילפטי לא מטופל בתרופות. כאן ראוי לציין, שבדו"ח נט"ן (מוצג ת3/), לא היה איזכור של התקף אפילפטי. בפרק המתייחס למחלה נוכחית נכתב "החולה בדרך כלל בריא. באופן פתאומי נפל ממדרגות ואיבד הכרה". טו. המסמכים הרפואיים אליהם מפנה בא כח הנתבעים לתמיכה בטענתו שמדובר בנפילה על רקע מחלת האפילפסיה, עמדו לנגד עיניו של המומחה הנוירולוג מטעם הנתבעים, הפרופ' ב. שרף, ואני מפנה לפירוט המסמכים שעמדו לרשותו בעמ' 1 של חוות דעתו, נ1/, שכללו, בנוסף לתיעוד הרפואי, גם את עדות השוטר מיום 27.4.94 ודף 2 ממכתב ב"כ התובע. פרופ' ב. שרף הוסיף וציין, שבתיק הרפואי של קופה"ח, קיימים רישומים קצרים בספט' 86', שם צויין שלפני כשבוע היתה תאונת דרכים והג'יפ התהפך ואין רישומים הקודמים לאירוע נשוא הדיון כאן (הרישום מ - 86' מופיע גם בקובץ מסמכי קופ"ח, נ35/). על כך יש להוסיף, שבמוצגים רפואיים שהוגשו במהלך המשפט, כמו מסמכי קופ"ח שהומצאו לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד בא כח הנתבעים אין כל התייחסות למחלת האפילפסיה, אלא, למשל, לבעיית נשירת שיער אצל התובע (רישומים מ - 86'), נ41/, וכן שני מסמכים המתייחסים לשנת 69': האחד, הפניה למרפאה אורטופדית מיום 4.6.69, נ42/א, ורישום של גליון המרפאה האורטופדית בבי"ח "העמק" מיום 4.8.69, נ42/ב. טז. אוסיף שבעמ' 3 של הודעתו של הנתבע מס' 1 מיום 27.4.94 (ת10/), נאמר שלמיטב זכרונו, תוך כדי טיפול רפואי בבית, אחת הנשים שהיתה שם, ואין הוא יודע מי זאת, אמרה שיש לתובע בעיה שלפעמים הוא נופל. הנתבע מס' 1 הצליח להבין כאילו סובל התובע ממחלת הנפילה, ויתכן שמשום כך הוא נפל. לדברי הנתבע מס' 1 נפילתו של התובע אחורנית היתה כמו קרש כאילו כל הגוף ישר, וגם כשנשכב על גבו, היה גופו ישר. לדברי הנתבע מס' 1 מי שמרגיש שהוא עומד ליפול מאבד שיווי משקל ומנסה לבלום את עצמו, כדי למנוע פגיעה. בעדותו בביהמ"ש, הוסיף ואמר הנתבע מס'1, בעמ' 93 לפרוט', שאשתו של ג'בר אמרה שהתובע סובל מאפילפסיה, ולדבריו, אמרה זאת אשתו של ג'בר מספר דקות אחרי הנפילה, ולטענתו, גם הנתבע מס' 1 שמע זאת. אין בידי לקבל טענתו זו של הנתבע מס' 1. בהודעתו למשטרה ת10/, שניתנה כשנה לאחר האירוע, הוא ציין באופן כללי שאחת הנשים אמרה שיש לתובע בעיה שלעיתים הוא נופל בעטיה ומכך הבין הנתבע מס' 1 שיש לתובע מחלת נפילה. הדעת נותנת שאילו שמע את הדברים מאשתו של ג'בר, הוא היה מציין זאת באותה הודעה ת10/, כשנה לאחר המקרה, ולא היה מעלה זאת לראשונה בעדותו בביהמ"ש ביום 23.6.99, מעבר לכך, אילו נאמרו הדברים בענין מחלת הנפילה, כיצד זה שלא היה לכך כל איזכור בדו"ח הפעולה שמילא בשעה 03.40, הנתבע מס' 2 רס"ר שוקי פיל, שהיה אז ראש המשמרת, (ת13), והרי מסמך זה הוא הסמוך ביותר מבחינת הזמן להתרחשות המקרה שכן הוא נרשם כשעה לאחר הארוע. ברור שהיתה חשיבות רבה לתיאור נסיבות האירוע על ידי ראש המשמרת (ת13/), ועובדה שהנתבע מס' 2 דאג לציין במסמך שלא היה שימוש בכוח לא פיזי ולא מילולי, ואם כך, ברי שהיה מציין שנטען על ידי מי מן הקרובים, שמדובר במחלת הנפילה. על כך יש להוסיף שהנתבע מס' 1 לא ראה את התרחשות הנפילה שהרי השוטרים רק שמעו את החבטה של הנפילה. לכן, גם לא ניתן לייחס משקל לטענה, בהודעתו של הנתבע מס' 1 (ת10/, עמ' 3 שורה 5), שנפילתו של התובע היתה "כמו קרש", הואיל וכאמור העד לא ראה את הנפילה. הטענה שאדם שחש שהוא עומד ליפול מנסה לבלום את עצמו, אין בה משום התייחסות למקרה שבו אדם נופל כהרף עין, מבלי שיש באפשרותו למצוא אחיזה ולמנוע נפילתו. יז. פרופ' ב. שרף ציין כאמור כבר לעיל, בחוות דעתו שאין בידו תיעוד המעיד על מחלה אפילפטית קודמת, למעט הדברים שצוטטו לעיל. כמו כן ציין שתיאור האירוע בדבר נפילה "כמו קרש", נשיכת לשון וחוסר שליטה על סוגרים, מתאימים לכאורה להתקף אפילפטי. יחד עם זאת, כותב פרופ' ב. שרף: "אם אכן יאומת שהאיש סבל ממחלה אפילפטית, אזי סביר מאוד להניח שמדובר בהתקף אפילפטי במקרה זה. אין כיום אפשרות לבדוק זאת בדיעבד, אלא על סמך תיעוד רפואי בלבד שכאמור לא היה בידי". לדעתי, טענת הנתבעים לפיה התקף אפילפסיה הוא ההסבר לנפילת התובע בליל האירוע - לא הוכחה. לגבי הטענה שהופיעה בהודעתו של הנתבע מס' 1 ביום 27.4.94 (כשנה לאחר האירוע), ת10/ כשהתובע נפל "כמו קרש" ושהוא הבין מאחת הנשים שלתובע יש בעיה שבעטיה הוא נופל, והבין מכך שיש לתובע מחלת אפילפסיה, ציינתי כבר שאת אופן הנפילה לא יכול היה הנתבע מס' 1 לראות, שהרי הוא התבונן לאחור רק לאחר ששמע את חבטת הנפילה, ובדו"ח הפעולה שהגיש ראש המשמרת (הנתבע מס' 2, ת13/), לא היה כל איזכור לטענה זו, הגם שנתבע מס' 1 טען שגם הנתבע מס' 2 שמע את דברי אשתו של ג'בר, והרי אילו כך היו הדברים, היה הדבר מופיע כבר בדו"ח הפעולה ת13/ שנכתב כשעה לאחר הארוע, ושבו דאג הנתבע מס' 2 לציין, שלא היה שימוש בכח. יח. לגבי הרישומים במסמכים הרפואיים מחדר מיון עפולה ובי"ח רמב"ם, ת4/ ו - ת5/, אלה היו לנגד עיניו של פרופ' ב. שרף, והוא ציין מפורשות שאין ברשותו תיעוד המעיד על מחלה אפילפטית קודמת, וכי אין באפשרותו לבדוק בדיעבד, האם סבל התובע ממחלה אפילפטית, אלא על סמך תיעוד רפואי בלבד, שכאמור לא היה בידיו. יתר על כן, אם נעיין במסמך חדר המיון של ביה"ח עפולה, ת4/ נראה שצויין שם "לדברי המלווים במשפחה סיפור של אפילפסיה אולם לא ידוע על טיפול אנטי-אפילפטי...". ברישום זה, מדובר על סיפור של אפילפסיה במשפחה. לא נאמר כי ידוע על אפילפסיה אצל התובע דווקא, ואכן אין ספק שברישומים רפואיים לגבי אמו של התובע הגב' יוסרה נאמר מפורשות כי היא סובלת מאפילפסיה. אני מפנה למוצג ת23/, שם נאמר ברישום מאוקטובר 90' שלפני כ - 5 שנים היה אירוע ראשון של אפילפסיה אשר מאז ממשיך, וכן קיים איזכור של אפילפסיה בדו"ח האיבחון הרפואי לגבי אמו של התובע, במסגרת קובץ המסמכים של ת23/ לגבי נכות כללית, כך שהאיזכור של אפילפסיה, אכן קיים לא ביחס לתובע, כי אם ביחס לאמו, שציינה בעדותה בעמ' 11 לפרוט', שהיא סובלת מזה כמה שנים מאפילפסיה, מכאן שבמשפחה קיימת אפילפסיה, אך לא הוכח קיומה של אפילפסיה אצל התובע דוקא. יט. בא כח הנתבעים טען בסיכומיו, בין היתר, שמתעוררת תמיהה בקשיים בהם נתקל בא כח הנתבעים, להשיג העתק מתיקו הרפואי של התובע, וכן בגין מידע מוטעה שמסרו בני המשפחה לגבי קופת החולים אליה השתייך התובע. עוד מתעוררת לטענתו תמיהה בכך שהתובע לא הביא לעדות את ד"ר בשארה שהינו בן דוד של אבי התובע, ואשר היה הרופא המטפל של התובע, ושימש כמנהל מרפאת קופת חולים נצרת א', שבה טופל התובע במשך שנים, לפני התאונה. כמו כן בתצהיר תשובות לשאלון, נכתב שהתובע היה חבר רק בקופת חולים "כללית", ולא צויין שגם היה חבר בקופת חולים "מכבי". בנוסף טען בא כח הנתבעים, שאין לקבל את עדותו של ד"ר עזיז סרוג'י, שהובא למתן עדות ביחס למצבו הרפואי של התובע, לפני התאונה, וכן נטען על ידי הנתבעים שהוסתרו אישפוזים קודמים ובעיות רפואיות של התובע, מלפני התאונה. כ. נכון הוא, שבתצהיר התשובות לשאלון, נ17/ נכתב שהתובע חבר קופת חולים "כללית" במרפאת נצרת א'. לפני כשנה עבר לסניף יפיע. בשאלה 7 של השאלון נ16/ נשאל התובע, האם היה בעבר חבר בקופת חולים אחרת, והתשובה בתצהיר נ17/ היתה "לא" (התשובות ניתנו על ידי אחיו ואפוטרופסו של התובע, דהיינו, ג'בר). אכן, מעדות אמו של התובע הגב' יוסרה , עולה שכאשר התובע היה בצעירותו, הוא היה ב"מכבי", אך לאחר מכן עבר לקופת חולים "כללית" (עמ' 14 לפרוט'). מעדות ג'בר בעמ' 24 לפרוט', עולה שהחברות בקופת חולים "מכבי" היתה תקופה קצרה בלבד, ומשום כך לא התייחס לכך בתצהיר התשובות, ומעדותו של האב סעיד, עולה שמאז שהתובע נולד הוא תמיד חבר קופת חולים "כללית" (עמ' 42 לפרוט'). בעמ' 