פסק דין בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. בשלב זה תידון שאלת האחריות בלבד - וזאת בהתאם להסכמת הצדדים ולהחלטה מיום 5/9/2004. עניינה של התובענה הינה פגיעה נטענת שארעה לתובע ביום 18/1/1999 בהיותו קטין בן 14 ותלמיד כיתה ח' בבית הספר בו למד באותה העת, בה"ס תיכון עירוני ב' - ישיבת "פרחי אהרון" אשר בכפר חסידים (להלן - "בה"ס"). לטענתו, הפגיעה ארעה שעה ששיחק בכדורסל במגרש (להלן - "המגרש") בחצר בה"ס. גרסתו, בתמצית, הינה כי בשעה ששיחק כאמור, זרק את הכדור לעבר הסל אך הכדור פגע בנקודת המפגש שבין הקיר לבין הרצפה שם עבר צינור ברזל השייך למערכת הניקוז של בה"ס (להלן - "הצינור"). לשיטתו, בשל שהכדור פגע בצינור הברזל הוא נהדף בחזרה אליו בעוצמה ובשל כך נפגע בצורה קשה באשכיו. למרבה הצער, התובע פנה לבית החולים רק יומיים לאחר הפגיעה ובמועד זה נמצא נמק באחד מהאשכים. בלית ברירה נכרת אשך זה בניתוח וכשבועיים לאחר הניתוח הושתל לתובע אשך תותב. המומחים הרפואיים של הצדדים חלוקים ביניהם באשר לסיבות שהביאו את האשך למצב בו נגרם הנמק (תסביב הקשור בפגיעת הכדור - לשיטת המומחה מטעם התובע, או תסביב שנגרם בשעות הלילה לאחר הפגיעה בשל מבנה לקוי של רקמות האשך ובלי קשר לפגיעת הכדור - לשיטת המומחה מטעם הנתבעים) - אך מכל מקום, מסכימים שני המומחים כי לתובע נותרה נכות צמיתה. למרות שיתכן והיה מקום לדון בשלב זה גם במחלוקת שבין המומחים הרפואיים (שהינה חלק משאלת האחריות) - הרי שהצדדים הסכימו לפצל את הדיון כאשר בשלב זה תידון רק שאלת האחריות של בה"ס בגין עצם פגיעתו של הכדור. עמדתו של התובע הינה כי יש לייחס רשלנות לבית הספר ולמשרד החינוך באשר לפגיעה בהיותם האחראיים למגרש ולכך שצינור הברזל היה ממוקם במקום הנטען. עוד טוען התובע כי האחריות קמה גם בשל העובדה כי הסל היה ממוקם בצמוד לקיר ולא במרחק מסויים ממנו. עמדת הנתבעים הינה כי לא הוכח שהכדור פגע בצינור וכי ממילא לא קמה אחריות בגין כך. בנוגע למיקום הסל - טוענים הנתבעים כי נושא זה מהווה הרחבת חזית וכי בכל מקרה אין ליחס להם אשם כלשהו בהיבט זה. בפני העידו העדים הבאים - (א) התובע, אשר הגיש תצהיר (מוצג ת/5) לרבות תמונות של המגרש (מוצג ת/4), טופס "דוח על תאונה" של משרד החינוך מיום 16/3/1999 (מוצג ת/6) וטופס תביעה לגבי תאונות אישיות לתלמידים של חברת הביטוח "כלל" (מוצג ת/7) ; (ב) מר אבי חדד, חברו של התובע, אשר העיד כי שיחק יחד עמו במועד התאונה ; (ג) מר אלון אפשטיין, שהינו מומחה בטיחות ואחראי בטיחות בבתי ספר שונים, אשר ערך חוות דעת מטעמו בנוגע לליקויים הבטיחותיים הקיימים לשיטתו במגרש (מוצגים ת/1 עד ת/3); (ד) מר חיים בן ארי, אדריכל, אשר הגיש מטעם הנתבעים חוות דעת באשר לתכנון המגרש (מוצג נ/1); (ה) הרב חנוך בן פזי, אשר היה מנהל חטיבת הביניים בבה"ס במועד הרלבנטי. לאחר שקילת מכלול הראיות שבפני וטענות הצדדים בסיכומיהם המפורטים והמלומדים, לרבות האסמכתאות