הפצת פרסומים - לשון הרע

החלטה המעורבים 1. התובעים הינם בני משפחה אחת (אחים ואחיות) למשפחת בסון. התובע מספר 1, מר משה בסון, משמש כמנהל סניף רמלה - לוד של קרן הפנסיה "מבטחים" מזה - 18 שנה. הוא שימש כחבר מועצת גדרה בין השנים 83' - 88', ובין השנים 93' - 98' (להלן: "המועצה"). התובע מספר 2, מר עמי בסון, הנו פנסיונר ועובד בכיר לשעבר בחברת מחשבים. שימש כחבר מועצת גדרה בין השנים 89' - 92'. עקב האירועים נשוא התביעה, נאלץ לטענתו, להסיר את מועמדותו לראשות המועצה גדרה בבחירות שהתקיימו בשנת 98'. התובע מספר 3, מר שמואל בסון, הנו אזרח עובד צה"ל, ומשמש כמנהל בכיר במקום עבודתו. בתאריך 1.6.94, רכש התובע 3 ביחד עם רעייתו, הגב' ציפורה בסון, מגרש בפרוייקט ברחוב קק"ל בגדרה, (להלן: "פרוייקט קק"ל"), פרוייקט זה מהווה נשוא מרבית הפרסומים בתביעה שלפנינו. התובע מספר 4, מר פנחס בסון, הנו נגד בצבא קבע, אשר כמו אחיו, התובע מספר 3, רכש מגרש בפרוייקט קק"ל. התובעת מספר 5, גב' מרים בסון, נמחקה מכתב התביעה. לגבי התובעים מספר 6 ו - 7, גב' רינה בסון ומר צדוק בסון, לא הובאו בפני בית המשפט פרטים עליהם, למעט העובדה כי הם אחיהם של התובעים האחרים. 2. הנתבע, מר גד הררי, עובד סוציאלי במקצועו, ועל פי האמור בסעיף 4.2 לכתב ההגנה, עוסק בענייני ציבור שונים וחרט על דגלו את השמירה על טוהר המידות. תושב גדרה מזה 18 שנה, שימש כחבר מועצת גדרה בין השנים 88' - 98'. הפרסומים 3. אין מחלוקת, כי הנתבע הפיץ ברחבי גדרה שלושה פרסומים: א. בתאריך 23/7/98, הופץ ברחבי גדרה ובתיבות הדואר במושבה דף פרסום הנושא את הכותרת "תושבי גדרה בוקר טוב" (להלן: "הפרסום הראשון"). הפרסום, נכתב והופץ על ידי הנתבע ומומן מכיסו. בפרסום זה, מציין הנתבע כי הוא משתף את תושבי גדרה בדברים אשר על לבו, לנוכח הבחירות לרשויות המקומיות הממשמשות ובאות. וכך נכתב בפרסום הראשון: "מי שגר בבנין זכוכית חייב להיזהר בזריקת אבנים, ואחת הדוגמאות הינה גזל קרקעות הציבור שנעשה על ידי משפחת בסון, בסיוע ועידוד פעיל של ראש המועצה ומהנדס המועצה". ב. בתאריך 31/7/98, התפרסמה בעיתון "גדרתון" שהנו העיתון המקומי של גדרה, המופץ במושבה גדרה וביישובים הסמוכים, ב - 150,000 עותקים, מודעה תחת הכותרת "הסירחון החוקי " (להלן: "הפרסום השני"). במודעה זו, מגולל הנתבע פרטים המתייחסים לכאורה לקרקעות שברחוב קק"ל בגדרה - פרוייקט קק"ל. תחת כותרת המשנה "סיפור הנוכלות", מפורט במודעה כי מי מבין בני משפחת בסון היו מעורבים ברכישת קרקע מועדפת לצרכיהם הפרטיים, כדי לבנות שם את ביתם, תוך כדי עשיית "קומבינה", שכללה בין היתר, הקמת עמותה אי פרסום מכרז, הצנחת והדחת אישים בתוך המועצה, כדי שההשתלטות על הקרקעות תוכל לצאת אל הפועל ללא הפרעה, תשלומים מופחתים עבור הקרקע, ומימון פיתוח הפרוייקט מתוך כספי הצבור (משלם המיסים), ועוד. ג. בתאריך 8/9/98, פרסם הנתבע, חוברת, אשר הופצה על ידו ברחבי גדרה. בחוברת זו יש התייחסות לשני ארועים נפרדים (להלן "הפרסום השלישי"). בעמוד 7 לחוברת, תחת הכותרת "הסרחון החוקי" חוזר הנתבע ומפרסם את האמור במודעה, שפורסמה בעיתון "גדרתון" מיום ה - 31/7/98 בעניין פרוייקט קק"ל . בעמוד 6 לחוברת זו, ותחת הכותרת "הסרחון הלא חוקי והלא מוסרי" מתאר הנתבע פרשה נוספת בה היו מעורבים, על פי האמור בפרסום, בני משפחת בסון. המדובר במחלוקת בין מי ממשפחת בסון, לבין מר שלמה קוריה, המתגוררים ברחוב זבולון בגדרה במגרשים סמוכים, על נושא גבולות החלקות והזכות בשטח הקרקע בגבול המשותף. פרשה זו נידונה זה מכבר בבית המשפט השלום ברחובות, בפני כבוד סגן הנשיא המר (כתוארו דאז). בני משפחת בסון המעורבים באותה פרשה (הנתבעים 2 ו- 3 ואחות נוספת - רבקה) הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ערעורם נדחה (להלן: "פרשת קוריה"). במודעה, מייחס הנתבע לבני משפחת בסון, גזילת קרקעות נוספת. בין הדברים שפורסמו כותב הנתבע כך: "בעקבות פרסום אחת הדוגמאות ל"גזל קרקעות" על ידי משפחת בסון, הגיעו אלי פניות רבות של תושבים...