44 לפרוט' הוסיף האב שבקופת חולים "מכבי" הם היו תקופה של מספר חודשים ואזי חזר לקופת חולים "הכללית". אין ספק שהיה מקום לציין בתצהיר, שהתובע היה בעברו בקופת חולים "מכבי", אך לעיצומו של ענין, אינני סבור שהוכחה העלמת מידע, שכן מן העדויות עולה, שמדובר היה בתקופה קצרה בלבד. מעדות מר יוסי אלול, שהיה בזמנו עוזר מנהל אדמיניסטרטיבי בקופ"ח מחוז צפון, עולה כי מסמכי קופ"ח כפי שהוגשו, משקפים את התיעוד הרפואי הקיים בתיק קופת חולים של התובע, כולל ביקור אצל רופא עצמאי, כעולה ממוצג נ35/, ולרבות ההתכתבות שבנ37/ ו - נ41/. אינני סבור שהוכח שנעשה נסיון להסתיר את התיק הרפואי בקופ"ח (אני מפנה גם להודעתו של ב"כ הנתבעים לבית המשפט מיום 8.7.99, שתיק רפואי מקורי נמסר בסופו של דבר לנציג ב"כ הנתבעים). גם אם המסמכים שבתיק קופ"ח אינם משקפים את מלוא התיעוד ביחס לתקופה שלפני האירוע נשוא הדיון, הרי לא הוכח שהדבר נובע מתוך כוונה של התובע או מי מטעמו להסתיר דברים. עצם העובדה, למשל, שמסמכים משנת 69' נמצאו במרפאה האורטופדית של ביה"ח ולא בתיק קופ"ח של התובע (נ42/ א + ב), אין בהם כדי להצביע על כך שהוצא מסמך מתיק קופ"ח, כשהעד יוסי אלול אישר בעמ' 62 לפרוט', שכיום לא נהוג להעביר עותק של תיק מרפאה אורטופדי מבי"ח "העמק" לתיק מרפאת קופת חולים (עמ' 62 לפרוט' שורות 5-7, וכן באותו עמ' שורות 11-13). כא. בעמ' 7-8 של סיכומיו מצביע ב"כ הנתבעים על כך שבני משפחתו של התובע העלימו בעדויותיהם, וכן בתצהיר התשובות לשאלון, אישפוזים או בעיות רפואיות שהיו בעברו של התובע, למעט דלקת ריאות שתוארה על ידי אמו (אם התובע בעמ' 14 לפרוט', עדות ג'בר בעמ' 25 לפרוט', ועדות אביו של התובע בעמ' 42 לפרוט', שטען כי התובע מעולם לא היה בבי"ח, גם לא בחדר מיון, לא נפצע בתאונה, לא סבל מדכאון, לא לקח תרופות הרגעה ולא ניסה להתאבד). מצביע ב"כ הנתבעים על כך שהתובע אושפז פעמיים בביה"ח האנגלי בנצרת, (התיק הומצא כמוצג נ52/): האשפוז האחד מ - 1978, והאשפוז השני מ - 30.10.91 עד 1.11.91, בגין התעלפות לאחר נטילת כדורי ואבן. האירועים עליהם מצביע ב"כ הנתבעים ארעו ב - 1976 (פגיעה במצח), והשאר משנת 1982 עד 1987, כשב - 1986 ו - 1987 ארעו תאונות דרכים לתובע. הגם שהתשובות של בני המשפחה לגבי השאלות הרלוונטיות לא עלו בקנה אחד עם העובדות הרי אין בהן כדי להצביע על נסיון להסתיר את עברו הרפואי של התובע. האשפוז השני בביה"ח האנגלי בנצרת (אוק' - נוב' 91') היה למעלה משש שנים בטרם ניתן תצהיר התשובות נ17/, ולמעלה משבע שנים בטרם ניתנו העדויות בביהמ"ש. הטיפולים האחרים (1976, ו - 1982 עד 1987) היו שנים רבות לפני כן. אינני סבור שיש להסיק מחוסר איזכור התאונות והטיפולים הנ"ל על רצון להסתיר את עברו הרפואי של התובע. אביו של התובע נשאל בעדותו בעמ' 42 לפרוט', האם ניסה התובע להתאבד. מעיון בתיק ביה"ח האנגלי, מוצג נ52/ (עמ' 3) עולה מסיכום האשפוז שהתובע אושפז באוקטובר 1991 לאחר שנטל שני כדורי ואבן, ולאחר מספר דקות חש סחרחורת והתעלף. לא צויינה מחלה פסיכיאטרית, אלא נכתב שמזה כחודש התובע עצבני בגלל בעיות בעבודתו, וללא מחשבות אובדניות, מכאן שענין המחשבה האובדנית (נושא שלגביו נשאל האב) - נשלל. ראוי להוסיף שבמסמכי בית החולים האנגלי, נ52/ שם טופל התובע במהלך השנים בהזדמנויות שונות אשר קדמו לאירוע נשוא הדיון, לא צויין כי התובע סובל ממחלת האפילפסיה. כב. מטעם התובע הובא לעדות ד"ר עזיז סרוג'י (עמ' 71 - עמ' 75 לפרוט'), כדי להעיד על מצבו הרפואי של התובע לפני התאונה, כמי שטיפל בתובע ובאמו במשך שנים. בא כח הנתבעים טוען, שאין להתבסס על עדות ד"ר סרוג'י, הואיל והוא לא ניהל כל תיעוד רפואי לא לגבי התובע ולא לגבי אמו, הוא גם לא ידע על מחלת אפילפסיה במשפחה. מעיון בעדותו של ד"ר עזיז סרוג'י, עולה, לדעתי, שמערכת היחסים עם התובע היתה כשל ידיד המשפחה. בעמ' 73 לפרוט' מעיד ד"ר סרוג'י שהוא מכיר את התובע ומשפחתו מזה שנים רבות, הוא הכיר גם את סבו, והוא פחות או יותר חבר של המשפחה. אכן, באמו של התובע, טיפל הד"ר סרוג'י לפי עדותו, בהיותה אז חברת קופת חולים "מכבי", וד"ר סרוג'י היה אז רופא של קופת חולים "מכבי". טיפולו של ד"ר סרוג'י בתובע, נעשה באופן פרטי (עמ' 73 לפרוט', ש' 3), אלא שמעדות ד"ר סרוג'י עולה, שהתובע בא אל ד"ר סרוג'י על בסיס היותו ידיד המשפחה והתייעץ עמו בענין נשירת שיער (עמ' 73 לפרוט' ש' 24), וזאת במהלך השנים 1994 - 1992 (לפי עמ' 74 סיפא לפרוט') או ב - 1994 - 1992 (קודם לכן בעמ' 72 לפרוט' אמר הרופא שמדובר בתקופה 1994 - 1990). כג. ד"ר סרוג'י לא עבד במסגרת קופת חולים "כללית" בה היה התובע חבר. פניותיו של התובע אליו היו בענין נשירת שיער (בגינה רשם לו הרופא ויטמינים, משחה ותמיסות לעור), וכן שיתף התובע את ד"ר סרוג'י בבעיות בתחום הרגשי, יחסים עם חברות וכו', וזאת לפי עדות ד"ר סרוג'י, בעמ' 74 לפרוט' ש' 18-19. מכאן שהפנייה של התובע לד"ר סרוג'י לא היתה במקום פנייה לטיפול הרגיל במסגרת קופ"ח אלא בנוסף לטיפול הרפואי הרגיל. פנייתו היתה מבוססת על כך שד"ר סרוג'י היה ידיד המשפחה. בנוסף לעדות ד"ר סרוג'י בפנינו גם תיקו הרפואי של התובע בקופ"ח, והטיפולים שנעשו לו בהזדמנויות שונות (כולל אישפוזים) בביה"ח האנגלי נ52/, ואין בהם איזכור על מחלת האפילפסיה. טוען ב"כ הנתבעים שהיה על התובע להביא לעדות את ד"ר בשארה שהינו בן דודו של אבי התובע (עמ' 42 לפרוט') ומשמש כיום כמנהל רפואי של אזור נצרת בקופ"ח. ד"ר שימש כמנהל מרפאת קופ"ח נצרת א' בה היה התובע מטופל משך שנים וכן היה רופא מטפל של התובע (נ37/). מכאן טוען ב"כ הנתבעים שאי הבאתו של ד"ר למתן עדות מקימה חזקה כנגד התובע שעדותו של עד זה עלולה היתה להזיק לו. אינני סבור כך. בפני ביהמ"ש הוצגו מסמכי קופת חולים של התובע, לרבות מסמכי טיפול בתובע במסגרת בית חולים האנגלי בנצרת. הרופא מטעם הנתבעים פרופ' ב. שרף ציין בחוות דעתו נ1/ שאין בידו תיעוד המעיד על מחלה אפילפטית קודמת אצל התובע (וזאת לאחר שעמדו לעיונו מסמכי מד"א, חדר מיון עפולה, רמב"ם, לוינשטיין, והרישומים הקיימים בתיק קופ"ח כמפורט בחוות דעתו). עוד הוסיף פרופ' ב. שרף בחוות דעתו שאין באפשרותו לבדוק בדיעבד אם סבל התובע ממחלה אפילפטית, אלא על סמך תיעוד רפואי בלבד. אם איפוא ביקשו הנתבעים להוכיח קיומה של מחלה אפילפטית, כי אז היה על הנתבעים להביא מטעמם את הראיות להוכחת טענתם בדבר קיום מחלה אפילפטית קודמת, כך גם לגבי טענתם לפיה יד נעלמה דאגה להסתיר מסמכים מתיקו הרפואי של התובע בקופ"ח, ואין לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא הביא את ד"ר למתן עדות. המסקנה מכל האמור לעיל היא שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענתם שהארוע התרחש מחמת מחלה אפילפטית של התובע. גם לא הומצא תיעוד רפואי להוכחת קיומה של מחלה אפילפטית ונזכור שרופא הנתבעים פרופ' ב. שרף ציין שבהעדר תיעוד אין באפשרותו לקבוע קיום מחלה אפילפטית קודמת. מעבר לתיעוד שעמד כבר לרשות פרופ' ב. שרף בהכנת חוות דעתו, לא הוצג תיעוד שיש בו כדי לבסס את טענת הנתבעים. כד. ב"כ הנתבעים מצביע בעמ' 4 של סיכומיו על כך שכאשר מילא ג'בר את טופס התביעה לנכות כללית (נ8/) הוא מתח קו בפרק ח' של הטופס על השאלה האם נגרמה הנכות עקב תאונה, והאם הוגשה או עומדת להיות מוגשת תביעה לפיצויי נזיקין. טענת ג'בר בעדותו בעמ' 25 לפרוט' היתה שהוא מילא את הטופס במהירות. הטופס מולא ביום 25.6.93 והוגש לפי חותמת ב - 26.7.93. ב"כ הנתבעים מבקש למצוא בכך חיזוק למסקנתו שגירסת התובע כאילו נפל כשנרתע מהנפת ידו של נתבע 1 נולדה בשלב מאוחר יותר. אינני סבור כך. נסיבות האירוע בוודאי אינן שגרתיות, ואין להסיק מתוך כך שג'בר נמנע מלהתייחס