המצורפות, מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות, וזאת מהטעמים אשר יפורטו להלן. הבירור העובדתי - "מסלול מעופו" של הכדור : אני מאמצת את עדותו של התובע והעד חדד כי השניים אכן שיחקו כדורסל במועד הרלבנטי וכי התובע נפגע מפגיעת כדור אשר נזרק ו"חזר" לעברו. בהקשר זה אפנה אל עדותו של התובע, עדותו של חדד והמסמכים הרפואיים הרלבנטיים בהם מצוין כי התובע נפגע "במשחק כדורסל". כך גם, אני מאמצת את הטענה לפיה הקיר הרלבנטי הינו הקיר הנחזה בתמונות מוצג ת/4 וכי הצינור הנחזה בתמונה התחתונה של מוצג ת/4 עבר לאורך קו התפר, במפגש שבין הרצפה לבין הקיר וכי הסל הרלבנטי ממוקם מעל הצינור. ראו בהקשר זה את עדותו של התובע (עמ' 5 שורה 23) ואת תצהירו של הרב בן-פזי והתמונות שצורפו אליו. עם זאת, אני בדעה כי לא הורם הנטל בכל הנוגע לטענה כי הכדור פגע דווקא בפינה, דהיינו, בדיוק בחיבור שבין הקיר לרצפה וכך גם לא הוכח כדבעי כי הכדור נהדף חזרה לעבר התובע כתוצאה מהפגיעה בצינור, להבדיל מפגיעה מהרצפה ו/או הקיר, ולמעשה מסלול "מעופו" המדויק של הכדור לא הוכח כנדרש כלל ועיקר. התובע הצהיר (סעיף 6) כי - "זרקתי את הכדור לסל, הכדור פגע בברזל שהיה על הרצפה, וחזר ופגע באשכים שלי". ועל גרסה זו חזר בפתח חקירתו הנגדית (עמ' 5 שורות 21-22). עם זאת, במהלך חקירתו הנגדית, התובע לא היה כה נחרץ באשר לטענה שהכדור פגע בברזל, ולדוגמא : "אני יודע שהכדור בא מהמקום שהרצפה מתחברת עם הקיר ורוב הסיכויים שזה היה איפה שהצינור נמצא" (עמ' 5 שורות 29-30) ; ובהמשך : "ש: האם ראית במו עיניך שהכדור פגע בצינור ? ת: לא יכולתי לראות שזה פגע בדיוק בצינור, אבל 95% שזה היה. ש: נכון שלא ראית בדיוק שזה פגע בצינור ? ת: לא." (עמ' 6 שורות 1-4). אדגיש כי התובע, אשר במועד מתן העדות היה כבן 20, הותיר רושם כללי כמהימן אך בהגינותו הוא הודה כי למעשה הוא לא יכול להיות בטוח שאכן הכדור פגע דווקא בצינור. והדבר אך הגיוני, בין היתר בשל שהמבט שלו לא בהכרח היה מופנה לכיוון מקום הנפילה (ובכל מקום הוא לא העיד כי מבטו היה מרותק לכדור בכל הזמנים הרלבנטיים). אף בעדותו של העד חדד אין כדי לבסס את הקביעה שהכדור פגע בצינור. בשלב הראשון בעדותו הראשית, העיד כי הוא ראה את מהלך הכדור וכי הכדור נזרק לעבר הסל - "עשה קשת, פגע בברזלים וחזר אליו", כלומר אל התובע (עמ' 8 שורות 1-2). אולם, במהלך החקירה הנגדית הוא הודה כי למעשה הוא לא זוכר את הפגיעה עצמה של הכדור בצינור וכי הוא מניח שכך היה, וכדבריו : "ת: מכל סדר העניינים שהיה אחר כך ואיך שהציגו את זה הבנתי שזה פגע בצינור. ש: נכון שלא ראית במו עיניך במה הכדור פוגע ? ת: אני לא יכול לענות לך כי אני לא זוכר במדויק. לאחר שאמרו לי את סדר העניינים הבנתי בדיעבד שזה פגע בצינור. הגיוני מאוד שכן ראיתי שזה פוגע בצינור." (עמ' 8 שורה 26-29). בהמשך החקירה חזר העד לגרסתו לפיה הוא בטוח שהכדור פגע בצינור, אך לאחר מכן שוב העיד כי הוא לא זוכר את הפרטים המדוייקים