אך הפניות המזעזעות ביותר היו של תושבי רחוב זבולון, מעדות אישית, של שכנים הם סיפרו על דברים מסמרי שיער. דברים המסבירים את השורשים לתרבות גזילת הקרקע". ובהמשך הדברים תחת הכותרת "גזילת כבשת הרש" מייחס הנתבע לבני משפחת בסון, מעשי "אי שפיות", וממשיך ומתאר: "את מי גזלה משפחת בסון: אדם חולה, נכה ערירי שיצא לפנסיה מוקדמת, אדם קשה יום שלנגד עיניו נגזלה חלקת אבותיו". "בצר לו פנה הנגזל לחסדי בית המשפט, את כל קצבתו הוציא לייצוג משפטי, לאורך כל המשפט הופעלו כלפיו שורה של התנכלויות, על ידי משפחת בסון, כמו: זריקת אשפה לחצרו, ניקוב גלגלי מכוניתו, ולא הסתפקו בכך, הפריעו למנוחתו ע"י הפעלת רמקולים רבי עוצמה בחצות לילה, הדברים הגיעו עד כדי קללות, נאצות, מכות פיסיות ואף איומים ברצח". 4. התובעים טוענים כי הפרסומים פגעו בהם מאד, בייחוד הפרסומים אודות גזל הקרקעות שיוחס להם בפרוייקט קק"ל. גם הפרסום מיום 8/9/98, ביזה אותם והשפילם, בייחוד לנוכח העובדה כי מיוחסים להם מצבי "אי שפיות", ביצוע מעשים פליליים ואיומים ברצח. התובעים טוענים, כי בפרסומים אלו, ביצע הנתבע עוולה של לשון הרע כמשמעה בחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע"). הם דורשים פיצוי בסך של 250,000 ₪, ומבקשים מבית המשפט להוציא צו עשה שיורה לנתבע לפרסם התנצלות, לנוכח הפרסומים שפרסם. חוק איסור לשון הרע 5. חוק איסור לשון הרע מהווה את האיזון הראוי בין הערך שבחופש הביטוי לבין הערך שבהגנה על שמו הטוב של האדם. הנשיא ברק עמד על כך כבר בפרשת אבנרי: "נמצא, כי חוק איסור לשון הרע איזן בין זכות היסוד ההלכתית בדבר שם טוב, לבין זכות היסוד ההלכתית בדבר חופש הביטוי...". (ע"א 214/89, אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פד"י מג'(3), 840, 861). סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. (2) לבזות אדם בשל מעשיו, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) ...". המבחן אם דבר פרסום מהווה פרסום לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי. וכך נפסק בע"א 723/74 הארץ נ' חברת החשמל פד"י ל"א(2), 281, בעמ' 300: "...ואולם המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מה היתה כוונת הנתבע, אלא המבחן הוא אובייקטיבי, כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי האדם הסביר.." (צוטט גם בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פד"י מג(2), 333, 337) (להלן: "פרשת הארץ"). האדם הסביר פירושו: "שאיננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו...". (ת"א (ת"א) 2430/58, שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"מ כג 151, 172). כיצד יראה האדם הסביר את הפרסומים נשוא התביעה שלפנינו 6. התובעים טוענים כי האדם הסביר כאשר יקרא את הפרסומים אודותיהם, ימהר להסיק כי מדובר במשפחה כוחנית רודפת בצע, העושה במקרקעי הציבור כבשלה על מנת לקדם את האינטרסים האישיים והמשפחתיים שלה, כמו כן, האדם הסביר עלול לחשוב, לטענת התובעים, כי בני משפחת בסון עוסקים בענינים פליליים. מסקנותיו של האדם הסביר יביאו בסופו של דבר לעוולות המנויות בסעיף 1 לחוק. הנתבע טוען כי הפרסום נעשה בעת בחירות (שהתקיימו בשנת 98 למועצת גדרה), מדובר בפרסום המכוון כלפי יריביו הפוליטיים, התובעים 1 ו - 2 בלבד וכי אילולא התקיימו בחירות באותה שנה לא היה הפרסום נעשה כלל. 7. בפרסום הראשון הנתבע אינו עושה אבחנה למי מבני משפחת בסון מופנות טענותיו וכפי שנאמר בפרסום "...אחת הדוגמאות הנה גזל קרקעות הציבור שנעשה על ידי משפחת בסון..." (ההדגשה שלי - ז.ב.). הנתבע בעדותו בבית המשפט אומר: "לדעתי עמי ומשה בסון הם אלה שעשו את הקנוניה. ש. אז למה רשמת משפחת בסון? ת. אני לא ידעתי שהדסה בסון שייכת למשה ועמי. וגם את ריקי הכרתי בדיעבד. אני הכרתי טוב בישיבות המועצה גם את משה וגם את עמי וראיתי אותם לכל אורך תהליך הבחירות איך הם פעלו. בשבילי הם היו משפחה. לא ראיתי עוד מקרה בגדרה שזוג אחים משתלט על סניף. בשבילי הם היו משפחת בסון. ככה הכרתי אותם". בפרסום השני מפנה הנתבע בכוכבית בדף הפרסום להערה. בהערה בתחתית העמוד כותב הנתבע: "אין הכתבות מתייחסות לכלל משפחות בסון בארץ ובעולם ובגדרה. מדובר אך ורק על משפחת בסון שיש להם יד ורגל גלוייה וסמויה בגזלה". לגבי פרסום זה, טוען הנתבע, כי דבריו כוונו לתובע מספר 1, מר משה בסון. גם אם רצה הנתבע בשני פרסומים אלו, לייחס מעשים מסויימים לתובע 1 או לתובע 2, כדבריו, היה צריך להיזהר בלשונו ולדייק בדבריו, שכן המבחן הוא כאמור מבחן אובייקטיבי (ראה פרשת הארץ שאוזכרה לעיל) מאחר ולא עשה זאת, ופרסומיו יוחסו לכלל בני משפחת בסון, לא יכול האדם הסביר לרדת לעומק כוונותיו של הנתבע, אלא ייחס את הפרסומים לכלל בני המשפחה. 