לשאלות שבפרק ח' של טופס התביעה (נ8/), בשלב מילוי הטופס ביום 25.6.93 או הגשת טופס התביעה למל"ל, כחודשיים ומחצה לאחר הארוע (26.7.93), כאילו גירסת התביעה איננה נכונה, שהרי הנסיבות, כמוסבר, אינן שגרתיות, ויתכן שג'בר היה מעוניין באותו שלב להתייעץ ולכלכל צעדיו. כה. אשר לנסיבות האירוע טענת הנתבעים היא שאיש לא דחף את התובע כפי שציין הנתבע מס' 2 בהודעתו מיום 25.4.94 (ת12/, עמ' 3), ולא היתה לטענתו הנפת יד (עמ' 66 לפרוט') וכן דברי הנתבע מס' 1 בהודעתו מיום 27.4.94 (ת10/ עמ' 2) ועדותו בעמ' 89 לפרוט'. לפי האמור בחוות דעתו של פרופ' ב. שרף (נ1/) טען ג'בר כאילו השוטר הסתובב לאחר שהתובע התערב בויכוח, דחף את התובע בידו, ואזי נפל התובע אחורנית 3 מדרגות ונחבל בראשו, אך במכתב של ג'בר ת9/ מיום 9.3.94 אין טענה כאילו פגע הנתבע מס' 1 בתובע, אלא שהנתבע מס' 1 ציווה על התובע לא להתערב, ביצע תנועת יד לכיוון התובע, ועקב כך נפל התובע לאחור ונחבל, כך גם מסר ג'בר בהודעתו מיום 14.5.95 ת9/, עמ' 1, דהיינו, שהנתבע 1 הניף את ידו לאחור לכיוון התובע, ואין ג'בר יודע אם פגע בו, אם לאו, אך היה זה תוך כדי אמירה של הנתבע מס' 1: "אל תתערב", אך מכל מקום תנועת היד של השוטר, כך נטען, היתה מבהילה (עמ' 2 של ת9/), כך גם העיד ג'בר בעמ' 20 לפרוט', והוסיף שהנתבע מס' 1 לא פגע בתובע הואיל וזה האחרון הזיז ראשו אחורנית ואזי החליק ונפל (עמ' 21 לפרוט'). כו. טענת ב"כ הנתבעים היא שאין להאמין לגרסת התביעה בגלל חוסר אמינות של עדי התביעה, בשים לב להסתרת הליך פשיטת הרגל של התובע ואביו (עמ' 9 לסיכומי הנתבעים), הסתרת העובדה שעוד לפני האירוע היה ג'בר שקוע בחובות רבים (עמ' 10 לסיכומי הנתבעים), וכן הנסיון להאדיר תפקידו של התובע כאילו היה מנהל עבודה וגזרן (בטופס התביעה למל"ל נ8/, עמ' 5), וכן מנהל עבודה ומוביל סחורה לת"א (עדות ג'בר בעמ' 22 לפרוט'), לעומת דברי אביו של התובע בעמ' 43 לפרוט' שהתובע היה נהג במתפרה ולפעמים הביא סחורה מתל אביב והחזיר סחורה לתל אביב. עוד הצביע ב"כ הנתבעים על אי אמירת אמת מצד עדי התביעה בהליכים משפטיים אחרים (עמ' 11-12 לסיכומי ב"כ הנתבעים). חרף זאת נראה לי שניתן לקבל את טענת ג'בר שתנועה שנעשתה בידו הימנית של הנתבע מס' 1 לכיוון אחור כשהורה לתובע שלא יתערב (וללא כל כוונה לפגוע כמובן) - גרמה לרתיעה לאחור של התובע ולנפילתו. אסביר את עמדתי. כז. לג'בר היתה האפשרות להבחין בהתרחשות זו שהרי בעמידתו בפתח דלת ביתו היו פניו מופנות לעבר אביו, שני השוטרים, והתובע, שעמד מאחורי הנתבע מס' 1, כשאלה האחרונים פניהם היו מופנות לכיוונו של ג'בר. כבר עמדתי על כך שבעוד שבהודעות למשטרה טען הנתבע מס' 1, ת10/, עמ' 2 רישא, שהשוטרים כלל לא דיברו עם התובע, וגם הנתבע מס' 2 בהודעתו ת12/ טען שהשוטרים לא התייחסו לתובע (עמ' 2 ש' 4-5, עמ' 3 ש' 17-18) וכך גם הנתבע מס' 2 בעדותו עמ' 66 לפרוט' ש' 14, הרי הנתבע מס' 1 הודה בעדותו בעמ' 89 לפרוט' שהתובע ניסה כל פעם להתפרץ לשיחה ולשכנע את השוטרים שידחו את הביצוע למחרת בבוקר, והנתבע מס' 1 אמר לתובע "אל תתערב". (בסיכומיו, עמ' 14, טען ב"כ הנתבעים שאביו של התובע אינו מספר דבר בקשר לאמירת המשפט "אתה אל תתערב" מפי הנתבע מס' 1, אך כאמור הנתבע מס' 1 מציין זאת בעצמו בעדותו בעמ' 89). אמירה זו של הנתבע מס' 1 "אל תתערב", שנועדה למנוע מן התובע להיכנס לדין ודברים עם השוטרים, יש בה גם כדי להסביר תנועת יד מצד הנתבע מס' 1 לכיוון התובע. אביו של התובע עמד ברחבת הכניסה כשהשוטרים מאחוריו (עמ' 46 לפרוט' ש' 5-6, כמתואר גם בתרשים ת17/) וממילא פניו היו כלפי ג'בר (עמ' 47 לפרוט' ש' 3) ולכן לא יכול היה האב להבחין במתרחש מאחוריו. הנתבע מס' 2 גם הוא לא יכול היה להבחין בתנועת יד ימין של הנתבע מס' 1 הואיל ועמד במקביל לנתבע מס' 1 כמתואר בתרשים ת17/. לפי תיאורו של הנתבע מס' 2 בהודעתו ת12/ (עמ' 1 סיפא עמ' 2 רישא) עמד הנתבע מס' 2 בצד ימין של הדלת, לידו מצד שמאל עמד האב, ולידו הנתבע מס' 1. לטענת הנתבע מס' 2, בעמ' 69 לפרוט' הוא יכול היה להבחין בגופו של הנתבע מס' 1, ולדעתו ניתן היה ברחבה קטנה זו להבחין בתזוזה של כל אדם. לדבריו, אילו היתה תנועת יד של הנתבע מס' 1 הוא יכול היה להבחין בה (עמ' 69 לפרוט' ש' 22). בשים לב לעובדה שהנוכחים ברחבה היו עסוקים בשיחה, כשפניהם מופנות לג'בר שעמד מולם בפתח ביתו, ובשים לב לכך שהנתבעים ניצבו ברחבה זה לצד זה (כשלפי דברי הנתבע מס' 2 האב עמד ביניהם), אין לשלול שהנתבע מס' 1 ביצע תנועה בידו הימנית לעבר התובע מבלי שהנתבע מס' 2 יוכל להבחין בכך בנסיבות אלה. כח. טוען ב"כ הנתבעים בעמ' 13 של סיכומיו, שלפי עדות ג'בר, בתרשימו ת17/, עמד התובע לשמאלו של הנתבע מס' 1 ומאחור, ולכן אין זה סביר שהנתבע מס' 1 יבצע תנועה לכיוון אחור בידו הימנית, כשהתובע עומד משמאלו, ומכל מקום, שואל ב"כ הנתבעים, מדוע ייבהל התובע, הנמצא משמאל לנתבע מס' 1, מתנועת ידו הימנית של הנתבע מס' 1, הרחק ממנו? אינני מקבל טענה זו. לפי עדות ג'בר, בעמ' 20 לפרוט', עמד התובע מאחורי הנתבע מס' 1. גם לפי התרשים ת17/ סומן התובע כעומד מאחורי הנתבע מס' 1 (ולאו דווקא משמאלו). הנתבע מס' 2 מציין בהודעתו ת12/ (עמ' 2) שהתובע נעמד בין האבא לבין הנתבע מס' 1 מאחור. רק הנתבע מס' 1 תיאר בהודעתו ת10/ (עמ' 2) שהתובע נעמד לשמאלו, כשהוא ונתבע 2 המשיכו בשיחתם עם ג'בר. מכל מקום, כשהתובע נעמד מאחורי הנתבע מס' 1, ואפילו עמד מאחורי הנתבע, ומשמאלו, עלולה תנועת יד ימין כלפי אחור, ברחבה הקטנה בה התכנסו האב, התובע, ושני השוטרים, מול ג'בר העומד בפתח ביתו, כדי להביא לרתיעת התובע כלפי אחור, במיוחד בהתחשב בנסיבות שבהן התרחש האירוע: שעה 02.30 לפנות בוקר כשבני המשפחה מפצירים בשוטרים שיסכימו לדחות את ביצוע פקודת המאסר עד למחרת היום. כט. לטענת ב"כ הנתבעים, בעמ' 16-17 של סיכומיו, אי הבאת התובע למתן עדות מקימה חזקה כנגדו שהעדות עשויה היתה לפעול לרעתו שכן על יסוד דברי אמו של התובע (עמ' 15 לפרוט'), שהתובע מרבה לצפות בחדשות, ואביו של התובע שהעיד בעמ' 48 לפרוט' שהתובע אוהב לצפות בחדשות, סבור ב"כ הנתבעים שיש לתובע יכולת להבין את הנשאל וליתן תשובה רציונלית. ב"כ הנתבעים מפנה לפרוט' דיון שירותים מיוחדים מיום 5.12.95 (נ6/ עמ' 5) ממנו עולה שהתובע מבין את מה שמדברים אליו, שיתף פעולה, והמטלות בוצעו ברצף, וכך גם לפי הדו"ח מיום 22.5.97 נ6/ עמ' 6, ודו"ח הערכת תלות לנכה נ7/, לגבי הערכה מיום 29.12.98, (עמ' 2), וכן עמ' 6, שם צויין שהתובע מתמצא בזמן ובמקום, וחרף גמגום קל ענה על השאלות באופן משביע רצון. אינני סבור שניתן להסיק מן האמור לעיל שהתובע מסוגל היה ליתן עדות בביהמ"ש. פרופ' גרוסווסר מציין בחוות דעתו, ת1/, עמ' 3 סיפא, שאמנם מבחינה נוירולוגית התובע היה בבדיקה בהכרה מלאה, התמצא באופן מדוייק במקום ובזמן, אך לא ידע לציין דבר מהענינים השוטפים וזאת למרות היותו יושב שעות מול מסך הטלויזיה (ההדגשה שלי - י.ג.). חוות דעת זו היא מאוק' 94, אך גם בחוות דעתו של המומחה הרפואי פרופ' א. עורי מיום 18.5.98 צויין בפרק הבדיקה "בהכרה מלאה. לוחש ולא מדבר. גם דיבורו לקוי, לא זכר תאריך מדוייק של הולדתו לא זכר תכנית טלויזיה שצפה בה לפני כן" (ההדגשה שלי - י.