היות והמדובר באירוע שארע לפני שבע שנים וכי הוא לא זוכר בדיוק "איפה ואיך" (עמ' 9 שורה 4). תימוכין נוסף לכך שלא בטוח שהכדור פגע דווקא בברזל ניתן למצוא במסמכים הרפואיים הסמוכים ליום האירוע (דו"ח הקבלה למרכז הרפואי בני ציון מיום 20/1/1999 והרישום בכתב ידו של דר' מוגילנר מיום 20/1/1999) שם מצוין כי התובע נפגע מפגיעה של כדורסל אך לא מוזכר קיומו של צינור הברזל. רק בדו"ח על התאונה שהוכן על גבי טופס של משרד החינוך והתרבות בבית הספר ובטופס התלונה לחברת הביטוח (מוצגים ת/6 ו-ת/7) מוזכר לראשונה צינור הברזל, אך מסמכים אלו הוכנו כחודשיים לאחר התאונה. אשר על כן, מהמקובץ עולה כי העדות היחידה לכך שהכדור פגע בצינור הינה עדותו של התובע, אשר הינה עדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך בהתאם לסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], כאשר אף עדות זו לא היתה חד משמעית דיה אלא נסתרה, וכאשר אין במוצגים ת/6 ו-ת/7 כדי לתמוך בה בצורה מספקת בשל המועד בו נרשמו. לפיכך, מסקנתי היא כי לא הורם הנטל הרובץ על שכמו של התובע באשר להוכחת פגיעת הכדור בצינור הברזל ולמעשה אין באפשרותי לקבוע באם נהדף לאחר פגיעה מהקיר או מהרצפה. היות והטענה המופנית כלפי הנתבעים היא כי פגיעת הכדור בצינור הינה הסיבה לתאונה והיא המקימה את אחריותם - הרי שיש לדחות את הטענות כאמור. בירור משפטי - אחריות בשל מיקום הצינור : למרות שניתן היה להסתפק באמור מעלה, מצאתי לנכון להוסיף כי אף אם הייתי קובעת שהכדור כן פגע בצינור - אינני סבורה כי יש ליחס אחריות לקרות האירוע לנתבעים, ואסביר את עמדתי. הנחת היסוד הראשונה הינה כי איני מוצאת שיש ליחס כל רשלנות לנתבעים בשל עצם העובדה שהתובע שיחק כדורסל במגרש, וטענה שכזו ממילא לא הועלתה. הנחת היסוד השניה במסגרת ניתוח משמעותו של מיקום הצינור תהא שאני מוכנה לקבל את טענת התובע לפיה קיימת כיום חובה להטמין את הצנרת בקרקע - וראו את החוזר המיוחד של משרד החינוך - "נוהלי בטיחות במערכת החינוך", תשנ"ז, אשר הוגש מטעם התובע, ובמיוחד סעיף 6 ג' (עמ' 128) אשר קובע כי יש להטמין צינורות של מערכות השירות הכוללות ביוב, ניקוז ומים, בעומק של 30 ס"מ לפחות בתוך הקרקע. דא עקא, לא הוכח כי חובה שכזו היתה קיימת במועדים בהם המגרש נבנה ו/או כי יש חובה כיום להטמין צנרת שקיימת משנים קודמות. בהעדר חובה חקוקה שכזו יש לבחון האם הצינור מהווה מפגע או מסוכן ובאם אי הטמנתו רשלנית ואינני בטוחה כי אלו הם פני הדברים. אך מעבר לכך, גם אם מיקום הצינור רשלני והיה צריך להטמין אותו בעומק הקרקע וגם אם הכדור אכן פגע בצינור - לא הוכח הקשר הסיבתי בין הפגיעה בצינור לבין עוצמת הפגיעה. כיון שעצם המשחק בכדורסל אינו בעייתי, ברי כי התובע יכול היה להפגע מהכדור גם אם הכדור היה קופץ חזרה מהקיר או מהרצפה. במידה והכדור היה פוגע בו לאחר פגיעה ברצפה או בקיר - לא היתה קמה כל אחריות. במקרה שכזה היה מקום לסווג את הפגיעה המצערת כאחת