8. לגבי הפרסום השלישי, בו מייחס הנתבע לתובעים מעשים המתוארים לעיל (בסעיף 3 לפסק הדין), אומר הנתבע בעדותו: "לגבי הגזל, אלי הגיעו לפחות 4 תלונות של תושבים על גזל של משפחת בסון ברחוב זבולון. בשבילי אנשי בסון היו פחות חשובים מהעיקרון שתושבי גדרה היו צריכים להבין שאם לא יעשו חשיבה יותר אחראית לגבי בחירת נבחרי ציבור, הם שוב יתרמו לאותו תהליך דגנריטבי של בחירת נבחרי ציבור..." (ההדגשות שלי - ז.ב.). ובהמשך דבריו: "ש. למה כתבת משפחת בסון ולא את שמות המעורבים? ת. הנושא הזה עלה שלוש פעמים ואני מתנצל בפני כל אדם ממשפחת בסון שפגעתי בו שלא בצדק...". גם במקרה זה כשל הנתבע בפרסומו. הנתבע מודה שמבין משפחת בסון המורחבת, רק שלושה אחים מעורבים בפרשה, והם: רבקה, עמי ושמואל בסון. אם כן מדוע כתב הנתבע בפרסום "...על ידי משפחת בסון..." בצורה כוללת?! כפי שנאמר לעניין הפרסומים הקודמים, גם במקרה זה אין האדם הסביר יכול לעשות את ההבחנה אותה עשה הנתבע, ובכך ייחס האדם הסביר לכלל בני משפחת בסון את הנאמר בפרסום. פרסום בעת בחירות 9. הנתבע טוען, כי הפרסום נעשה בעת בחירות - הבחירות למועצת גדרה, שהתקיימו בשנת 98'. הפרסום מכוון כלפי התובעים 1 ו- 2 בלבד יריביו הפוליטיים וכל כוונתו היתה אך ורק לקדם את ענייניו הפוליטיים, ולא להשמיץ את מי מבני משפחת בסון, ולכן אין לראות בפרסומים אלו עוולה על פי חוק איסור לשון הרע. בית המשפט עמד במספר מקרים על הגישה המרחיבה הניתנת לחופש הביטוי על פני ההגנה על שמו הטוב של האדם במיוחד בעת בחירות. (ראה בג"ץ 206/61, המפלגה הקומיניסטית הישראלית נ' ראש העיר ירושלים, פד"י ט"ו 1723, 1726, ודברי השופט זוסמן שם בעמוד 1728). העובדה כי מדובר בעת בחירות רלבנטית בעיקר לשאלת תום הלב בה נעסוק בהמשך, אך עדיין, ברור כי גם אם בפוליטיקה עסקינן, הרי שגם לה יש גבולות: "שמו הטוב וכבודו של אדם המתמודד בבחירות, אינם הופכים הפקר ומרמס רגל לכל אדם המתנגד לו פוליטית...". (ת"א(ב"ש) 2594/89 פרץ נ' פוטולצקי, תקדין שלום כרך 91 (2) 7, 10). אכן בעניינינו מדובר בעת בחירות. אך איש מבין התובעים או הנתבע לא היו מועמדים לראשות המועצה או באחת הרשימות שהתמודדה בבחירות. התובע 1 מעיד: "...הפליירים התחילו ביולי 98, כשבתקופה הזאת, לא היה אף מועמד מטעם משפחת בסון. נטלתי חלק פעיל במערכת הבחירות, אני מזוהה עם מפלגה. תמכתי באיזשהו מועמד". לשאלות שהוצגו לנתבע בשאלון מאת התובעים השיב הנתבע כך: "ש. האם התובע מספר 1 התמודד בבחירות לראשות המועצה המקומית גדרה בבחירות המוניציפליות האחרונות שהתקיימו בנובמבר 98'? ת. לא באופן אישי, אלא תמך במועמד עמו היה מזוהה". ש. האם התובע מספר 1, הופיע ברשימת אחת הסיעות שהתמודדו בבחירות המוניציפליות האחרונות בגדרה שהתקיימו בנובמבר 98'? ת. לא". לרצף שאלות זהות לגבי תובעים 4-2, השיב הנתבע בשלילה. לשאלה "מי מבין משפחת בסון, הציג את מועמדותו לראשות המועצה המקומית גדרה ו/או לחברות המועצה המקומית בבחירות המוניציפליות האחרונות שנערכו בנובמבר 98?" השיב "ככל הידוע לי, אף אחד מהם באופן אישי". בכך ניטל העוקץ מטענת הנתבע, כי פרסומיו היו עקב היות השעה שעת בחירות, שהרי גם הוא מודה שאף לא אחד מבין בני משפחת בסון התמודד לתפקיד כלשהו לבחירות אלו. הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב - בפרשת קק"ל 10. לעניין שני הפרסומים הראשונים (מה- 23/7/98 ומה- 31/7/98) וכן החלק המתייחס לפרוייקט קק"ל בפרסום השלישי (מה- 8/9/98) טוען הנתבע להגנות הקבועות בחוק, על פי סעיפים 14(אמת הפרסום), 15(2) ו- 15(4) (הגנות תום הלב). סעיף 14 לחוק קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי...". הגנה זו כוללת שני יסודות. הראשון יסוד עובדתי הנוגע לאמיתות הדברים. השני מתייחס לשאלה האם קיימים צרכים חברתיים המצדיקים את פרסום הידיעה. שני יסודות אלו, הנם מצטברים. (ראה ע"א 723/74, הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פד"י לא(2), 281, 299). האם מתקיים בעניינו היסוד הראשון? 