ג.) על יסוד האמור לעיל, הן בחווה"ד של פרופ' גרוסווסר והן בחוות דעתו של המומחה הרפואי פרופ' א. עורי ת2/, אינני סבור שניתן לזקוף לחובת התובע את אי הופעתו למתן עדות, ואין לראות זאת כנסיון להימנע מהעדת התובע. ל. ציינתי קודם לכן שנראה לי כי ניתן לקבל את טענת ג'בר שתנועה שנעשתה בידו הימנית של הנתבע מס' 1 כלפי אחור, כשהורה לתובע שלא יתערב, גרמה לרתיעת התובע לאחור ונפילתו (ללא כל כוונת פגיעה מצד הנתבעים כמובן). אוסיף, שגם אלמלא עשה הנתבע מס' 1 תנועה בידו לכיוון אחור כלפי התובע (כפי שהעיד ג'בר בעמ' 20 לפרוט'), כשהורה לתובע שלא יתערב, היה מקום לקבוע שהנתבעים נושאים ביחד ולחוד בחובה לפצות את התובע בגין נזקי האירוע. אסביר. פקודת המאסר בוצעה בסמוך לשעה 02.30 לפנות בוקר כאשר לפי הנחיה פנימית של המשטרה (ת15/) לא היה מקום לביצוע פקודת המאסר בשעת לילה זו. אין חולק שהנוהל נשוא ת15/ היה בתוקף במועד האירוע (עמ' 9 לפרוט' שורות 2-3). מפאת החשיבות אביא את הפיסקאות הרלוונטיות מתוך ת15/, פיסקה יז: "מועד ביצוע הפקודה 1) ככלל, פקודות יבוצעו בימי חול בלבד משעה 5.00 עד 24.00. מומלץ ורצוי במידת האפשר לבצען בשעות שבהן סניפי בנק הדואר פתוחים, וזאת על מנת שהחייבים יוכלו להסדיר את סוגיית התשלום הנקוב, דבר אשר ימנע מאסרם של החייבים. פתרון זה הינו הרצוי והעדיף למשטרת ישראל. 2.) צריך לזכור כי ביצוע פקודות גורם לעימותים ולאי-נעימויות מכאן שאופן התנהגותו של השוטר והשעות שבהן הוא מבצען יצמצמו העימותים. 3) פקודה שהוצאה נגד אדם הידוע כבעייתי, המתחמק מהמשטרה, שלא ניתן לאתרו בשעות היום ושאינו שוהה במקום מגורים קבוע בימי חול, תבוצע בכל ימות השבוע ובכל שעות היממה וזאת לאחר קבלת אישורו של הממ"ר/המפ"ן, הסממ"ר/הסמפ"ן או הרלס"מ. ביחידות המחוזיות אישורו של ק. אג"מ/רעס"מ. בפניה לקבל אישור יש להציג בפני הגורם המאשר הנימוקים לבקשה, מירב הפרטים, וכל מידע המצוי כולל הפעולות שננקטו עד לפניה" לא. ברי שג'בר לא היה בגדר חייב בעייתי או חמקן. כעולה מס"ק יז' (3) הנ"ל של ת15/, חייב בעייתי המתחמק מן המשטרה הוא מי שלא ניתן לאתרו בשעות היום ושאינו שוהה במקום מגורים קבוע בימי חול. פשיטא, שהיה ידוע למשטרה היכן המתפרה של ג'בר, והיכן מקום מגוריו הקבוע. ברי שגם ניתן היה לאתרו. במכתב קת"צ עמקים מיום 18.10.95 בסיכום הטיפול בתלונה נגד הנתבע מס' 1, מוצג ת8/, צויין בפרק המסקנות בסעיף 4(ב) כי סיווגו של המתלונן כ"חמקן" היה לקוי. מסקנה נוספת במכתב הקת"צ בת8/ היא שאין קשר בין הופעת השוטרים בבית המתלונן לבין נפילתו של התובע, אך בענין זה עמדתי שונה, שכן גם אלמלא עדותו של ג'בר בדבר תנועת ידו הימנית של הנתבע מס' 1 כלפי אחור, כשהורה לתובע שלא להתערב, ושגרמה לרתיעת התובע לאחור, הרי עצם יצירת העימות בשעת לילה מאוחרת, תוך שהשוטרים מעירים את בני הבית שמטבע הדברים נבהלו בנסיבות אלה הביאה להתרחשות נסיבות הארוע שבמהלכו נפל התובע. לענין הבהלה יש לעיין גם בעדות הנתבע מס' 1 המתאר, בעמ' 89 לפרוט', שבזמן שהחלו השוטרים לדבר עם החייב ג'בר הגיע למקום התובע "בהליכה מהירה", וכן בהודעתו ת10/ ש' 6. ומעדות אמו של התובע אנו למדים שהתובע התעורר (לאחר הצלצול שהיה בדלת) וירד לבית אחיו כשהוא לובש פיג'מה, טרנינג (עמ' 10 לפרוט'). לב. בניגוד להוראות הנוהל ת15/ העיד ראש משרד סיור בתחנת נצרת, סגן ניצב יורם דניאלי, שפקודות המאסר בגין חובות הוצל"פ חולקו לקלסרים לפי חלוקה אזורית של המשמרות (עמ' 76 לפרוט'). אותן פקודות שלא הספיקו לבצע במשמרת בוקר ובמשמרת צהרים בוצעו במשמרת לילה (עמ' 79 רישא לפרוט') משמע, לא בוצעה הוראת הנוהל לפיה אין לבצע פקודות מאסר בין 24.00 לבין 05.00 אלא כלפי חייב חמקן. מעדות נתבע מס' 2 שוקי פיל עולה שהוא היה אמנם האחראי על הנתבע מס' 1 באותה משמרת בה התרחש האירוע, אך היה זה יומו הראשון בסיור, והארוע התרחש במשמרת של יומו הראשון בסיור (עמ' 66 לפרוט'). היתה זו הפעם הראשונה בה ביצע פקודת מאסר. נתבע מס' 2 לא ידע אז שאין להגיע לבתי חייבים בין 24.00 לבין 05.00 (עמ' 67 לפרוט'), והוא הבין הן מן הנתבע מס' 1, והן מתוך כך שהפקודה מיועדת לביצוע בשעות מאוחרות אלה, שמדובר בחמקנים. נתבע מס' 2 גם אישר שמעולם לא הוסבר לו תוכן הוראות הנוהל ת15/ (עמ' 69 סיפא לפרוט'). נתבע מס' 2 הסכים בעמ' 95 לפרוט' ש' 20 שכתובתו של ג'בר היתה ידועה וכן גם ביתו. בהודעה שמסר הנתבע מס' 1 ביום 16.5.95 ת11/ הוא אישר שכתובתו של ג'בר היתה ידועה, וכן מקום עבודתו, וניתן היה להשיגו בקלות אלא שלדבריו באותו שבוע הם עבדו לילה, היתה כמות גדולה של פקודות, ולכן ניגשו לביתו לבצע את הפקודה כי היו נגדו מספר פקודות שהיו זמן רב בקלסר הגם שלא היה לשוטרים אישור ממ"ר או סממ"ר או רלס"מ לביצוע הפקודה בשעה כזו, כמתחייב בנוהל, אך היתה הנחיה בעל פה של ראש משרד סיור דאז, סנ"צ דניאלי, לבצע פקודות חוב בלילה (אם כי לא הנחיה בכתב). בהודעתו ת10/ עמ' 3 מציין הנתבע מס' 1 שבאותה תקופה בוצעו פקודות מאסר גם במשמרות לילה בגלל הכמות הגדולה של הפקודות, בין אם החייב מוכר, ובין אם לאו. לג. במכתבו של סנ"צ דניאלי מיום 18.5.95 ת/ 14 הוא ציין שבאותה תקופה הועברו לאג"מ עמקים רשימות של כל הפקודות שנתקבלו בתחנת נצרת, ואג"מ עמקים התבקש לאשר ביצוע הפקודות בכל שעה הואיל ומדובר באנשים שחמקו מתשלום החוב ונתקבל אישור לביצוע פקודות שמתקבלות בתחנה בכל שעה. הרשימות הועברו לגבי חייבים שנגדם יש מספר פקודות. בעדותו, עמ' 77 לפרוט', הסביר סנ"צ דניאלי שהוא העביר לאג"מ עמקים רשימות של פקודות המוחזקות בתחנה מעבר לזמן סביר, דהיינו, 30 יום ממועד שהוחתמה בחותמת המשטרה, וכן אישר שחייב מתחמק הוא מי שיש נגדו מספר פקודות. אין באמור לעיל כדי לענות כנדרש על הוראות הנוהל מוצג ת15/ שהרי גם כשמדובר בחייב בעייתי המתחמק מן המשטרה יש לקבל אישור לביצוע בכל שעות היממה ובכל ימות השבוע, ולשם כך יש להציג בפני הגורם המאשר את הנימוקים לבקשה, מירב הפרטים, וכל מידע המצוי, כולל הפעולות שננקטו עד לפניה. אין די בקבלת אישור גורף לגבי פקודות המוחזקות בתחנה מעבר לזמן סביר. במכתב הקת"צ ת8/ נאמר שההנחיה שניתנה בדבר הביצוע היתה בעל - פה (ולא כתובה), ועוד הובהר, בהמלצות, שהנחיות לגבי מעצר "חמקנים" צריכות להיות מדויקות ודווקניות ולא להשאירן לפירוש שוטר. יתר על כן, סנ"צ דניאלי אמר בעדותו שחייב מתחמק הוא מי שיש נגדו מספר פקודות הנמצאות לביצוע בידי המשטרה. בעניינו של ג'בר עולה מחומר הראיות שנגדו היתה בתוקף באותו זמן פקודה תקפה אחת. הנתבע מס' 1 מתייחס בהודעתו מיום 27.4.94 ת10/, עמ' 1, ש' 27 - 26 לפקודה, בלשון יחיד, כך גם הנתבע מס' 2 בהודעתו מיום 25.4.94 ת12/ עמ' 1, ש' 26 - 24. מסיכומי ב"כ הנתבעים, עמ' 21, עולה שבמועד האירוע היתה בתוקף נגד ג'בר פקודת מאסר מיום 7.4.93 (נספח ט' לסיכומי ב"כ הנתבעים, שהיא פקודה הלקוחה מ - נ48/), ואין כל ראיה שבאותו מועד היתה נגדו בתוקף יותר מאשר פקודה זו. מכאן, שלא ניתן לטעון שהיו כנגד ג'בר מספר פקודות (שכן הוכח קיומה של פקודה תקפה אחת). גם מטעם זה לא היה מקום לראות בו חייב מתחמק או בעייתי. לד. יתר על כן: גם אין הסבר מדוע עלו השוטרים לקומה העליונה בה התגוררו הוריו של ג'בר (ועם ההורים התגורר התובע). אין מחלוקת על כך שעוד לפני הארוע נשוא הדיון היה הנתבע מס' 1 בבית הוריו של ג'בר, כעולה מהודעתו של נתבע מס' 2, ת12/, עמ' 1, ועדותו של הנתבע מס' 1 בעמ' 92 רישא לפרוט'. כבר אז ידע (הנתבע מס' 1) שג'בר גר בקומה הראשונה. הנתבע מס' 2 מאשר בעדותו עמ' 68 לפרוט', שהכניסה לבית הוריו של ג'בר היא דרך חדר המדרגות שבחזית הבית, ואליהם יש לעלות במדרגות, ואילו ביתו של ג'בר הוא בנפרד בצד הימני של הבית. מכיוון שכך, אין זה ברור מדוע עלה הפעם הנתבע מס' 1 (ועמו הנתבע מס' 2) לבית הוריו של ג'בר בקומה שלמעלה, שעה שפקודת המאסר היא מיועדת לג'בר שגר בקומה שלמטה, בכניסה נפרדת, בימין הבית. נוהל ביצוע פקודות המאסר, ת15/, נועד, כפי שנאמר בו, למנוע עימותים כשאופן התנהגות השוטר ושעות הביצוע נועדו לצמצם את העימותים ( פיסקה י"ז (2) של ת15/), וביצוע פקודת מאסר נגד חייב בעייתי, היה מותנה בקבלת אישור הגורם המוסמך