מאותן תאונות ספורט אשר לשיטתי אינן באחריות איש, ואין לי אלא להפנות אל פסק הדין המנחה ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 בעמ' 120, לאמור : "סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור" (דברי השופט CARDOZO בפרשת MURPHY V. STEEPLECHASE AMUSEMENT CO. (1929) כפי שצוטטו בהסכמה על-ידי השופט ברנזון בע"א 285/73, בעמ' 73). "אני הולך לחזות במשחק כדור-רגל, אני יודע, או צריך לדעת, את הסכנות הרגילות הכרוכות בכך ולוקח על עצמי את הסיכון הזה" (השופט זוסמן בע"א 246/60, בעמ' 286)." ניתן אף לפנות לדבריו של התובע עצמו אשר העיד כי קיבל בעבר מכות רבות באשכים במסגרת משחקי כדורגל בהיותו שוער (עמ' 7 שורה 3) וכי - "היו לי פגיעות. זה דבר שקורה." (עמ' 7 שורה 7). משמע, שעל מנת לייחס אחריות לנתבעים דכאן היה צורך להוכיח כי דווקא בשל הפגיעה בצינור הכדור "עף" לעבר התובע באופן שונה מאשר היה "עף" לו פגע בקיר או ברצפה - בזוית אחרת, במהירות אחרת, בעוצמה אחרת וכיוצ"ב. היה צורך להוכיח שחזרת הכדור מהצינור הסבה נזק יותר משמעותי מאשר חזרה דומה מהקיר או מהרצפה. בהקשר זה טען התובע בסיכומיו כי "אלמלא המצאותו של הצינור עוצמת החזרה של הכדור היתה פחותה" (סעיף 24(ב), סעיף 30 וסעיף 33) - דא עקא שטענה זו לא הוכחה, לא הובאה כל ראיה היכולה לתמוך בה והיא איננה נמצאת בידיעתו השיפוטית של במ"ש זה. המומחה מטעם התובע טען באופן כללי כי : "פגיעה מהרצפה לא תהיה ישירות לגוף, מילד אחר כן. אני טוען שזוית הפגיעה בסיטואציה כזו היא אחרת. אני גם מסכים כי אם ילד היה זורק את הכדור והוא היה נהדף מן הקיר היתה פגיעה דומה לזו שארעה" (עמ' 3 שורות 1-3). מעצם הבאת הדברים ניתן להבין שגם התובע סבור כי את הטענה יש להוכיח על ידי המומחה, ועם זאת - אין באמירה הכללית הזו של המומחה כדי לשכנעני ברמת ההוכחה הנדרשת שהחזרה מהצינור הינה בעוצמה חזקה יותר כפי שטוען התובע. עוד אוסיף בהקשר זה כי התובע עצמו העיד כי הפגיעה לא היתה בעוצמה גבוהה אלא בעוצמה בה התנסה בעבר בפגיעות קודמות וכי פנה לטיפול רפואי רק יומיים אחר האירוע כיון ש-"באותו רגע כאב לי כאב רגיל כמו אחרי מכה" (עמ' 7 שורה 3). גם בחוות דעתם של שני המומחים הרפואיים שהוגשו מטעם הצדדים ובתיעוד הרפואי הקיים אין כל אינדיקציה שהמדובר בפגיעה קשה או חריגה בעוצמתה - ואני סבורה שבכך ניתן למצוא תימוכין נוסף לכך שהפגיעה המצערת אינה חורגת מפגיעות בלתי נמנעות דומות במהלך משחקי ספורט. לכן, גם אם היה קשר בין הפגיעה בצינור לבין הפגיעה בתובע לא הוכח הקשר שבין קיומו של הצינור לבין עוצמת הפגיעה, וזה מה שצריך היה להוכיח. לכן, לסיכום, לא הוכח לשיטתי שהכדור פגע בצינור , וגם אם כן - לא קמה אחריות בשל העדר קשר סיבתי כנדרש. בירור משפטי נוסף - אחריות בשל מיקום הסל : בכתב התביעה (סעיפים 5 ו-12) הרשלנות והאחריות המיוחסות לנתבעים הינן אך ורק בשל מיקום הצינור, כפי שנדון מעלה. במהלך פרשת הבאת הראיות