11. הנתבע טוען כי הנאמר בשני הפרסומים הראשונים היה אמת. העיד מר דוד אלדר, אליו פנתה שכון עובדים, בעלת הקרקע, ובקשה שיארגן קבוצת אנשים שתרכוש את הקרקע נשוא הדיון: "ש. אני מפנה אותך לנספח ד' (הפרסום הראשון - ז.ב.), לתצהיר עדות ראשית של משה בסון. מה שנאמר בקטע שמתחיל במילים "בתהליך עקבי...". ת. אני לא יודע למה כוונת הכתובים, אך על פי מיטב ידיעתי היום ואז, אין קשר בין מה שאנחנו עסקנן לבין מה שכתוב פה...אני לא יודע מה היה הקשר של משה בסון לפרוייקט בגדרה (פרוייקט קק"ל - ז.ב.) ש. אתה יודע אם הוא היה מעורב בפרוייקט הזה? ת. בתקופה שבה אני עסקתי בקשר עם שיכון עובדים, בקשר עם המתכננים, בקשר עם אלו שגילו עניין, לא ידוע לי על מעורבות של משה בסון וגם לא נדרש העניין הזה לא של פואד (אז שר השיכון - ז.ב.) ולא של משה בסון ולא של אחרים שאולי נרמז עליהם...שיכון עובדים היתה אחראית על עבודות הפיתוח, זה היה חלק מההסכם...למיטב ידיעתי המועצה המקומית גדרה לא השתתפה בפיתוח". בדבריו אלו, נסתרות גם טענותיו של הנתבע, בדבר שימוש בכספי ציבור לטובת פיתוח הפרוייקט. הנתבע בעדותו מאשר, כי מעולם לא טרח לברר עובדות. הוא ניסה, לטענתו, פעמים רבות לברר אצל הגורמים המוסמכים, מהו ייעוד הקרקע ואת הסדרי הקרקעות שבפרוייקט ונתקל בקשיים. משכך, ויתר על בדיקה מעמיקה והסתפק בשמועות שהגיעו לאוזניו. הנתבע מעיד: "האינפורמציה שהיתה בידי שהקרקע הזאת יעודה לשימוש ציבורי". על מידע זה ביסס חלק מפרסומיו נגד משפחת בסון. בהמשך עדותו הוא מודה כי: "יכול להיות שהקרקע שעליו בנו בני משפחת בסון, מאז ומעולם היתה מיועדת לבניה פרטית". הנתבע לא צירף לתצהיריו כל מסמך, המאשש את טענתו, לפיה הקרקע נשוא הדיון היתה מיועדת לבנייה לחיילים משוחררים. התובעים הם אלה שצירפו לתצהיריהם את תוכנית בניין עיר החלה על המקרקעין ואת שינויי התכניות והייעוד שחלו עם השנים. על פי התוכניות הללו נראה, כי בשנת 54', ניתן תוקף לתוכנית אשר ייעדה את השטח לשיכון לחיילים משוחררים. החל משנת 63', זמן רב לפני שמי מהתובעים בכלל או התובעים 1 ו- 2 בפרט, החל בהתעסקות פוליטית, נעשו מספר שינויים בתכנית, כאשר החל מהשינוי שנעשה בשנת 63', לא יועדה יותר הקרקע לחיילים משוחררים אלא למגורים בכלל. התובעים גם צירפו לתצהיריהם את כל הסכמי החכירה, היתרי הבנייה, ושאר הקבלות למיניהם בעבור רכישת הקרקע בפרוייקט קק"ל. בחקירתו נשאל הנתבע: " ...אנחנו ראינו שזאת היתה קרקע שעברה עם מסמכים בדרך מסודרת. ת. זה לא מה שאני ראיתי. ש. אתה יכול להראות לנו מסמכים? ת. יש לי מסמכים שלא צירפתי אותם לתצהיר, שהגיעו רק עכשיו על סמך עדות אחד העדים, שניתנה על ידי אחד האחים בסון". הנתבע לא ביקש לתקן את תצהיר עדות ראשית מטעמו ולהציג את המסמכים שהגיעו לידיו לטענתו, והדברים נשארו כאמירה בעלמא. 12. בפרסום השני, טוען הנתבע, כי הוקמה עמותה, כביכול לטובת הציבור, שתטפל בפרוייקט קק"ל. לטענת הנתבע, הקמת העמותה נועדה, לעזור לבני משפחת בסון להשתלט על הקרקעות. כשנשאל הנתבע על עניין העמותות השיב: "...אני ביצעתי את הבדיקות הראשוניות. השכן שלי סיפר לי שהוא הוזמן על ידי עמותה שישבו בה שמואל בסון ואחרים ממשפחת בסון והם הציעו לו לרכוש בתנאים מיוחדים קרקע כעמותה. אני לא שאלתי מה שמה ואני מאמין לשכן שלי באמונה שלמה...אם הייתי יודע שאתה שואל על עמותה הייתי ברצון מביא אותו. אפשר להביא אותו גם היום". הנה כי כן, גם לעניין עובדה זו, הסתמך הנתבע על שמועות, לא בדק אותן ואף בשעת הדיון, לא ביקש לזמן את מקור השמועה כדי לאשש את טענתו. 