שבפניו היה צורך להביא את מירב הנתונים לקבלת האישור. במקרה שבפנינו ג'בר לא היה חייב בעייתי, ולא ניתן אישור ספציפי לגביו לבצע את פקודת המאסר בשעת לילה. ההיתר הגורף, כעולה מדברי סנ"צ דניאלי, לבצע פקודות מאסר בכל שעה, היה בעל - פה, ולא בכתב כנדרש, כמצוין בעמ' 2, סעיף 4, של מכתב הקת"צ ת8/, וכפי שגם נאמר באותו מכתב, בפרק ההמלצות, הנחיות לגבי מעצר חייבים בעיתיים צריכות להיות מדויקות ודוקניות. מעבר לכך, לפי עדות סנ"צ דניאלי, בעמ' 77 לפרוט', חייב בעייתי הוא מי שיש נגדו מספר פקודות מאסר. בענייננו הוכח קיומה של פקודת מאסר תקפה אחת ביחס לג'בר באותו מועד. לה. מכאן, שהנתבעים הביאו ליצירת עימות שהיה עליהם להימנע ממנו, בניגוד להוראת הנוהל ת15/, תוך גרימת בהלה בבית הוריו של ג'בר. על הנתבעים היה לצפות שעקב הפרת הנוהל, נשוא מוצג ת15/, עלול להיגרם נזק. הרי בפיסקה יז' של הוראת הנוהל ת15/, נקבע שככלל יבוצעו הפקודות בימי חול בלבד, מן השעה 05.00 עד השעה 24.00, ואף הומלץ שבמידת האפשר, יבוצעו הפקודות בשעות שסניפי הדואר פתוחים כדי שהחייבים יוכלו להסדיר את התשלום, דבר שימנע את מאסרם. בפסקה יז(2) של ת15/, אף נאמר שביצוע פקודות גורם לעימותים ואי נעימויות, ומכאן שאופן התנהגותו של השוטר, והשעות שבהן הוא מבצע את הפקודות - יצמצמו את העימותים. מהוראת הנוהל עצמה עולה, שהנתבעת מס' 3, היתה מודעת לאפשרות התרחשותם של עימותים, ולכן נקבע שפקודות יבוצעו ככלל, בימי חול בלבד, מן השעה 05.00 עד לשעה 24.00, אלא אם הוצאה הפקודה נגד חייב המתחמק מן המשטרה, וכבר עמדתי על כך במקרה שבפנינו, שג'בר לא היה בגדר חייב המתחמק מן המשטרה. הנתבעים חייבים היו לצפות שמחמת אי קיום ההוראה, דהיינו, במקרה שבפנינו, ביצוע פקודת מאסר בשעה 02.30 לפנות בוקר, כנגד חייב שאיננו מתחמק, בניגוד להוראת הנוהל, עלול להתרחש עימות ומחמת אותו עימות, גם עלול להיגרם נזק. לו. בע.א. 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פד"י ל"ט(1) עמ' 113, נקבע כי הסמכות השלטונית מעניקה שליטה, פיקוח וכוח, ולכן: "נוצרת מציאות של תיפקוד, הסתמכות וציפיה, העשויים להקים חובת זהירות מושגית" (שם, בעמ' 134), ובהמשכו של אותו עמוד: "נמצא, שלא רק שקיום סמכות סטטוטורית אין בו כדי להעניק חסינות או לשלול אחריות וחובה, אלא דווקא קיומה של הסמכות הסטטוטורית הוא הוא המשמש אבן מסד ותשתית, עליהן נבנית חובת הזהירות המושגית..." בע.א. 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מ"ב(3) עמ' 733 קבע ביהמ"ש העליון: "אכן, איני רואה כל סיבה שבמדיניות משפטית שלא להטיל חובת זהירות מושגית על שוטרים בביצוע צווים שיפוטיים, שעניינם יציאה מהארץ... כל שנדרש מאותם שוטרים הוא לנקוט מיומנות של השוטר הסביר, זאת ולא מעבר לכך. בקביעתה של מיומנות זו יש להתחשב, כמובן, באמצעים העומדים לרשות המשטרה, בשאר המטלות המוטלות עליה ובנסיבות הענין האחרות". (שם, בעמ' 740). וכן בהמשך, שם, בעמ' 741: "על המשטרה לפעול במיומנות ככל אחד ואחד. איננו מטילים עליה חובות, שאינן מוטלות עליה בלאו הכי". לענין מהותה של הציפיות נאמר בע.א. 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח', פ"ד ל"ח(3) עמ' 1, בעמ' 8-9: "הלכה פסוקה היא, כי לענין מהותה של הציפויות הנדרשת, "חבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כמו שנתהווה, ואת מידת חומרתו." "... "הציפיות הרלוונטית איננה ראיית הנולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו"... אכן, ההלכה היא, שהציפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על פי תכונותיו העיקריות..." ובהמשך עמ' 9, שם: "אכן, המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדוייקת וחדה. די לו שצריך הוא לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה". לז. במקרה שבפנינו, עולה, מעצם קביעת הנוהל, שהנתבעת מס' 3 צפתה שביצוע פקודות מאסר מעבר לשעה 24.00 ועד לשעה 05.00, יש בו כדי לגרום עימותים ולכן נקבעה ההוראה לפיה יש להשתדל לבצע את הפקודות שלא בשעות אלה, ואף להשתדל שהפקודות תבוצענה כאשר סניפי בנק הדואר פתוחים, כדי שהחייבים יוכלו להסדיר את סוגיית התשלום ולהימנע ממאסר, וביצוע פקודות המאסר על פני כל שעות היממה (כלומר גם בשעות הלילה עצמן), צומצם לגבי חייב המתחמק מן המשטרה וגם זאת לאחר קבלת אישור הגורם המאשר שבפניו נדרשת הצגת כל הנימוקים והנתונים הדרושים. ההוראה נועדה להימנע מעימותים, במידת האפשר, בגין ביצוע פקודות המאסר בשעות הלילה עצמן, כך שהציפיות להתפתחותו של עימות, היתה אכן קיימת בפועל, וכפי שהדברים אכן התפתחו כאשר השוטרים במקרה שבפנינו, ניגשו בשעה 02.30 לפנות בוקר, לערך, לדירת הוריו של ג'בר (הגם שפקודת המאסר התייחסה לג'בר שהתגורר בקומה התחתונה בכניסה נפרדת מצד ימין, והנתבע מס' 1 הרי ביקר עוד קודם לכן בדירת ההורים וידע שההורים מתגוררים בקומה העליונה, ולא ג'בר), וכאשר עמדו השוטרים על ביצוע הפקודה (הגם שג'בר לא היה בבחינת "חייב חמקן"), נוצר העימות, כפי שתואר לעיל, ברחבת הכניסה של דירת ג'בר, עימות שהוביל לתוצאה הקשה נשוא דיון זה. לח. בע.א. 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לח(3) עמ' 337 נאמר: "לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו ענין היה נוקט, והכל מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה..." (שם, בעמ' 346). סעיף 3 של חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב - 1952 קובע: "אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה." בע.א. 667/77 דדון נ' אטיאס, פד"י לב(2), עמ' 169 נקבע כי: "על כל פנים יש בשינויי הנוסחאות אינדיקציה ברורה לכך שסעיף 3 מטיל על המדינה אחריות לא רק לרשלנות עובדיה המשמשת, היא עצמה, עילת תובענה, כי אם גם למעשה עוולה אחר ובלבד שנעשה ברשלנות אין זאת כי אם אחראית המדינה, אם היתה התנהגות של עובד המדינה רשלנית, תהא העוולה המשמשת עילת תביעה נגדו אשר תהא." (שם, בעמ' 175). בע.א. 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פד"י מח(3), עמ' 45: "התפתחות זו מעוגנת בהשקפה, כי לא קיים שוני בין המדינה לבין אזרח רגיל, ועל זו כזה לנהוג בזהירות ובהעדר רשלנות ביחסיהם עם הזולת. לפיכך אם המדינה, באמצעות אחד משלוחיה או מבצעי סמכויותיה, גרמה, ברשלנות, לנזקיו של פלוני, אין כל סיבה שהלה יישאר ללא פיצוי רק משום שגורם הנזק היה מדינה ולא אדם פרטי. תוצאה כזו אינה שיוויונית ואינה צודקת" (שם, בעמ' 71). בהמשך, בעמ' 76, שם, הוסיף ביהמ"ש העליון וציין שלא עלה קושי קונספטואלי בהטלת אחריות על המדינה, כאשר מדובר בסיטואציה שבה למדינה יש שליטה בנכס או בביצוע הפעולה, ואכן במקרה שבפנינו, בוודאי שהיתה לנתבעים שליטה על מועד ביצוע פקודת המאסר, לא היתה הצדקה לבצע את פקודת המאסר במועד כפי שבוצעה. נוהל ההוראות ת15/ נועד למנוע עימותים, כשבאופן סביר חייבת להיות ציפיות לכך שכאשר באים לבצע פקודת מאסר בשעה 02.30 לפנות בוקר כמו במקרה שלפנינו, גורם הדבר לבהלה ולמתח, והעימות שאותו נועדה הוראת הנוהל לצמצם, עלול להתרחש כפי שאכן התרחש במקרה שבפנינו כשלא היתה כל הצדקה להגיע לביצוע פקודת המאסר בשעה זו של לפנות בוקר כשמדובר בחייב שאיננו בגדר "חמקן". הנתבעים יכלו איפוא למנוע את התוצאה כפי שהתרחשה, היה עליהם לצפות את אפשרות התרחשותו של האירוע מחמת אי קיום הוראת הנוהל, ומשלא עשו כן, חלה עליהם החבות לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו, עקב האירוע. לט. התובע יליד 10.12.67, סבל באירוע משבר קוי באזור טמפורלי מימין, אובחנה המטומה אפידורלית מימין, קונטוזיה מוחית טמפורלית משמאל, בצקת מוחית, ודימום תת-עכבישי. התובע