נעשה נסיון להרחבת החזית ולהעלאת טענות באשר למיקום הסל להבדיל ממיקום הצינור, והועלתה הטענה שהסל הרלבנטי הצמוד לקיר אינו בנוי על פי התקן המחייב את התקנת הסלים במרחק מסויים מהקיר. התובע התייחס בתצהירו לטענה זו ואליה התייחסה מרבית חוות הדעת של המומחה מטעם התובע. בסעיף 24 לסיכומי התובע הוא מסכם טענה נוספת זו וטוען כי אלמלא הסל הצמוד לקיר הכדור לא היה חוזר בחוזקה וממרחק קצר כל-כך ואז עוצמת הפגיעה היתה נמוכה בהרבה. במהלך שמיעת הראיות חזר וטען ב"כ הנתבעים כי "ראש חץ" זה המתייחס למיקום הסל מהווה הרחבת חזית אסורה, ועל עמדה זו חזר אף בסעיף 2.5.4 לסיכומיהם. אין ספק כי הנושא מהווה הרחבת חזית יחסית לכתב התביעה אך התלבטתי באשר לשאלה באם ההרחבה כאמור אסורה, היות ולמעשה גם חוות הדעת שהובאה מטעם הנתבעים מתייחסת לנושא מיקום הסל ולכן בפועל ניתנה להם ההזדמנות להתמודד עם הטענות בהקשר זה. מסקנתי הסופית הינה כי גם אם יש מקום לדון בשאלת האחריות הנובעת ממיקום הסל - הרי שלא הוכחה האחריות הנובעת מכך, ולכך ההכרעה בשאלה באם החזית הורחבה שלא כדין אינה בעלת חשיבות. ראשית, לא שוכנעתי שקובץ התקנות שצורף לחוות דעתו של מומחה התובע מחייב בכל הנוגע למגרשים חיצוניים כגון המגרש דנן ובהקשר זה אישר המומחה מטעם התובע כי הנהלים והתקנות אשר עליהם מבוססת חוות דעתו מתייחסים רק לאולמות סגורים וכי אין בנמצא הוראות מיוחדות המתייחסות למגרשים פתוחים (עמ' 1 שורה 20). לכן, ממילא, אינני סבורה כי הורם הנטל להוכיח כי עצם התקנת הסל על הקיר מהווה הפרת חובה חקוקה או שהינה רשלנית. שנית, גם כאן לא הוכח הקשר הסיבתי בין מיקום הסל לבין הפגיעה או עוצמתה. המומחה מטעם התובע העיד כי - "שולי המגרש אמורים להיות יותר משני מטר וזו ההרחקה שצריכה להיות ואז עוצמת הפגיעה מופחתת כמובן" (עמ' 4 שורה 18) ; אך כיון שלא הוכח מסלול "מעופו" המדויק של הכדור - אינני יודעת אם הוא חזר מהקיר או מהרצפה. אם הוא נהדף חזרה מהרצפה - הרי שאין כל רלבנטיות למרחקו של התובע מהקיר ולכך שהסל ממוקם בצמוד לקיר. רק אם הכדור "חזר" מהקיר תהא משמעות לקשר בין המרחק מהקיר לבין עוצמת הפגיעה. אך כפי שציינתי לעיל, אין בפני ראיות מספיקות על מנת שאוכל לקבוע שהכדור "חזר" מהפינה או מהקיר ולא מהרצפה. לכן, אף אם הטענה באשר למיקום הסל אינה בגדר הרחבת חזית אסורה איני סבורה כי הוכחה התשתית העובדתית לביסוס האחריות בהקשר זה . לסיכום - לאור כל האמור מעלה דין התביעה להדחות. נכותו הצמיתה של התובע לנגד עיני (בכפוף למחלוקת שבין המומחים הרפואיים), ועם זאת איני סבורה כי הנתבעים אחראיים לתאונה המצערת, אשר נסיבותיה לא הובהרו די. התובע ישלם לנתבעים, בסך כולל לגבי שניהם, שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ + מע"מ, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום. בשאר הוצאותיהם, ישאו הנתבעים למרות התוצאה אליה הגעתי. אשכיםדיני חינוךתאונות בבית ספרדיני ספורטקרקעותכדורסלבית ספר