13. הנתבע בפרסומיו מוסיף וטוען, כי בני משפחת בסון קבלו הטבות בכל הנוגע לתשלומים והיטלים. בתשובותיו לשאלון התובעים, אומר הנתבע, כי התכוון בדבריו, לעניין תשלום היטל סלילת כביש. התובעים הוכיחו, כי ההחזר הכספי שניתן להם, ניתן להם על פי חוק. הנחה זו, לא היתה מנת חלקם של התובעים בלבד, אלא גם של תושבים רבים נוספים, לרבות הנתבע עצמו. טענת הנתבע, כי ההחזר היה מיועד רק לתושבים וותיקים כדוגמתו ולא לתושבים שזה מקרוב באו, אינה משתקפת מהמסמכים אותם הציגו התובעים. הנתבע עצמו, כרגיל, לא אישש טענותיו באמצעות מסמכים, שהיו צריכים להיות בנמצא לו טענתו היתה נכונה. מכל האמור לעיל, משתמע כי דברי הנתבע ביחס למשפחת בסון,בכל הנוגע לפרוייקט קק"ל, בשלושת הפרסומים, אינם תואמים את המציאות האובייקטיבית (בלשון המעטה) כפי שהגנת סעיף 14 לחוק דורשת, ולכן אני קובעת כי לא עומדת לנתבע הגנת סעיף 14 לחוק - הגנת אמת הפרסום. 14. לגבי היסוד השני שבסעיף, אוסיף בקצרה, כי למרות שהפסיקה נוטה להקל בפרסום דברים כאשר מדובר באנשים הנושאים משרות ציבוריות (ראה, ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה ואח', פד"י מ"ח(3), 808, 826) הרי שלכל היותר מדובר פה באנשים המעורים פוליטית (בודאי שלא כל בני משפחת בסון, כפי שראינו לעיל), ואף לא אחד מהם היה מועמד לאיזושהי משרה ציבורית ערב הבחירות שהתקיימו ב - 98'. אם - כן גם היסוד השני שבהגנת סעיף 14, אינה עומדת לנתבע. 15. סעיפים 15(2) ו - 15(4) לחוק איסור לשון הרע קובעים: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה, אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום, הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום. (3) ... (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". 16. טענת ההגנה שבסעיף 15(2) כוללת ארבעה מרכיבים מצטברים. הראשון, על המפרסם להראות שהיתה עליו חובה לעשות פרסום. השני, שהחובה לפרסם חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום. השלישי, על הנתבע להוכיח, שהחובה אכן חייבה אותו לפרסם את הפרסום המסויים המהווה את עילת ההליך. הרביעי, הפרסום נעשה בתום לב. תנאים אלו הנם מצטברים. (ראה א. שנהר, דיני לשון הרע, עמוד 282). הפסיקה הכירה בקיומה של החובה לפרסם בעיקר כאשר מדובר בפרסום שהיה נחוץ לשם אזהרה מפני פגיעה בחיי אדם, בבריאותו של אדם או ברכושו. (ראה, ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עיתון הארץ בע"מ ואח', פד"י כ"ג(2) 87, 94). דהיינו, הפסיקה הבינה את החובה לפרסם דברים המהווים לשון הרע, כאשר מדובר במקרים חריגים. האם חלה על הנתבע חובה לפרסם את הפרסומים נשוא התביעה 17. כפי שהזכרנו לעיל, אף לא אחד מבין בני משפחת בסון היה מועמד למשרה ציבורית כלשהי, ערב הבחירות ב - 98', לכן תמוה בעיני כיצד חלה על הנתבע חובה כפי שנדרש בסעיף. מעבר לכך, הנתבע בפרסומיו, הכליל את כל בני משפחת בסון, ולא הבחין ביניהם, על אף שציין בעדות כי התכוון רק לשלושה מביניהם. כל זה מוביל אותי למסקנה המתבקשת כי הגנת ס' 15(2) לחוק לא עומדת לנתבע. 18. לעניין סעיף 15(4) לחוק, הפסיקה הבחינה בין הבעת דעה לבין העובדות עליהן מתבססת דעה זו. הגנת הסעיף תחול רק על הבעת הדעה, ואילו העובדות שביסודה, יהיו מוגנות על ידי הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק. פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה, שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדברים מדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצדו (ראה ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פד"י מ"ו(5), 555 567. וע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פד"י מ"ט(2), 843, 857). לדעתי, למקרא הפרסומים נשוא התביעה לא ניתן לטעות כי הכותב מבקש להציג עובדות ולא להביע דעה. הקורא בהם, יבין את האמור בפרסומים כהצגת עובדות ולא כהבעת דעתו של הנתבע, מכאן אני קובעת כי גם הגנת סעיף 15(4) לחוק, לא עומדת לנתבע. 19. לא רק שהנתבע לא הצליח להוכיח כי עומדות לו טענות ההגנה שבסעיף 15 לחוק, ועל כן לא עומדת לו חזקת תום הלב כאמור בסעיף 16(א) לחוק, אלא התובעים הצליחו להרים את נטל ההוכחה על פי סעיף 16(ב)(ב) לחוק, הקובע כי אם דבר שפורסם לא היה אמת והנתבע לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו, לא עומדת לנתבע חזקת תום הלב. לראייה, הנתבע לא דייק בדבריו, לא ניסה לרדת לחקר הדברים וכפי שהתבטא בעדותו בבית המשפט: "אני ראיתי את השמות בסון ועוד בסון ועוד בסון ולא ידעתי להדביק אותם לאנשים. בשבילי שמות האנשים לא היו חשובים כמו התופעה...