הועבר ביום האירוע מבית חולים בעפולה לבית החולים רמב"ם, שם אושפז עד 29.6.93, ובמהלך אישפוזו בוצעה קרניאקטומיה טמפורלית מינימלית לניקוז ההמטומה האפידורלית. כשהתקבל התובע בבית החולים רמב"ם הוא היה, לפי ת5/, במצב של "קומה" עמוקה. ביום 29.6.93 הועבר התובע לבית החולים לוינשטיין (כשלושה שבועות טרם קבלתו ללוינשטיין, הוא פקח את עיניו והחל לעקוב אחר המתרחש). תחילה הועבר התובע למח' לטיפול נמרץ בבית לוינשטיין (עד 7.9.93), ואזי הועבר למח' השיקום שם שהה עד 30.9.94, ושוחרר לביתו כשצויין שהוא שולט על הסוגרים, אוכל בכוחות עצמו, אך עדיין זקוק לעזרה כולל ברחיצה ובלבוש, קיימת המיפרזיס ימנית, פרזיס של הרגל השמאלית, מסוגל להליכה טיפולית בלבד עם הליכון אחד והשגחה. בדיבור קיימת אפזיה ודיסארטריה, ומבחינה קוגניטיבית קיימות הפרעות קשות בכל התחומים. מומלץ על המשך טיפול פיזיוטרפי במשך מספר חודשים ולאחר מכן בחינה מחודשת של מצבו, וכן צויין כי התובע נמצא על עגלת נכים (עיינו במוצגים: ת5/ + ת6/). מ. הרופא השיקומי מטעם התובע פרופ' ז. גרוסווסר קבע לתובע נכות רפואית בשעור של 95.9 אחוז, ומכיוון שהתובע אינו עצמאי בשרות עצמו ולא יוכל לחזור לחיי עבודה, הוא הציע לקבוע את נכותו הכוללת בשעור של 100 אחוז (ת1/). הרופא מטעם הנתבעים פרופ' ב. שרף ציין גם הוא בחוות דעתו נ1/, שנכותו הכוללת של התובע היא בשעור של 100 אחוז. המומחה הרפואי בתחום השיקומי מטעם ביהמ"ש פרופ' א. עורי, ציין בחוות דעתו שהתובע איבד כושרו לחיים עצמאיים, נהיגה, או השתכרות. התובע זקוק לעזרת הזולת, ליווי, השגחה והסעה לכל שעות היממה, הכנת אוכל, וסידורים על ידי הזולת, כשהטיפול בו ישירות כלומר, רחצה הלבשה וכו', נמשך שעה עד שעתיים ביום. פרופ' עורי ציין, שבד"כ מרותק התובע לכסא גלגלים או למיטה, ומסוגל להלך רק עם עזרה, וכי התובע שולט על סוגריו. מא. בהתחשב בגילו של התובע במועד האירוע, בשים לב לנכותו הצמיתה הגבוהה ומגבלותיו הקשות עקב האירוע, ובהתחשב בתקופת אישפוזו, אני מעמיד את הפיצוי בגין הנזק שאיננו ממוני, על הסכום של 400,000 ש"ח, כשבקביעת סכום זה, כבר לקחתי בחשבון שהפיצוי בגין ראש נזק זה, נושא ריבית ממועד האירוע. מב. לענין הפסד ההשתכרות: מתצהיר התובע עצמו מיום 3.3.92, שהוגש בתמיכה לבקשה שהוא הגיש יחד עם אביו סעיד, למתן צו כינוס נכסים והכרזתם כפושטי רגל (נ28/), עולה שלאחר סיום לימודיו עבד התובע בעבודות מזדמנות, לרבות עבודות בנין והצטרף לאביו שניהל עסק של תיקון תקרים בנצרת, ולאחר מכן כשנאסר על האב לנהל את עסק תיקון התקרים במבנה זה, עבר האב לחיפה, והתובע עבר יחד עם אביו לעסק החדש בחיפה (עיינו גם תצהיר סעיד בבקשה למתן צו כינוס נכסים נ27/). עסק תיקון התקרים של האב בחיפה, לא עלה יפה ומצבו הכספי של האב התדרדר, והתובע עצמו גם מסר לספקים שיקים מחשבונו ואף קיבל הלוואות מהבנקים על שמו (סעיף 6 של נ28/). הוגשה תביעה של בנק הפועלים נגד מספר נתבעים ובהם גם התובע ואביו (נ22/). האב גם הגיש בקשה ללשכת ההוצל"פ בענין הליך שנקט בנק ערבי (נ23/ + נ24/), והשניים עתרו למתן צו כינוס נכסים והכרזתם כפושטי רגל, בקשה שהוגשה ביום 3.3.92 (נ26/). מתצהירו של התובע נ28/, עולה שהאב סגר ביוני 90' את עסקו בחיפה, תקופת מה עבד התובע עם אביו בתיקון תקרים בתחנת דלק ליד עפולה, אך גם עסק זה לא צלח, ולאחר שהיה פרק זמן של מספר חודשים מובטל, עבד התובע לפי נ28/ במתפרה של ג.ב. מתפרות בע"מ ביפיע, וכעולה מתלושי השכר שבמוצג נ57/ המתייחסים לתקופה אוגוסט 91' עד ינואר 92' היה שכרו של התובע ברוטו 1,171 ש"ח לחודש כשהסכום משוערך ממדד דצמבר 91' עד היום הוא - 2,112 ש"ח לחודש. מג. צו כינוס הנכסים ביחס לתובע ואביו נכנס לתוקף ביום 14.7.92 כעולה ממוצג נ43/, וצו ההפטר (נ44/) ניתן ביום 7.5.98 (תיק פש"ר 74/92 מחוזי נצרת). לפי עדות אחיו של התובע ג'בר, עבד התובע חלק מן התקופה אצל ג'בר וחלק אצל האב, אך מי שהוציא תלושי משכורת לתובע היה ג'בר (במסגרת חברת יפיע טקסטיל בע"מ שג'בר היה אז מנהלה), אשר טען בעמ' 22 לפרוט', שהתובע לקח הרבה מעבר לסכומים המופיעים בתלושים שקיבל במסגרת עבודתו בחב' יפיע טקסטיל בע"מ, ולטענת ג'בר פי 3 ופי 4 מן המופיע בתלושים, ואולם אין הדבר מקובל עלי, בין היתר, גם בשים לב לעובדה שהיתה זו תקופה שבה היו התובע ואביו בכינוס נכסים, עקב הקשיים בעסק תיקון התקרים. גם נגד ג'בר עצמו, ננקטו, כמצויין כבר לעיל, הליכי הוצאה לפועל. ג'בר טען בעמ' 22 לפרוט', שהתובע עבד איתו במתפרה כמנהל עבודה בתור מוביל לתל אביב והוביל סחורות שהעסק המשפחתי (המתפרה) ייצר. האם יוסרה העידה בעמ' 14 סיפא לפרוט', שהתובע היה הנהג בעסק ונסע עם הסחורה לתל אביב. האב סעיד העיד בעמ' 43 לפרוט', שעבודתו של התובע היתה כנהג, וכי הוא הביא סחורה מתל אביב והחזיר סחורה לתל אביב. מד. תלושי השכר של התובע בחודשים ינואר 93 עד אפריל 93 (ת18/ עד ת21/) היו בסכום של 1,721 ש"ח ברוטו לחודש, כשהסכום המשוערך ממדד מרס 93' עד היום הוא 3,200 ש"ח לחודש. אין מקום להוספת תנאים סוציאליים או הפרשות בגין פנסיה, הואיל ומתלושי השכר ת18/ עד ת21/, כמו גם לפי תלושי השכר של נ57/, עולה שלא בוצעה כל הפרשה בגין תנאים סוציאליים. מן התצהיר נ30/ שהגיש אביו של התובע סעיד עולה שבמסגרת צו כינוס הנכסים לגביו ולגבי התובע, הוטל עליהם לשלם תשלומים חודשיים של 1,000 ש"ח. לכן, נראה לי, שביחס לתקופה שממועד אירוע התאונה (4.5.93, מועד שהיה בתוך תקופת כינוס הנכסים), ועד למועד בו ניתן צו ההפטר (7.5.98 לפי נ44/), יש לפסוק את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד השתכרות, תוך לקיחה בחשבון שחלק מהשתכרותו, כ - 500 ש"ח לחודש, היה משולם לכינוס הנכסים, ולכן אערוך את החישוב לתקופה שמיום התאונה ועד מתן צו ההפטר (7.5.98), לפי 2,700 ש"ח לחודש X 60 חודשים = 162,000 ש"ח. אציין כבר עתה, שביחס להפסדים והוצאות המתייחסים לתקופת העבר, לא אוסיף ריבית, ובמקביל לא אקח בחשבון ריבית בכל הנוגע לניכויי המוסד לביטוח לאומי. לגבי התקופה שממתן צו ההפטר ועד היום, 52 חודשים, אערוך את החישוב בגין הפסד שכר לפי השכר המשוערך של התובע ערב האירוע (3,200 ש"ח לחודש) X 52 חודשים = 166,400 ש"ח. לתקופת העתיד, אקח בחשבון שהתובע (שלמד בבית ספר "אורט" בנצרת) היה מצליח להתקדם ולהתאושש בהדרגה לאחר סיום הליכי כינוס הנכסים, ולכן אחשב את הפיצוי בגין הפסד שכר לפי: 4,500 ש"ח לחודש X 12 חודשים = 54,000 ש"ח. לתובע היתה צפויה תקופת השתכרות של כ - 30 שנה לעתיד, מקדם ההיוון הוא 19.6 ולכן החישוב יהא: 54,000 ש"ח הפסד לשנה X מקדם היוון 19.6 = 1,058,400 ש"ח. מה. בגין התקופה בה היה התובע מאושפז בביה"ח רמב"ם ובבית לוינשטיין, זכאים בני משפחתו של התובע ששהו במחיצתו באותה תקופה (אמו, אביו ואחיו ג'בר), להחזר הוצאותיהם והייתי מעריך את הפיצוי בגין ראש נזק זה לתקופה זו של 17 חודשים (4.5.93 עד 30.9.94) בסכום של 2,500 ש"ח לחודש, נכון להיום, דהיינו, 42,500 ש"ח. מטעם התובע הוגשה במהלך המשפט חוות הדעת של העובדת הסוציאלית, מנהלת סניף מט"ב נהריה, הגב' רהיג'ה מורני (ת25/) שלפי חוות דעתה עלות העסקה לטיפול אישי סיעודי באמצעות מט"ב מגיע לכדי 24,655 ש"ח, נכון למועד חוות דעתה, או הצעה גלובלית של 16,214 ש"ח לחודש. הגב' מורני גם העידה בביהמ"ש (עמ' 35 עד עמ' 38 לפרוט'). מאידך גיסא הוגשה מטעם הנתבעים חוות דעתו של מר גדעון האס נ31/ שמפרט בחוות דעתו מספר הצעות, כגון: עלות חודשית של מטפל זר, כולל מחליף למטפל בסופי שבוע בסכום של 5,706 ש"ח לחודש (נכון למועד חוות דעתו - 4.1.99), וכן מתייחס מר גדעון האס לאפשרויות של מטפל ישראלי בהעסקה ישירה, באמצעות חב' סיעוד בתוספת מטפל לסופי שבוע, ובתוספת תנאים סוציאליים סה"כ בין 6,250 ש"ח לחודש עד 7,000 ש"ח לחודש, ובתוספת דמי תיווך חד-פעמי לחב' סיעוד. מוסיף מר האס שקיימת גם אפשרות שביום המנוחה השבועי מסתדרות משפחות הנכים ללא מטפל לסופי שבוע ואזי העלות היא בין 4,400 ש"ח ל - 5,000 ש"ח לחודש. עוד מציין מר האס, שקיבל הצעה של העסקת מטפל ישראלי באמצעות חב' סיעוד לפי 7 ימים בשבוע, כולל מטפל מחליף, בסכום של 4,500 ש"ח לחודש. מר האס גם העיד בביהמ"ש (עמ' 50 עד 54 לפרוט'). מו. מעיון בחוות דעתו של המומחה השיקומי פרופ' א. עורי, עולה שהתובע זקוק לטיפול ישיר בו (רחצה, הלבשה וכו' על פני שעה עד שעתיים ביום), וכן הוא זקוק לעזרת הזולת, ליווי, השגחה והסעה על פני כל שעות היממה, לרבות הכנת אוכל וסידורים על ידי הזולת. כבר ציינתי קודם לכן, שבחוות דעתו כותב פרופ' עורי, שהתובע בד"כ מרותק לכסא גלגלים או למיטה, מסוגל להלך רק עם עזרה, ושולט על סוגריו. במסגרת סיכומיו הצביע בא כח הנתבעים על כך שבעוד שלפי עדות אמו של התובע, ניתן היה להבין שגרם פעמיים לשריפה בבית על ידי סיגריה שעישן (עמ' 12 לפרוט'), העיד אביו בעמ' 48 לפרוט' על פעם אחת בלבד, כמו כן מצביע בא כח הנתבעים על כך שבמסגרת הערכת תלות לנכה שנעשתה מטעם הביטוח הלאומי ביום 29.12.98 צויין בעמ' 6 של נ7/ שהתובע איננו מסכן את עצמו או אחרים וגם בפרוטוקול דיון שירותים מיוחדים מיום 5.12.95 עמ' 5 של נ6/, ציינה האם שהתובע רגוע ואינו יוזם פעולות המסכנות את חייו ולא אחרים. עוד מפנה בא כח הנתבעים להערכת תלות לנכה מיום 29.12.98, נ7/ בעמ' 2 למטה, שם צויין כי התובע מגלח את עצמו (בעוד שהאם טענה שהיא מגלחת לתובע), עמ' 11 לפרוט'. כמו כן לפי נ54/ (תוכנית טיפול בחולה מיום 4.7.95) צויין כי התובע מסוגל להתרחץ לבד בצורה טובה, ועוד מצביע בא כח נתבעים על כך שהתובע מסיע את עצמו ועובר בעצמו לכסא, למשל, לפי האמור בנ6/ עמ' 4. מז. בקביעת שיעור הפיצוי בגין העזרה המגיעה לתובע, הדרכתי את עצמי בהתאם לאמור בפסיקת ביהמ"ש העליון בע.א. 2801/96 אל על נ' יפרח, תקדין עליון כרך 98(3) עמ' 126, וכן ע.א. 6431/96 אן בר-זאב נ' קרנית, פד"י נ"ב(3) עמ' 557, וכן ע.א. 3613/99 + 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, פד"י נ"ד(4) עמ' 450, ו-ע.א. 3417/00 יניב נ' הדר חב' לביטוח (פס"ד מיום 24.7.01). כפי שציין פרופ' א. עורי, הטיפול הישיר שהתובע זקוק לו, כגון רחצה והלבשה, הוא על פני שעה עד שעתיים ביום, אך מעבר לכך זקוק התובע לעזרת הזולת במובן של ליווי, השגחה, הסעה, הכנת אוכל, וסידורים באמצעות הזולת, על פני כל שעות היממה. הייתי מעריך את הפיצוי המגיע בגין ראש נזק זה כדלקמן: התובע זוכה לטיפול מסור מצד הוריו וזאת מאז שוחרר מבית החולים לוינשטיין (30.9.94) עד היום והייתי מעריך את הפיצוי המגיע בגין תקופה זו לפי 4,000 ש"ח לחודש X 96 חודשים = 384,000 ש"ח. לגבי העתיד, הייתי מעריך את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד, בסכום של 6,200 ש"ח בחודש X 12 חודשים = 74,400 ש"ח בשנה. התובע כבן 35 כיום, ולפי האמור בחוות דעתו של פרופ' א. עורי ת2/ ככל שיטופל היטב לא תהא פגיעה בתוחלת החיים שעומדת בגיל זה על בערך 42 שנה לעתיד, לפי לוח תוחלת החיים בגילים נבחרים, עמ' 1575 בספרו של ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית. מקדם ההיוון ל - 42 שנה הוא 23.7 ולכן החישוב יהא בכל הנוגע לעזרת צד ג' לעתיד: 74,400 ש"ח X מקדם היוון 23.7 = 1,763,280 ש"ח. מח. לענין ניידות, ציין פרופ' א. עורי בחוות דעתו ת2/, שהתובע איבד כושרו לנהיגה. כמצויין בעמ' 34 לפרוט', נתמנה מר משה קצין כמומחה לענין עלות ניידות, וסוכם שהבסיס לחישוב העלויות יהא לפי רכב של 1600 סמ"ק, תיבת הילוכים רגילה, ללא התקנים מיוחדים, לפי 1000 ק"מ לחודש, כשהכוונה היא, שברכב ינהג המלווה ולא התובע עצמו. בחוותו דעתו מ1/ ציין מר קצין בעמ' 3 של חוות דעתו שעלות אחזקת המכונית 1600 סמ"ק תיבת הילוכים רגילה כוללת את ההוצאות השוטפות לאחזקת המכונית, וכן את ההוצאות ההוניות לרכישת המכונית הראשונה והחלפתה מדי מספר שנים. את פרטי חישובו ציין מר קצין בעמ' 9+10 של חוות דעתו מ1/, והסביר בעמ' 13 של חוות דעתו שמן הסכומים שהוא קובע יש להפחית 5 אחוז הואיל והרכב יהיה רגיל, ולכן בהעדר פטור ממיסים, יהא חישוב האחזקה החודשי 1,858 ש"ח לחודש. בעמ' 7 של חוות דעתו ציין מר קצין שהמדד של החישוב, הוא מדד אוק' 98'. בא כח התובע מבקש לפסוק את הסכום החל ממועד שחרורו של התובע מבית החולים, וכן מבקש להוסיף עלות רכישה ראשונית של הרכב בסך 88,900 ש"ח, סכום שאיזכר מר קצין בחוות דעתו עמ' 9 סיפא, אך כאמור ציין מר קצין בעמ' 3 לחוו"ד שעלות החזקת מכונית כוללת גם את ההוצאות ההוניות לרכישת המכונית הראשונה, והחלפתה כל מספר שנים ופרטי החישוב מפורטים בעמ' 9+10 של חוות דעתו, ואין מקום להוסיף את עלות הרכישה של הרכב. לכן, יש לקחת בחשבון את הסכום של 1,858 ש"ח לחודש אותו יש להצמיד ממדד אוק' 98' עד היום כך שהסכום החודשי המשוערך הוא 2,055 ש"ח לחודש. יש לקחת בחשבון שגם באופן רגיל היה התובע רוכש רכב, ולענין זה אני מפנה לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 185/01 המגן בע"מ נ' גד סלוביק ואח', פסק דין מיום 21.2.02, בו קבע ביהמ"ש העליון בפסקה 4: "עם זאת, אם בלאו הכי, אף לולא התאונה, היה המשיב רוכש רכב ועל ידי רכישת הרכב לצרכיו בנכותו נחסכה ממנו רכישת הרכב כאמור, על שום מה לא יילקח "חסכון" זה, של העדר הצורך לרכוש רכב פרטי, בחשבון?...". מטעם זה הייתי מחשב את הפיצויים, כהצעת בא כח הנתבעים בעמ' 24 סיפא לסיכומיו, לפי 60 אחוז מן ההוצאה החודשית הנ"ל, דהיינו, לפי 1,233 ש"ח לחודש, וזאת מכאן ולהבא. לגבי התקופה שממועד שחרורו של התובע מבית החולים (30.9.94) עד היום נראה לי שיש מקום לפסוק בגין הוצאות ניידות של התובע פיצוי גלובלי של 60,000 ש"ח. לגבי העתיד: 1,233 ש"ח לחודש כמוסבר לעיל X 12 חודשים = 14,796 ש"ח בשנה, מוכפל במקדם היוון של 42 שנה לעתיד, דהיינו, מקדם היוון 23.7 = 350,665 ש"ח. מט. לענין אביזרים רפואיים, מפנה בא כח התובע לאמור בחוות דעתו של מר גדעון האס נ31/, שהתייחס לעלות חודשית של כסא גלגלים, הליכון, וחברות במועדון ספורט לנכים ובהתאם לכך מבקש בא כח התובעים פיצוי לפי 300 ש"ח לחודש מוכפל במקדם של התובע לגבי העתיד, וכן מבקש הוא פסיקת פיצוי כולל של 85,000 ש"ח בגין מיזוג אויר, צריכת חשמל מוגברת והוצאות נלוות. בנוסף, מבקש ב"כ התובע לפסוק פיצוי בסכום גלובלי של 200,000 ש"ח בגין הוצאות טיפול רפואי שיתכן והתובע לא יקבל באמצעות לשכת הבריאות המחוזית או שלא יכללו בסל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בהקשר זה יש לציין, שמר גדעון האס כותב בחוות דעתו נ31/ בעמ' 4 שניתן לקבל ממשרד הבריאות עזרה לרכישת כסאות גלגלים לפי רמת התיפקוד של הנכה. כמו כן מציין הוא, שלפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, יכול הנפגע לקבל את כל צרכיו בתחום הרפואי כגון בדיקות, תרופות, אישפוזים כולל פיזיוטרפיה באמצעות קופת חולים הכללית. בא כח הנתבעים מציין, שההוצאות הרפואיות של התובע מכוסות על ידי קופת חולים לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התובע בפועל איננו מקבל טיפול רפואי ואיננו נזקק לו כעולה משאלה 21 שבשאלון נ16/, והתשובה "לא" שניתנה בתצהיר התשובות נ17/. כמו כן מציין בא כח הנתבעים שהתובע לא הביא חוות דעת בענין אביזרים רפואיים והעלות החודשית של כסא גלגלים והליכון לפי חות הדעת של מר האס נ31/ היא בשעור של כ - 70 ש"ח לחודש. נ. בכל הנוגע להוצאות רפואיות, טיפולים, תרופות ואביזרי שיקום, קובעות הוראות סעיף 6 של חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד - 1994 ששירותי הבריאות יינתנו לפי סל שירותי הבריאות בתחום טיפול רפואי אמבולטורי לרבות נפשי, אישפוז, שיקום רפואי, הספקת תרופות, פיזיוטרפיה וכיוצא באלה. סעיף 7(א)(1) של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, מפנה לשירותי בריאות שמספקת קופ"ח הכללית לחבריה, לפי התוספת השניה של החוק. סעיף 7(א)(2) של החוק, מפנה לשירותי בריאות שנתנה המדינה במועד, הקובע כמפורט בתוספת השלישית, וזו מתייחסת גם למכשירי שיקום שמשרד הבריאות משתתף במימונם, ובכלל זה כסאות גלגלים ידניים, כסאות שירותים וכיוצא באלה. אני גם מפנה לאמור בע.