מעולם לא אמרתי שמשפחת בסון אחראים בלעדיים...אני לא יכול לומר במדויק מהם מספר החלקות עליהם יושבים משפחת בסון...אני לא יזמתי מעולם לחפש עובדות" ועוד ועוד. פרשת קוריה 20. גם בעניין פרשת קוריה טען הנתבע להגנת "אמת בפרסום". א. אמת בפרסום. הנתבע טוען בפרסומיו, כי בני משפחת בסון עשו מעשי "אי שפיות" - אמנם לא בהגדרה הקלינית של העניין, אך במשמעות של עשיית מעשים אלימים וקיצוניים. הנתבע ייחס לתובעים זריקת אשפה לחצרו של קוריה, ניקוב גלגלי מכוניתו, הפעלת רמקולים רבי עוצמה בחצות לילה, קללות, נאצות, מכות פיזיות ואף איומים ברצח. הנתבע לא הצליח להוכיח ולו מעשה אחד מן המעשים אותם ייחס לתובעים. הנתבע טען: "שמואל בסון הרביץ לקוריה בתוך בית המשפט, לדברי קוריה, אני ראיתי שבע תלונות במשטרה של קוריה. אם קוריה שקר, אז הוא שקר. זה יתברר בבית המשפט כשיתבעו אותו. ריקי ירקה עליו. אחד מהם אינני זוכר מי, אמר לו שלא מגיע לו שיהיו לו ילדים. אפשר לזמן אותו לעדות והוא יגיד הכל...הוא אמר לי שמאיימים עליו ברצח. אני סומך עליו. הוא בא וסיפר לי את זה...הסתבר לי אחר כך שהמשטרה סגרה את התיק...עמד בפני אדם מסכן שבכה, איזה אינטרס יש לו לספר את זה? הוא היה אצלי לפני שלושה שבועות וסיפר לי שהשטנה ממשיכה עד היום". הנתבע לא הביא כל עדות שתתמוך בעדות השמיעה עליה העיד. התובעים טוענים כי הדברים המיוחסים להם בעניין קוריה משוללים כל יסוד. על הנתבע להרים את נטל ההוכחה בעניין זה, ואת זה לא עשה. אילו היו אכן עדים להתרחשויות המפורטות בפרסומים, מדוע לא טרח הנתבע להביא מי מהם?! מדוע לא זימן הנתבע את הדמות המרכזית בפרשה, את מר קוריה?! מדברים אלו עולה, כי הגנת סעיף 14 לחוק - "אמת הפרסום" איננה עומדת לנתבע, גם לגבי פרסום זה, פרט לעובדה שהתנהל הליך משפטי בקשר למקרקעין ברחוב זבולון. ב. פרסום מותר. האם עומדת לנתבע הגנת סעיף 13(7) לחוק שעניינו פרסומים מותרים. הסעיף קובע כך: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - (7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או ארע כאמור בפסקאות (5) או(6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21". הגנה זו מוענקת לחזרה על פרסום של שופט, בורר ועוד. לעניין הגנה זו נקבע, כי המבקש ליהנות מן ההגנה שבסעיף זה, צריך להסתפק במסירת דין וחשבון מדויק ויבש על ההליכים ולא להוסיף פרטים שלא הוזכרו במסגרת ההליכים הללו. כמו כן, הפרסום צריך לבטא את רוח הדברים שנאמרו בהליכים המשפטיים. בפסיקה נקבע, כי חזרה הוגנת, היא כזו שלא תוציא דברים מהקשרם, לא תיתן להם ביטוי חד צדדי ובלתי מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תיתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם. (ראה ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ ואח', פד"י מ"ב(1), 797,802, כמו כן, ראה בספרו של א. שנהר, דיני לשון הרע, בעמודים 209 -204). בפרשת קוריה נתבעו שלושה מבני משפחת בסון, התובעים 2 ו- 3 והאחות רבקה, על ידי מר שלמה קוריה, בעניין אחזקת קרקע שלא כדין. בית משפט השלום ברחובות, חייב את הנתבעים - להחזיר שטח קרקע מסויים לידי מר קוריה. על כך ערערו השלושה לבית משפט המחוזי בתל אביב, ושם נדחה ערעורם. הנתבע, מר הררי, צודק בדבריו בהקשר אחד: האחים לבית משפחת בסון - רבקה, עמי ושמואל בסון, הפסידו במשפטם ונאלצו להשיב שטח קרקע למר קוריה. מכאן ועד לדברי הנתבע עליהם בפרסום, הדרך רחוקה. אני סבורה, כי הגנת סעיף 13 (7) לחוק אינה עומדת לנתבע. אין מדובר בדין וחשבון "הוגן ונכון", כפי שנדרש בסעיף. הדברים שנאמרו על ידי הנתבע, רחוקים במידה רבה ממה שנעשה בין כותלי בית המשפט. (ראה ציטוטים מהפרסום בסעיף 3 לפסק הדין). הנתבע השתמש בביטויים כגון "סרחון לא חוקי ולא מוסרי", "גזל קרקעות", "דברים מסמרי שיער", "שורשים לתרבות גזילת קרקעות", "חמדנות קרקע המביאה אותם למצב של אי שפיות", הנתבע הכליל את כל בני משפחת בסון, כאילו כולם קשורים לפרשה זו, דבר שגם הנתבע מודה שטעה בו. ג. הגנת תום הלב. הנתבע טוען, גם בפרשת קוריה, כי עומדת לו הגנת תום הלב, אלא שבעניין זה הוא טוען, כי מלבד ההגנות על פי סעיף 15(2) ו- 15(4) לחוק עומדות לו גם ההגנות על פי סעיפים 15(5), 15(6) ו- 15(7) לחוק. לעניין טענות ההגנה שבסעיפים 15(2) ו- 15(4) לחוק, דבריי לעיל בעניין זה, רלבנטיים גם לפרשת קוריה. הפסיקה ראתה את המלים "...