א. 6881/95 סהר נ' אלחדד, פ"ד נא(2) עמ' 724, בעמ' 752, וכן ע.א. 6431/96 בר זאב נ' קרנית, פ"ד נב(3) עמ' 557, בעמ' 571. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שיתכנו אביזרים או טיפולים שהתובע יצטרך להשתתף בחלק מן העלות או שיתכן והתובע יצטרך לממן באופן חלקי את קבלת השירות או הטיפול הרפואי, כגון פיזיוטרפיה. עוד אני מציין, שפרופ' א. עורי קבע בחוות דעתו שהתובע זקוק לשחיה פעמיים בשבוע עם עזרה והדרכה. עלות זו של 158 ש"ח לחודש, נכון למועד מתן חוו"ד של מר האס, יצטרך התובע לממן בעצמו. לכן את הפיצוי בגין כלל ההוצאות הרפואיות ואביזרים רפואיים, כמפורט לעיל, הייתי מעריך בנסיבות אלה בסכום גלובלי של 85,000 ש"ח. נא. בכל הנוגע להתאמת דיור לצרכי התובע, לא הוגשה חוות דעת מטעם התובע. מעיון בחוות דעתו של המומחה הרפואי פרופ' א. עורי עולה שלא צויינה בחוות דעתו המלצה בענין התאמת דיור לתובע או בכל הנוגע לחניה או מזגן, ולכן יש לקבל בענין זה את עמדת ב"כ הנתבעים, כאמור בעמ' 25 של סיכומיו. בא כח התובע מפנה לפס"ד שנתתי בת"א 886/94 של בית משפט זה ביום 17.2.99 אלא שבכל תיק יש להחליט על פי נסיבותיו, ובעניננו, כמוסבר, אין בחוות דעתו של פרופ' א. עורי כל המלצה בענין הדיור. גם בחוות דעתו של פרופ' ז. גרוסווסר מטעם התובע ת1/, כל שנאמר בענין זה הוא שיש להתאים את ביתו של התובע לשימוש בכסא גלגלים כמקובל. מעיון בהערכת תלות לנכה נ7/ מיום 29.12.98 צויין בפסקה 4 עמ' 1 שתנאי הרחצה בבית טובים, במקלחת ידיות תמיכה, הגישה לבית אמנם איננה נוחה, אך המעברים בבית נוחים. מכאן, ובהתייחס להמלצתו של פרופ' גרוסווסר בעמ' 5 של חוות דעתו ת1/, המעברים בבית מתאימים. המלצה אחרת לענין דיור אינה מופיעה לא בחוות דעת פרופ' גרוסווסר, ולא בחוות דעתו של פרופ' עורי, וגם אין כל חוות דעת בענין עלויות שהינן ענין שבמומחיות. נב. לענין שכר לאפוטרופוס, אין מחלוקת בין הצדדים שעד כה לא הוצאו הוצאות עבור אפוטרופוסות, ובא כח הנתבעים גם מצביע על כך שלפי עמ' 28 לפרוט' האח ג'בר גם לא ביצע פעולה בענין אפוטרופסות (עמ' 28 שורה 27 ועמ' 29 רישא). יחד עם זאת, מקובלת עלי עמדת בא כח התובע, שיש מקום לפסוק שכר אפוטרופוס לעתיד. צויין בת.א. (מחוזי חיפה) 192/95 וענונו נ' אררט, ע"י כב' השופט ש. ברלינר, תק-מח 2000(1) 29303, פסקה 6, כי ההנחה היא שמי שמונה כאפוטרופוס עושה מלאכתו נאמנה וזכאי לשכר לפי תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופוסים) תשמ"ט - 1988. תקנה 5(א) קובעת שכאשר החסוי איננו מאושפז, רשאי ביהמ"ש לפסוק לאפוטרופוס שכר חודשי שלא יעלה על 240 ש"ח לחודש, כשהמדד היסודי הוא דצמ' 88'. השכר המתקבל מהצמדת הסך של 240 ש"ח ממדד דצמ' 88 עד היום הוא 852 ש"ח לחודש. לכן, יש לפסוק לתובע בגין שכר אפוטרופוס לעתיד את הסך של 500 ש"ח לחודש, כאמור בעמ' 23 לסיכומי בא כח התובע, כשסכום זה ממועד הגשת סיכומיו של בא כח התובע עד היום מגיע ל - 540 ש"ח לחודש, שהם 6,480 ש"ח לשנה, ויש להוון סכום זה לתקופה של 42 שנה לעתיד לפי מקדם היוון 23.7 כך שהסכום המתקבל הוא 153,576 ש"ח. נג. סכום הנזקים: 1. נזק שאיננו ממוני 400,000 ש"ח 2. הפסד השתכרות מאז התאונה עד צו ההפטר 162,000 ש"ח 3. הפסד השתכרות ממועד צו ההפטר עד היום 166,400 ש"ח 4. הפסד השתכרות לעתיד 1,058,400 ש"ח 5. הוצאות בני המשפחה בתקופת האישפוז 42,500 ש"ח 6. פיצוי בגין טיפול בתובע משחרורו מביה"ח עד היום 384,000 ש"ח 7. עזרת צד ג' לעתיד 1,763,280 ש"ח 8. הוצאות ניידות ממועד שחרורו של התובע מביה"ח עד היום 60,000 ש"ח 9. הוצאות ניידות לעתיד 350,665 ש"ח 10. הוצאות רפואיות ואביזרים רפואיים 85,000 ש"ח 11. שכר אפוטרופוס לעתיד 153,576 ש"ח סה"כ 4,625,821 ש"ח נד. לענין ניכויי המוסד לביטוח לאומי. הוגשו חוות דעת של האקטואר מר שי ספיר לענין קצבת נכות כללית וקצבת שירותים מיוחדים. בא כח הנתבעים טוען בעמ' 25 של סיכומיו שהוגשו חוות הדעת של האקטואר שי ספיר לפי תוחלת החיים הרגילה (נ2/ + נ3/) הואיל וההיוון המקובל לפי תקנות המל"ל מתחשב בקיצור תוחלת החיים הממוצע של נפגעים אלו, אך מקום שלא צפוי קיצור שכזה, יש לחשב את ההיוון לפי תוחלת החיים הרגילה, ואכן בחווה"ד נ2/ + נ3/ של מר שי ספיר, צויין בסעיף ההערות, פסקה 5 שחישוב ההיוון לעתיד, נעשה שלא בהתאם לתקנות ההיוון של המל"ל. לדעתי, אין לקבל את עמדתו זו של בא כח הנתבעים. אני מפנה לע.א. 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה ואח', פ"ד נה(3) עמ' 599 שם נקבע שתקנות ההיוון קובעות את המגיע לניזוק לפי הלוחות הסטטיסטיים, תקנות אלה משקפות את הממוצע, ויש לקבלן כפי שהן מבלי לנסות להוכיח שלמקרה הנדון ראויה דרך חישוב אחרת (שם, בעמ' 602 סיפא). לכן יש להפחית את תשלומי המל"ל בהתאם לחישובי ההיוון בחוות הדעת נ4/ + נ5/. כפי שציינתי לא הוספתי ריבית הואיל וגם להפסדי העבר והוצאות העבר לא הוספתי ריבית. חישוב הניכויים יהא כדלקמן: קצבת נכות כללית בסך 359,916 ש"ח, לפי נ4/ כשהסכום משוערך ממדד יוני 98' עד היום = 417,483 ש"ח. קצבת שירותים מיוחדים בסך 197,928 ש"ח, לפי נ5/ כשהסכום משוערך ממדד יוני 98' עד היום = 229,586 ש"ח. סה"כ תשלומי ביטוח לאומי שיש להפחית - 647,069 ש"ח. לכן, היתרה המגיעה לתובע, לאחר הפחתת תשלומי המל"ל היא 3,978,752 ש"ח. נה. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום של 3,978,752 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד בשעור של 17.5 אחוז מן הסכום שנפסק, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, וסכום זה ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע את החזר הוצאות חוות הדעת של פרופ' ז. גרוסווסר (ת1/), והוצאות חוות הדעת בענין העזרה הביתית ת25/, וזאת לפי קבלות, בצירוף הפרשי הצמדה למדד (בלי ריבית) ממועד ההוצאה ועד הפרעון בפועל. ההוצאה שהנתבעים נשאו בה בגין חוות הדעת של פרופ' א. עורי ומר מ. קצין, תעמוד בעינה. כמו כן ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד לתובע, את החזר האגרה בסך 687 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה למדד (בלי ריבית) מיום 15.4.97 ועד הפרעון בפועל. יתרת האגרה תחול על הנתבעת מס' 3. נו. בהתאם למוסכם על דעת שני הצדדים, בתיק בש"א 10695/99 מיום 5.12.99 יעוכב תשלום של 400,000 ש"ח למשך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעים, כדי לאפשר לנתבעים בתקופה זו לעתור לביהמ"ש בגין שינויים בהטבות שונות שניתנו במהלך התקופה לנכים. לפיכך, אני מורה שמתוך סכום פסה"ד יעוכב תשלום בסכום משוערך של 429,546 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד בשעור של 17.5 אחוז מסכום זה, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, וזאת לתקופה של 30 יום ממועד המצאת פסק הדין. עוד אני מורה לבא כח התובע, לוודא שתוגש לביהמ"ש (עם העתק לב"כ הנתבעים) בתוך 21 יום מהיום, תוכנית להשקעת כספי הפיצויים המגיעים לתובע בהתחשב בכך שהינו חסוי. הוצאה לפועל