חובה חוקית, מוסרית או חברתית..." כאשר מדובר במקרים בהם הפרסום נחוץ היה לשם אזהרה מפני פגיעה בחיי אדם בבריאותו של אדם או ברכושו (ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עיתון הארץ בע"מ ואח', פד"י כ"ג(2) 87, 94). הנתבע לא הוכיח כי מר קוריה היה נתון לאחת מאלה, ולכן אינו עומד בתנאי הסעיף. לעניין הבעת הדעה שבסעיף 15(4) לחוק. כפי שראינו, צריכה להיות חלוקה ברורה, בין הבעת דעה לבין עובדות אובייקטיביות (המוגנות לפי סעיף 14 לחוק). במקרה זה, האדם הסביר יטעה לחשוב כי מדובר בעובדות, וכך אף משתמע מן הפרסומים. טענת הנתבע כי מדובר בהבעת דעה איננה משתמעת מן הפרסום. גם הגנת סעיף זה איננה עומדת לנתבע. על פי דברי אלה, גם הגנות סעיפים 15(5)(6)(7) אינם עומדות לנתבע. הנתבע בפרסומיו חרג בהרבה מן הסביר, ולכן אינו זכאי להגנת תום הלב. כפי שציינתי לעיל, אף לא אחד מבין משפחת בסון, התמודד לבחירות המועצה שהתקיימו אז. הנתבע ידע בטרם הפרסום, כי לא כל בני משפחת בסון מעורבים בפרשת קוריה. הנתבע בעדותו, הודה, כי קבל לידיו עותק מפסק הדין בתביעה שהתנהלה בין מר קוריה למעורבים מבין משפחת בסון, טרם פרסם את דבריו, ואף על פי כן, לא טרח לציין את שמות המעורבים בלבד, אלא נקט בלשון מכלילה, בני משפחת בסון. התובעים הוכיחו, כי הפרסומים לא היו אמת, שהנתבע לא נקט באמצעים מינימליים על מנת לרדת לחקר האמת, ושהוא התכוון לפגוע בתובעים במידה גדולה מן הדרוש. לאור כל האמור, החזקה בדבר חוסר תום הלב של הנתבע מתקיימת כאמור בסעיף 16(ב)(ב) לחוק. הפיצוי 21. לאחר שהגעתי למסקנה, כי הפרסומים אותם פרסם הנתבע מהווים לשון הרע, הם אינם בגדר פרסום מותר ואין עומדת לנתבע איזו מהגנות החוק, אפנה לקביעת שיעור הפיצוי. 22. הפיצויים בתביעות לשון הרע, מורכבים מכמה גורמים. הראשון, הניסיון להשיב את המצב למצב בו היה הנפגע טרם הפרסום. (למרות שבמקרים רבים קשה לאמוד את שיעור הנזק, מאחר ומדובר בנזקים לא ממוניים). השני פיצוי בעל ערך הצהרתי - דהיינו, הכרה שיפוטית בכך כי נגרם נזק לתובע. פיצויים אלו ישפרו את מצב רוחו וישקמו במידת מה את רגשותיו הפגועים של הנפגע (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פד"י מה(2) 489,493). הפיצויים באים גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של האדם וגם על מנת לנסות לחנך ולהרתיע את הציבור מפני פגיעה בכבודו של האדם. (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' ספירו, פד"י מ"ו(3) 48, 57. ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פד"י מ"ה(2) 489, 494). בבואי לפסוק את שיעור הפיצויים, עלי להביא בחשבון גם את היקף הפגיעה וחומרת הדברים. וראה סקירה מקיפה שניתנה לאחרונה מפי הנשיא ברק על שעור הפיצויים הראוי ברע"א 4740/00 לימור אמר, נפתלי אמר נ' ארנה יוסף ואח', פורסם באתר האינטרנט של ביהמ"ש העליון. מר יוסי גרפי, אשר שימש כראש מועצת גדרה בין השנים 77'-69', העיד בבית המשפט: "אין לי כל צל של ספק, שחלק בלתי מבוטל מהתושבים נפגע מהפירסומים, אני מתכוון במיוחד לבסונים וחלק נכבד מהתושבים זה עורר בהם כל מיני שאלות תמוהות...זה שזה עורר הדים בקרב הרבה תושבים ומי שנפגע זה משפחת בסון כמובן, ואני מניח שגם כאלה שיש להם קירבה...אין לי צל של ספק שהפרסום גרם להם נזק. קודם כל הוא הרס להם את השם כי זאת משפחה מאד מכובדת ביישוב, אז בוודאי שכאשר אתה מפרסם על משפחה כזאת דברים בוטים בוודאי שהיא תיפגע...כאשר הוא פרסם את הפרסומים האלה העליתי בעצמי שאלות כיצד ייתכן שאדם המעז להוציא פרסומים כאלה מבלי שתהיינה לו אסמכתאות מוצקות בנושא. זאת הסיבה שהרגשתי לא נוח ובאתי לשמואל ואמרתי לו שהיו כאלה פרסומים ואני מבקש תשובות על כל הפרסומים...כשהולכים עם פרסום כזה לציבור שלם, זה מעורר כל מיני שאלות, אפילו לגבי שמואל בסון או לגביך או לגבי כל אדם". התובע מספר 1 - מר משה בסון, משמש כמנהל קרן הפנסיה מבטחים מזה שמונה עשרה שנה, טוען כי הפרסומים פגעו בו בעבודה במובן של "לגלוגים מאחורי גבי", ילדיו "זכו" ללגלוגים והקנטות מחבריהם בבית הספר וכי הפרסומים עשויים לפגוע בו בעתיד במסגרת עבודתו. התובע מספר 2, מר עמי בסון, משמש כמנהל תיקי השקעות במשרדו שבאשדוד, טוען כי הדברים פגעו בו והשפילו אותו. אנשים מן הרחוב החלו, לטענתו, לפקפק באמינותו "ולשאול שאלות". כמו כן, טוען מר עמי בסון, ילדיו הושפלו בבית הספר עקב גינויים ו"שמות חיבה" שהופנו לעברם מצד חבריהם לכיתה. הפרסומים גרמו לו, לטענתו, להסיר את מועמדותו למשרת ראש מועצת גדרה, וכדבריו: "הפרסום של הררי פגעו בי מאד. כשאני מסתובב במושבה פונים אלי אנשים...גם הילדים שלי בתוך הבית מפקפקים ביושר שלי...." בעדותו ממשיך התובע 2 לתאר, כי עקב הפרסומים, נאלץ הוא לכתת רגליו ולפתוח את עסק ניהול ההשקעות שלו מחוץ לגדרה. "...בגלל הפרשה הזאת, אני לא יכול להפוך את המשרד שיש לי בגדרה למשרד לניהול השקעות. איך אני יכול לשכנע אנשים שפונים אלי ברחוב אם שדדתי קרקעות לשים אצלי כספים שאני אנהל אותם". התובע מספר 3, מר שמואל בסון, אזרח עובד צה"ל מזה שנים רבות, טוען כי הפרסומים פגעו בו, השפילו אותו, שמו את ילדיו ללעג וקלס בבית ספרם מצד חבריהם והיו עלולים ואולי אף פגעו בהמשך קידומו הצבאי. התובע 3 טוען, כי הובטח לו קידום בדרגותיו בצבא, דבר שלא בוצע בפועל, ולטענתו, הדבר נגרם כתוצאה מהפרסומים. התובע מספר 4, מר פנחס בסון, המשמש כנגד בכיר בחיל האוויר, טוען כי הפרסומים השפילו אותו, ביזו אותו, פגעו בכבודה של אשתו, הדסה בסון, המשמשת כאחראית על נושא המשכנתאות בבנק הפועלים שבגדרה, ועלולים לפגוע גם בעיסוקה, גרמו לירידה בהישגי ילדיו בבית הספר, מאחר ואלו לא רצו ללכת לבית הספר עקב "קבלת הפנים" לה זכו בהגיעם לבית הספר. התובעת מספר 5 נמחקה מכתב התביעה, התובעים 6 ו -7 לא הופיעו בפני בית המשפט ולא הגישו תצהירים. מלבד עדותם שלהם, לא הוכיחו התובעים את טענותיהם בדבר נזק שנגרם להם ולא הוכיחו כי הפרסומים גרמו להם לנזק כלשהו, או שעלול להיגרם להם. על מנת להוכיח את טענותיהם בדבר גרימת הנזק להם ולמשפחותיהם, היה עליהם להביא לפני בית המשפט עדויות שיחזקו טענות אלו, בנוסף לעדותו של מר יוסי גרפי. לו היו עדים כאלה, מן הסתם היו התובעים מזמנים אותם לעדות, מאחר ואלו לא זומנו, מניחה אני, כי הנזק שאירע לתובעים בפועל, קטן מן הנטען בתביעה. העובדה כי התובעת 5 נמחקה מן התביעה, והתובעים 6 ו -7 לא הופיעו בפני בית המשפט מחזקים דעתי זו. אולם, אין ספק, כי דברי הנתבע חמורים וחריפים, כי הדברים פגעו בתובעים וכי הנתבע הוציא דיבה על בני משפחת בסון, ביודעו כי לא בדק את הדברים ומבלי לדעת אם תוכן דבריו אמת. הנתבע לא התייחס למכתב התובעים מיום 18/8/98, בו העמידו התובעים את הנתבע על חומרת דבריו בפרסומים, מכתב בו דרשו התובעים פיצוי והתנצלות. לאחר משלוח המכתב, המשיך הנתבע בפרסומיו, והפיץ את הפרסום השלישי. הנתבע לא התנצל מעולם בפני התובעים, במהלך המשפט, טען אמנם כי התנצל - אך דברים אלה לא הוכחו. לפיכך,ההקלות המנויות בסעיף 19 לחוק, באשר לגובה הפיצויים, אינן עומדות לנתבע. התובעים דורשים פיצויים בסך של 250,000 ₪. עבור הפגיעה בכלל בני המשפחה. ופרסום התנצלות מטעם הנתבע באותה המתכונת בה פורסמו הדברים הפוגעים. למרות שלא הוכח נזק שנגרם לתובעים, הרי שהחוק מתיר היום (לאחר תיקון מס' 6 לחוק שתוקן בשנת 1998 לאחר הגשת התביעה) חיוב הנתבע בסך של 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק, ובכפל הסכום (תיקרת גג) אם לשון הרע פורסם במטרה לפגוע, סכומים אלה יכולים לשמש כקנה מידה בבואי לפסוק את גובה הפיצוי. 22. לאור כל הנסיבות שפורטו לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים ביחד ולחוד סך כולל של 80,000 ₪. כמו כן ישא הנתבע בשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ובנוסף לכך בהוצאות המשפט. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה